שיחה א
92שיחה א
בהעלותך
א. הסבר רש"י לסמיכות הפרשיות
בתחילת הפרשה מצטט רש"י מן הפסוק את המילה "בהעלותך", ומפרש:1 "למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים2? – לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה אז דעתו כשלא היה עמהם בחנוכה, לא הוא ולא שבטו, אמר לו הקדוש־ברוך־הוא: חייך שלך גדולה משלהם שאתה מדליק ומטיב את המנורה3.
כבר הוסבר פעמים רבות4, שמכך שרש"י עומד על הסיבה לסמיכות פרשיות רק במקומות ספורים, למרות שבמדרשי חז"ל יש הסברים לסמיכות פרשיות במקומות רבים נוספים, מובן, שלפי דרך הפשט5, דרכו של רש"י בפירושו על התורה, אין שום קושי מדוע דוקא פרשיות אלו סמוכות. כאשר שואל רש"י "למה נסמכה..." הרי זה מפני שלפי פשוטו של מקרא יש קושי מסויים בסדר הפרשיות, או קושי אחר המתורץ באמצעות ההסבר לסמיכות הפרשיות.
השאלה המתעוררת על סמיכות הפרשיות כאן, בפשטות, היא:
חנוכת הנשיאים החלה "ביום כלות משה להקים את המשכן"* – בראש חודש ניסן. שהיה שמיני למילואים6. ונמשכה שנים־עשר יום7, "נשיא אחד ליום נשיא אחד ליום"*.
הדלקת הנרות על־ידי אהרן הכהן, בהעלותך את הנרות, החלה בפשטות, ביום הקמת המשכן בר"ח ניסן. הכרח, איפוא, לומר, שהציווי "בהעלותך" נאמר לפני יום השמיני למילואים8, 92ומתעוררת השאלה "למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים"? כיצד סמוכה פרשת המנורה לאחר פרשת הנשיאים9?
[אמנם הכלל "אין מוקדם ומאוחר בתורה" קיים גם לגבי פשוטו של מקרא לפי פירוש רש"י10, אך ניתן לפרש באמצעותו רק בלית ברירה, ובנוסף לו צריך טעם על־זה11, ובפרט בענינינו, כאשר סדר זו עלול לגרום לטעות לא רק בסדר המאורעות12, אלא גם בזמן התחלת קיום המצוה של הדלקת הנרות על־ידי אהרן13].
לכן צריך רש"י להסביר, שפרשת המנורה נכתבה כאן מפני חלישות הדעת של אהרן "כשראה אהרן חנוכת הנשיאים", וכדי להראות את הנחמה שניחמו ה' על כך.
ב. השאלות המתעוררות על דברי רש"י
אך יש להבין:
א) במה הרגיעה תשובתו של הקדוש־ברוך־הוא "שלך גדולה משלהם שאתה מדליק..." את "חלשה אז דעתו" של אהרן, בעוד אשר היא לא הסבירה במה "שלך גדולה"14?
93ב) ואם זהו דבר ברור, כך שאהרן הבין זאת בעצמו, מדוע "חלשה אז דעתו" מלכתחילה?
ג) שאלותיו של רמב"ן15 (א) "למה נחמו בהדלקת הנרות ולא נחמו בקטורת בקר וערב ששבחו הכתוב ישימו קטורה באפך ובכל הקרבנות ובמנחת חביתין ובעבודת יום הכיפורים שאינה כשרה אלא בו ונכנס לפני ולפנים...". (ב) "מה טעם לחלישות הדעת הזו והלא קרבנו גדול משל נשיאים שהקריב בימים ההם קרבנות הרבה כל ימי המילואים". אמנם, לפי פשוטו של מקרא הקריב משה בשבעת ימי המילואים, ולא אהרן16, אך בכל זאת: א) הבעלים של הקרבנות17 היו אהרן ובניו18. ב) מפורש בפסוק שבשמיני למילואים הקריב אהרן קרבנות19.
ד) יתר־על־כן20: גם לגבי הקרבנות שהביאו הנשיאים, מסתבר בפשטות, שהקרבתם על המזבח היתה על־ידי אהרן ובניו!
ג. הקשיים על לשונו של רש"י
כמו־כן יש להבין דיוקים מסויימים בלשונו של רש"י:
א) מהי משמעות הביטוי "חייך..." – לשם מה יש צורך בשבועה?
ב) מדוע אומר רש"י גם "ומטיב את הנרות", בעוד אשר בפסוקים אלו מדובר רק על הדלקת הנרות ולא על הטבתם21?
ג) מדוע הוא משתמש בביטוי "שאתה מדליק ומטיב" בלשון הווה, בעוד שהדברים אמורים לאחר ש="ראה אהרן חנוכת הנשיאים", בי"ב ניסן, והיה צריך לומר "שהדלקת והטבת" – על חנוכת המנורה – ההדלקה בפעם הראשונה?
ד. הניחום הוא שאף לו יש חלק בחנוכת המשכן
ההסבר לכך הוא:
במענה: "שלך גדולה משלהם שאתה 94מדליק..." אין הכוונה לנחם את אהרן בסתם עבודה שהוא מבצע, אלא שהעובדה שהוא "מדליק ומטיב את הנרות" זה גם ענין של חנוכת המשכן. כלומר, בדיוק כשם שהנשיאים הביאו את חנוכת המזבח, כך חנך אהרן את המנורה, שלא כשאר הכלים שחנוכתם לא היתה על־ידי אהרן, כדלהלן.
בכך הסיר הקדוש־ברוך־הוא את חלישות דעתו של אהרן על כך ש"לא היה עמהם בחנוכה"22, כיוון שגם לו יש חלק ב"חנוכה", ואף "שלך (חנוכתך) גדולה משלהם": חנוכת המנורה על־ידו גדולה מחנוכת המזבח על־ידם, וזאת בשלושה פרטים הנימנים על־ידי רש"י: (א) שאתה (ב) מדליק ומטיב (ג) את הנרות.
ה. ג' הפרטים המבטאים גדולת חנוכת המנורה על־ידי אהרן
(א) "שאתה": הקרבת הקרבנות שהביאו הנשיאים לחנוכת המזבח לא התבצעה על־ידם, אלא על־ידי הכהנים, ואילו חנוכת המנורה היתה על־ידי אהרן בעצמו ("שאתה").
(ב) "מדליק ומטיב": אילו היה אהרן רק מדליק את הנרות, היה מקום לשאלה, מה גדולה יותר, האם התחלת פעולת החנוכה – הבאת הקרבנות על־ידי הנשיאים, גם אם הסיום והקרבת הקרבנות לא נעשו על־ידם, או סיום פעולת החנוכה – הדלקת המנורה על־ידי אהרן.
אך כאשר גם ההטבה – דישון הפתילה, וההכנה להדלקה23 – מתבצעת על־ידי אהרן, יוצא, שפעולת חנוכת המנורה24 מתבצעת בשלימות 95באמצעות אהרן25.
(ג) "את הנרות": הנשיאים חנכו את המזבח החיצון – בחצר, כי גם הקטורת שהביאו הנשיאים לחנוכת המזבח לא הוקטרה על המזבח הפנימי, אלא על המזבח החיצון "דהוראת שעה היתה"26, ואילו אהרן חנך את המנורה הנמצאת במשכן – בפנים27, ומכן מובן שבהדלקת הנרות, חנוכת המנורה, יש חשיבות יותר28 מאשר בהקרבת קרבנות הנשיאים.
ו. משה כבר חנך את
המנורה?
אך לפי זה יש להבין: מדוע מלכתחילה "חלשה אז דעתו של אהרן", והרי הוא ראה שעל־ידו התבצעה חנוכת המנורה, החשובה יותר מחנוכת המזבח על־ידי הנשיאים? ואין לומר, שהוא לא ידע חשיבות זו, מפני הסיבות הבאות: א) זהו דבר פשוט, כאמור לעיל. ב) אם היה בכך חידוש, היה צריך הקדוש־ברוך־הוא לומר לו זאת בדברי הניחום שהובאו לעיל.
ההסבר לכך הוא: כמובן מפשט הפסוקים בפרשת פקודי29, נעשו כל העבודות ביום השמיני למילואים על ידי משה: "ויערוך עליו ערך לחם...", "ויעל הנרות לפני ה'...", "ויקטר עליו קטרת...", "ויעל עליו את העולה ואת המנחה...", וכפי שמפרש רש"י30 "ואף ביום השמיני למילואים שהוא יום הקמת המשכן שמש משה והקריב קרבנות ציבור". יוצא, איפוא, שמשה כבר חנך את המנורה.
לכן "חלשה אז דעתו של אהרן", על שאין לו חלק בעבודות של חנוכת המשכן.
על כך ענה לו הקדוש־ברוך־הוא "שאתה מדליק ומטיב", שגם הדלקת המנורה על־ידי אהרן עכשיו, בזמן חנוכת הנשיאים, היא ענין של חנוכה, כפי שהיה ענין דומה אצל חנוכת הנשיאים.
כי לכאורה, לאחר ההקרבה הראשונה, של נחשון בן עמינדב, לא היו קרבנות שאר הנשיאים ענין של חנוכה, ויש לומר שזוהי הסיבה להסתפקותו של משה31, אם הנשיאים יקריבו ביחד, או כל אחד מהם ביום אחר.
אך מפני שכך היה ציווי ה' "נשיא אחד ליום נשיא אחד ליום יקריבו את קרבנם לחנוכת המזבח"32, נעשתה ההקרבה ענין של חנוכה.
כך גם בענינינו: אמנם משה כבר הדליק את המנורה ביום השמיני למילואים, אך דבריו של הקדוש־ 96ברוך־הוא "חייך שלך גדולה משלהם" קבעו: א) למרות שהדלקת אהרן היא לאחר הדלקת משה, בכל זאת זוהי חנוכה. ב) ועיקר: בכל שנים־עשר הימים של חנוכת המזבח על־ידי הנשיאים, היה הדלקת והטבת הנרות על־ידי אהרן חנוכת המנורה33.
ולמרות שאהרן כבר ראה בחנוכת הנשיאים שהחנוכה נמשכה שנים־עשר יום – בכל זאת סבר שאין ללמוד מעבודה אחת במשכן שהי' עליו ציווי ה' (שהוא ענין של חנוכה), לגבי עבודה אחרת שלא היה עליה ציווי מה'. במיוחד כאשר: (א) חנוכת המזבח היא עבודה בחוץ, וקדשי שעה34. (ב) הקרבנות הובאו כל יום על־ידי נשיא אחר, ולעומת זאת הדלקת המנורה: (א) היא עבודה בפנים, וקדשי דורות. (ב) נעשתה בכל יום על־ידי אהרן.
לכן הדגיש הקדוש־ברוך־הוא "חייך"35: אל לאהרן לחשוב, שהעובדה שההדלקה וההטבה על־ידו היא ענין של חנוכה, באה רק כנחמה, ואינה חנוכה אמיתית, או שזוהי חנוכה הטפלה לקרבן הנשיא של אותו יום, שהיא חנוכה אמיתית. לפיכך אמר הקדוש־ברוך־הוא "חייך", כדי לקבוע שזוהי עבודת חנוכה מושלמת, ואדרבה: "שלך גדולה משלהם", ואין היא טפלה.
ז. השאלות על ביאור זה
אך יש להבין:
א) מדוע ניחמו הקדוש־ברוך־הוא בחנוכת המנורה, ולא בעבודות חינוך אחרות במשכן, כגון: עבודת הקטורת על המזבח הפנימי, היכולה להחשב כחנוכה על־ידי אהרן, למרות שביום השמיני למילואים הקטיר משה קטורת על המזבח הפנימי36.
ב) לפי זה יוצא, שחנוכת המזבח על־ידי נחשון בן עמינדב התחילה ביום הראשון להקמת המשכן, ר"ח ניסן, חנוכה ממש, ואילו חנוכת המנורה על־ידי אהרן החלה רק לאחר הדלקת משה ביום הראשון. וכיצד אפשר, אם כן, לומר "שלך גדולה משלהם" – גם על חנוכת נחשון?
ההסבר לכך הוא: כבר דובר פעם בהרחבה37 על שיטתו של רש"י לגבי קרבנות היום השמיני למילואים, שיש לחלקם לשניים: (א) לחם הפנים והדלקת הנרות. (ב) הקרבנות על המזבח והקטרת הקטורת על המזבח הפנימי:
על "ויקטר עליו קטורת"38 על־ידי משה בשמיני למילואים, אומר רש"י 97"שחרית וערבית כמו שנאמר...". כלומר, הקטרת הקטרת היתה גם ביום זה כבכל השנה.
לעומת זאת היתה הדלקת המנורה על־ידי משה אז מיוחדת – רק בבוקר, והדלקת המנורה בין הערביים התבצעה גם בשמיני למילואים על־ידי אהרן39.
והנה, לפי שיטת רש"י בפירושו על התורה, וכך גם בפירושו לגמרא40, שמצוות הדלקת המנורה היא רק בין הערביים, ואילו בבוקר רק מטיבים את הנרות41, מובן, שחנוכת המנורה מתחילתה, שההדלקה בקביעות היא רק בין הערביים, התבצעה מיד החל ביום הראשון להקמת המשכן על־ידי אהרן, וחנוכה זו נמשכה על־ידי דיבור ה' עד לסיום חנוכת הנשיאים42.
לעומת זאת, את הקטורת על המזבח הפנימי הקטיר משה באופן הקבוע לדורות, וזאת היתה חנוכת עבודת הקטורת של השנה כולה43, ואי אפשר לומר על עבודת הקטורת של אהרן, המאוחרת יותר, ש"שלך גדולה משלהם"44.
98ח. מעניני ההלכה שבפרש"י
מן הענינים המופלאים שבפירוש רש"י גם בהלכה:
ידועה דעת הרמב"ם45, שהדלקת המנורה צריכה להיעשות גם בבוקר, ולא רק בין הערביים, ושבפסוק "בבוקר בבוקר בהיטיבו את הנרות" הכוונה היא "בהיטיבו – בהדליקו"46. לעומת זאת לפי רש"י47, כדלעיל, ההדלקה היא רק בין הערביים וההטבה בבוקר היא ניקוי.
יוצא, שהשאלה אם הדלקת המנורה על־ידי אהרן בין הערביים בשמיני למילואים היתה ענין של חנוכה, תלויה במחלוקת זו בין רמב"ם לרש"י: לדעת הרמב"ם התחילה כבר בבוקר השמיני למילואים חנוכת המנורה, כי מצוות ההדלקה היא גם בבוקר.
זאת במיוחד לפי פירוש דעת הרמב"ם, שהמצוה היא שהנרות ידלקו תמיד בבית המקדש48, כלשונו בספר המצוות49 "שנצטוו הכהנים להדליק הנרות תמיד לפני ה'", ואם כך, גם בעירת המנורה ביום, על־ידי הדלקת משה, היא חלק מן המצווה, ולכן – התחלת ה"חנוכה".
אמנם הרמב"ם פוסק50 במשנה51 "ואין מחנכין את המנורה אלא בהדלקת שבעה נרותיה בין הערביים"52, אך יש לומר שזאת רק לדורות, ואילו על תקופת משה נאמר בגמרא53, ונפסק ברמב"ם54: "כל הכלים שעשה משה – משיחתן מקדשתן (מכאן ואילך עבודתן מחנכתן)". וכיוון שמנורת משה התקדשה במשיחה, הרי ההדלקה, שהיתה לאחר המשיחה ובזמן שחלה חובת המצוה, היא חנוכה55.
לעומת זאת, לדעת רש"י חובת הדלקת הנרות היא רק בין הערביים, ובבוקר אין זו מצוה כלל, ולכן, למרות שקידוש המנורה נעשה על־ידי משיחתה, התחיל כל ענין החנוכה56 99בעת הדלקת בין הערביים57, על־ידי אהרן58.
ט. רש"י מוכרח לומר כך, למרות שהמצוה היא "נר תמיד"
אך עדיין צריך להבין: גם לפי רש"י נראה, שעיקר המצוה היא בעירת המנורה כל הלילה, כפי שמובן מפירושו של רש"י על59 "להעלות נר תמיד – כל לילה ולילה קרוי תמיד"60, ורש"י אף סובר61 שנר שכבה באמצע הלילה צריך שוב להיטיבו ולהדליקו, מדוע הוא מוכרח לומר דבר שאינו נרמז כלל בפשוטו של מקרא, שאהרן הדליק את המנורה בין הערביים ביום השמיני למילואים, והרי ייתכן, שעל־ידי הדלקת משה בבוקר נשארה המנורה דלוקה גם בלילה, ובכך קויימה מצות ההדלקה62?
על כך יש לומר, שלדעת רש"י בפירושו על התורה63 הכניסו שמן במנורה תמיד באותה מדה ובאותו אופן "שתהא דולקת מערב ועד בוקר" של "לילי טבת הארוכין", אותו מספר שעות64. ואם כך, הדלקת משה יכלה לדלוק שעות מועטות ביותר בלילה, והיתה צריכה להיות הדלקה על־ידי אהרן.
י. הדלקת הנרות בזרים
לפי האמור לעיל מתורצת קושיה נוספת: נאמר בגמרא65 ש"הדלקה לאו עבודה היא", ולכן פוסק הרמב"ם66 ש"הדלקת הנרות כשרה בזרים". נשאלת השאלה67: הרי נאמר "בהעלותך את הנרות" – הדלקה על־ידי אהרן68?
100ישנם על כך מספר תירוצים, ומהם69:
א) ההדלקה הראשונה היתה צריכה להיעשות על־ידי כהן כדי לחנך את המנורה ככלי שרת70.
ב) בכל הנרות הדלקה כשרה בזר, אך הדלקת הנר המערבי צריכה להיעשות על־ידי כהן, כי "נר מערבי שכבה אין מדליקין אותו... אלא ממזבח החיצון"71, ולזר אסור לגשת אל המזבח – על הנר המערבי נאמר, אפוא, "בהעלותך את הנרות"72.
אך לשתי תשובות אלו נדרש הסבר, במיוחד לדעת רש"י:
לגבי התירוץ הראשון – לפי האמור לעיל יוצא שעל־ידי הדלקת משה כבר נחנכה המנורה ככלי שרת73, במיוחד כיוון שזה לאחר "וימשחם ויקדש אותם"74.
לגבי התירוץ השני: רש"י75 אומר "אש שנאמר בה תמיד הוא שמדליקין בה את הנרות שנאמר בה להעלות נר תמיד אף היא מעל המזבח החיצון תוקד" – לפי רש"י אמורות המילים "להעלות נר תמיד" לא רק על נר מערבי, כדעת הרמב"ן76, אלא על כל הנרות77, ואם כך, אין חובה להדליק את נר מערבי מן המזבח, וייתכן שרש"י סובר כדעת הראב"ד78, שהחובה להדליק מהמזבח החיצון79 חלה רק כאשר אין שום נר80 דלוק במנורה81.
101לפי כל ההסבר הנ"ל על דברי רש"י אינה קיימת הקושיה מלכתחילה, כי ב"בהעלותך את הנרות" הכוונה היא, שלמרות שהדלקת משה היתה תחילה, בכל זאת יש בהדלקת אהרן ביום השמיני למילואים ובמשך שנים־עשר ימים, ענין של חנוכת המנורה, וכך מובן מדוע נאמרו הדברים דוקא לאהרן – שלך82.
יא. חנוכת המנורה תמידית
מיינה של תורה אשר בפירוש רש"י:
לכאורה, עדיין בכל זאת אין מובנת באופן "חלק" לשונו של רש"י "שאתה מדליק ומטיב" – בהווה: אם "בהעלותך את הנרות" נכתב לאחר כל חנוכת הנשיאים, וחולשת דעתו של אהרן קשורה לזמן חנוכתם, צריך היה להיכתב "שאתה הדלקת והטבת"?
ההסבר לכך לפי פנימיות הענינים הוא: על־ידי כך מבוטא פרט נוסף בסיבה לכך ש"שלך גדולה משלהם": חנוכתם של הנשיאים היתה חד־פעמית, במשך שנים־עשר הימים, לעומת זאת, המעלה של חנוכת המנורה קיימת אצל אהרן תמיד, בכל פעם שהוא מדליק ומטיב את המנורה83.
ההסבר לכך הוא: אדמו"ר הזקן מסביר84 בענין חנוכת המזבח, שבדיוק כשם שכאשר מחנכים ילד נותנים לו ביום החינוך מתנות רבות, תוספת של קירוב כדי לחזק את כוחו בלימוד שלאחר מכן, כך היה גם בחנוכת המזבח, שהקרבנות שהוקרבו אז היו נעלים יותר מן הקרבנות שהוקרבו במשכן באופן תמידי, ולכן הביאו להשפעה של אור אלוקי נעלה יותר.
ייתכן לומר, שזהו הפירוש הפנימי ל"שלך גדולה משלהם שאתה מדליק ומטיב את הנרות": אצל הנשיאים היתה תוספת־האור של חנוכתם רק בשנים עשר הימים, ואילו על־ידי אהרן נעשית חנוכה – תוספת של אור השכינה – על־ידי ההדלקה וההטבה תמיד.
בכך מובנת גם לשון השבועה של הקדוש־ברוך־הוא "חייך..." – המצביעה על תוקף מיוחד – השפעה חדשה של אלוקות, כי מצד השפעת אלוקות שלפי סדר ההשתלשלות מוכרח להיות הבדל בין התחלת דבר וחנוכתו, שאז יש אור נעלה יותר, לבין ההשפעה שבאה בעקבות העבודה התמידית, ורק מצד אור שמעל להשתלשלות, הבא בדרך של שבועה – חייך – יכולה להביא גם ההדלקה התמידית של אהרן לתוספת של אור וגילוי שכינה כבשעת חינוך.
102יב. העבודה הרוחנית הנגרמת על־ידי
"בהעלותך..."
ענין זה קשור גם לעבודה הרוחנית של "בהעלותך את הנרות": מוסבר בחסידות85, שהנרות הם נשמות ישראל, כנאמר "נר ה' נשמת אדם": כלל נשמות ישראל נקרא מנורה, ושבעת הנרות הם שבע דרגות בעובדי ה' (אהבה משוך כמים, אהבה כרשפי אש...). עבודת אהרן – בהעלותך את הנרות – היא להביא "חיות ואלוקות" אל נשמות ישראל, לרומם ולעורר בהן אהבה לאלוקות.
לפיכך "כשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה אז דעתו" – כשראה שחנוכת הנשיאים היא ענין חד־פעמי, נתינת כח מסויימת לנמצאים בדרגה של חידוש עבודה, לעולים לדרגה חדשה בעבודת ה', אך לא באופן תמידי ולכל ישראל, "חלשה דעתו", כיוון שחשב שגם הדלקת הנרות היא רק תוספת של אור והשפעה אלוקית לעובדי ה' הנמצאים בדרגה מיוחדת ויכולים להגיע לאהבה לאלוקות באופן של חידוש ותוקף, אך את אלה שאינם בדרגה כזאת, ובודאי לאלה שאינם "נר ה'" בגלוי, אין אהרן יכול להביא לידי עבודת ה' והארת אור ה' בהם על־ידי עבודת החינוך שלו86.
על כך אמר לו הקב"ה "חייך שלך גדולה משלהם": ע"י הבאה להשפעה אלוקית באופן של "חייך" – מעל לסדר ההשתלשלות, בדרגה של "החכמה87 תחיה", ומעל לעצמותו יתברך, נגרם הענין של "שלך גדולה משלהם – שאתה מדליק ומיטיב", שתוספת האור והכוח האלוקי בנשמות ישראל נעשים על־ידי חינוכו של אהרן בהדלקה ובהטבה תמיד ואצל כל יהודי88.
ההסבר לכך הוא89: נתינת הכח על־ידי הדלקת הנרות של אהרן איננה רק הכנה לעבודה, כחנוכת הנשיאים, אלא היא עצמה נעשית לעבודת הנשמות. כלומר, זה הופך לענין פנימי אצל ישראל, הנובע מגילוי דרגת החכמה שבנפש.
מכך מובן שהדבר מתהווה אצל כל יהודי, גם אצל אלה שאינם עובדי ה' בגלוי, כי אצל כל יהודי קיים אור ה', השורה בחכמה שבנפש90, ולכן כל יהודי הוא בפנימיות נפשו "נר ה'" הנמשך לשורשו.
יג. ההוראה לכל יהודי
מכך נובעת ההוראה לכל אחד:
103כאשר פוגשים יהודי שאין לו בינתיים, לכאורה, שום קשר לעבודת ה', "נר ה' נשמת אדם" אינו נראה אצלו, ניתן לחשוב: כיצד אפשר להשפיע עליו, שנשמתו תאיר בקרבו, שיתחיל ללמוד תורה ולקיים מצוות?
על כך אומרים "חייך" – אם עושים זאת מתוך מרירות הנפש, תוך ידיעה שהדבר נוגע לחיים, שהדלקת "נר ה'" של הזולת כרוכה ב"נר ה'" העצמי, מפני שרק כך נדלקת מנורה מושלמת אז אפשר בודאות להשפיע עליו, כי בפנימיות נפשו קיים נר ה', ורק צריך לגלותו.
ובאמצעות הדלקת נר ה', של כל יהודי, שאז נדלקות כל שבעת הנרות של כנסת ישראל, מביאים למטה91 גם את המנורה הטהורה בבנין בית־המקדש השלישי במהרה בימינו ממש.
הערות
עמוד 92
- 1. פרש"י זה ליתא בדפוס א'* וב' (וכן ליתא בכת"י שראיתי)**, אבל הובא בשאר דפוסים שראיתי, ברמב"ן ("לשון רש"י ממדרש אגדה"), אברבנאל, מושב זקנים עה"ת. וכן הובא בלקו"ת פרשתנו (לא, רע"ג) בשם רש"י. ובאוה"ח הובא מ"דבריהם ז"ל".
- 2. ראה תנחומא פרשתנו ג. ה. במדב"ר פט"ו, ג. שם, ו.
- 3. ברמב"ן הובא בסיומו הלשון "בוקר וערב", ובאברבנאל ואוה"ח "ערב ובוקר וכו'".
- 4. ראה גם רא"ם ר"פ שלח. שפ"ח (ועוד) שם.
- 5. להעיר ג"כ מפי' הראב"ע ר"פ משפטים (כא, ב).
- *. נשא ז, א.
- 6. פרש"י שם.
- 7. מדסתם רש"י ולא פירש כלום עה"פ ביום השביעי (נשא ז, מח – משא"כ בהראב"ע שם). וכן הוא ע"ד ה(דרש ו)ההלכה – שו"ע אדה"ז חאו"ח סתכ"ט ס"ט. וש"נ. – ולא תירץ רש"י קושיית הראב"ע, כיון שכתוב בקרא: נשיא אחד ליום גו' וביום השביעי דפשוטו – רצופין. ולהעיר מפרש"י שם (ז, יד): לא מצינו כו' והוראת שעה הייתה.
- *. נשא ז, יא.
- 8. או ביום שמיני למילואים. שהרי כבר פרש"י נשא (ה, ב) "שמונה פרשיות נאמרו בו ביום כדאיתא במס' גיטין בפ' הנזקין*", ושם מפורש "פרשת הנרות" ובפרש"י "בהעלותך לפי שבו ביום התחילו להדליק".
- . אלא ששם, בהמשך להפירוש "על שם שהלהב כו'" איתא: "ולמה נסמכה פרשת נרות לחנכת המזבח כו'" (ומביא תוכן דרשת התנחומא פרשתנו ה).
- . ולא הובא גם במפרשי רש"י (שראיתי) לבד מספר זכרון.
עמוד 92
- 9. ואין לומר שבנדו"ד לא איכפת לי' כיון שכבר נצטוו פרשת הנרות בר"פ תצוה ובפ' אמור (כד, ב ואילך) – כי הרי כאן ניתוספו כמה פרטים בהציווי "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות" וכו', שלא נאמרו בפ' תצוה ואמור (משא"כ בתרומה כה, לז – דהמדובר ע"ד עשיית המנורה ולא הדלקתה כבפרשתנו. וראה פרש"י שם). וראה אוה"ח עה"פ ד"ה בהעלותך.
- 10. ראה פרש"י בראשית ו, ג. וישלח לה, כט. ובכ"מ. וראה לקו"ש [המתורגם] ח"ז ע' 125.
- 11. ראה לקו"ש [המתורגם] חי"ז ע' 298. לקמן ע' 368.
- 12. כבפירושו לבראשית ווישלח שם. ועד"ז בשמות ד, כ. ולהעיר שבכלל ע"פ פשש"מ אין מוכרח לידע הזמן דכל ציווי, וכפרש"י ר"פ אחרי "מה ת"ל כו'" (ראה לקו"ש [המתורגם] ח"ז ע' 123 הערה 3).
- 13. ומטעם זה מובן דאין לפרש (ע"ד מ"ש רמב"ן נשא ז, א. וראה גם רמב"ן פרשתנו ט, א) דמכיון שהתחיל ע"ד חנוכת הנשיאים ביום ח' למילואים פשוט שממשיך בהקרבת כולם, ולכן הוצרך לפרש "בהעלותך את הנרות" לאחר כל הקרבנות והנשיאים – כי מכיון שנותן מקום לטעות בזמנו פשיטא שהכתוב הי' מפרטו במקום אחר. ועפ"ז יומתק הלשון "למה נסמכה פרשת המנורה כו'", שמפשטות הלשון משמע שהשאלה היא לא רק למה נאמרה כאן כ"א ע"ז שנסמכה לפרשת הנשיאים, כי זה נותן מקום לטעות כו'. או י"ל דמתחלה הי' צריך לכתוב (ביום כלות משה) פ' הדלקת הנרות שהיא עבודה הקבועה במשכן, ואח"כ חנוכת הנשיאים שענינה קרבן שעה ודהיחיד (פרש"י נשא ז, יב).
- 14. בתנחומא שם ג מסיים "א"ל הקב"ה לאהרן ולבניו כל השבטים עשו לעצמם חנוכה ואתם לעצמכם עשו חנוכה לכך נאמר דבר אל אהרן ואל בניו בהעלותך ואח"כ קח את הלוים" (וראה תנחומא תצוה ב), ובתנחומא שם ה: אמור לאהרן אל תתירא לגדולה מזו אתה מתוקן כו' הקרבנות כ"ז שבהמ"ק קיים הן נוהגין אבל הנרות לעולם אל מול כו'. אבל פשיטא שאין לפרש ברש"י כבמדרשים הנ"ל: בנוגע למדרש הא' (נוסף ע"ז שלא נאמר שם "שלך גדולה משלהם" הרי) איתא שם דכל שבט לוי "היו מצירים ואומרים כו' כיון שעברה חנוכת המזבח א"ל הקב"ה לאהרן ובניו כל השבטים עשו לעצמם חנוכה ואתם לעצמכם עשו חנוכה לכך נאמר כו'" שמשמע שציווי על ההדלקה הי' לאחר חנוכת הנשיאים, וגם המשך הפרשה קח את הלויים הוא בהמשך לחנוכה והוא פיוס גם להלוים (ראה פי' מהרז"ו שם), אשר כל זה אין מרומז כלל בפירש"י. וכן בנוגע למדרש הב' – הרי: א) מעלת הדלקת הנרות דאהרן היא לפי שהיא לעולם (ראה פי' הרמב"ן עה"פ) ומלשון רש"י משמע שהמעלה היא בהדלקתו עתה. ב) רק הנרות שייכים לאהרן, אבל הקרבנות שייכים להנשיאים – אינו ע"ד הפשט כלל. וראה לקמן בפנים.
- . ס, סע"א ואילך.
עמוד 93
- 15. עה"פ כאן.
- 16. כפשטות הכתובים בהציווי בפ' תצוה (כט, א ואילך), וכן בקיום הציווי בפ' צו (ח, א ואילך), ובפרש"י פקודי מ, כט: אף ביום השמיני למילואים כו' שמש משה והקריב כו'. וכמפורש גם ברמב"ן שם, כז.
- 17. כן צ"ל בכוונת הרמב"ן כאן.
- 18. פרש"י תצוה שם כב, כד. רמב"ן שם כו. ועוד.
- 19. שמיני ט, ב ואילך.
- 20. קושיית האוה"ח כאן.
- 21. גם צלה"ב: מדוע קאי רש"י על התיבה "בהעלותך" ולא על התחלת פרשת המנורה "דבר אל אהרן גו'"?
עמוד 94
- 22. דיוק לשון רש"י "חלשה דעתו" ולא "הי' מיצר" (כלשון התנחומא ובמדב"ר (שם ג) בנוגע ללויים, ובתנחומא תצוה ב "הי' אהרן נפשו עגומה") – כי חשב שאינו ראוי לחנוכה* לפי שנשאר עדיין רושם עליו מחטא העגל** (ראה פי' מהרז"ו במדב"ר שם ג. עץ יוסף לתנחומא שם ה); הלשון "מיצר" שייך (בעיקר) כאשר חושב שמגיע לו הדבר; ולכן בנדו"ד לא "הי' מיצר" (כיוון שלא הי' לו "תביעה" שצ"ל לו חלק בהחנוכה), כ"א רק חלישות הדעת מזה שעדיין נשאר רושם מחטא העגל ואינו ראוי לחנוכה. ועפ"ז יש לפרש המשך לשון רש"י "לא הוא ולא שבטו" – דלכאורה: מה נוגע כאן ההדגשה "ולא שבטו" (ובפרט ע"פ פרש"י נשא ז, יב דכל נשיא "משלו הביא") – כי זה מדגיש יותר חלישות הדעת דאהרן, שאמר דזה ששבטו לא הי' עמהם בחנוכה הוא תוצאה מ"לא הוא" – שהוא אינו ראוי לחנוכה. וראה תנחומא שם. וראה (בדיוק ל' "חלשה דעתו") ס' השיחות תשמ"ח (קה"ת, תשמ"ט) ח"ב ע' 478 ואילך.
- 23. ראה פרש"י תצוה ל, ז.
- 24. דהרי זה שאהרן מטיב הנרות כבר מפורש בתצוה שם. והראי' שכן אמר לו הקב"ה כאן י"ל שהוא מהלשון "בהעלותך" שמעתיק רש"י, דלכאורה הול"ל "בהדלקתך" וכיו"ב אלא "על שם שהלהב עולה כתוב בהדלקתו לשון עלי'" (כפרש"י בד"ה שלאח"ז), וא"כ מוכח שצריך להיות הטבה לפנ"ז כי בלא"ה א"א להלהב לעלות מאלי' (כדבעי). ולהעיר מסוף פרש"י שם ש"עלי' הכהן עומד ומטיב".
- . משא"כ עבודה התמידית בהמשכן (קטורת עבודת הקרבנות וכו') אינה שייכת לזה – כי זוהי העבודה המוטלת עליו בכלל.
- . אף שהביא קרבנות לכפר לו על מעשה העגל – ראה פרש"י תצוה כט, א. שמיני ט, ב.
עמוד 95
- 25. להעיר מאור החמה לזהר פרשתנו קנא, א ד"ה עובדא.
- 26. פרש"י נשא ז, יד.
- 27. פקודי מ, ד. כד.
- 28. להעיר שבנר מערבי אמרו (פרש"י אמור כד, ג) "עדות לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל".
- 29. מ, ד ואילך. שם, כג ואילך.
- 30. שם פסוק כט.
- 31. ספרי נשא ז, י. וראה אוה"ח שם.
- 32. שם, יא. וכן משמע בפרש"י שם.
עמוד 96
- 33. ראה יתירה מזו באוה"ח עה"פ כאן להדלקה הנרות בכל פעם הי' ענין של חינוך.
- 34. ראה פרש"י שמיני י, יט.
- 35. ל' "חייך" איתא גם בתנחומא תצוה שם. וע"פ הנ"ל בפרש"י י"ל שזהו גם הכוונה בתנחומא שם. וראה לעיל הערה 14.
- 36. כפשטות הכתוב פקודי מ, כז (רמב"ן שם) ולשון רש"י פקודי שם כט "והקריב קרבנות צבור". וראה לקו"ש שבהערה הבאה.
- 37. ראה לקו"ש [המתורגם] ח"ו ע' 242.
- 38. פקודי מ, כז.
עמוד 97
- 39. עפ"ז יש ליישב בפשטות קושיית החדא"ג (גיטין ס, ב) "אמאי לא נקט נמי שאר עבודות תמידים כגון פרשת התמיד שבודאי בו ביום ג"כ התחילו" כי פ' התמיד וקטורת הוצרך כבר ליום ח' למלואים בבוקר, וא"כ מובן שנאמר לפני יום הח' למלואים (וראה פרש"י פינחס כח, ד. רמב"ן פקודי מ, כז), משא"כ נרות שהתחילו להדליק (בסדר קבוע) בו ביום בין הערביים לכן נאמר בו ביום.
- 40. שבת כב, ב. חגיגה כו, ב.
- 41. כפשטות הכתובים: בר"פ תצוה (כז, כא) מערב עד בוקר. ופרש"י שם. ובפרש"י שם, כ. בס"פ תצוה ל, ז. ופרש"י שם. אמור כד, ב־ג ובפרש"י שם. וראה כס"מ הל' תמידין ומוספין פ"ג הי"ב.
- 42. ועוד י"ל, לכאורה, דנכלל במענה הקב"ה "שלך גדולה משלהם": חנוכת הנשיאים בפשש"מ לא היתה חנוכה ממש של המזבח שהרי גם קרבן נחשון בא לאחרי הקרבת התמיד וכו' דיום השמיני למילואים, משא"כ "שלך", הדלקת הנרות דאהרן הוא חינוך דהמנורה ממש, חנוך (התחלת) עבודה הקבועה (להעיר מפרש"י לך יד, יד) כי הדלקת משה לפנ"ז אינה שייכת לזה. וראה לקמן בפנים ובהערה 58. אבל אינו מוכרח, כי הקרבת הכלים: הקערת כסף וגו' אפ"ל קודם הקרבת התמיד, חנכו המזבח בקטרת, פר וגו'.
- 43. ראה לקו"ש שם (ובהערה 15 שם) דגם הקטורת דבין הערביים בשמיני למילואים הקטיר משה, ומש"כ רש"י (שמיני ט, כג) דמשה נכנס ללמדו על מעשה הקטורת הי' לאחרי קטורת דבין הערביים.
- 44. בנוגע ללחם הפנים הרי עריכתו ע"י משה בשמיני למלואים היתה ביום א' בשבוע לדעת רש"י (ע"פ פשש"מ. וראה רמב"ן פקודי שם, כז*), ועריכת לחם בקביעות ה"ה ביום השבת (אמור כד, ח), וא"כ לכאורה י"ל שגם בזה מעשה אהרן בשבת לאחר ימי המלואים הי' חנוכת השולחן, ובפרט עפמ"ש הצפע"נ עה"ת פקודי מ, ד. תרומה כה, ל. פרשתנו ח, כ־כב. אבל: א) אין לומר ע"ז "גדולה משלהם" שהרי חנוכת הנשיאים הותחלה בר"ח ניסן ולחם הפנים ביום השבת שלאח"ז. ב) צ"ע בכלל (ע"פ פשש"מ) דכיון שבלחה"פ נאמר "ונתת על השולחן לחם פנים לפני תמיד" (תרומה כח, ל), שתוכן המצוה הוא שיהי' על השולחן משבת לשבת (ראה פרש"י תצוה כז, כ. וראה רא"ם שם) – י"ל שגם ע"י עריכת משה שעי"ז הי' "לפני תמיד" בשבוע זה כבר הותחלה חנוכתו (משא"כ בנוגע המנורה, כדלקמן ס"ט). וראה מלבי"ם פקודי שם, כג. כלי חמדה ס"פ פקודי אות ג'.
- . משא"כ ע"פ התוספתא מנחות פ"ז, ב. ספרי פינחס כח, ד. וראה בהנסמן בפנים ההערה.
עמוד 98
- 45. הל' תמידין ומוספין שם הי"ב. וראה שם ה"י ובנ"כ שם.
- 46. כס"מ הי"ב שם.
- 47. וכ"ה דעת כמה ראשונים – הובאו באנציקלופדיא תלמודית ערך הדלקת הנרות.
- 48. ראה שו"ת צפע"נ ווארשא סי' נב. קונטרס השלמה טז, א. וראה שם צפע"נ הל' מת"ע פ"ב ה"ח (לב, ג). ובכ"מ. חי' הר"ח לרמב"ם שם. כלי חמדה ר"פ תצוה. ובכ"מ.
- 49. מ"ע כה.
- 50. שם הי"א.
- 51. מנחות מט, א.
- 52. ועפ"ז הדלקת משה ביום הח' בבוקר – ה"ז ציווי מיוחד ואינה שייכת להדה"נ לדורות – ולכן גם לא לחינוך (והתחלת) עבודה זו.
- 53. שבועות טו, רע"א. וש"נ.
- 54. כלי המקדש פ"א הי"ב.
- 55. דברי החינוך במשנה וגמ' מנחות שם הו"ע "התחלת העשיי' כאלו מרגילים כלי זה לעבודה זו כו'" (פיה"מ מנחות פ"ד מ"ד). ולהעיר מצפע"נ מהד"ת י, א (ועוד): עי' מנחות דמ"ט דאף במשכן שנמשחו בשמן המשחה בעי גם חנוך עבודה. וראה ע"ד כהנ"ל אוצר הספרא (להר"מ זעמבא) סי"א ואילך.
- 56. דאף שבכלי שרת נאמר כנ"ל "מכאן ואילך עבודתן מחנכתן", דכפשוטו הוא שע"י התחלת העבודה "עבודתן מחנכתן לקדושה" (פרש"י שבועות שם) – הרי גם בכליו של משה הי' מצוה וגדר חנוכה (התחלת העבודה) מלבד משיחתן מקדשתן – ראה צפע"נ מהד"ת שם. אוצר הספרא שם. ולהעיר מצפע"נ שנסמנו לקמן הערה 69. וראה מנחות נ, א דכל חינוך למדין מהכתובים בהמשכן. וראה הערה 58.
עמוד 99
- 57. ראה פרש"י מנחות שם ד"ה אי לאו "וכיון דמנורה נתחנכה בערב".
- 58. אבל להעיר מפרש"י מנחות שם ד"ה בד"א דחינוך המזבח הוא פ' וזה אשר תעשה בפרשת ואתה תצוה (כט, לח) המדובר בז' ימי המלואים. וראה השגות הרמב"ן לסהמ"צ להרמב"ם שורש ג' ד"ה אבל, דחינוך המזבח מצוה לדורות כמו שכ' בפ' ואתה תצוה כו' ומזה שנינו (מנחות מט) אין מחנכין את המזבח כו'. וראה בהמשך דבריו שם, ובמפרשי סהמ"צ שם. וראה רמב"ן ר"פ שמיני. צ"פ מהד"ת שם.
- 59. תצוה כז, כ.
- 60. ומשמע שתמיד קאי ע"ז שדולק בכל לילה לא על פעולת ההעלאה בכל ערב. וכן משמע מפרש"י חגיגה שם. וראה רא"ם תצוה שם.
- 61. מנחות פח, ב.
- 62. ראה ע"ד ההלכה – זית רענן ליל"ש ריש פרשתנו שאסור לכבות הנרות. וצ"ע בפרש"י ר"פ תצוה "ואם יותר אין בכך כלום". ואולי י"ל כוונתו (בדוחק): ואם יותר ובמילא ידלק גם בבוקר. וידועה הפליאה במדרש תנחומא תצוה ג שהיו מדליקין פעם א' בשנה (נסמן בתו"ש תצוה ס"ק צג). ובפרש"י שבת כב, סע"ב משמע שס"ל שההדלקה עושה מצוה במנורה. וראה הדיעות בזה בתו"ש מילואים לחלק כג.
- 63. פרש"י ר"פ תצוה. וראה ג"כ בפ' אמור כד, ג.
- 64. משא"כ ע"ד ההלכה – ראה מנחות פט, סע"א בפרש"י כת"י שם ד"ה ומ"ד מלמטה. בפרש"י שם ד"ה ושיערו חכמים בסופו. וראה תוד"ה אין עניות שם.
- 65. יומא כד, ב.
- 66. הל' ביאת המקדש פ"ט ה"ז.
- 67. תוס' ישנים יומא שם.
- 68. ע"פ פשש"מ אינה קושיא כי לא מצינו בפשטות הכתובים שהדלקה כשרה בזר, ובכ"מ נאמר אהרן או אהרן ובניו (בתחלת וסוף פ' תצוה. אמור שם). וגם ע"ד ההלכה לדעת הראב"ד (הל' ביאת המקדש שם. וראה כס"מ שם) צריכה להיות בכהן.
עמוד 100
- 69. ראה בהבא לקמן – צפע"נ הל' ברכות פי"א הט"ו. הל' חנוכה פ"ג ה"ב. הל' מת"ע פ"ב ה"ח (לג, סע"ג ואילך. נעתק בצפע"נ עה"ת עה"פ. וש"נ לעוד מקומות). מהד"ת ע' 118.
- 70. כן מפורש בצפע"נ שם הל' ברכות, וכן מוכח מסוף דבריו בהל' מת"ע שם: ואף דהא עבודתו מחנכתו כו' נתקדש למפרע. וכן מפורש בשו"ת צפע"נ ווארשא סי' נב: בזה נעשית מנורה וצריך רק כהן כו'. ובשו"ת שם סי' רנא. וראה כלי חמדה ריש פרשתנו.
- 71. רמב"ם הל' תמידין ומוספין שם הי"ג. מתמיד פ"ו מ"א.
- 72. ראה צפע"נ מת"ע הנ"ל עוד, שכשכבה המנורה בלילה אז הוי זמן המצוה וצריך כהן דוקא.
- 73. ובנוגע לדעת הצפע"נ י"ל שמדבר דוקא לדורות שאז עבודתן מחנכתן שנעשו כלי שרת וגדר מנורה. אבל לא בהדלקת אהרן את המנורה. אבל לא משמע כן ממש"כ בשו"ת שם סנ"ב וסרנ"א. וכן ממש"כ במהד"ת י, א (ושאר מקומות הנ"ל). וצ"ע. וי"ל שס"ל שרק אהרן התחיל להדליקו ביום א', או שהדלקתו של משה בח' למילואים הי' לפני ש"וימשח" ויקדש אותם, והוי כמו הדלקה בז' ימי המלואים. וראה רמב"ן פקודי מ, ב. לעיל הערה 58.
- 74. נשא ז, א.
- 75. צו ו, ו.
- 76. ר"פ תצוה.
- 77. ראה בארוכה רא"ם תצוה שם. מנ"ח מצוה צח בסופה.
- 78. הל' תמידין ומוספין שם. אבל בראב"ד בפי' לתו"כ פ' צו שם ב: א"נ בנר מערבי עצמו שאחר שמשלים להדליק שאר הנרות ממנו מטיבו כו' ומדליקו ממזבח העולה וכן הי' עושה בכל ערב וערב.
- 79. אבל י"ל גם לאידך, שמכיון שלדעת רש"י "תמיד" האמור במנורה קאי על כל הנרות מצד הדלקתן בכל לילה (ולא הביא גם בפ' אמור כד, ב ואילך דרשת התו"כ שם ולא הספרי דריש פרשתנו), י"ל שחיוב הדלקה ממזבח העולה הוא בכל הנרות.
- 80. אבל ראה פרש"י יומא מה, ב ד"ה אש מחתה.
- 81. ועוד להעיר: הדין שצריך להדליק ממזבח העולה הר"ז רק ב"נר מערבי שכבה", וכ"ה לשון התו"כ כהובא ברמב"ן ר"פ תצוה, והרי בזמן שמעון הצדיק הי' נס שלא כבה – ראה פרש"י שבת כב, ב. תוס' מנחות פו, ב. ועוד. ופשיטא דבזמן אהרן הי' הנס, אלא שי"ל דבנוגע למשכן כיון שפרקוהו בשעת המסעות ואח"כ הקימוהו הוצרכה להיות הדלקה מחדש. ואכ"מ.
עמוד 101
- 82. ואולי גם הצפע"נ כוונתו כנ"ל.
- 83. להעיר מאוה"ח עה"פ כאן.
- 84. תו"א כט, סע"ד ואילך. לקו"ת נשא כט, א. ברכה צח, סע"ב ואילך.
עמוד 102
- 85. לקו"ת ריש פרשתנו. ובכ"מ.
- 86. להעיר מד"ה זאת תורת הבית תרפ"ט פ"י, שזהו החילוק דמשה ואהרן. ולהעיר מלשון הלקו"ת שם רפ"ב: להעלות אהבה עזה לה' ולהגדיל מדורת אש כו'. וראה לקו"ש חכ"א ע' 178 ואילך.
- 87. ראה בארוכה לקו"ת פרשתנו לב, א ואילך שלכן שלך גדולה משלהם, כי הוא ממשיך גם מבחי' חכמה להיות ההעלאה דנש"י, משא"כ הנשיאים.
- 88. וי"ל שזהו מכחו של משה ואהרן, ראה לקו"ת שם. אוה"ת תצוה ע' א'תרנט. ועוד. וראה בהנסמן בהערה הבאה.
- 89. ראה המשך תרס"ו ע' קכה ואילך. קל ואילך. ולהעיר מאוה"ת פרשתנו ע' שנג ואילך.
- 90. תניא פי"ח־יט. (משיחת ש"פ בהעלותך תשכ"ה)
עמוד 103
במדבר רבה ט״ו:ג׳ - הטקסט מספריא
בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת. אַתְּ מוֹצֵא שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים שֶׁהִקְרִיבוּ קָרְבָּנוֹת לַחֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ, שֵׁבֶט לֵוִי לֹא הִקְרִיב כְּלוּם, וְהָיוּ מְצֵרִין וְאוֹמְרִים, לָמָּה רֻחַקְנוּ מֵהַקְרִיב לַחֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ. מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁעָשָׂה סְעוּדָה וְהָיָה קוֹרֵא אֻמָּנִיּוֹת, הָיָה אוֹהֵב אֶחָד שֶׁאוֹהֲבוֹ יוֹתֵר מִדַּאי, לֹא קָרָא אוֹתוֹ עִמָּהֶן, הָיָה מֵצֵר לוֹמַר שֶׁמָּא יֵשׁ בְּלִבּוֹ שֶׁל מֶלֶךְ עָלַי כְּלוּם, שֶׁלֹא זִמְּנַנִי בְּכָל סְעוּדוֹת הָאֵלּוּ, כֵּיוָן שֶׁעָבְרוּ אוֹתָן יְמֵי סְעוּדָה קָרָא אוֹתוֹ אוֹהֵב, אָמַר לוֹ, לְכָל בְּנֵי הַמְדִינָה עָשִׂיתִי סְעוּדָה וּלְךָ לְעַצְמְךָ אֲנִי עוֹשֶׂה סְעוּדָה, לָמָּה, שֶׁאַתְּ אוֹהֲבִי. כָּךְ מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַתְּ מוֹצֵא שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים הִקְרִיבוּ לַחֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ וְקִבְּלָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ז, ה): קַח מֵאִתָּם, וְשִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי לֹא הִקְרִיבוּ, כֵּיוָן שֶׁעָבַר חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו כָּל הַשְּׁבָטִים עָשׂוּ חֲנֻכָּה וְשִׁבְטְךָ לֹא עָשָׂה, לְכָךְ: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ, וְאַחַר כָּךְ (במדבר ח, ו): קַח אֶת הַלְוִיִם.
רש"י על בראשית ו׳:ג׳ - הטקסט מספריא
לא ידון רוחי באדם. לֹא יִתְרַעֵם וְיָרִיב רוּחִי עָלַי בִּשְׁבִיל הָאָדָם
לעלם. לְאֹרֶךְ יָמִים; הִנֵּה רוּחִי נָדוֹן בְּקִרְבִּי אִם לְהַשְׁחִית וְאִם לְרַחֵם, לֹא יִהְיֶה מָדוֹן זֶה בְרוּחִי לְעוֹלָם, כְּלוֹמַר לְאֹרֶךְ יָמִים:
בשגם הוא בשר. כְּמוֹ בְּשֶׁגַּם, כְּלוֹמַר, בִּשְׁבִיל שֶׁגַּם זֹאת בוֹ, שֶׁהוּא בָשָׂר וְאַף עַל פִּי כֵן אֵינוֹ נִכְנָע לְפָנַי, וּמָה אִם יִהְיֶה אֵשׁ אוֹ דָּבָר קָשֶׁה? כַּיּוֹצֵא בוֹ עַד שַׁקַּמְתִּי דְּבוֹרָה (שופטים ה') כְּמוֹ שֶׁקַּמְתִּי וְכֵן שָׁאַתָּה מְדַבֵּר עִמִּי (שם ו') כְּמוֹ שֶׁאַתָּה, אַף בְּשַׁגַּם כְמוֹ בְשֶׁגַּם;
והיו ימיו וגו'. עַד ק"ך שָׁנָה אַאֲרִיךְ לָהֶם אַפִּי, וְאִם לֹא יָשׁוּבוּ אָבִיא עֲלֵיהֶם מַבּוּל. וְאִם תֹּאמַר מִשֶּׁנּוֹלַד יֶפֶת עַד הַמַּבּוּל אֵינוֹ אֶלָא מֵאָה שָׁנָה, אֵין מֻקְדָּם וּמְאֻחָר בַּתּוֹרָה (פסחים ו') – כְּבָר הָיְתָה הַגְּזֵרָה גְּזוּרָה עֶשְׂרִים שָׁנָה קֹדֶם שֶׁהוֹלִיד נֹחַ תּוֹלָדוֹת, וְכֵן מָצִינוּ בְּסֵדֶר עוֹלָם. יֵשׁ מִדְרְשֵׁי אַגָּדָה רַבִּים בְּלֹא יָדוֹן, אֲבָל זֶה הוּא צִחְצוּחַ פְּשׁוּטוֹ:
לא ידון רוחי באדם MY SPIRIT SHALL NOT STRIVE AGAINST MAN — My Spirit shall not be in a state of discontent and shall not strive with Myself because of man.
לעולם ALWAYS — for a long time. Behold, My Spirit has been contending within Me whether to destroy or whether to show mercy: such contending (deliberation) shall not be forever — meaning, for a long time.
בשגם הוא בשר FOR THAT HE ALSO IS FLESH — This is the same as בְּשָׁגַּם — that is to say: because this quality is also in him viz., that he is only flesh, and yet he does not humble himself before Me; what would he do if he were of fire or of some other resisting matter! Similarly we find שַׁ for שָׁ, (Judges 5:7) עד שַׁקמתי דבורה “Until I Deborah arose”, where it is the same as שָׁקמתי; so also (Judges 6:17) שַׁאתה מדבר עמי “that it is thou who talkest with me”, where it is the same as שָׁאתה — so also here.
והיו ימיו וגו THEREFORE HIS DAYS SHALL BE etc. — For 120 years I will be long-suffering with them, and if they repent not I shall bring a flood upon them. If, now, you object, saying that from the birth of Japheth until the Flood there were only 100 years, remember that there is no “earlier” or “later” in the Torah (events are not always related in chronological order) (Pesachim 6b): the decree (regarding the Flood) was issued twenty years before Noah had any children — so we find in Seder Olam. There are many Midrashic explanations of the words לא ידון but this is transparently its plain sense.
רמב"ן על במדבר ט׳:א׳ - הטקסט מספריא
בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן – מִכָּאן אָמְרוּ חֲכָמִים (ספרי בהעלותך סד; פסחים ו): אֵין מֻקְדָּם וּמְאֻחָר בַּתּוֹרָה. וְטַעַם הָאִחוּר הַזֶּה הָיָה, כִּי כַּאֲשֶׁר בָּא הַסֵּפֶר הַזֶּה הָרְבִיעִי לְהַזְכִּיר הַמִּצְווֹת שֶׁנִּצְטַוּוּ יִשְׂרָאֵל בְּמִדְבַּר סִינַי לִשְׁעָתָם, רָצָה לְהַשְׁלִים עִנְיַן אֹהֶל מוֹעֵד וְתִקּוּנוֹ כָּל יְמֵי הַמִּדְבָּר. וְהִזְכִּיר תְּחִלָּה הַדְּגָלִים וּמְקוֹם הָאֹהֶל וּמַעֲמַד מְשָׁרְתָיו וְתִקּוּן הַמִּשְׁמָרוֹת לְמַשָּׂאוֹ לְכָל עֲבוֹדַת הָאֹהֶל, וְהִזְכִּיר קָרְבְּנוֹת הַנְּשִׂיאִים שֶׁהֵבִיאוּ הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר יִשְׂאוּ אוֹתוֹ בָּהֶן כָּל עֵת הֱיוֹתָם בַּמִּדְבָּר, וְהִשְׁלִים קָרְבְּנוֹתָם בַּחֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ שֶׁהָיוּ מֵאֶחָד בְּנִיסָן אוֹ קֹדֶם לָכֵן. וְאַחַר כָּךְ שָׁב לְהַזְכִּיר אַזְהָרָה שֶׁהִזְהִיר אוֹתָם שֶׁלֹּא יִשְׁכְּחוּ מִצְוַת הַפֶּסַח. וְעַל דַּעַת רַבּוֹתֵינוּ לֹא נָהֲגָה בַּמִּדְבָּר אֶלָּא בְּשָׁנָה זוֹ בִּלְבַד, לְפִי שֶׁלֹּא מָלוּ בַּמִּדְבָּר, וְהָיְתָה מִילַת זְכָרִים וַעֲבָדִים מְעַכֶּבֶת בָּהֶם. וְיִתָּכֵן שֶׁהֻצְרַךְ לְמִצְוָה זוֹ בַּעֲבוּר שֶׁלֹּא נִצְטַוּוּ מִתְּחִלָּה בַּעֲשִׂיַּת פֶּסַח דּוֹרוֹת אֶלָּא בָּאָרֶץ, דִּכְתִיב: ״וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן ה' לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת״ (שמות יב כה), וְעוֹד נֶאֱמַר שָׁם: ״וְהָיָה כִי יְבִיאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְגוֹ' וְעָבַדְתָּ אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה״ (שם יג ה). וְעַכְשָׁיו רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְצִוָּה שֶׁיַּעֲשׂוּ אוֹתוֹ כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה זֵכֶר גְּאֻלָּתָם וְהַנִּסִּים שֶׁנַּעֲשׂוּ לָהֶם וְלַאֲבוֹתֵיהֶם, נֶעְתָּק לָהֶם מִן הָאָבוֹת הָרוֹאִים לִבְנֵיהֶם וּבְנֵיהֶם לִבְנֵיהֶם וּבְנֵיהֶם לְדוֹר אַחֲרוֹן. וְהִנֵּה אָמַר תְּחִלָּה "וְהָיָה כִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ" לוֹמַר שֶׁאֵין מִצְוָה זוֹ נוֹהֶגֶת בְּחוּצָה לָאָרֶץ לְדוֹרוֹת, וְעַכְשָׁיו צִוָּה שֶׁיִּנְהֲגוּ בָּהּ בַּמִּדְבָּר. וְעַל דַּעַת רַבּוֹתֵינוּ לֹא עָשׂוּ אוֹתָהּ אֶלָּא בְּשָׁנָה זוֹ בִּלְבַד, שֶׁלֹּא הָיוּ יְכוֹלִין לַעֲשׂוֹתָהּ לְפִי שֶׁנּוֹלְדוּ לָהֶם בָּנִים וַעֲבָדִים וְלֹא יָכְלוּ לָמוּל אוֹתָם מִן הַטַּעַם שֶׁהִזְכִּירוּ, שֶׁהָיָה לָהֶם לְסַכָּנָה כְּמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ בִּיבָמוֹת (עא). אֲבָל בְּסִפְרֵי (בהעלותך סז) אָמְרוּ: ״וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַפֶּסַח בָּרִאשׁוֹן" וְגוֹ' - בִּגְנוּת יִשְׂרָאֵל הַכָּתוּב מְדַבֵּר, שֶׁלֹּא עָשׂוּ אֶלָּא פֶּסַח זֶה בִּלְבַד. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״הַזְּבָחִים וּמִנְחָה הִגַּשְׁתֶּם לִי בַמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה״ (עמוס ה כה). דָּרְשׁוּ כֵן מִן הַכָּתוּב הַזֶּה שֶׁאָמַר: ״וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַפֶּסַח בָּרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבַּיִם בְּמִדְבַּר סִינָי״ (במדבר ט׳:ה׳), כִּי הַמִּקְרָא מְיֻתָּר, וְדַי בְּמַה שֶׁיֹּאמַר "וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַפֶּסַח כְּכָל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה", אֲבָל הִזְכִּיר הַיּוֹם וְהַמִּדְבָּר לִרְמֹז שֶׁלֹּא עָשׂוּ אוֹתוֹ בַּמִּדְבָּר רַק בַּיּוֹם הַזֶּה וְהוּא גְּנוּתָן. וְיִתָּכֵן שֶׁהַגְּנוּת הַזֶּה הוּא קִלְקוּלָם בְּעִנְיַן הַמְרַגְּלִים, שֶׁמִּמֶּנָּה נִתְנַדּוּ וְלֹא נָשְׁבָה לָהֶם הָרוּחַ הַצְּפוֹנִית וְלֹא מָלוּ, וּלְפִיכָךְ נֶאֶסְרוּ בְּכָל הַקֳּדָשִׁים וְהָיוּ נְזוּפִים. אוֹ שֶׁתִּהְיֶה הַבָּרַיְתָא הַזּוֹ כְּדִבְרֵי הָאוֹמֵר (מכילתא בא טו) אֵין מִילַת זְכָרָיו וַעֲבָדָיו מְעַכֶּבֶת בּוֹ, וְהָיוּ רַשָּׁאִין לַעֲשׂוֹתוֹ וְנִתְעַצְּלוּ וְלֹא עָשׂוּ אוֹתוֹ, וְהוּא גְּנוּת גָּדוֹל. אֲבָל הָרִאשׁוֹן הוּא יוֹתֵר נָכוֹן בְּעֵינַי, כִּי הָיָה מֹשֶׁה מַכְרִיחָם לַעֲשׂוֹתוֹ וְלֹא הָיָה מַנִּיחָם בְּחִיּוּב כָּרֵת. אֲבָל חַג הַמַּצּוֹת שִׁבְעָה וְהַשְׁבָּתַת חָמֵץ לֹא הֻצְרַךְ לוֹמַר שֶׁנָּהֲגוּ בּוֹ, שֶׁהֵן חוֹבַת הַגּוּף הַנּוֹהֶגֶת בְּכָל מָקוֹם, וּכְבָר נֶאֱמַר בָּהֶם ״לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם״ (שמות יב יז).
מדרש תנחומא, תצוה ב׳ - הטקסט מספריא
וְאַתָּה תְּצַוֶּה. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: תִּקְרָא וְאָנֹכִי אֶעֱנֶךָּ לְמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ תִכְסֹף (איוב יד, טו). אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, תִּקְרָא וְאָנֹכִי אֶעֱנֶה. כָּל מַה שֶּׁאַתָּה גּוֹזֵר, אֲנִי מְקַיְּמָהּ, אֶלָּא לְמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ תִכְסֹף. יֵשׁ אָדָם מִתְאַוֶּה לְמַעֲשֵׂה יָדָיו. וְאֵין תִּכְסֹף אֶלָּא לְשׁוֹן תַּאֲוָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְעַתָּה הָלֹךְ הָלַכְתָּ כִּי נִכְסֹף נִכְסַפְתָּה וְגוֹ' (בראשית לא, ל). הֱוֵי, לְמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ תִכְסֹף. שֶׁאַתָּה מִתְאַוֶּה לְמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ. אַתָּה סוֹבֵל אֶת כָּל הָעוֹלָם, דִּכְתִיב: אֲנִי עָשִׂיתִי וַאֲנִי אֶשָּׂא וַאֲנִי אֶסְבֹּל (ישעיה מו, ד). וְאַתָּה מְצַוֶּה אֶת בְּנֵי קְהָת לִהְיוֹת נוֹשְׂאִין כְּבוֹדְךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתַן כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵיהֶם (במדבר ז, ט). הֱוֵי, לְמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ תִכְסֹף. אַתָּה זָן אֶת כָּל הָעוֹלָם, וְאַתָּה מְצַוֶּה אוֹתָן לְהַקְרִיב אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי (במדבר כח, ב). אַתָּה מֵאִיר לְכָל הָעוֹלָם, וְאַתָּה מְצַוֶּה לְהַעֲלֹת נֵר תָמִיד, אָנוּ בְּאוֹרְךָ נִרְאֶה אוֹר, וְאַתָּה אוֹמֵר לְהַדְלִיק נֵרוֹת.
אָמַר רַבִּי מֵאִיר, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: חָבִיב עָלַי נֵרוֹת שֶׁאַהֲרֹן מַדְלִיק, מִן הַמְּאוֹרוֹת שֶׁקָּבַעְתִּי בַּשָּׁמַיִם. לָמָּה? שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁהִקְרִיבוּ הַנְּשִׂיאִים חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ וְלֹא הִקְרִיב שֵׁבֶט לֵוִי, הָיָה אַהֲרֹן נַפְשׁוֹ עֲגוּמָה, אָמַר: כָּל הַנְּשִׂיאִים הִקְרִיבוּ בַּחֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ, וַאֲנִי לֹא הָיָה לִי חֵלֶק בַּקָּרְבָּנוֹת. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: חַיֶּיךָ, כָּל הַשְּׁבָטִים הִקְרִיבוּ חֲנֻכָּה אַחַת, וְאַתָּה לְעַצְמְךָ תַּעֲשֶׂה חֲנֻכָּה, מִחוּץ לְפָרֹכֶת הָעֵדוּת בְּאֹהֶל מוֹעֵד יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: תַּאֲוַת עֲנָוִים שָׁמַעְתָּ ה' (תהלים י, יז). לְכָךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: וְאַתָּה תְּצַוֶּה, וּכְתִיב יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: צַו אֶת בָּנַי שֶׁיְּהוּ מְבִיאִין שֶׁמֶן זַיִת, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא אַהֲרֹן מַדְלִיק לְפָנַי.
רמב"ן על שמות מ׳:כ״ז - הטקסט מספריא
וַיַּקְטֵר עָלָיו קְטֹרֶת סַמִּים מֹשֶׁה הִקְטִיר עָלָיו כָּל שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּלּוּאִים. וְאע"פ שֶׁלֹּא אָמַר בַּצַּוָּאָה (שמות מ':ה') וְהִקְטִיר עָלָיו קְטֹרֶת סַמִּים, הֵבִין זֶה מִשְּׁאָר הָעֲבוֹדוֹת כֻּלָּן, שֶׁהֲרֵי צִוָּה אוֹתוֹ בְּכָאן (שמות מ':ד') שֶׁיְּסַדֵּר הַלֶּחֶם וְיַעֲלֶה הַנֵּרוֹת. וְכֵן "וַיַּעַל עָלָיו אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַמִּנְחָה" (שמות מ':כ"ט), מֹשֶׁה הוּא הַמַּעֲלֶה, שֶׁכֵּן נִצְטַוָּה (שמות כ"ט:ל"ח) "וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה עַל הַמִּזְבֵּחַ", שֶׁיַּתְחִיל הוּא לַעֲשׂוֹת כֵּן בְּעָבְדוֹ בִּימֵי הַמִּלּוּאִים, כִּי הַצַּוָּאוֹת כֻּלָּן שָׁם (מפסוק א ואילך) עַל עֲבוֹדַת מֹשֶׁה. וְאָמַר אַחֲרֵי כֵן (שמות מ':מ"ב) "עוֹלַת תָּמִיד לְדֹרֹתֵיכֶם", שֶׁיַּעֲשׂוּ כֵן הַכֹּהֲנִים לְדוֹרוֹת. וּלְכָךְ אָמַר בָּהּ בְּסֵדֶר פִּנְחָס (במדבר כח ו) "עֹלַת תָּמִיד הָעֲשֻׂיָה בְּהַר סִינַי", שֶׁהִתְחִיל אוֹתָהּ מֹשֶׁה שָׁם:
וְהִנֵּה מֹשֶׁה רַבֵּינוּ בְּכָל הָעֲבוֹדוֹת הַכֹּהֵן הָרִאשׁוֹן, וּלְפִיכָךְ הִקְטִיר גַּם הַקְּטֹרֶת, וְאוּלַי בִּכְלַל "וְנָתַתָּ אֶת מִזְבַּח הַזָּהָב לִקְטֹרֶת" (שמות מ':ה') שֶׁתַּקְטִירֶנּוּ עָלָיו מִיָּד. וּמַה שֶׁאָמַר בַּצַּוָּאָה (לעיל ל ו ז) "וְנָתַתָּ אֹתוֹ לִפְנֵי הַפָּרֹכֶת וְהִקְטִיר עָלָיו אַהֲרֹן קְטֹרֶת סַמִּים", לְהוֹרוֹת עַל עִנְיָנוֹ מִיּוֹם שֶׁהִתְחִיל אַהֲרֹן בִּכְהֻנָּתוֹ וּלְעוֹלָם, שֶׁכָּךְ אָמַר (שם ל ח) "וּבְהַעֲלֹת אַהֲרֹן אֶת הַנֵּרֹת בֵּין הָעַרְבַּיִם", וְאֵין הַדָּבָר אֶלָּא מִיּוֹם זֶה וְאֵילָךְ, כִּי בְּכָאן (שמות מ':ד') צִוָּה לְמֹשֶׁה בְּפֵרוּשׁ "וְהַעֲלֵיתָ אֶת נֵרֹתֶיהָ". וּבְפֵרוּשׁ רַשִׁ"י (בפסוק שלפנינו) רָאִיתִי, "וַיַּקְטֵר עָלָיו אַהֲרֹן קְטֹרֶת" שַׁחֲרִית וְעַרְבִית, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר (לעיל ל ז ח) "בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר בְּהֵיטִיבוֹ אֶת הַנֵּרֹת וְגוֹ', וּבְהַעֲלֹת אַהֲרֹן אֶת הַנֵּרֹת בֵּין הָעַרְבַּיִם" וְגוֹ'. וְלֹא יָדַעְתִּי אִם הוּא טָעוּת סוֹפְרִים:
רמב"ן על שמות כ״ב:כ״ד - הטקסט מספריא
לֹא תִהְיֶה לּוֹ כְּנֹשֶׁה הוּא הַמַּלְוֶה, יֹאמַר שֶׁלֹּא תִּהְיֶה לוֹ כַּמַּלְוֶה שֶׁהוּא כְּמוֹשֵׁל לַלֹּוֶה כְּעִנְיָן שֶׁכָּתוּב "וְעֶבֶד לֹוֶה לְאִישׁ מַלְוֶה" (משלי כב ז), אֲבָל תִּהְיֶה לוֹ בְּכָל דָּבָר כְּאִלּוּ לֹא לָוָה מִמְּךָ לְעוֹלָם, וְלֹא תָשִׂים עָלָיו נֶשֶׁךְ, שֶׁהוּא "נֶשֶׁךְ כֶּסֶף נֶשֶׁךְ אֹכֶל" (דברים כג כ), אֲבָל תִּהְיֶה הַהַלְוָאָה אֵלָיו חֶסֶד, לֹא תִּטֹּל מִמֶּנּוּ תּוֹעֶלֶת כָּבוֹד וְלֹא תּוֹעֶלֶת מָמוֹן:
רש"י על שמות ל׳:ז׳ - הטקסט מספריא
בהיטיבו. לְשׁוֹן נִקּוּי הַבָּזִיכִין שֶׁל הַמְּנוֹרָה מִדֶּשֶן הַפְּתִילוֹת שֶׁנִּשְׂרְפוּ בַלַּיְלָה, וְהָיָה מְטִיבָן בְּכָל בֹּקֶר וָבֹקֶר:
הנרת. לו"שיש בְּלַעַז, וְכֵן כָּל נֵרוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּמְּנוֹרָה, חוּץ מִמָּקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר שָׁם הַעֲלָאָה שֶׁהוּא לְשׁוֹן הַדְלָקָה:
בהטיבו WHEN HE TRIMMETH — This word is an expression for cleansing the bowls of the candelabrum from the ashes of the wicks which had burnt out during the night; and he used to clean them (the lamps) out every morning.
הנרת THE LAMPS — luces in old French And this is the meaning of נרות whenever it is mentioned in connection with the candelabrum, except in any passage where the term העלאה “causing to ascend” (any verbal form which is the Hiphil of עלה), which denotes lighting is used, and there it signifies “lights”, (The translation here is therefore: “when he cleans out the lamps”, not “when he trims the lights”).
רש"י על שמות כ״ט:א׳ - הטקסט מספריא
לקח. כְּמוֹ קַח. וּשְׁתֵּי גְזִירוֹת הֵן, אַחַת שֶׁל קִיחָה וְאַחַת שֶׁל לְקִיחָה, וְלָהֶן פִּתְרוֹן אֶחָד:
פר אחד. לְכַפֵּר עַל מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל שֶׁהוּא פַּר:
לקח This is the same as קח (the imperative, “Take thou” and must not be regarded as the infinitive). There are two forms of the root: one is קח and the other לקח, both having the same meaning.
פר אחד ONE BULLOCK — to atone for the incident of worshipping the golden calf which is of the bullock species (cf. Sifra on Leviticus 9:2).
רש"י על במדבר כ״ח:ד׳ - הטקסט מספריא
את הכבש אחד. אַעַ"פִּ שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר בְּפָרָשַׁת וְאַתָּה תְּצַוֶּה "וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה" וְגוֹ' (שמות כט לח), הִיא הָיְתָה אַזְהָרָה לִימֵי הַמִּלּוּאִים וְכָאן צִוָּה לַדּוֹרוֹת:
את הכבש אחד THE ONE LAMB [SHALT THOU OFFER IN THE MORNING] — Although it has already been stated in the section beginning with the words ,ואתה תצוה (Exodus 29:38 39): “Now this is what thou shalt offer … [The one lamb thou shalt offer in the morning]”, that was an instruction for the days of the installation ceremony of the priests, but here it states the commands for all generations.
רש"י על שמות כ״ז:כ״א - הטקסט מספריא
מערב עד בקר. תֵּן לָהּ מִדָּתָהּ שֶׁתְּהֵא דּוֹלֶקֶת מֵעֶרֶב וְעַד בֹּקֶר, וְשִׁעֲרוּ חֲכָמִים חֲצִי לֹג לְלֵילֵי טֵבֵת הָאֲרֻכִּין וְכֵן לְכָל הַלֵּילוֹת, וְאִם יִוָּתֵר אֵין בְּכָךְ כְּלוּם (מנחות פ"ט):
מערב עד בקר FROM EVENING TO MORNING — Give it its due measure of oil so that it may burn from evening to morning. Our Rabbis estimated half a log of oil as sufficient for the nights of Tebeth which are long, and they ordained a similar quantity for every night of the year, and if any were left over on the shorter nights it did not matter (Menachot 89a).
משנה תורה, הלכות תמידים ומוספין ג׳:י״ב - הטקסט מספריא
מהו דישון המנורה כל נר שכבה מסיר הפתילה וכל השמן שבנר ומקנחו ונותן בו פתילה אחרת ושמן אחר במידה והוא חצי לוג וזה שהסיר משליכו במקום הדשן אצל המזבח עם דישון המזבח הפנימי והחיצון ומדליק נר שכבה והדלקת הנרות היא הטבתם ונר שמצאו שלא כבה מתקנו:
רש"י על שמות כ״ז:כ׳ - הטקסט מספריא
ואתה תצוה. זך. בְּלִי שְׁמָרִים, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בִמְנָחוֹת מְגַרְגְּרוֹ בְרֹאשׁ הַזַּיִת וְכוּ':
כתית. הַזֵּיתִים כּוֹתֵשׁ בַּמַּכְתֶּשֶׁת וְאֵינוֹ טוֹחֲנָן בָּרֵחַיִם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה בוֹ שְׁמָרִים, וְאַחַר שֶׁהוֹצִיא טִפָּה רִאשׁוֹנָה מַכְנִיסָן לָרֵחַיִם וְטוֹחֲנָן; וְהַשֶּׁמֶן הַשֵּׁנִי פָּסוּל לַמְּנוֹרָה וְכָשֵׁר לִמְנָחוֹת שֶׁנֶּאֱמַר כָּתִית לַמָּאוֹר – וְלֹא כָתִית לַמְּנָחוֹת (מנחות פ"ו):
להעלות נר תמיד. מַדְלִיק עַד שֶׁתְּהֵא שַׁלְהֶבֶת עוֹלָה מֵאֵלֶיהָ (שבת כ"א):
תמיד. כָּל לַיְלָה וְלַיְלָה קָרוּי תָּמִיד, כְּמוֹ שֶׁאַתָּה אוֹמֵר עֹלַת תָּמִיד וְאֵינָהּ אֶלָּא מִיּוֹם לְיוֹם; וְכֵן בְּמִנְחַת חֲבִתִּין נֶאֱמַר תָּמִיד וְאֵינָהּ אֶלָּא מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר וּמַחֲצִיתָהּ בָּעֶרֶב, אֲבָל תָּמִיד הָאָמוּר בְּלֶחֶם הַפָּנִים מִשַּׁבָּת לְשַׁבָּת הוּא:
ואתה תצוה ... זך CLEAR — without lees; and this was effected not by straining the oil but as we learn in Treatise Menachoth 86a “He lets it (the olive) ripen on the top of the olive-tree etc.”
כתית BEATEN — he pounds the olives in a mortar and must not grind them in a mill, so that there may be no lees; and after he has thus extracted the first drop of oil he may bring them into the mill and grind them. The second oil (that obtained by grinding) is unfitted for use in the candelabrum but is permissible for the meal-offerings (which had to be mingled with oil) since it is said here, “Beaten for the light”, and hence it is not essential that it should be beaten for the meal-offerings (Menachot 86a; cf. Rashi on Exodus 29:40).
להעלות נר תמיד TO CAUSE THE LIGHT TO BURN (lit., to ascend) CONTINUALLY — he must enkindle it until the flame ascends by itself (Shabbat 21a).
תמיד CONTINUALLY — doing something every night, as is described here, may be termed תמיד, continually, just as you speak of (Numbers 27:6) “The continual (תמיד) burnt-offering”, although this was sacrificed only from day to day. So, too, in the case of the meal-offering made in a flat pan it is said, (Leviticus 6:13) that it should be brought continually (תמיד) and yet it was only brought thus: “Half of it in the morning, and half of it at evening”. However, the expression תמיד which is used in connection with the show-bread (Exodus 25:30) denotes the whole period without a break from Sabbath to Sabbath).
משנה תורה, הלכות מתנות עניים ב׳:ח׳ - הטקסט מספריא
המקדיש שדהו והיא קמה חייבת בפאה קצרה הגזבר ואחר כך פדאה פטורה שבשעת חיוב הפאה היתה קודש שאינו חייב בפאה.
משנה מנחות ד׳:ד׳ - הטקסט מספריא
התמידין אינן מעכבין את המוספים. ולא המוספים מעכבין את התמידים. ולא המוספים מעכבין זה את זה. לא הקריבו כבש בבקר יקריבו בין הערבים. אמר רבי שמעון אימתי בזמן שהיו אנוסין או שוגגין אבל אם היו מזידין ולא הקריבו כבש בבקר. לא יקריבו בין הערבים. לא הקטירו קטרת בבקר. יקטירו בין הערבים. אמר רבי שמעון וכולה היתה קרבה בין הערבים. שאין מחנכין את מזבח הזהב אלא בקטרת הסמים ולא מזבח העולה אלא בתמיד של שחר. ולא את השלחן אלא בלחם הפנים בשבת. ולא את המנורה אלא בשבעה נרותיה בין הערבים:
ספר המצוות, שורשים ג׳ - הטקסט מספריא
שאין ראוי למנות מצות שאין נוהגות לדורות.
דע כי אמרם (מכות כ"ג:) תרי"ג מצות נאמרו לו למשה בסיני מורה על היות זה המספר מהמצות הנוהגות לדורות, כי מצות שאין נוהגות לדורות אין קשר להן בסיני הן שנאמרו בסיני או בזולתו. ואמנם כוונו באמרם בסיני לפי שעיקר התורה היה בסיני. והוא אמרו יתעלה עלה אלי ההרה והיה שם ואתנה לך. ובבאור אמרו מאי קראה תורה צוה לנו משה מורשה, רוצה לומר מספר תורה והוא תרי"א ואנכי ולא יהיה מפי הגבורה שמענום ובהם נשלמו תרי"ג מצות, ירצו בזה הסימן שהדבר שצוה לנו משה ולא שמענוהו כי אם ממנו הוא מספר תור"ה וקראה מורשה קהלת יעקב, ומצוה שאינה נוהגת לדורות אינה לנו מורשה שאמנם יקרא לנו מורשה מה שיתמיד לדורות כמו שאמר כימי השמים על הארץ, ומאמרם גם כן כי כל אבר ואבר כאלו הוא יצוה האדם בעשיית מצוה ומצוה, וכל יום ויום כאילו יזהיר אותו מעבירה, ראיה על היות זה המספר לא יחסר לעולם, ואילו היה מכלל המנין מצות שאין נוהגות לדורות, הנה זה הכלל יחסר בזמן שיכלה בו חיוב המצוה ההיא ולא היה המאמר הזה שלם כי אם בזמן מוגבל. וכבר טעה גם כן זולתנו בשרש הזה, ומנה בעבור שדחק הצורך ולא יבאו לראות כבלע את הקדש ומנה ולא יעבוד עוד הכתוב בלוים, ואלו גם כן לא היו נוהגות כי אם במדבר. ואף על פי שאמרו (סנהדרין פ"א:) רמז לגונב את הקסוה מנין שנאמר ולא יבאו לראות כבלע את הקדש, יש די ספוק באמרם רמז, ופשטיה דקרא אינו כן, ואינו גם כן מכלל מחוייבי מיתה בידי שמים, כמו שיתבאר בתוספתא ובסנהדרין. ואני נפלא מזה שמנה אלו הלאוין למה לא מנה במן איש אל יותר ממנו, ואמרו יתברך אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה, וכן האזהרה שבאה בבני עמון אל תצורם ואל תתגר בם, וכן ימנה גם כן בכלל מצות עשה אמרו עשה לך שרף ושים אותו על נס, ואמרו קח צנצנת אחת ותן שמה מלא העומר מן, כמו שמנה תרומת המכס וחנוכת המזבח, וכן ימנה היו נכונים לשלשת ימים, וכן גם הצאן והבקר אל ירעו ופן יהרסו לעלות ורבים כמו אלה, ולא יסופק לבעל שכל כי אלו כולם מצות נאמרו לו למשה בסיני צווי ואזהרה, אך היו כלם לפי שעה ואינן נוהגות לדורות, ולכן לא ימנו, ובעבור השרש הזה אין ראוי למנות ברכות וקללות שנצטוו בגריזים ועיבל, ולא בנין המזבח שנצטוינו לבנות בבואנו בארץ כנען, כי אלו כלם מצות לפי שעה, ולא הצווי שצונו שנקריב כל בהמה שנרצה לאכול ממנה שלמים, כי זה צווי לפי שעה לבד, והוא אמרו והביאום לה' אמרו בספרי והביאום זו מצות עשה, אבל היא במדבר לבד, כמו שבאר במשנה תורה היתר בשר תאוה לדורות, והוא אמרו בכל אות נפשך תאכל בשר, ואילו היה ראוי למנות כל מה שהוא מזה המין היה מה שצווה בו משה מיום שנתנבא עד יום מותו חוץ מהמצות הנוהגות לדורות יותר משלש מאות מצות כשנמנה כל הצווי שבא במצרים וכל מה שבא במלואים וזולתם כולם כתובים בתורה מהם עשה ומהם לא תעשה, ואחר שהוא נמנע למנותם כלם יתחייב בהכרח שלא תמנה גם אחת מהן, ולא כמו שעשה זולתנו שלקח מהם דברים על צד העזר כאשר יגע למצוא המספר, וזה מה שכוננו לבארו בשרש הזה:
מדרש תנחומא, תצוה ג׳ - הטקסט מספריא
וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. מַה מְּנוֹרָה שֶׁאֵינָהּ לַאֲכִילָה, טְעוּנָה שֶׁמֶן זַיִת זָךְ. מְנָחוֹת שֶׁהֵן לַאֲכִילָה, אֵינוֹ דִּין שֶׁיִּהְיוּ טְעוּנִין שֶׁמֶן זַיִת זָךְ. תַּלְמוּד לוֹמַר: זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר, וְלֹא זָךְ כָּתִית לַמְּנָחוֹת. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים: אֲנִי הָיִיתִי מְשַׁמֵּשׁ בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, וּמַעֲשֵׂה נִסִּים הָיָה בַּמְּנוֹרָה. מִשֶּׁהָיוּ מַדְלִיקִין אוֹתָהּ מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה, לֹא הָיְתָה מִתְכַּבָּה עַד שָׁנָה אַחֶרֶת. וּפַעַם אַחַת לֹא עָשׂוּ הַזֵּיתִים שֶׁמֶן, הִתְחִילוּ הַכֹּהֲנִים לְכַבּוֹת. וְאָמַר רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים: אֲנִי הָיִיתִי בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ וּמָצָאתִי מְנוֹרָה דְּלֵקָה יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁהָיְתָה דְּלֵקָה כָּל יְמוֹת הַשָּׁנָה. רְאֵה מַעֲשֵׂה נִסִּים. לְכָךְ נֶאֱמַר: כָּתִית לַמָּאוֹר וְלֹא לַמְּנָחוֹת. וְלָמָּה כֵן? אֶלָּא כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: פַּעַם אַחַת בַּשָּׁנָה יִהְיוּ מַדְלִיקִין אֶת הַמְּנוֹרָה, לְפִיכָךְ יִהְיוּ מַדְלִיקִין שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית. אֲבָל לַמְּנָחוֹת שֶׁהָיוּ מַקְרִיבִין בְּכָל יוֹם, לֹא. לְכָךְ נֶאֱמַר בָּהּ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית. אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: כֵּיוָן שֶׁהָיוּ מַדְלִיקִין הַמְּנוֹרָה, כָּל חָצֵר שֶׁהָיְתָה בִּירוּשָׁלַיִם, הָיְתָה מִשְׁתַּמֶּשֶׁת לְאוֹרָהּ. לְכָךְ נֶאֱמַר: וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית.
רש"י על ויקרא כ״ד:ג׳ - הטקסט מספריא
לפרכת העדת. שֶׁלִּפְנֵי הָאָרוֹן שֶׁהוּא קָרוּי עֵדוּת; וְרַבּוֹתֵינוּ דָרְשׁוּ עַל נֵר מַעֲרָבִי, שֶׁהוּא עֵדוּת לְכָל בָּאֵי עוֹלָם שֶׁהַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה בְיִשְׂרָאֵל, שֶׁנּוֹתֵן בָּהּ שֶׁמֶן כְּמִדַּת חַבְרוֹתֶיהָ, וּמִמֶּנָּה הָיָה מַתְחִיל וּבָהּ הָיָה מְסַיֵּם (שבת כ"ב; מנחות פ"ו):
יערך אתו אהרן מערב עד בקר. יַעֲרֹךְ אוֹתוֹ עֲרִיכָה הָרְאוּיָה לְמִדַּת כָּל הַלַּיְלָה, וְשִׁעֲרוּ חֲכָמִים חֲצִי לֹג לְכָל נֵר וָנֵר, וְהֵן כְּדַאי אַף לְלֵילֵי תְּקוּפַת טֵבֵת, וּמִדָּה זוֹ הֻקְבְּעָה לָהֶם (מנחות פ"ט):
לפרכת העדת [WITHOUT] THE PARTITION VAIL OF THE TESTIMONY — i. e. the Partition Vail which is before the Ark which on account of its contents (the Tablets, termed לחות העדות in Exodus 37:15) is called “Testimony”. Our Rabbis, however, explained it (the word העדות) as referring to the western light of the candlestick which was a testimony (עדות) to mankind that the Shechinah dwelt in Israel through the miracle wrought in connection with it; for he (the priest) put only as much oil into it as was the quantity put into the other lamps and yet he began the lighting of the other lamps in the evening by it and finished the work of cleaning with it [since it continued to burn miraculously until the following evening] (Sifra, Emor, Section 13 9; Shabbat 22b; Menachot 86b).
יערך אתו אהרן מערב עד בקר AARON SHALL SET IT IN ORDER FROM EVENING UNTO MORNING — The meaning is not that he shall occupy himself the whole night with setting the lights in order, but he shall arrange it in such a manner (lit., by such an arrangement) that will prove adequate for the length of the whole night. Our Rabbis by experiment (cf. Menachot 89a) fixed the quantity at a half log oil for each lamp, ascertaining that this would suffice also in the long nights of the Teveth quarter; and this quantity therefore became to them the fixed measure [for all the seasons of the year].
משנה תורה, הלכות ביאת מקדש ט׳:ז׳ - הטקסט מספריא
וכן הדלקת הנרות כשירה בזרים לפיכך אם הטיב הכהן את הנרות והוציאן לחוץ מותר לזר להדליקן:
משנה תורה, הלכות ברכות י״א:ט״ו - הטקסט מספריא
נטל את הלולב מברך על נטילת לולב שכיון שהגביהו יצא ידי חובתו אבל אם בירך קודם שיטול מברך ליטול לולב כמו לישב בסוכה מכאן אתה למד שהמברך אחר שעשה מברך על העשייה אבל נטילת ידים ושחיטה הואיל ובדברי הרשות הן אפילו שחט לעצמו מברך על השחיטה ועל כסוי הדם ועל נטילת ידים וכך הוא מברך על ביעור חמץ בין שבדק לעצמו בין שבדק לאחרים שמשעה שגמר בלבו לבטל נעשית מצות הביעור קודם שיבדוק כמו שיתבאר במקומו.
משנה תורה, הלכות מגילה וחנוכה ג׳:ב׳ - הטקסט מספריא
וכשגברו ישראל על אויביהם ואבדום בכ"ה בחדש כסליו היה ונכנסו להיכל ולא מצאו שמן טהור במקדש אלא פך אחד ולא היה בו להדליק אלא יום אחד בלבד והדליקו ממנו נרות המערכה שמונה ימים עד שכתשו זיתים והוציאו שמן טהור.
משנה תמיד ו׳:א׳ - הטקסט מספריא
החלו עולים במעלות האולם מי שזכו בדישון מזבח הפנימי והמנורה. היו מקדימין לפניהם. מי שזכה בדישון מזבח הפנימי. נכנס ונטל את הטני. והשתחוה ויצא. מי שזכה בדישון המנורה. נכנס ומצא שתי נרות מזרחיים דולקין. מדשן את המזרחי. ומניח את המערבי דולק. שממנו היה מדליק את המנורה בין הערבים. מצאו שכבה מדשנו ומדליקו ממזבח העולה. נטל את הכוז ממעלה שניה. והשתחוה ויצא:
רמב"ן על שמות מ׳:ב׳ - הטקסט מספריא
בְּיוֹם הַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ תָּקִים אֶת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד עַל דַּעַת רַבּוֹתֵינוּ (בתורת כהנים סוף פרשת צו סימן קצא, ועוד) שֶׁהוּא יוֹם שְׁמִינִי לַמִּלּוּאִים, טַעַם הַכָּתוּב שֶׁתָּקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן וְיַעֲמֹד כֵּן וְלֹא תּוֹרִידֶנּוּ וְלֹא תְּקִימוֹ עוֹד, כִּי בִּנְסֹעַ הַמַּחֲנוֹת הַלְוִיִּם יוֹרִידוּ אוֹתוֹ וְיָקִימוּ אוֹתוֹ. וְלֹא הֻצְרַךְ לְצַוּוֹת עַתָּה עַל הֲקָמַת שִׁבְעַת הַיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים, כִּי אָמַר לוֹ מִתְּחִלָּה "וַהֲקֵמֹתָ אֶת הַמִּשְׁכָּן כְּמִשְׁפָּטוֹ אֲשֶׁר הָרְאֵיתָ בָּהָר" (שמות כ"ו:ל'), וְכֵיוָן שֶׁפֵּרֵשׁ לוֹ עַתָּה כִּי בְּיוֹם הַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן תִּהְיֶה הֲקָמָתוֹ לְעָמְדָה, הִנֵּה יָדַע כִּי שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּלּוּאִים יִצְטָרֵךְ לְהָקִים וּלְהוֹרִיד. וְאוּלַי הָיָה כֵן לְהַרְגִּיל הַלְוִיִּם בְּמַעֲשֵׂהוּ כִּי מִמֶּנּוּ יִרְאוּ וְכֵן יַעֲשׂוּ, אוֹ הָיָה לְהַכְתִּיר הַיּוֹם בַּעֲטָרָה זוֹ:
וְנִרְאֶה לְדַעְתָּם כִּי בְּשִׁבְעַת הַיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים הָיָה מֵקִים אוֹתוֹ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר, וְעוֹמֵד כֵּן כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלַּיְלָה, וְכַעֲלוֹת הַשַּׁחַר הָיָה מוֹרִיד אוֹתוֹ וְחוֹזֵר וּמְקִימוֹ מִיָּד, כִּי הַכָּתוּב אָמַר "וּפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד תֵּשְׁבוּ יוֹמָם וָלַיְלָה" (ויקרא ח לה), וְאֵין פֶּתַח לָאֹהֶל רַק בְּעֵת הֲקָמָתוֹ: וּכְבָר דָּרְשׁוּ (בתורת כהנים ויקרא א ה) "אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד", בִּזְמַן שֶׁהוּא פָּתוּחַ וְלֹא בִּזְמַן שֶׁהוּא מְפֹרָק, וְאָמְרוּ (זבחים נה:) שְׁלָמִים שֶׁשְּׁחָטָן קֹדֶם שֶׁנִּפְתְּחוּ דַּלְתוֹת הַהֵיכָל פְּסוּלִין, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ג ב) "וּשְׁחָטוֹ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד", בִּזְמַן שֶׁפָּתוּחַ וְלֹא בִּזְמַן שֶׁנָּעוּל, וְכֵן בַּמִּשְׁכָּן, עַד שֶׁלֹּא הֶעֱמִידוּ הַלְוִיִּם אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאַחַר שֶׁפֵּרְקוּ הַלְוִיִּם אֶת הַמִּשְׁכָּן פְּסוּלִין. וְעוֹד, שֶׁהָיָה מַקְרִיב בּוֹ תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם וּמַדְלִיק אֶת הַנֵּרוֹת בָּעֶרֶב:
וּבְוַיִּקְרָא רַבָּה (עי' במדבר רבה יב טו) רָאִיתִי, הָיָה מֹשֶׁה מַעֲמִידוֹ וּמְפָרְקוֹ שְׁנֵי פְּעָמִים בְּכָל יוֹם, רַבִּי חֲנִינָא הַגָּדוֹל אוֹמֵר שְׁלֹשָׁה פְּעָמִים בְּכָל יוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר "תָּקִים" (שמות מ':ב') "הוּקַם" (שמות מ':י"ז) "וַיָּקֶם" (שמות מ':י"ח), אַחַת לְתָמִיד שֶׁל שַׁחַר, וְאַחַת לַמִּלּוּאִים, וְאַחַת לְתָמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם. וְיִתָּכֵן שֶׁכָּל זֶה רְגִילוּת, לְהוֹדִיעַ עִנְיַן הֲקָמָתוֹ וְהַסֵּדֶר, וְלֹא יַעֲמִידֶנּוּ מְפֹרָק כְּלָל: וְהַכָּתוּב שֶׁאָמַר כָּאן "וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן" (שמות מ':ל"ד), עַל דַּעְתָּם הָיָה זֶה בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי, כִּי אָמַר "וַיְכַל מֹשֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה" (שם פסוק לג), וְכַאֲשֶׁר כִּלָּה הֲקָמָה זוֹ שֶׁל אֶחָד בְּנִיסָן כִּסָּה הֶעָנָן אֶת הַמִּשְׁכָּן. וּכְבָר כָּתַב רַשִׁ"י (ויקרא ט כג) מַה שֶׁדָּרְשׁוּ (בתורת כהנים שם) "וַיֵּצְאוּ וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם", לְפִי שֶׁכָּל שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּלּוּאִים שֶׁהֶעֱמִיד מֹשֶׁה הַמִּשְׁכָּן וְהָיָה מְשַׁמֵּשׁ בּוֹ וּמְפָרְקוֹ לֹא שָׁרְתָה בּוֹ שְׁכִינָה, וְהָיוּ יִשְׂרָאֵל נִכְלָמִים וְאָמְרוּ לְמֹשֶׁה, מֹשֶׁה רַבֵּנוּ כָּל הַטֹּרַח שֶׁטָּרַחְנוּ שֶׁתִּשְׁרֶה שְׁכִינָה בֵּינֵינוּ וְנֵדַע שֶׁנִּתְכַּפֵּר לָנוּ עֲוֹן הָעֵגֶל, אָמַר לָהֶם אַהֲרֹן אָחִי כְּדַאי וְחָשׁוּב מִמֶּנִּי שֶׁעַל יְדֵי קָרְבְּנוֹתָיו וַעֲבוֹדָתוֹ תִּשְׁרֶה בָּנוּ שְׁכִינָה:
וּבְפָרָשַׁת מִלּוּאִים (תורת כהנים שם) יָכוֹל הוּקַם הַמִּשְׁכָּן בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ וְשָׁרְתָה שְׁכִינָה בַּשְּׁמִינִי בַּחֹדֶשׁ, תַּלְמוּד לוֹמַר "וּבְיוֹם הָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן כִּסָּה הֶעָנָן אֶת הַמִּשְׁכָּן לְאֹהֶל הָעֵדֻת" (במדבר ט טו), מְלַמֵּד שֶׁבְּיוֹם שֶׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן שָׁרְתָה הַשְּׁכִינָה עַל יְדֵי מַעֲשֵׂה אַהֲרֹן. הִנֵּה יֹאמְרוּ בְּפֵרוּשׁ כִּי כִּסּוּי הֶעָנָן אֶת הַמִּשְׁכָּן בַּשְּׁמִינִי לַמִּלּוּאִים הָיָה, וְהוּא אֶחָד בְּנִיסָן, אִם כֵּן תִּהְיֶה כָּל הַפָּרָשָׁה הַזֹּאת לְדַעְתָּם בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי. וְהָיָה זֶה מִפְּנֵי שֶׁהַכָּתוּב יְסַדֵּר כִּי צִוָּה הַשֵּׁם אֶת מֹשֶׁה שֶׁתִּהְיֶה הֲקָמַת הַמִּשְׁכָּן לְכַלּוֹתָהּ בְּיוֹם הַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, וְאָמַר כִּי מֹשֶׁה עָשָׂה כֵן וְכִלָּה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה, וְאָז כִּסָּה הֶעָנָן אֶת הָאֹהֶל, וְכֵן תָּמִיד. וְחָזַר הַכָּתוּב אֶל תְּחִלַּת הַדִּבּוּר אֲשֶׁר הָיָה לְמֹשֶׁה מִן הָאֹהֶל וְאָמַר "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה" (ויקרא א א), וְכָל זֶה בְּסֵדֶר נָכוֹן:
וְכִדְמוּת רְאָיָה לָהֶם מַה שֶׁכָּתוּב (במדבר ז א) "וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן", וְאִם לֹא הוֹרִיד אוֹתוֹ מָה טַעַם בְּיוֹם כַּלּוֹת, כִּי בְּיוֹם אֶחָד הֵחֵל וְכִלָּה, וְהָרָאוּי שֶׁיֹּאמַר וַיְהִי בְּיוֹם הֵקִים מֹשֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן. וְעוֹד, שֶׁאָמַר שָׁם "זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' תַּעֲשׂוּ" (ויקרא ט ו), "וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם" (שם כג), וּמַשְׁמָעוּת זֶה שֶׁעֲדַיִן לֹא כִּסָּה הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְלֹא מָלֵא כְבוֹד ה' אֶת הַמִּשְׁכָּן. וּמ"מ בְּיוֹם רִאשׁוֹן שֶׁל מִלּוּאִים נִדְבַּר לְמֹשֶׁה מִשָּׁם כָּל הַפָּרָשִׁיּוֹת הַנֶּאֱמָרוֹת מִתְּחִלַּת סֵפֶר וַיִּקְרָא עַד וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי (שם ט א), אֲבָל לֹא הָיָה הֶעָנָן מְכַסֶּה אוֹתוֹ, וְהָיוּ סְבוּרִין שֶׁהָיָה הַדִּבּוּר לְמֹשֶׁה שָׁם מִן הַשָּׁמַיִם כַּאֲשֶׁר הָיָה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם: אֲבָל בְּמִדְרַשׁ חָזִיתָ (קהלת א יב) מָצָאתִי, "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי", זֶה הָיָה רָאוּי לִהְיוֹת תְּחִלַּת הַסֵּפֶר, וְלָמָּה נִכְתַּב כָּאן, אֶלָּא שֶׁאֵין מֻקְדָּם וּמְאֻחָר בַּתּוֹרָה. וְאִם כֵּן יִהְיֶה "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה מֵאֹהֶל מוֹעֵד" אַחַר "וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם וַתֵּצֵא אֵשׁ וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ" (ויקרא ט כג כד), וְיִהְיֶה הַדִּבּוּר לְאַהֲרֹן "יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ" (שם י ט) מִמָּחֳרַת, כִּי לֹא יִתָּכֵן שֶׁנִּדְבַּר לְאַהֲרֹן מֵאֹהֶל מוֹעֵד קֹדֶם לְמֹשֶׁה. וְאֵינִי יוֹדֵעַ אִם זֶה דִּבְרֵי הַכֹּל אוֹ הֵם דִּבְרֵי יָחִיד, כִּי עַל דִּבְרֵי ר' יִשְׁמָעֵאל נֶאֶמְרוּ שָׁם:
תָּקִים אֶת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד לֹא פֵּרֵשׁ לוֹ בְּצַוָּאָה זוֹ כֵּיצַד סֵדֶר הַהֲקָמָה כַּאֲשֶׁר פֵּרֵשׁ בַּמַּעֲשֶׂה "וַיִּתֵּן אֶת אֲדָנָיו וַיָּשֶׂם אֶת קְרָשָׁיו" (שמות מ':י"ח). וְהָיָה זֶה, מִפְּנֵי שֶׁכְּבָר הֶרְאָה אוֹתוֹ הַהֲקָמָה בְּמַרְאִית הָעַיִן, כְּמוֹ שֶׁאָמַר "וַהֲקֵמֹתָ אֶת הַמִּשְׁכָּן כְּמִשְׁפָּטוֹ אֲשֶׁר הָרְאֵיתָ בָּהָר" (שמות כ"ו:ל'). וְכֵן קִצֵּר כָּאן וְאָמַר "וְשַׂמְתָּ שָׁם אֵת אֲרוֹן הָעֵדוּת" (שמות מ':ג'), וְלֹא הִזְכִּיר וְאֶל הָאָרֹן תִּתֵּן אֶת הָעֵדֻת, כִּי בְּהַזְכִּירוֹ "אֵת אֲרוֹן הָעֵדוּת" יָבִין זֶה, כִּי לֹא יִקָּרֵא הָאָרוֹן כֵּן רַק בִּהְיוֹת בּוֹ לוּחוֹת הָעֵדוּת. וּכְבָר נִצְטַוָּה מִתְּחִלָּה "וְנָתַתָּ אֶת הַכַּפֹּרֶת עַל הָאָרֹן מִלְמָעְלָה וְאֶל הָאָרֹן תִּתֵּן אֶת הָעֵדֻת אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ" (שמות כ"ה:כ"א), וְלֹא הֻצְרַךְ כָּאן אֶלָּא לְצַוּוֹתוֹ בַּהַקְדָּמָה, כִּי תְּשׂוּמֶת הָאָרוֹן עִם הַלּוּחוֹת יַקְדִּים לְכָל הַכֵּלִים. וְכֵן קִצֵּר בְּעִנְיַן הַשֻּׁלְחָן וְהַמְּנוֹרָה, שֶׁכְּבָר צִוָּה אוֹתוֹ (שמות כ"ו:ל"ה) בְּאֵיזֶה מָקוֹם מִן הַמִּשְׁכָּן יַעֲמִידֵם. וְקִצֵּר בְּעִנְיַן לְבִישַׁת אַהֲרֹן וּבָנָיו, שֶׁאָמַר "וְהִלְבַּשְׁתָּ אֶת אַהֲרֹן אֵת בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ" (שמות מ':י"ג), וּבְבָנָיו אָמַר "וְהִלְבַּשְׁתָּם כֻּתֳּנוֹת" (שמות מ':י"ד), כִּי כְּבָר צִוָּה אוֹתוֹ בִּפְרָט בְּסֵדֶר לְבִישָׁתָן (לעיל כט ה-ט), וְלֹא בָּא עַכְשָׁו אֶלָּא לְסַדֵּר לוֹ שְׁעַת הַלְּבִישָׁה שֶׁתִּהְיֶה אַחַר הֲקָמַת הַמִּשְׁכָּן כֻּלּוֹ. וְהִזְכִּיר כֻּתֳּנוֹת שֶׁבָּהֶן יַתְחִיל הַלְּבִישָׁה:
תניא, ליקוטי אמרים י״ח - הטקסט מספריא
וּלְתוֹסֶפֶת בֵּיאוּר, בַּאֵר הֵיטֵב, מִלַּת ״מְאֹד״ שֶׁבַּפָּסוּק: ״כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד וְגוֹ׳״.
צָרִיךְ לֵידַע נֶאֱמָנָה, כִּי אַף מִי שֶׁדַּעְתּוֹ קְצָרָה בִּידִיעַת ה׳, וְאֵין לוֹ לֵב לְהָבִין בִּגְדוּלַּת אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, לְהוֹלִיד מִמֶּנָּה דְּחִילוּ וּרְחִימוּ אֲפִילוּ בְּמוֹחוֹ וּתְבוּנָתוֹ לְבַד, אַף־עַל־פִּי־כֵן, קָרוֹב אֵלָיו הַדָּבָר מְאֹד לִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת כָּל מִצְוֹת הַתּוֹרָה וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כּוּלָּן, בְּפִיו וּבִלְבָבוֹ מַמָּשׁ, מֵעוּמְקָא דְלִבָּא, בֶּאֱמֶת לַאֲמִיתּוֹ, בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ, שֶׁהִיא ״אַהֲבָה מְסוּתֶּרֶת״ שֶׁבְּלֵב כְּלָלוּת יִשְׂרָאֵל, שֶׁהִיא יְרוּשָּׁה לָנוּ מֵאֲבוֹתֵינוּ.
רַק שֶׁצָּרִיךְ לְבָאֵר וּלְהַקְדִּים תְּחִלָּה בַּאֵר הֵיטֵב, שֹׁרֶשׁ אַהֲבָה זוֹ, וְעִנְיָינָהּ, וְאֵיךְ הִיא יְרוּשָּׁה לָנוּ, וְאֵיךְ נִכְלָל בָּהּ גַּם דְּחִילוּ.
וְהָעִנְיָן, כִּי הָאָבוֹת – הֵן הֵן הַמֶּרְכָּבָה, וְעַל כֵּן זָכוּ לְהַמְשִׁיךְ נֶפֶשׁ־רוּחַ־נְשָׁמָה לִבְנֵיהֶם אַחֲרֵיהֶם עַד עוֹלָם מֵעֶשֶׂר סְפִירוֹת דִּקְדוּשָּׁה שֶׁבְּאַרְבַּע עוֹלָמוֹת אֲצִילוּת־בְּרִיאָה־יְצִירָה־עֲשִׂיָּה, לְכָל אֶחָד וְאֶחָד כְּפִי מַדְרֵגָתוֹ וּכְפִי מַעֲשָׂיו.
וְעַל כָּל פָּנִים, אֲפִילוּ לְקַל שֶׁבְּקַלִּים וּפוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל נִמְשָׁךְ בְּזִיוּוּגָם נֶפֶשׁ דְּנֶפֶשׁ דְּמַלְכוּת דַּעֲשִׂיָּה, שֶׁהִיא מַדְרֵגָה הַתַּחְתּוֹנָה שֶׁבִּקְדוּשַּׁת הָעֲשִׂיָּה.
וְאַף־עַל־פִּי־כֵן, מֵאַחַר שֶׁהִיא מֵעֶשֶׂר סְפִירוֹת קְדוֹשׁוֹת, הִיא כְּלוּלָה מִכּוּלָּן, גַּם מֵחָכְמָה דַעֲשִׂיָּה, שֶׁבְּתוֹכָהּ מְלוּבֶּשֶׁת חָכְמָה דְּמַלְכוּת דַּאֲצִילוּת, שֶׁבְּתוֹכָהּ חָכְמָה דַאֲצִילוּת, שֶׁבָּהּ מֵאִיר אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא מַמָּשׁ, כְּדִכְתִיב: ״ה׳ בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ״, וְ״כּוּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ״.
וְנִמְצָא, כִּי אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא מְלוּבָּשׁ בִּבְחִינַת חָכְמָה שֶׁבְּנֶפֶשׁ הָאָדָם – יִהְיֶה מִי שֶׁיִּהְיֶה מִיִּשְׂרָאֵל, וּבְחִינַת הַחָכְמָה שֶׁבָּהּ, עִם אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא הַמְלוּבָּשׁ בָּהּ, מִתְפַּשֶּׁטֶת בְּכָל בְּחִינוֹת הַנֶּפֶשׁ כּוּלָּהּ, לְהַחֲיוֹתָהּ מִבְּחִינַת רֹאשָׁהּ עַד בְּחִינַת רַגְלָהּ, כְּדִכְתִיב: ״הַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ״.
[וְלִפְעָמִים מַמְשִׁיכִים פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל נְשָׁמוֹת גְּבוֹהוֹת מְאֹד שֶׁהָיוּ בְּעִמְקֵי הַקְּלִיפּוֹת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּסֵפֶר גִּלְגּוּלִים]:
הִנֵּה, הַחָכְמָה הִיא מְקוֹר הַשֵּׂכֶל וְהַהֲבָנָה, וְהִיא לְמַעְלָה מֵהַבִּינָה שֶׁהוּא הֲבָנַת הַשֵּׂכֶל וְהַשָּׂגָתוֹ, וְהַחָכְמָה – הִיא לְמַעְלָה מֵהַהֲבָנָה וְהַהַשָּׂגָה, וְהִיא מָקוֹר לָהֶן.
וְזֶהוּ לְשׁוֹן חָכְמָה – ״כֹּ״חַ מָ״ה״, שֶׁהוּא מַה שֶּׁאֵינוֹ מוּשָּׂג וּמוּבָן, וְאֵינוֹ נִתְפָּס בְּהַשָּׂגָה עֲדַיִין, וְלָכֵן מִתְלַבֵּשׁ בָּהּ אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא דְּלֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בֵיהּ כְּלָל.
וְלָכֵן, כָּל יִשְׂרָאֵל, אֲפִילוּ הַנָּשִׁים וְעַמֵּי הָאָרֶץ, הֵם מַאֲמִינִים בַּה׳, שֶׁהָאֱמוּנָה הִיא לְמַעְלָה מִן הַדַּעַת וְהַהַשָּׂגָה, כִּי ״פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל דָּבָר, וְעָרוּם יָבִין וְגוֹ׳״, וּלְגַבֵּי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, שֶׁהוּא לְמַעְלָה מִן הַשֵּׂכֶל וְהַדַּעַת וְלֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בֵיהּ כְּלָל – הַכֹּל כִּפְתָיִים אֶצְלוֹ יִתְבָּרֵךְ, כְּדִכְתִיב: ״וַאֲנִי בַעַר וְלֹא אֵדָע, בְּהֵמוֹת הָיִיתִי עִמָּךְ, וַאֲנִי תָּמִיד עִמָּךְ וְגוֹ׳״, כְּלוֹמַר, שֶׁבָּזֶה שֶׁאֲנִי ״בַּעַר״ וּ״בְהֵמוֹת״ – ״אֲנִי תָּמִיד עִמָּךְ״.
וְלָכֵן, אֲפִילוּ קַל שֶׁבְּקַלִּים וּפוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל מוֹסְרִים נַפְשָׁם עַל קְדוּשַּׁת ה׳, עַל הָרוֹב, וְסוֹבְלִים עִינּוּיִם קָשִׁים שֶׁלֹּא לִכְפּוֹר בַּה׳ אֶחָד.
וְאַף אִם הֵם בּוּרִים וְעַמֵּי הָאָרֶץ וְאֵין יוֹדְעִים גְּדוּלַּת ה׳, וְגַם בַּמְעַט שֶׁיּוֹדְעִים אֵין מִתְבּוֹנְנִים כְּלָל, וְאֵין מוֹסְרִים נַפְשָׁם מֵחֲמַת דַּעַת וְהִתְבּוֹנְנוּת בַּה׳ כְּלָל, אֶלָּא בְּלִי שׁוּם דַּעַת וְהִתְבּוֹנְנוּת, רַק כְּאִלּוּ הוּא דָּבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר כְּלָל לִכְפּוֹר בַּה׳ אֶחָד, בְּלִי שׁוּם טַעַם וְטַעֲנָה וּמַעֲנֶה כְּלָל.
וְהַיְינוּ, מִשּׁוּם שֶׁה׳ אֶחָד מֵאִיר וּמְחַיֶּה כָּל הַנֶּפֶשׁ, עַל יְדֵי הִתְלַבְּשׁוּתוֹ בִּבְחִינַת חָכְמָה שֶׁבָּהּ, שֶׁהִיא לְמַעְלָה מִן הַדַּעַת וְהַשֵּׂכֶל הַמּוּשָּׂג וּמוּבָן:
רש"י על ויקרא כ״ד:ב׳ - הטקסט מספריא
צו את בני ישראל. זוֹ פָרָשַׁת מִצְוַת הַנֵּרוֹת, וּפָרָשַׁת וְאַתָּה תְּצַוֶּה לֹא נֶאֶמְרָה אֶלָּא עַל סֵדֶר מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן, לְפָרֵשׁ צֹרֶךְ הַמְּנוֹרָה, וְכֵן מַשְׁמָע: וְאַתָּה סוֹפְךָ לְצַוּוֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל כָּךְ:
שמן זית זך. שְׁלוֹשָׁה שְׁמָנִים יוֹצְאִים מִן הַזַּיִת, הָרִאשׁוֹן קָרוּי זָךְ, וְהֵן מְפֹרָשִׁין בִּמְנָחוֹת (דף פ"ו) וּבְתֹ"כֹּ:
תמיד. מִלַּיְלָה לְלַיְלָה, כְּמוֹ עוֹלַת תָּמִיד, שֶׁאֵינָהּ אֶלָּא מִיּוֹם לְיוֹם:
צו את בני ישראל COMMAND THE CHILDREN OF ISRAEL [THAT THEY BRING UNTO THEE CLEAR OLIVE OIL, BEATEN, FOR THE LIGHT] — This is the section containing the commandment concerning the lamps, whilst the section beginning with ואתה תצוה (Exodus 27:20 ff.) which also deals with the lamp is only mentioned there for the sake of giving an orderly account of the work of the Tabernacle, to explain what the purpose of the candlestick was — for thus do those words ואתה תצוה imply: “and thou wilt at some future time command the Children of Israel” about this.
שמן זית זך CLEAR OLIVE OIL — Three different qualities of oil come forth (are extracted) from the olive tree, the first of which is called זך, “clear”. They are all fully explained in Treatise Menachot 86a and in Torath Cohanim (Sifra, Emor, Section 13 1-3).
תמיד (continually not continuously) here implies from night to night. It has the same meaning as in עולת תמיד a “continual” burnt offering which was only sacrificed from day to day (cf. Rashi on Exodus 27:20).
מצוטט ב־4 עמודים
לקוטי שיחות 1
- כרך לח ‹ בהעלותך ‹ שיחה א ‹ 35 לקו"ש חי"ח ע' 94
תורת מנחם 3
- מד - שנת תשכ"ה - חלק רביעי ‹ בס"ד. שיחת ש"פ בהעלותך, י"ט סיון, ה'תשכ"ה לקו"ש חי"ח ע' 92
- מ - שנת תשכ"ד - חלק שלישי ‹ בס"ד. שיחת ש"פ נשא, י"ב סיון, ה'תשכ"ד לקו"ש חי"ח ע' 92
- עב - שנת תשל"ג - חלק שלישי ‹ שיחת ש"פ שלח, מבה"ח תמוז, ה'תשל"ג לקו"ש חי"ח ע' 92