92
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
ומתעוררת השאלה "למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים"? כיצד סמוכה פרשת המנורה לאחר פרשת הנשיאים9?
[אמנם הכלל "אין מוקדם ומאוחר בתורה" קיים גם לגבי פשוטו של מקרא לפי פירוש רש"י10, אך ניתן לפרש באמצעותו רק בלית ברירה, ובנוסף לו צריך טעם על־זה11, ובפרט בענינינו, כאשר סדר זו עלול לגרום לטעות לא רק בסדר המאורעות12, אלא גם בזמן התחלת קיום המצוה של הדלקת הנרות על־ידי אהרן13].
לכן צריך רש"י להסביר, שפרשת המנורה נכתבה כאן מפני חלישות הדעת של אהרן "כשראה אהרן חנוכת הנשיאים", וכדי להראות את הנחמה שניחמו ה' על כך.
ב. השאלות המתעוררות על דברי רש"י
אך יש להבין:
א) במה הרגיעה תשובתו של הקדוש־ברוך־הוא "שלך גדולה משלהם שאתה מדליק..." את "חלשה אז דעתו" של אהרן, בעוד אשר היא לא הסבירה במה "שלך גדולה"14?
הערות
- 9. ואין לומר שבנדו"ד לא איכפת לי' כיון שכבר נצטוו פרשת הנרות בר"פ תצוה ובפ' אמור (כד, ב ואילך) – כי הרי כאן ניתוספו כמה פרטים בהציווי "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות" וכו', שלא נאמרו בפ' תצוה ואמור (משא"כ בתרומה כה, לז – דהמדובר ע"ד עשיית המנורה ולא הדלקתה כבפרשתנו. וראה פרש"י שם). וראה אוה"ח עה"פ ד"ה בהעלותך.
- 10. ראה פרש"י בראשית ו, ג. וישלח לה, כט. ובכ"מ. וראה לקו"ש [המתורגם] ח"ז ע' 125.
- 11. ראה לקו"ש [המתורגם] חי"ז ע' 298. לקמן ע' 368.
- 12. כבפירושו לבראשית ווישלח שם. ועד"ז בשמות ד, כ. ולהעיר שבכלל ע"פ פשש"מ אין מוכרח לידע הזמן דכל ציווי, וכפרש"י ר"פ אחרי "מה ת"ל כו'" (ראה לקו"ש [המתורגם] ח"ז ע' 123 הערה 3).
- 13. ומטעם זה מובן דאין לפרש (ע"ד מ"ש רמב"ן נשא ז, א. וראה גם רמב"ן פרשתנו ט, א) דמכיון שהתחיל ע"ד חנוכת הנשיאים ביום ח' למילואים פשוט שממשיך בהקרבת כולם, ולכן הוצרך לפרש "בהעלותך את הנרות" לאחר כל הקרבנות והנשיאים – כי מכיון שנותן מקום לטעות בזמנו פשיטא שהכתוב הי' מפרטו במקום אחר. ועפ"ז יומתק הלשון "למה נסמכה פרשת המנורה כו'", שמפשטות הלשון משמע שהשאלה היא לא רק למה נאמרה כאן כ"א ע"ז שנסמכה לפרשת הנשיאים, כי זה נותן מקום לטעות כו'. או י"ל דמתחלה הי' צריך לכתוב (ביום כלות משה) פ' הדלקת הנרות שהיא עבודה הקבועה במשכן, ואח"כ חנוכת הנשיאים שענינה קרבן שעה ודהיחיד (פרש"י נשא ז, יב).
- 14. בתנחומא שם ג מסיים "א"ל הקב"ה לאהרן ולבניו כל השבטים עשו לעצמם חנוכה ואתם לעצמכם עשו חנוכה לכך נאמר דבר אל אהרן ואל בניו בהעלותך ואח"כ קח את הלוים" (וראה תנחומא תצוה ב), ובתנחומא שם ה: אמור לאהרן אל תתירא לגדולה מזו אתה מתוקן כו' הקרבנות כ"ז שבהמ"ק קיים הן נוהגין אבל הנרות לעולם אל מול כו'. אבל פשיטא שאין לפרש ברש"י כבמדרשים הנ"ל: בנוגע למדרש הא' (נוסף ע"ז שלא נאמר שם "שלך גדולה משלהם" הרי) איתא שם דכל שבט לוי "היו מצירים ואומרים כו' כיון שעברה חנוכת המזבח א"ל הקב"ה לאהרן ובניו כל השבטים עשו לעצמם חנוכה ואתם לעצמכם עשו חנוכה לכך נאמר כו'" שמשמע שציווי על ההדלקה הי' לאחר חנוכת הנשיאים, וגם המשך הפרשה קח את הלויים הוא בהמשך לחנוכה והוא פיוס גם להלוים (ראה פי' מהרז"ו שם), אשר כל זה אין מרומז כלל בפירש"י. וכן בנוגע למדרש הב' – הרי: א) מעלת הדלקת הנרות דאהרן היא לפי שהיא לעולם (ראה פי' הרמב"ן עה"פ) ומלשון רש"י משמע שהמעלה היא בהדלקתו עתה. ב) רק הנרות שייכים לאהרן, אבל הקרבנות שייכים להנשיאים – אינו ע"ד הפשט כלל. וראה לקמן בפנים.
- . ס, סע"א ואילך.
רש"י על בראשית ו׳:ג׳ - הטקסט מספריא
לא ידון רוחי באדם. לֹא יִתְרַעֵם וְיָרִיב רוּחִי עָלַי בִּשְׁבִיל הָאָדָם
לעלם. לְאֹרֶךְ יָמִים; הִנֵּה רוּחִי נָדוֹן בְּקִרְבִּי אִם לְהַשְׁחִית וְאִם לְרַחֵם, לֹא יִהְיֶה מָדוֹן זֶה בְרוּחִי לְעוֹלָם, כְּלוֹמַר לְאֹרֶךְ יָמִים:
בשגם הוא בשר. כְּמוֹ בְּשֶׁגַּם, כְּלוֹמַר, בִּשְׁבִיל שֶׁגַּם זֹאת בוֹ, שֶׁהוּא בָשָׂר וְאַף עַל פִּי כֵן אֵינוֹ נִכְנָע לְפָנַי, וּמָה אִם יִהְיֶה אֵשׁ אוֹ דָּבָר קָשֶׁה? כַּיּוֹצֵא בוֹ עַד שַׁקַּמְתִּי דְּבוֹרָה (שופטים ה') כְּמוֹ שֶׁקַּמְתִּי וְכֵן שָׁאַתָּה מְדַבֵּר עִמִּי (שם ו') כְּמוֹ שֶׁאַתָּה, אַף בְּשַׁגַּם כְמוֹ בְשֶׁגַּם;
והיו ימיו וגו'. עַד ק"ך שָׁנָה אַאֲרִיךְ לָהֶם אַפִּי, וְאִם לֹא יָשׁוּבוּ אָבִיא עֲלֵיהֶם מַבּוּל. וְאִם תֹּאמַר מִשֶּׁנּוֹלַד יֶפֶת עַד הַמַּבּוּל אֵינוֹ אֶלָא מֵאָה שָׁנָה, אֵין מֻקְדָּם וּמְאֻחָר בַּתּוֹרָה (פסחים ו') – כְּבָר הָיְתָה הַגְּזֵרָה גְּזוּרָה עֶשְׂרִים שָׁנָה קֹדֶם שֶׁהוֹלִיד נֹחַ תּוֹלָדוֹת, וְכֵן מָצִינוּ בְּסֵדֶר עוֹלָם. יֵשׁ מִדְרְשֵׁי אַגָּדָה רַבִּים בְּלֹא יָדוֹן, אֲבָל זֶה הוּא צִחְצוּחַ פְּשׁוּטוֹ:
לא ידון רוחי באדם MY SPIRIT SHALL NOT STRIVE AGAINST MAN — My Spirit shall not be in a state of discontent and shall not strive with Myself because of man.
לעולם ALWAYS — for a long time. Behold, My Spirit has been contending within Me whether to destroy or whether to show mercy: such contending (deliberation) shall not be forever — meaning, for a long time.
בשגם הוא בשר FOR THAT HE ALSO IS FLESH — This is the same as בְּשָׁגַּם — that is to say: because this quality is also in him viz., that he is only flesh, and yet he does not humble himself before Me; what would he do if he were of fire or of some other resisting matter! Similarly we find שַׁ for שָׁ, (Judges 5:7) עד שַׁקמתי דבורה “Until I Deborah arose”, where it is the same as שָׁקמתי; so also (Judges 6:17) שַׁאתה מדבר עמי “that it is thou who talkest with me”, where it is the same as שָׁאתה — so also here.
והיו ימיו וגו THEREFORE HIS DAYS SHALL BE etc. — For 120 years I will be long-suffering with them, and if they repent not I shall bring a flood upon them. If, now, you object, saying that from the birth of Japheth until the Flood there were only 100 years, remember that there is no “earlier” or “later” in the Torah (events are not always related in chronological order) (Pesachim 6b): the decree (regarding the Flood) was issued twenty years before Noah had any children — so we find in Seder Olam. There are many Midrashic explanations of the words לא ידון but this is transparently its plain sense.
רמב"ן על במדבר ט׳:א׳ - הטקסט מספריא
בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן – מִכָּאן אָמְרוּ חֲכָמִים (ספרי בהעלותך סד; פסחים ו): אֵין מֻקְדָּם וּמְאֻחָר בַּתּוֹרָה. וְטַעַם הָאִחוּר הַזֶּה הָיָה, כִּי כַּאֲשֶׁר בָּא הַסֵּפֶר הַזֶּה הָרְבִיעִי לְהַזְכִּיר הַמִּצְווֹת שֶׁנִּצְטַוּוּ יִשְׂרָאֵל בְּמִדְבַּר סִינַי לִשְׁעָתָם, רָצָה לְהַשְׁלִים עִנְיַן אֹהֶל מוֹעֵד וְתִקּוּנוֹ כָּל יְמֵי הַמִּדְבָּר. וְהִזְכִּיר תְּחִלָּה הַדְּגָלִים וּמְקוֹם הָאֹהֶל וּמַעֲמַד מְשָׁרְתָיו וְתִקּוּן הַמִּשְׁמָרוֹת לְמַשָּׂאוֹ לְכָל עֲבוֹדַת הָאֹהֶל, וְהִזְכִּיר קָרְבְּנוֹת הַנְּשִׂיאִים שֶׁהֵבִיאוּ הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר יִשְׂאוּ אוֹתוֹ בָּהֶן כָּל עֵת הֱיוֹתָם בַּמִּדְבָּר, וְהִשְׁלִים קָרְבְּנוֹתָם בַּחֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ שֶׁהָיוּ מֵאֶחָד בְּנִיסָן אוֹ קֹדֶם לָכֵן. וְאַחַר כָּךְ שָׁב לְהַזְכִּיר אַזְהָרָה שֶׁהִזְהִיר אוֹתָם שֶׁלֹּא יִשְׁכְּחוּ מִצְוַת הַפֶּסַח. וְעַל דַּעַת רַבּוֹתֵינוּ לֹא נָהֲגָה בַּמִּדְבָּר אֶלָּא בְּשָׁנָה זוֹ בִּלְבַד, לְפִי שֶׁלֹּא מָלוּ בַּמִּדְבָּר, וְהָיְתָה מִילַת זְכָרִים וַעֲבָדִים מְעַכֶּבֶת בָּהֶם. וְיִתָּכֵן שֶׁהֻצְרַךְ לְמִצְוָה זוֹ בַּעֲבוּר שֶׁלֹּא נִצְטַוּוּ מִתְּחִלָּה בַּעֲשִׂיַּת פֶּסַח דּוֹרוֹת אֶלָּא בָּאָרֶץ, דִּכְתִיב: ״וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן ה' לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת״ (שמות יב כה), וְעוֹד נֶאֱמַר שָׁם: ״וְהָיָה כִי יְבִיאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְגוֹ' וְעָבַדְתָּ אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה״ (שם יג ה). וְעַכְשָׁיו רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְצִוָּה שֶׁיַּעֲשׂוּ אוֹתוֹ כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה זֵכֶר גְּאֻלָּתָם וְהַנִּסִּים שֶׁנַּעֲשׂוּ לָהֶם וְלַאֲבוֹתֵיהֶם, נֶעְתָּק לָהֶם מִן הָאָבוֹת הָרוֹאִים לִבְנֵיהֶם וּבְנֵיהֶם לִבְנֵיהֶם וּבְנֵיהֶם לְדוֹר אַחֲרוֹן. וְהִנֵּה אָמַר תְּחִלָּה "וְהָיָה כִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ" לוֹמַר שֶׁאֵין מִצְוָה זוֹ נוֹהֶגֶת בְּחוּצָה לָאָרֶץ לְדוֹרוֹת, וְעַכְשָׁיו צִוָּה שֶׁיִּנְהֲגוּ בָּהּ בַּמִּדְבָּר. וְעַל דַּעַת רַבּוֹתֵינוּ לֹא עָשׂוּ אוֹתָהּ אֶלָּא בְּשָׁנָה זוֹ בִּלְבַד, שֶׁלֹּא הָיוּ יְכוֹלִין לַעֲשׂוֹתָהּ לְפִי שֶׁנּוֹלְדוּ לָהֶם בָּנִים וַעֲבָדִים וְלֹא יָכְלוּ לָמוּל אוֹתָם מִן הַטַּעַם שֶׁהִזְכִּירוּ, שֶׁהָיָה לָהֶם לְסַכָּנָה כְּמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ בִּיבָמוֹת (עא). אֲבָל בְּסִפְרֵי (בהעלותך סז) אָמְרוּ: ״וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַפֶּסַח בָּרִאשׁוֹן" וְגוֹ' - בִּגְנוּת יִשְׂרָאֵל הַכָּתוּב מְדַבֵּר, שֶׁלֹּא עָשׂוּ אֶלָּא פֶּסַח זֶה בִּלְבַד. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״הַזְּבָחִים וּמִנְחָה הִגַּשְׁתֶּם לִי בַמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה״ (עמוס ה כה). דָּרְשׁוּ כֵן מִן הַכָּתוּב הַזֶּה שֶׁאָמַר: ״וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַפֶּסַח בָּרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבַּיִם בְּמִדְבַּר סִינָי״ (במדבר ט׳:ה׳), כִּי הַמִּקְרָא מְיֻתָּר, וְדַי בְּמַה שֶׁיֹּאמַר "וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַפֶּסַח כְּכָל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה", אֲבָל הִזְכִּיר הַיּוֹם וְהַמִּדְבָּר לִרְמֹז שֶׁלֹּא עָשׂוּ אוֹתוֹ בַּמִּדְבָּר רַק בַּיּוֹם הַזֶּה וְהוּא גְּנוּתָן. וְיִתָּכֵן שֶׁהַגְּנוּת הַזֶּה הוּא קִלְקוּלָם בְּעִנְיַן הַמְרַגְּלִים, שֶׁמִּמֶּנָּה נִתְנַדּוּ וְלֹא נָשְׁבָה לָהֶם הָרוּחַ הַצְּפוֹנִית וְלֹא מָלוּ, וּלְפִיכָךְ נֶאֶסְרוּ בְּכָל הַקֳּדָשִׁים וְהָיוּ נְזוּפִים. אוֹ שֶׁתִּהְיֶה הַבָּרַיְתָא הַזּוֹ כְּדִבְרֵי הָאוֹמֵר (מכילתא בא טו) אֵין מִילַת זְכָרָיו וַעֲבָדָיו מְעַכֶּבֶת בּוֹ, וְהָיוּ רַשָּׁאִין לַעֲשׂוֹתוֹ וְנִתְעַצְּלוּ וְלֹא עָשׂוּ אוֹתוֹ, וְהוּא גְּנוּת גָּדוֹל. אֲבָל הָרִאשׁוֹן הוּא יוֹתֵר נָכוֹן בְּעֵינַי, כִּי הָיָה מֹשֶׁה מַכְרִיחָם לַעֲשׂוֹתוֹ וְלֹא הָיָה מַנִּיחָם בְּחִיּוּב כָּרֵת. אֲבָל חַג הַמַּצּוֹת שִׁבְעָה וְהַשְׁבָּתַת חָמֵץ לֹא הֻצְרַךְ לוֹמַר שֶׁנָּהֲגוּ בּוֹ, שֶׁהֵן חוֹבַת הַגּוּף הַנּוֹהֶגֶת בְּכָל מָקוֹם, וּכְבָר נֶאֱמַר בָּהֶם ״לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם״ (שמות יב יז).
מדרש תנחומא, תצוה ב׳ - הטקסט מספריא
וְאַתָּה תְּצַוֶּה. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: תִּקְרָא וְאָנֹכִי אֶעֱנֶךָּ לְמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ תִכְסֹף (איוב יד, טו). אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, תִּקְרָא וְאָנֹכִי אֶעֱנֶה. כָּל מַה שֶּׁאַתָּה גּוֹזֵר, אֲנִי מְקַיְּמָהּ, אֶלָּא לְמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ תִכְסֹף. יֵשׁ אָדָם מִתְאַוֶּה לְמַעֲשֵׂה יָדָיו. וְאֵין תִּכְסֹף אֶלָּא לְשׁוֹן תַּאֲוָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְעַתָּה הָלֹךְ הָלַכְתָּ כִּי נִכְסֹף נִכְסַפְתָּה וְגוֹ' (בראשית לא, ל). הֱוֵי, לְמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ תִכְסֹף. שֶׁאַתָּה מִתְאַוֶּה לְמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ. אַתָּה סוֹבֵל אֶת כָּל הָעוֹלָם, דִּכְתִיב: אֲנִי עָשִׂיתִי וַאֲנִי אֶשָּׂא וַאֲנִי אֶסְבֹּל (ישעיה מו, ד). וְאַתָּה מְצַוֶּה אֶת בְּנֵי קְהָת לִהְיוֹת נוֹשְׂאִין כְּבוֹדְךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתַן כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵיהֶם (במדבר ז, ט). הֱוֵי, לְמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ תִכְסֹף. אַתָּה זָן אֶת כָּל הָעוֹלָם, וְאַתָּה מְצַוֶּה אוֹתָן לְהַקְרִיב אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי (במדבר כח, ב). אַתָּה מֵאִיר לְכָל הָעוֹלָם, וְאַתָּה מְצַוֶּה לְהַעֲלֹת נֵר תָמִיד, אָנוּ בְּאוֹרְךָ נִרְאֶה אוֹר, וְאַתָּה אוֹמֵר לְהַדְלִיק נֵרוֹת.
אָמַר רַבִּי מֵאִיר, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: חָבִיב עָלַי נֵרוֹת שֶׁאַהֲרֹן מַדְלִיק, מִן הַמְּאוֹרוֹת שֶׁקָּבַעְתִּי בַּשָּׁמַיִם. לָמָּה? שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁהִקְרִיבוּ הַנְּשִׂיאִים חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ וְלֹא הִקְרִיב שֵׁבֶט לֵוִי, הָיָה אַהֲרֹן נַפְשׁוֹ עֲגוּמָה, אָמַר: כָּל הַנְּשִׂיאִים הִקְרִיבוּ בַּחֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ, וַאֲנִי לֹא הָיָה לִי חֵלֶק בַּקָּרְבָּנוֹת. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: חַיֶּיךָ, כָּל הַשְּׁבָטִים הִקְרִיבוּ חֲנֻכָּה אַחַת, וְאַתָּה לְעַצְמְךָ תַּעֲשֶׂה חֲנֻכָּה, מִחוּץ לְפָרֹכֶת הָעֵדוּת בְּאֹהֶל מוֹעֵד יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: תַּאֲוַת עֲנָוִים שָׁמַעְתָּ ה' (תהלים י, יז). לְכָךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: וְאַתָּה תְּצַוֶּה, וּכְתִיב יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: צַו אֶת בָּנַי שֶׁיְּהוּ מְבִיאִין שֶׁמֶן זַיִת, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא אַהֲרֹן מַדְלִיק לְפָנַי.
מצוטט ב־3 עמודים
תורת מנחם 3
- מד - שנת תשכ"ה - חלק רביעי ‹ בס"ד. שיחת ש"פ בהעלותך, י"ט סיון, ה'תשכ"ה לקו"ש חי"ח ע' 92
- מ - שנת תשכ"ד - חלק שלישי ‹ בס"ד. שיחת ש"פ נשא, י"ב סיון, ה'תשכ"ד לקו"ש חי"ח ע' 92
- עב - שנת תשל"ג - חלק שלישי ‹ שיחת ש"פ שלח, מבה"ח תמוז, ה'תשל"ג לקו"ש חי"ח ע' 92
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.