שיחה ח

401שיחה ח

א. מי זקוק לשכר על "תורה לשמה"?

"רבי מאיר אומר כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה כו'" – ומונה לאחר מכן ריבוי "דברים"¹ להם זוכה העוסק בתורה לשמה.

ויש להבין: לאיזה סוג יהודים פונה ר' מאיר בהוראתו – שהרי ממה נפשך: אם הוא מדבר אודות יהודי הלומד כבר לשמה, מה נוגע לו שיזכה ל"דברים הרבה"? הוא הרי לומד "לשמה", לשם התורה עצמה, ולא לשם ה"דברים" להם יזכה; ואם מדובר אודות יהודי שעדיין אינו אוחז בלימוד תורה לשמה והכוונה להשפיע עליו שילמד תורה לשמה – הרי מכיוון שילמד כדי לזכות ל"דברים הרבה" שוב לא יהא זה לימוד לשמה?

לכאורה היה אפשר לומר, בדומה לביאור הרמב"ם² בכך שהתורה מבטיחה טוב גשמי כשכר עבור לימוד התורה וקיום המצוות (אף שלכאורה אינו בערך להוות שכר עבור תורה ומצוות) – שזה על מנת שהיהודי ידע, "שאם נעשה אותה בשמחה ובטובת נפש כו' שיסיר ממנו כל הדברים המונעים אותנו מלעשותה כו' וישפיע לנו כל הטובות המחזיקות את ידינו לעשות התורה כו'";

ובדומה לכך בענייננו: ר' מאיר מבטיח לעוסק בתורה לשמה, שהוא "זוכה לדברים הרבה" שיסייעו להסיר ממנו את המניעות והבלבולים מלימוד התורה³; וכפי שממשיך תיכף "ולא עוד אלא שכל העולם כולו כדאי הוא לו", שפירושו: לא רק שענייני העולם לא יבלבלוהו, אלא אדרבה – כל העולם "כדאי הוא לו", ענייני העולם יעזרו לו שיוכל לעסוק בתורה מתוך מנוחה ושלוה.

אך ביאור זה אינו מספיק, משום שזה מתרץ רק כמה פרטים⁴ מהדברים אותם מונה ר' מאיר – אך לגבי פרטים אחרים, הרי אין להם כל שייכות להבהרה אשר "יסיר ממנו כל הדברים המונעים אותנו" מלימוד התורה לשמה.

ב. כל ה"דברים" – קשורים ללימוד תורה לשמה?

בין הדברים אותם מונה ר' מאיר, ישנם כאלה שלכאורה כלל לא מתאים לומר שהינם שכר עבור העוסק בתורה לשמה דווקא. ולדוגמא – אחדים:

(א) "אוהב את המקום אוהב את 402הבריות" – דבר זה הרי הנו חיוב מצות עשה מן התורה⁵: ואהבת את ה' אלקיך, ואהבת לרעך כמוך.

(ב) "מרחקתו מן החטא" – האם צריך להגיע למעלה המיוחדת של (שכר עבור) תורה לשמה כדי להרחיק יהודי מן החטא? – הרי לשם כך די בהרגש של יראת העונש, יראת חטא. יתירה מזו: קודם לכן בפרקי אבות⁶ מוצאים במפורש "הסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי עבירה" – ואלו הם דברים פשוטים, שההסתכלות וההתבוננות בהם מונעים מעבירה.

(ג) "מוחל על עלבונו" – לכאורה אין ניכרת בזה המעלה הגדולה הבאה כתוצאה מלימוד "תורה לשמה"; כי מחילה על עלבון (כלומר שהוא מרגיש נעלב) עדיין איננה המעלה האמתית בביטול – ביטול עמוק יותר הוא כאשר העלבון כלל לא מפריע לו, ומלכתחילה⁷ אין הוא חש בעלבון.

ג. דיוקים נוספים במשנה

ישנם גם כמה דיוקים בלשון המאמר, ומהם⁸:

(א) הלשון "מלבשתו ענוה ויראה" ולא על דרך הרגיל (שעל־ידי תורה לשמה) "נעשה עניו וירא", או "יבוא לענוה ויראה" וכדומה?

(ב) מהי ההדגשה "נהנין ממנו עצה ותושיה" – ולא "מבקשים ממנו" או "מקבלים ממנו"?

(ג) בסיום המאמר נאמר "מגדלתו ומרוממתו על כל המעשים" – מהו החילוק בין שתי הלשונות בתוכן ובענין?

ד. ביאור המושגים "לשמה" ו"עוסק"

הביאור בזה:

ר' מאיר מדייק, אשר כאן מדובר אודות אדם ה"עוסק בתורה לשמה", שהכוונה בכך היא:

"לשמה" פירושו, שהוא לומד לא כדי לנצל את הלימוד בשביל איזו תכלית שהיא מלבד עצם הלימוד, אפילו לא לצורך תכלית של קדושה (כמו לידע את המעשה אשר יעשון כו', וכיוצא בזה), אלא רק בשביל התורה, השגת התורה⁹ 403ו"עוסק בתורה לשמה" פירושו, שהוא לומד (באופן זה, ו)מתוך עמל ויגיעה¹⁰; ויתירה מזו, שלימודו הוא בדוגמת אדם המנהל עסק כפשוטו¹¹, שהוא עסוק בו יומם ולילה עד שאינו מפסיק לחשוב אודותו – כך, שכל חיותו ויגיעתו היא בלימוד התורה לשמה, עד שזו נעשית כל מציאותו ומהותו.

ה. כיצד ישיג "עוסק בתורה לשמה" שאר עניני עבודת ה'?

מכיוון שכאן המדובר אודות "עוסק בתורה לשמה", יכולה להתעורר אצלו שאלה:

רז"ל^* אומרים הרי "כל האומר אין לו אלא תורה .. אפילו תורה אין לו", אלא צריכה להיות הנהגה של תורה עם גמילות חסדים, כלומר, גם העוסק בתורה לשמה צריך לעסוק בגמ"ח¹², דבר האפשרי רק על־ידי העיסוק עם האנשים שמסביבו; יתירה מזו: ההתעסקות בגמ"ח כדבעי קשורה עם העבודה של בירור וזיכוך המדות – פיתוח רגש עבור הזולת, לא להיות בעל גאוה, וכו' – שלכך נדרשים עבודה ויגיעה מיוחדים.

ואפילו בענינים שבין אדם למקום ישנם כמה וכמה עניני עבודה – לעורר אהבת ה', להיות ירא שמים כדבעי וכו' – שאינם נעשים בדרך ממילא, אלא צריך להתייגע עליהם רבות. ובפרט לפי הוראת הרמב"ם^*: והאיך היא הדרך לאהבתו ויראתו¹³, בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו¹⁴ הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו כו' מיד אוהב כו' וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו וירא^* ויפחד כו'.

שואל איפוא ה"עוסק בתורה לשמה": מכיוון שכל ה"עסק" שלו הוא בתורה לשמה, כיצד יוכל לעשות ולהצליח בכל שאר עניני עבודת ה'¹⁵? הרי יחסר לו, חס ושלום, בענינים אלה?

אילו היה עסקו בתורה שלא בדרגת תורה לשמה, אלא כדי לידע את 404המעשה אשר יעשון, שזה כולל "לידע" את כל עניני עבודת ה'¹⁶ – אזי אין ה"לימוד" וה"מעשה" סותרים זה לזה, אלא אדרבה, זהו לימוד המביא אותו למעשה ועבודת ה';

אך מכיוון ומדובר כאן אודות העוסק בתורה לשמה – שאינו חושב כלל אודות מה שהוא יקבל וישיג באמצעות הלימוד, כי אם לומד רק בשביל השגת התורה גופא –

ואם כן, הריהו נמצא בקביעות במצב, שאינו חושב כלל אודות "עצמו" ואודות ה"מדריגות" שלו בעבודת ה'¹⁷; אין לו זמן להתבונן האם כבר בירר וזיכך את מדותיו או לא (ועל אחת כמה וכמה להתעסק עם (עניני גמ"ח –) אנשים שמסביבו¹⁸) – ואם כן, מה יהא אצלו בקשר עם שאר הענינים בעבודת ה'?

ו. ה"דברים הרבה" – אינם שכר על הלימוד

מחדש ר' מאיר "כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה" – הדיוק הוא "זוכה" (ולא שיקבל ענינים אלה בתור שכר):

השכר שהקדוש־ברוך־הוא משלם ליהודים עבור לימוד התורה וקיום המצוות הנו בערך לתורה ולמצוות עצמן. אפילו לפי הדיעה¹⁹ ששכר המצוות (אינו תוצאה ומסובב מהמצוות עצמן, אלא) באופן סגולי, כגמול (צדדי) עבור עשיית המצוה

– הרי העובדה שלכל מצוה יש שכר משלה, מוכיחה כי לשכר יש שייכות והתדמות למצוה עבורה הותאם שכר זה²⁰;

ועל אחת כמה וכמה לפי הדיעה¹⁹ ששכר המצוות הוא כמו תוצאה טבעית מהמצוה עצמה²¹ – הרי בוודאי שהשכר הוא בערך למצוה עצמה.

וכמו כן בענייננו: השכר עבור "עוסק בתורה לשמה" – הוא באותו ענין, כלומר: התקשרות לנותן התורה אשר "אורייתא וקודשא־בריך־הוא כולא חד"²². ולכן אי אפשר להגדיר את ה"דברים הרבה" הנמנים כאן בשם "שכר", משום שבהם לא מתבטא הענין של תורה לשמה (התקשרות לקדוש־ברוך־הוא, לנותן התורה).

405וזה חידושו של ר' מאיר, אשר בהמשך לעיקר השכר (המהוה תוצאה) של ה"עוסק בתורה לשמה", הוא גם "זוכה לדברים הרבה" – הוא מקבל, בדרך זכיה, "דברים הרבה" הנמוכים²³ מעצם המדריגה של העוסק בתורה לשמה, ואותם "דברים" מסייעים לו בשאר עניני עבודת ה', כדלקמן.

ז. שני סוגים ב"דברים הרבה"

ה"דברים הרבה", להם זוכה העוסק בתורה לשמה, מתחלקים לשני סוגים: "דברים" שהוא מקבל בדרך ממילא, ואין הוא זקוק לשם כך ליגיעה מיוחדת; ו"דברים" נוספים להם "זוכה" רק באופן חלקי וממילא נדרשת גם עבודתו שלו; זאת אומרת: הוא מקבלם על־ידי עבודה קלה בהרבה מאשר אדם אחר – אך נדרשת עשייתו כדי שענינים אלה יהיו אצלו כדבעי ובשלימות.

וזו משמעות השינוים ודיוקי הלשונות בדברי ר' מאיר "ומלבשתו ענוה ויראה, ומכשרתו להיות צדיק חסיד ישר ונאמן, ומרחקתו מן החטא ומקרבתו לידי זכות" – משום שעל דברים אלה צריך גם העוסק בתורה לשמה להתייגע כדי לקבלם בשלימותם:

העוסק בתורה לשמה גורם לכך אשר "מלבשתו ענוה ויראה" – התורה פועלת בו שיהיו לו את המדות (ענוה ויראה²⁴) בדרך לבוש, באופן חיצוני (כמו לבוש על האדם) – אך הם אינם מתאחדות איתו עד שנעשות המדות שלו ("נעשה עניו וירא"); כמו כן, התורה (רק) מכשירה אותו להיות "צדיק .. ונאמן", מרחיקה אותו מהחטא (בדומה לנאמר (ולא ממש) "לא יאונה לצדיק כל און¤ "²⁵) ומקרבת אותו למצוות – אך כדי להיות "צדיק .. ונאמן" בפועל, להשמר מחטאים ולהיות בעל זכויות בפועל – זקוק הוא לעבודה ויגיעה.

וכמו כן – "מוחל על עלבונו": התורה, להיותה "דברי כאש"²⁶, מלבנת ומזככת²⁷ את המדות של הלומד תורה לשמה, שיהא מוחל על עלבונו; אך כדי להגיע לשלימות בבירור המדות, שמלכתחילה לא ירגיש כל עלבון, נדרשת עבודה מיוחדת.

ח. הדברים להם זוכה ללא כל יגיעה

אמנם לאידך, ישנם "דברים" להם זוכה העוסק בתורה לשמה בשלימותם, 406ללא כל השתדלות מיוחדת מצדו²⁸ – לדוגמה: "אוהב את המקום אוהב את הבריות, משמח את המקום משמח את הבריות .. ונהנין ממנו עצה ותושיה בינה וגבורה .. ונותנת לו מלכות וממשלה וחקור דין".

ומכיוון שהוא "אוהב את הבריות .. משמח את הבריות", ברור שלא יחסר לו חס ושלום בהנהגה הטובה בין אדם לחבירו; ויתירה מזו: דוקא מפני שהוא עוסק בתורה לשמה הוא יזכה לעילוי בשכל באופן כללי, גם ביחס לעניני העולם, כך שיוכל לתת "עצה" גם במילי דעלמא כו'²⁹, עד לעצה עליה מעידה תורת אמת "נהנין ממנו כו'" – ומכיוון ש"נהנין ממנו עצה ותושיה" הריהו "משמח את הבריות"³⁰.

ט. הוראה גם עבור ה"נהנין ממנו עצה"

מכך מובן, שבמאמרו של ר' מאיר ישנה הוראה (לא רק עבור העוסק בתורה לשמה עצמו, אלא) גם עבור יהודי שני, העשוי לחשוב:

מכיוון שהעוסק בתורה לשמה חייב להיות פרוש מענייני העולם ומהאנשים סביבו – נמצא שאין לו ידיעה בעניני העולם (כי אילו הייתה לו, זו גופא הוכחה שאין הוא עוסק בתורה לשמה); ועל אחת כמה וכמה שלא ניתן לסמוך על עצתו בהויות העולם או בעסקנות ציבורית וכיוצא בזה.

מבהיר ר' מאיר, כי אדרבה: דוקא משום שהוא עוסק בתורה לשמה הריהו זוכה להבנה מושלמת בעניני העולם – ולכן "נהנין ממנו עצה ותושיה כו'", שהעצה שהוא נותן היא באופן של "נהנין".

ובפשטות: אם אין לו בהירות מספקת בנושאים הנשאלים, הוא ימנע מלתת עצה; אך לאידך, אם כן יאמר את חוות־דעתו ועצתו, אזי ברור שזוהי העצה ותושיה האמתיים והנכונים על פי תורת אמת; ואפילו אם נדמה שהעצה שנתן אינה מתיישבת עם שכל 407אנושי – הרי מכיוון שהוא, העוסק בתורה לשמה, "אוהב .. משמח את הבריות", ברור הדבר ש"נהנין ממנו כו'", ומעצה זו שנתן, להיותו אוהב ובכח התורה, בוודאי תתקבל הנאה.

י. ההבדל בין "גדלות" ל"רוממות"

ובכך תובן גם לשון המשנה "מגדלתו ומרוממתו על כל המעשים", שאין זה סתם כפל לשון –

מהאמור עד כה עולה, כי אישיותו ומצבו של העוסק בתורה לשמה, מכילים שני רבדים ודרגות שונות: (א) מצד עצם עיסוקו בתורה לשמה הריהו נעלה מכל עניני העולם (בדיוק כמו התורה עצמה); (ב) מצד ה"דברים הרבה" להם "זוכה" – יש לו שייכות לעניני העולם (למרות שהם נמוכים בהרבה מדרגתו ומעלתו – עוסק בתורה לשמה).

ובהתאם לשתי דרגות אלה נוקטת המשנה בשני הביטויים "מגדלתו ומרוממתו": "גדול" מתאים לומר בהשוואה לאחד שהוא (בערך אליו, אלא שהוא) קטן ממנו; ואילו "רוממות" מורה על התנשאות והבדלה, עליונות שלא בערך מזה שהוא מרומם ממנו.

ובענייננו: מצד ה"דברים הרבה" להם הנו זוכה (להם יש שייכות וערך לעניני העולם והבריאה) הוא "גדול על כל המעשים" – גדלותו ביחס למעשים ועניני העולם היא בערך, אלא שהוא גדול מהם;

אך מצד עצם העסק בתורה לשמה הריהו מובדל ונעלה לגמרי מכל עניני העולם – "מרוממתו על כל המעשים".

יא. לימוד "לשמה" אצל כל אדם

על אף שדרגת "עוסק בתורה לשמה" – באופן תמידי – אינה שייכת לכל אחד³¹, עם זאת אומר אדמו"ר הזקן בתניא³², שהכוונה "לשמה" צריכה להיות אצל כל אחד³³ על כל פנים "בתחילת הלימוד".

ויש לומר הביאור בזה:

מכיוון שתורתו של הקדוש־ברוך־הוא היא אין סוף, אין היא יכולה להתפס בשכל האדם, שהנו נברא ומוגבל, אלא אם כן קיימת אצלו תנועה של ביטול, ועל ידה יכול הוא לקבל את תורתו של הקדוש־ברוך־הוא³⁴; ובדומה למה שמצינו במתן־תורה, שהכלי לקבלת התורה היה הביטול באמירתם "נעשה ונשמע"³⁵ (ובהקדמת נעשה לנשמע³⁶).

408וכן הוא גם אצל כל אחד, אשר עוד בטרם מתחיל אצלו הסדר של לימוד התורה – מצב בו תקף פסק־הדין ש"לעולם יעסוק אדם בתורה ואפילו שלא לשמה כו'"³⁷ – צריכה להיות התנועה של "קבלת התורה", כדי לקבל שייכות עם תורתו של הקדוש־ברוך־הוא³⁸;

ודבר זה נפעל על־ידי תנועת הביטול, המתבטאת בכוונה "לשמה" – שאין לו שום פניה אישית בלימוד (המורה על הרגש מציאותו הפרטית), ונרגשת רק מציאות התורה³⁹.

וזהו הטעם מדוע מסדר הברייתא פתח את הברייתא של "קנין תורה" במאמרו של ר' מאיר

– שלכאורה תמוה: היה מתאים לפתוח בברייתות המזרזות על לימוד התורה בכלל, ורק אחר כך – להתייחס למדריגה הנעלית ביותר בלימוד התורה (עוסק בתורה לשמה)? –

לפי שהברייתא של "קנין תורה" הנלמדת בשבת שלפני שבועות, זמן מתן תורתנו, מציגה את הסדר בו צריך יהודי להתכונן לקבלת התורה בחג השבועות⁴⁰; והסדר הוא: לכל לראש נדרשת תנועה של "עוסק בתורה לשמה"⁴¹, שעל־ידה מקבלים את התורה; ורק אחר כך מתחיל הסדר של לימוד התורה בפועל.

(משיחות ש"פ במדבר,

חגה"ש וש"פ נשא תשל"ה)