שיחה ז

הערות

עמוד 387

1. 1. במשניות הוא בסוף פרק ה'. וראה לקמן הערה 49, 51.
2. 2. ש"חיבור זה (הוא) הלכות הלכות" (הקדמת הרמב"ם לספר היד).
3. *. ראה רמב"ם הל' תשובה פ"ג (ה"א־ה). וראה שם פ"ח וט'. סוף הל' מלכים.
4. 3. והסברא לשלילת זה הוא רק "מי הקדימני ואשלם כו' נתתי לו נשמה כו'" כדרז"ל (ויק"ר פכ"ז, ב).
5. 4. להעיר מאבות פ"ב מי"ד ומט"ז: בעל מלאכתך כו' שכר פעולתך. ושם מט"ו: והפועלים כו' ובעה"ב כו'. ולהעיר מתו"כ (הובא ברש"י עה"פ) בחוקותי כו, ט: משל למלך ששכר פועלים כו'. וראה לקמן סעיף ח'.
6. *. וסיום דמסכת (משניות) אבות (ראה הערה הבאה). מהד"ב של שיחה זו (בלה"ק) נדפה בס' ביאורים לפרקי אבות (קה"ת) בסופו.
7. 5. לשון המדרש שמואל סוף מס' אבות (בפירוש "לפום צערא אגרא").
8. 6. תו"כ (הובא בפרש"י) ר"פ בחוקותי.
9. 7. חגיגה ט, ב. וראה לקמן בפנים ס"ו.
10. 8. תניא פט"ו. וראה סוטה (יא, ב) דעבודת נשים לאנשים – ה"ז עבודת פרך.
11. 9. ויקרא ב, א.
12. 10. מנחות קד, ב. הובא בפרש"י עה"ת שם.
13. *. והרי "מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל כו' מה שהוא עושה הוא אומר לישראל לעשות כו'" (שמו"ר פ"ל, ט. וראה ירושלמי ר"ה פ"א ה"ג), שעפ"ז מובן שדיני תשלום שכר דבעה"ב לפועל הם דוגמת השכר שמשלם הקב"ה.

עמוד 388

1. 11. ב"מ קא, א. שו"ע חו"מ רסשע"ה.
2. 12. משנה ב"ק ק, ב. שו"ע שם סש"ו ס"ג.
3. 13. ב"ק שם (וראה רש"י שם). שו"ע שם. וראה (ובהבא לקמן) אנציקלופדי' תלמודית ערך אומן.
4. 14. ב"ק קטז, סע"א ואילך. וברמב"ם (הל' שכירות פ"ט ה"ח) ושו"ע (שם סשל"ה ס"ג) "נותן לו כל שכרו". ולהעיר דמפשטות לשון השו"ע והרמ"א (שם ס"ב) ב"השוכר את הפועל להביא לו שליחות ממקום למקום והלך ולא מצא שם מה שיביא נותן לו שכרו משלם דהרי כבר עשה שליח שליחותו" – משמע, שגם בזה נותן לו כל שכרו מה שפסק (ראה פתחי תשובה שם סק"ג*. ביאורי הגר"א שם סקט"ז). אלא שבסמ"ע (שם סק"ח. ובארוכה – דרישה שם סק"ב) ונתה"מ סק"ב שם – לא פירשו כן.
5. 15. תוד"ה להביא ב"ק (שם, ריש ע"ב. הובא בב"י חו"מ שם). נמוק"י שם. פרישה שם סרס"ד סק"ד. נתה"מ הנ"ל. וכן משמע ברמב"ם שם במ"ש "נותן לו כל שכרו" (ראה הגהות מיי' שם. חסדי דוד לתוספתא ב"מ פ"ז, ב בסופו)*. וראה תו"ח ב"ק שם (ומה שהקשה בתוד"ה אין לו יבמות קו, א – ראה שו"ת לחם רב שצויין בגליון הש"ס שם).
6. 16. והרי גם ב"ירד להציל ולא הציל" נותן לו שכר פעולה (ב"ק שם. רמב"ם הל' גזילה ואבידה פי"ב ה"ד. טושו"ע חו"מ סרס"ד ס"ד). אלא דשם אין לו אלא שכרו הראוי לו ואינו משלם לו דמי חמורו שהפסיד לו בסיבת הצלתו, כיון ד"לא עביד שליח שליחותי'" (ב"ק שם), ד"לאצולי אגרי' והא לא אציל" (שטמ"ק שם). משא"כ בנדו"ד, שהציווי על האדם הוא על העשי' והפעולה (שהרי ההצלחה אינה תלוי' בו), הרי מובן דהוה עביד שליחותו ונותנין לו שכרו משלם (גם יותר מהראוי). ואכ"מ.
7. 17. והא דמצינו בהשוכר את הפועל להביא לו שליחות ממקום למקום והלך ולא מצא כו', ואם הי' דבר כבד מה שיש לו להביא מנכה לו שאינו דומה כו' (שו"ע שם) – הרי זה מפני שפעולתו וטרחתו בפועל היתה קלה יותר (מכיון שלא הביא), משא"כ בנדו"ד, שאדרבא, פעולתו וטרחתו היא בשלימות.
8. . ועיי"ש מה שתירץ בקושיית הלח"מ (הל' שכירות שם) מאי שנא הא מדין ירד להציל ולא הציל שאין לו אלא שכרו (נסמן לקמן הערה 16). וראה מחנה אפרים הל' שכירות שם. ועוד.
9. . אבל ראה דרישה שם סשל"ה סק"ב בסופו.

עמוד 389

1. 18. פ"ו. ולהעיר שבפיה"מ (להרמב"ם) אבות ספ"ה מפרש באו"א.
2. 19. ולהעיר, שהמעלה דהכובש את יצרו – וכן השכר על זה – היא הלכה (ראה רמב"ם הל' תשובה פ"ז ה"ד).
3. 20. כ"ה בפיה"מ שלפנינו, ובהעתקת הרב קאפח שתיבות הנ"ל "ציוו .. לעבירות" אינן בהמקור והן הוספת המעתיק. ובהעתקתו: שהם ציוו שיהא האדם כובש את יצרו (וכן בהמשך הלשון יש שם כמה שינויים בהסגנון).
4. 21. אלא שמחלק דמה שאמרו "לא יאמר אדם אי אפשי כו' אלא אפשי ומה אעשה כו'" הוא רק בהתורות השמעיות (חוקים וכיו"ב), אבל במצות השכליות (רעות גם מצד השכל) צ"ל אי אפשי. ע"ש.
5. 23. ראה ב"ק ל, א.
6. 22. ראה תוי"ט במשנה כאן מדרך חיים: וזה בשכר הצער הטורח עצמו שאם הוא מרובה שכרו מרובה. אבל שכר מצות עצמן אי אתה יודע שכרן. עיי"ש (בדרך חיים) בארוכה.

עמוד 390

1. 24. תוס' חגיגה ט, ב. (ושם לענין "בר הי הי"*) מדרש שמואל כאן. ובמחו"ו ספ"ו "וכן הא הא חמש כאותיות אברהם". ולהעיר דבן הא הא כאן** הוא במילוי אל"ף – אף דבשרה י"ל שהוא במילוי ה' (שאז ה"ז בגימטריא י' שנטלה).
2. 25. במדרש שמואל כאן (מרשב"ם בשם ר"י בן הרא"ש), שנקרא כן כדי להסתירו מן המלשינים (ובמחו"ו שם: ולא רצה לפרסום וכינה המסדר בלשון הצנע ובלשון נקי'). אבל מכיון שכל הענינים שבתורה – כולל גם השמות של בעלי המאמרים – הם נצחיים, מובן שנוגע לתוכן מאמרו, כבפנים, וראה לקמן הערה 79. ובפרט שלכאורה אין להזכיר לגר שגר הוא (ובפרט ב(סיום) מס' דמילי דחסידותא – אבות).
3. 26. וראה לקמן סעיף ו ובהערה 47.
4. *. ומה שהצער גופא הו"ע של שבח (כנ"ל ס"ב) – ראה לקמן ס"ד.
5. 27. להעיר מסוג המצות שאין "אדם חייב להשתדל ולרדוף עד שיעשה אותה .. שאינה חובה אלא דומין לרשות" (רמב"ם הל' ברכות פי"א ה"ב).
6. *. ראה לקמן בפנים ס"ד (ובהערות) ס"ו.
7. 28. שו"ע חו"מ סשע"ה ס"ג ובסמ"ע שם סק"ז.
8. 29. ויתירה מזו, שהווה כיורד ברשות – שבזה לכו"ע (גם לדעת הרא"ש ב"מ פ"ח סכ"ב. הובא בטור שם) נוטל גם ההוצאה שיתירה על השבח.
9. . ובמלאכת שלמה כאן כתב דהי' (זה דחגיגה) אמורא. וביוחסין ע' בן הא הא מסתפק (בהנ"ל) אם הי' תנא או אמורא. וראה שם ע' היהי. ובדק"ס חגיגה שם.
10. . אבל בחגיגה שם במילוי יו"ד. – להעיר דשינוי המילוי הוא באותיות אי"ה (ראה יהל אור ע' קסה). וראה ענין המילואים בס' אתהלך ליאזנא (ובביאור הצ"צ לשם – אוה"ת ענינים ע' רמ ואילך). ואכ"מ.

עמוד 391

1. *. ראה לקמן הערה 35.
2. 30. וכמו מי שקבל ע"ע מינוי וכיו"ב (שאינו מחויב בזה) וזה גרם ע"ד יומא (פו, א) "היכי דמי חילול השם אמר רב כגון אנא אי שקילנא בישרא מטבחא ולא יהיבנא דמי לאלתר".
3. 31. יבמות מז, ב. וש"נ.
4. 32. תוד"ה קשים (וראה רש"י שם ד"ה דאמר). וכ"ה ברש"י שם קט, ב.
5. 33. יבמות שם.
6. 34. ב"מ פג, א. שו"ע חו"מ רסש"ד.
7. 35. ובפנימיות הענינים י"ל שההפסד שנגרם לבעה"ב הוא לא רק במקרים מסויימים (שאינו מקיים את ההידור כדבעי ולא התנה בל"נ) כ"א בכל אופן. כי מכיון "שלפי אמיתת עוצם גדולתו ורוממותו גם העבודה האמיתית היא כלא ממש ואדרבה לחטא יחשב כו'" (ד"ה החלצו תרנ"ט פי"ג, עיי"ש בארוכה. ועד"ז בד"ה ויכנעו עמי תרנ"א), הרי (בשלמא במצות שנצטוו אזי ההפסד שנגרם לא בא ע"י פשיעתו כיון שנצטוה בקיום התומ"צ, אבל) כשמקבל ע"ע הידור וכיו"ב שלא נתחייב בו, הרי נמצא שההפסד (שעבודתו הוא לא כדבעי למעבד (כתובות סז, א) לגבי עוצם גדולתו, ויתירה מזו, כנ"ל) באר ע"י פשיעתו, והיציאה היא יתירה על השבח.
8. *. ועפ"ז מתורץ ג"כ מאי נפק"מ – בהנהגת האדם – הא דלפום צערא אגרא, דלכאורה דוחק לומר שזהו רק בכדי לזרזו בקיום התומ"צ (ובפרט שבהתחלת המס' (משנה ג') מפורש "אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב ע"מ לקבל פרס כו'", ולאחרי (קיום) הוראה זו וכל ההוראות עד לסיום המס', יזרזו את האדם לקיום התומ"צ (גם כשיהי' קשור עם צער) ע"י ההודעה שיגיע לו שכר גם עבור הצער!) – כי (נוסף ע"ז שי"ל שמודיע הנהגה ד"מידת חסידות" – לפנים משורת הדין – של הקב"ה והדבק בדרכיו, הנה) בזה מודיע שגם קבלת צער כזה שאפשר שיבוא מזה הפסד כו' ניחא לי' להקב"ה, כדלקמן סעיף ה'.

עמוד 392

1. 36. בב"ח שם, שהכוונה ב"אין לו מה יאכל" היא שאין לו "כדי סעודת היום" [וצ"ע אם זהו לד"ה – מכיון שלא הוזכר זה בשאר פוסקים]. ובנדו"ד יש לומר, שמלא עומסו של הקב"ה שיתן לכל צדיק בהש"י עולמות (סנהד' ק, סע"א. רש"י שם) – זה נעשה "סעודת היום" של האדם.
2. 37. טור שם (מכ"מ שם). סמ"ע שם. שו"ע אדה"ז הל' שאלה ושכירות סי"ט. והא דאיתא בב"מ שם שרבה בר בר חנן סבר שאינו צריך לשלם שכר, וגם רב לא הביא לו ראי' (שצריך לתת שכר) מהא דאבות – הוא לפי שמנהג הקב"ה, אין מוכרח כלל שמחוייב בזה בן אדם בכל פרטיו ממש [וע"ד מרז"ל (ויק"ר פכ"ז, ב) עה"פ (איוב מא, ג) מי הקדימני ואשלם]. ובפרט שההנהגה ד"לפום צערא אגרא" היא חידוש, גם לגבי מסקנת הגמרא (בב"מ שם), כבהערה 38.
3. *. ל' שו"ע אדה"ז שם.
4. 38. אלא שאעפ"כ, אין זה דומה ממש לשוכר את הפועל – שלכן היא רק מידת חסידות [משא"כ בשוכר את הפועל, מצוה הוא לעשות לו לפנים משורת הדין, ועד שכופין על זה (ב"ח שם)]. ועפ"ז מובן החידוש שב"לפום צערא אגרא" על הדין ד"וארחות צדיקים תשמור" שבב"מ שם. וראה הערה 43. ועצ"ע.
5. 39. להעיר מתוד"ה ואתה – שבת פז, א.
6. 40. וגם לפי הנ"ל הערה 35, הרי ניחא לי' לבעה"ב (הקב"ה) עצם הענין שמקבל ע"ע הידור וכו' נוסף, וההפסד הוא רק באופן עבודתו, כנ"ל.
7. 41. וכמ"ש (רות ב, יב): ישלם ה' פעלך ותהי משכורתך שלמה גו' אשר באת לחסות תחת כנפיו, ובמד"ר שם (א"ר חסא) מפרש ד"אשר באת לחסות תחת כנפיו" הוא "פעלך" שע"ז "ישלם ה' גו'". וראה יתירה מזו יבמות (מח, סע"ב) מפני מה גרים בזה"ז מעונין ויסורין באין עליהן כו' מפני ששהו עצמם להכנס תחת כנפי השכינה אר"א כו' מאי קראה ישלם ה' פעלך גו' אשר באת גו'. ראה רש"י ותוס' וחדא"ג שם. וראה הערה הבאה.

עמוד 393

1. 42. והחידוש דבן הא הא על הפסוק דרות לפי' המדרש – פשוט, שהרי שם אין מפורש כלל ענין דצער בקיום תומ"צ, ופשטות הכתוב מדבר בענין אחר לגמרי.
2. 43. ועפ"ז מובן עוד יותר החידוש שבהנהגת הקב"ה "לפום צערא אגרא" – גם על ה"מדת חסידות" דנתינת שכר על פעולת העברת החביות כשניחא לי' לבעה"ב בכללות הפעולה (ראה לעיל בפנים ובהערה
3. 44. ונוסף לזה: גם החידוש ד"לפום צערא אגרא" הוא בעיקר בגר שנתגייר – ראה הערה הקודמת.
4. 45. סוף מס' קידושין.
5. 46. תדבא"ר רפכ"ה.
6. 33.
7. 47. עוד ענין בהשייכות לגר דוקא: עבודתו של גר בכל המצוות שמקיים היא ע"י שקיבל ע"ע (כשנתגייר) "צער" שלא נתחייב בו. ואפילו בז' מצות ב"נ שהי' מחויב בהם גם לפני הגיור – הרי מובן שאינו דומה כלל הציווי וקיומו בתור ב"נ, או בתור בנ"י אשר הוצאתיך מארמ"צ ע"מ כן שישמרו התומ"צ (תו"כ (הובא בפרש"י) שמיני יא, מה. פרש"י בהר כה, לח. ספרי (ופרש"י) שלח טו, מא. ועוד). ולהעיר שב"נ בז"מ דילי' "אין מקבלין עליהם שכר כמצווה ועושה אלא כמי שאינו מצווה ועושה" (ע"ז ג, א). והיצה"ר מתגבר (יותר) על המצווה (יותר) להחטיאו (תוד"ה גדול שם (כגירסת הע"י). וראה ט"ז יו"ד סרמ"ו סק"ג. ש"ך שם סק"ז) – נמצא, שע"י הגיור מתוסף לו "צער" גם בקיום ז' מצות אלו. משא"כ בישראל שרק בפרט זה ד"צער" נוסף שמקבל עליו הוה כמו גר, כבפנים.
8. 38. – כי מכיון שאין שייך גיור לחצאין, הרי נמצא שכל פעולת הגיור הוה (אח"כ) כמו כ"פשיעה" – ובפרט את"ל שגיור הוא פעולה נמשכת – (ודלא כבהעברת החביות, שהפשיעה היא רק באופן העברתם, בזה שהעביר אותם במקום רעוע): ואעפ"כ, מכיון שבהגיור מצד עצמו ניחא לי' לבעה"ב – נותן לו שכרו על זה.

עמוד 394

1. 48. עפכנה"ל תומתק שייכות המאמר בחגיגה (ט, ב): ושבתם וראיתם כו' בין עובד אלקים לאשר לא עבדו כו' ואינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד, ל"בר הי הי", כי מצד "זאת הפעם המאה ואחת היתרה על הרגילות שהורגל מנעוריו" (לשון התניא פט"ו – כא, א – בביאור מרז"ל הנ"ל) הוא אצלו כדבר חדש לגמרי ולכן הוא כגר שנתגייר שמשנה טבע הרגילות שלו.
2. 49. כ"ה בש"ס ומשניות. וכ"ה בדפוס ראשון דמשניות (נאפולי, רנב), כת"י קופמאן, כת"י תימני, כת"י פארמה (א), (ג). וראה שינויי נוסחאות למשניות. הוצאת קאפח. אבל בסדור אדה"ז ובכו"כ סדורים (ועוד) סיום הפרק הוא במשנה "הוא הי' אומר בן חמש שנים כו'". ראה שינויי נוסחאות למשנה כ'. וראה לקמן הערה 51.
3. 50. שהרי פרק ו' הוא ברייתא. וראה מדרש שמואל רפ"ו. ולהעיר שבמח"ו וכת"י (שהובא בשינויי נוסחאות למשניות), המאמר לפום צערא אגרא (ומאמר בן בג בג) הוא בסוף פ"ו.
4. 51. וגם להגירסא שמסיים במשנה (הוא הי' אומר בן חמש שנים כו'" – ראה מדרש שמואל במשנה הנ"ל, שאין אלו דברי ר"י בן תימא וגם אינם מסדר מסכתא זו* אלא שחכמים הסמיכום והוסיפום כאן. וראה מ"ש בריש משנה זו (הובא בתוי"ט). וראה שער הכולל פ"ל ס"ג.
5. 52. רמב"ם הל' ממרים פ"ו ה"ג. טושו"ע יו"ד סר"מ ס"ה.
6. 53. שהרי בעבד כנעני קיי"ל דיכול הרב לומר לו עשה עמי ואיני זנך (רמב"ם הל' עבדים פ"ט ה"ז. טושו"ע יו"ד סרס"ז ס"כ). וגם בעבד עברי שחייב האדון להשוותו לו במאכל ובמשקה בכסות ובמדור (רמב"ם שם פ"א ה"ט) וגם חייב במזונות אשתו ובניו ובנותיו (שם רפ"ג) – ה"ז גדר בחיובי אדון לעבד (עברי) – שהוא כקונה אדון לעצמו (קדושין כ, א) – ולא בתור שכר פעולה. ועצ"ע.
7. . כדמוכח במשניות נוסחאת הרמב"ם וכת"י קופמאן. כת"י פארמה הנ"ל – שליתא שם משנת הוא הי' אומר בן חמש שנים כו'.

עמוד 395

1. 54. וכדמוכח גם מהחיוב דמס"נ על קדה"ש – ודלא כבן שאינו מחוייב למסור נפשו עבור אביו, שהרי חייך קודמים (ב"מ סב, א) ועד שאבידתו ואבידת אביו אבידתו קודמת (שם לג, א). אבל להעיר מלקו"ת ר"ה סב, ד: וזה (מה שבן אינו מחויב למסור נפשו עבור אביו, זהו) מחמת שהוא נהי' מהות בפ"ע, אף הנשמה אינו כך רק כולא חד ואינה נפרדת ממנו ית' כלל – שמזה משמע, שהחיוב דמס"נ על קדה"ש הוא גם מצד זה שבנ"י הם בנים להקב"ה (מכיון שאינם נפרדים). ועיין תניא ספכ"ד: אפי' בעבירה קלה כו' גזירת הכתוב הוא (דלכאורה משמע דגזה"כ הוא ביהרג ואל יעבור – אף שי"ל דיעבור פ"א כדי שישמור פעמים הרבה). ואכ"מ.
2. 55. להעיר מאבות פ"א מ"ג: אל תהיו כעבדים כו' ע"מ לקבל פרס כו'. ובתויו"ט שם: שגם העובדים להפרע לקבל שכר הוא קורא אותם עבדים כו', עיי"ש.
3. 56. להעיר מחסדי אבות (להחיד"א) כאן.
4. 57. ראה בארוכה הדרן הא' על מס' פסחים (נדפס בהגש"פ עם לקוטי טעמים מנהגים וביאורים (קה"ת, תשמ"ו־ז) ע' תסד ואילך). וראה שם כו"כ דוגמאות לזה.
5. 58. ברכות כב, א.
6. 59. קדושין לב, סע"א ואילך.
7. 60. ושני ענינים בזה: א) בכוונת האדם – דמכיון שהעבודה מאהבה "היא מעלה גדולה מאד ואין כל חכם זוכה לזה" (רמב"ם הל' תשובה פ"י ה"ב), לכן העבודה ברוב בנ"א, ובפרט בקטנים כו' היא "כדי לקבל שכר" (ראה רמב"ם שם ה"ה). ב) שהקב"ה מחויב (כביכול) לתת שכר לאדם עבור עבודתו (גם כשעבודתו היא שלא ע"מ לקבל פרס), בדוגמת החיוב דשכר שכיר.
8. 61. להעיר שבנוגע לישראל בזה"ג אומרים (ברכות ג, א) אב שהנגלה את בניו .. לבנים שגלו מעל שלחן אביהם.

עמוד 396

1. 62. אחרי יח, ה. סנהדרין עד, א וברש"י שם. רמב"ם הל' יסודי התורה רפ"ה.
2. 63. ועפ"ז יומתק אמרו ברמב"ם פעם ב' "וחי בהם".
3. 64. אבל פשיטא שיש בהם גם גדר המקבל ולכן גם הן בכלל ד(נבראתי) לשמש את קוני. וי"ל דלכן אינו מחויב עונש אם עבר (רמב"ם שם ה"ד).
4. 65. אבל להעיר מלקו"ת שבהערה 54.
5. 66. להעיר מהמבואר בההדרן על מס' פסחים (שבהערה 57) בפלוגתת ר"י ור"ע (סוטה ג, א) בכו"כ ענינים שבתורה, אם הם "רשות" או "חובה" – שפלוגתא זו היא חלק ופרט משיטתם הכללית בגדרי התומ"צ, אם הם (בעיקר) בגדרי הנותן או בגדרי המקבל: שיטת ר"י היא שהתומ"צ הם (בעיקר) בגדרי המקבל, ולכן ס"ל שכל ענין שבתורה (באם אין הכרח לפרשו שהוא "חובה") ניתן ל"בעלותו" של האדם – "רשות": ושיטת ר"ע היא שהתומ"צ הם (בעיקר) בגדרי הנותן, ולכן ס"ל שכל ענין שבתורה נשאר ב"בעלותו" של הקב"ה ולא נמסר לבעלות האדם – "חובה".
6. 67. ראה מדרש שמואל ריש מס' אבות, טעמים על מה ש"ייחס הענין אל המקבל" ולא אל הנותן (כמו "ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וכו'" שייחס אל הנותן).
7. 68. ראה הדרן הנ"ל ס"ג (ובהערות שם), לעיל ע' 144 (שוה"ג להערה 31), דמה שפשט המנהג לקשר – ב"הדרן" – סיום המסכת בהתחלתה הוא (לא בכדי לחדודי לבד וכיו"ב, כי אם) לפי שסיום מסכת יש לו שייכות עם התחלתה.
8. 69. ולהעיר שגם סיום ספר יד החזקה של הרמב"ם הוא בהשכר שיהי' לעתיד.

עמוד 397

1. 70. אבל לא ממש – ראה לעיל ס"ו.
2. *. ולהעיר ממשנ"ת לעיל ע' 348 ואילך.
3. 71. בההדרן על מס' פסחים (שבהערה 57), דזה מה שר"ע ס"ל שהתומ"צ הן ב"בעלותו" של הקב"ה (כנ"ל הערה 66) הוא לפי שר"ע הי' בן גרים (ראה סה"ד בערכו), והגרים מתייחסים בעיקר לא "לאברהם יצחק ויעקב (ישראל) כ"א למי שאמר והי' העולם" (תשובת הרמב"ם לר' עובדי' הגר – תשובות הרמב"ם (ירושלים תשכ"ג כרך ב' סרצ"ג. רמב"ם הוצאת שולזינגר – נ.י. תש"ז – סוף כרף א סי"ט)). אבל אין מזה סתירה למ"ש בפנים – כי מ"ש כאן הוא בנוגע למעשה הגיור, וזה נמסר לבעלותו של האדם; משא"כ מה שהגרים מתייחסים "למי שאמר והי' העולם" הוא לאחר שנתגיירו*.
4. 68.
5. 72. ראה יבמות מו, א־ב. כריתות ט, א.
6. 73. וכ"ה במס' אבות שבסידור אדה"ז.
7. 74. ראה בהמצויין בהערה הבאה – שהי' גר. אבל לפי הפירוש (המובא לקמן בפנים) ש"בג בג" הוא נוטריקון "בן גר בן גיורת" – הי' בן גרים. וגם הלשונות (במקומות שבהערה הבאה) "גר הי'" "גרים היו" יל"פ שהיו בני גרים [והרי גם במד"ש בשם י"א (שהובא בהערה 77) שהפירוש שהוא נוטריקון בן גר בן גיורת, כתב "וגר הי'". ובסה"ד (שהובא בהערה שם) הביא מתוס' חגיגה (ט, ב) "וכ"נ בתוס' חגיגה פ"ק בן בג בג ובן הא הא היו בני גרים (ע"ש) ולא כתבו כו'"], וכבכ"מ שגם בן גר וגיורת עד כמה דורות נק' "גר" – ראה רמב"ם הל' איסורי ביאה פט"ו מצד האדם – לכן, המסירה ונתינה שלו היא בתכלית, ולכן מתייחס הוא להקב"ה. וע"ד המבואר בהמשך תרס"ו (ע' שכו־ז) המעלה ד"עבד פשוט", דמכיון דזה שנותן את עצמו לעבד הוא "בכח עצמו" – לכן המסירה ונתינה שלו היא באופן ש"מציאותו הוא רק מציאות האדון". ע"ש בארוכה.
8. . וי"ל שב' ענינים אלו תלויים זה בזה: כי מכיון שהמסירה לרצון הקב"ה (קבלת המצוות) שבגר באה ה"ח, ובכ"מ (ראה אנציקלופדיא תלמודית בערכו, וש"נ).

עמוד 398

1. 75. תוס' חגיגה שם. מדרש שמואל כאן מהרשב"ם בשם הר"י בן הרא"ש. מח"ו בפי' הב'. ובפי' הא': וב"ג עולה ה' כלומר בן אברהם שיש בו ה' אותיות.
2. 76. י"ג (ראה פיה"מ להרמב"ם הוצאת קאפח) "בן בגבג" – בתיבה אחת, וכן "בן האהא". וי"ל (לחדודי עכ"פ) הנפק"מ בין ב' הגירסאות – להפי' שהי' "בן גר בן גיורת": כששניהם בתיבה אחת הר"ז מורה שהגירות הן של אביו ("בן גר") והן של אמו ("בן גיורת"), הי' בדור אחד: משא"כ "בג בג" בב' תיבות מורה שהגירות של אביו ושל אמו לא היו בדור אחד.
3. 77. סה"ד מע' בן בג בג. מדרש שמואל מר' יוסף ן' נחמיאש בשם "יש אומרים". וקצת הכרח לזה י"ל, שאם נק' בן בג בג רק מטעם שהוא בגימטריא ה' או "בן אברהם שיש בו ה' אותיות" (כנ"ל הערה 75), הי' אפשר לקרותו בצירוף ושם אחר שעולה ה' כמו "בן גב גב" או דא דא" וכיו"ב. וראה אוה"ת לך (כרך ד) ס"ע תשכד. שער מאמרי רז"ל (להאריז"ל) לאבות כאן (הובא ונתבאר בהמשך תרס"ו ע' תיז ואילך).
4. 78. ראה לקו"א להה"מ סי' עח.
5. 79. ועד"ז צריך לומר בכל המאמרים שהובאו בשמו של בן בג בג. משא"כ בקדושין (י, ב) שנק' "יוחנן בן בג בג". ומזה (שנקרא גם בשמו – יוחנן) הוכחה (נוסף על מ"ש לעיל הערה 25) שבמקומות שמובא רק "בן בג בג" – אינו (רק) בכדי "להסתירו מן המלשינים" וכיו"ב.
6. 80. ב"ק לח, א. וש"נ.
7. 81. קדושין מ, ב. וש"נ.

עמוד 399

1. 82. מד"ש כאן מר' יוסף ן' נחמיאש בשם "יש אומרים". הובאה דיעה זו גם בסה"ד שם (אלא שלא ס"ל כן).
2. 83. וגם להדיעות שהם ב' אנשים הרי הו"ל לקרוא הראשון (באם את"ל כן) בן הא הא שמורה בגילוי שהי' גר והשני בן בג בג שהוא רק גימטריא ("כדי להכיר ולידע בין זה לזה" – מד"ש שם מרשב"ם), כדלקמן בפנים ובהערה 85.
3. 84. הובא במד"ש כאן.
4. 85. וענין זה [ש"בג בג" הוא "יותר נסתר ונעלם"] הוא גם להפירוש ש"בג בג" הוא ר"ת "בן גר בן גיורת". כי הה"א שנתוסף באברהם ושרה – שעל זה מורה השם "בן הא הא" – מורה בגילוי על שייכותם לגרים (ראה לך לך יז, ה וברש"י שם. שם, טו וברש"י שם) משא"כ ענין ה"גר" ד"בג בג" מרומז רק בהנוטריקון שלו (וראה אוה"ת שם). ונוסף לזה: השם "בן הא הא" משמע שהוא עצמו הי' גר, משא"כ הנוטריקון "בג בג" הוא (רק) "בן גר בן גיורת" (וראה לעיל הערה 74).
5. 86. מדרש שמואל כאן. וראה המשך תרס"ו (שבהערה 77 ושם לפנ"ז ע' תט ואילך).
6. 87. עירובין יג, ב.

עמוד 400

1. 88. ועד"ז במאמר בר הי הי בחגיגה (שבהערה 48), שהגם שנקט הדוגמא ד"עובד אלקים" בלימוד התורה, הרי מדגיש לא העסק בחלק הסתום שבתורה כו' כ"א "שונה פרקו מאה (פעמים) ואחד".
2. 89. לשון אדמו"ר הזקן באגה"ק סי' כט (קנא, א) – לענין תושב"כ. אבל מובן, שעד"ז הוא גם בתושבע"פ בחלק השקו"ט וכיו"ב דתושבע"פ. וכמובן גם ממה שמסיים באגה"ק שם במעלת השונה הלכות דוקא.
3. 90. ועד"ז הוא בהענין דגר דאפשרי בכאו"א, כנ"ל: במאמר לפום צערא אגרא הוא בגילוי, ואפ"ל תמיד בעבודתו דאופן דגר, בהנהגות שקיבל ע"ע באמירת בל"נ, ובפרט כשמזמן לזמן מוסיף ומקבל ע"ע הנהגות והידורים נוספים (להעיר מהנהגת כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע (ספר המנהגים חב"ד ע' 56). והוראת כ"ק מו"ח אדמו"ר (לקו"ש [המתורגם] ח"ב ע' 91)). משא"כ בהמאמר "הפך בה הפך בה כו'", שהענין דגר שבזה הוא "יותר נסתר ונעלם" כי אינו ניכר בלימוד התורה שלו כ"א רק כשנזכר ע"ד אופן לימודו קודם שנתגייר.