שיחה ט

409שיחה ט

א. מהי הקשר של המשנה "רבי חנניא בן עקשיא" לפרקי אבות?

"רבי חנניא בן עקשיא אומר רצה הקדוש־ברוך־הוא לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות שנאמר¹ ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר".

מאמר זה של ר' חנניא בן עקשיא, אף שמקומו בסדר המשניות הוא בסיום מסכת מכות – מנהג ישראל לאומרו לאחר כל פרק מפרקי אבות, והטעם לזה, כפי שמפרש רש"י²: "לפי שיש בה סיום נאה נהגו כל העם לאומרו בסוף כל פרק ופרק לפי שאין אומרים קדיש על המשנה אלא על האגדה כו'"³.

אמנם, להיות אשר כל ענייני התורה הם בתכלית הדיוק (וכן: "מנהג ישראל תורה היא"⁴), ובפרט שחלק ממפרשי המשניות הציבו מאמר זה בפרקי אבות ושם פירשוהו – מובן, שמאמר זה שייך בתוכנו למסכת אבות.

כמו כן, מנהג ישראל לומר לפני כל פרק מפרקי אבות את המשנה "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא כו'" – שהיא משנה במסכת סנהדרין⁵. המכנה המשותף בין שתי המשניות (הנאמרות בהתחלה ובסיום) הוא – שבשתיהם מודגשת מעלתם של ישראל⁶: במשנה "כל ישראל" – היותם "נצר מטעי מעשה ידי", ובמשנה "רבי חנניא בן עקשיא" – שריבוי התורה ומצוות הוא בשביל ישראל, "רצה הקדוש־ברוך־הוא לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות".

צריך להבין: פרקי אבות, מכילים כידוע הוראות והנהגות ומדות טובות, עד ל"מילי דחסידותא"⁷ – מה נוגע לכך ענין מעלתם של ישראל?

ב. הדיוק במילים "הרבה" ו"לזכות"

ויובן בהקדים הביאור במשנתנו:

הברטנורא⁸ מפרש: לפיכך הרבה להם תורה ומצות כגון פרשת שקצים ורמשים⁹ כדי להרבות שכר כשהן בדלים מהם, אף־על־פי שבלאו הכי לא 410היו אוכלין אותן שנפשו של אדם קצה בהן.

[ובדומה לדברים אלה ניתן לומר גם בנוגע לתורה ולימודה: הקב"ה כלל בתורה ענינים כאלה אשר גם "בלאו הכי" מובנים מצד שכל האדם, "כדי להרבות שכר" גם עבור לימודם¹⁰].

אך לפי פירוש זה אינו מובן: א) לשון המשנה "הרבה להם" – כי לפי הנ"ל "לזכות את ישראל" בא כנימוק על ציווי מצוות מסויימות בלבד, ולא כטעם על ריבוי התורה ומצות באופן כללי. ב) הלשון "לזכות את ישראל" – כי לפירושו היה מתאים לנקוט בלשון המבטאת את ענין השכר, כגון "להרבות את שכרם"¹¹ וכיו"ב.

ג. "הרבה" להם תורה ומצוות כדי שיקיים לפחות מצוה אחת

הרמב"ם¹² מפרש את המשנה הנ"ל: "כי¹³ כשיקיים אדם מצוה מתרי"ג מצות כראוי וכהוגן ולא ישתף עמה כוונה מכוונת העולם בשום פנים אלא שיעשה אותה לשמה מאהבה כו' הנה זכה בה לחיי העולם הבא ועל זה אמר רבי חנניא כי המצות בהיותם הרבה אי אפשר שלא יעשה אדם בחייו אחת מהם על מתכונתה ושלמותה ובעשותו אותה המצוה תחיה נפשו באותו מעשה".

בכך מבוארת לשון המשנה "הרבה להם תורה ומצות" – מכיוון שדווקא על־ידי הריבוי בתורה ומצות בוודאי יקיים האדם (על־כל־פנים) אחת מהן בשלימותה וכו', ואשר לכן "הרבה להם" משום ש"רצה הקדוש־ברוך־הוא לזכות וכו'".

אמנם (נוסף על כך שלפירושו נשאר הקושי מדוע נאמר בלשון "לזכות¹⁴ את ישראל", ולא בלשון של שכר, כנ"ל, הרי) עצם הפירוש¹⁵ דורש ביאור¹⁶: מפירושו עולה, כי העובדה ש"הרבה להם (תורה ו)מצות" אין בה מעלה כשלעצמה, כי אם ריבוי המצוות אינו אלא אמצעי (ענין טפל בשביל מצוה בודדת) הבא להבטיח שיהודי יקיים מצות אחת "על מתכונתה ושלמותה"¹⁷.

411ד. עוד דיוקים במשנה

גם צריך להבין:

א) רבי חנניא בן עקשיא מדגיש "רצה הקב"ה לזכות את ישראל" – ואילו בפסוק ההדגשה היא "ה' חפץ למען צדקו" – למען הצדק¹⁸ של הקב"ה?

ב) בפסוק מדובר רק אודות תורה – "יגדיל תורה ויאדיר" – ואילו ר"ח בן עקשיא מדגיש "לפיכך הרבה להם תורה ומצות"¹⁹?

ג) כמו כן נדרש ביאור מדוע שונה לשון המשנה מלשון הכתוב: במשנה נאמר "רצה הקדוש־ברוך־הוא", ובפסוק – "ה' חפץ".

[אף ש"לשון תורה לעצמה ולשון חכמים לעצמן"²⁰, עם זאת מוצאים בכמה מקומות, שכאשר חז"ל לומדים ענין מסויים מפסוק – הם משתמשים בדבריהם בלשון הפסוק: ולדוגמא (בלשונות הנ"ל ובנוגע לתורה ומצות): לעולם²¹ ילמוד אדם תורה במקום שלבו חפץ שנאמר כי אם בתורת ה' חפצו. ממצוא חפצך, חפציך אסורין חפצי שמים מותרין²². וכמה כיו"ב²³].

ד) המשנה אומרת "לפיכך הרבה להם תורה ומצוות", שהפירוש הפשוט של "הרבה" הוא ריבוי במספר²⁴ וכמות, לעומת זאת לשון הכתוב (שממנו הראי') הוא "יגדיל תורה ויאדיר" שמשמעו גדלות וחוזק באיכות²⁵.

ה. במצוות ריבוי פרטים, וכל פרט נחשב מצוה בפני עצמה

נקודת הביאור בכל זה:

ה"ריבוי" בתורה ומצות הנידון במשנתנו, אינו כפי שניתן להבין בפשטות (ומלשון פירוש המשניות) – מדוע נצטוו על תרי"ג מצוות^*, שזהו מספר מרובה, שכן – אין כל טעם או יסוד הגיוני כמה היה צריך להיות מספר המצוות, ועל כל מספר היה הרי ניתן לשאול מדוע לא פחות (ולא יתר).

אלא, המשנה מתייחסת לעובדה, כי בתורה ומצוות – מוצאים ריבוי באותו ענין ונושא עצמו. כלומר, גם אם נניח שיש צורך בכל התרי"ג דברים עליהם נצטוו – היה אפשר לכלול כמה עניינים במצוה אחת,

– ובלשון (ועל דרך) מאמר חז"ל²⁶ 412"בא דוד והעמידן על אחד עשר", ואם כן היה מספיק שזה יהי' מספר המצוות. ובדומה לכך לפי דברי ר' סעדיה גאון²⁷ אשר כל המצות נכללות בעשרת הדברות – היה מספיק איפוא המספר של עשר מצות. אלא שבכל מצוה מאותן עשר או אחד־עשר – היו נכללים כמה וכמה פרטים, כפי שגם עכשיו כוללת כל מצוה כמה וכמה פרטים²⁸ –

ועל כך מבאר הרמב"ם, שאז לא הייתה וודאות שיהודי יקיים מצוה ואפילו אחת "במתכונתה ושלימותה". ואולי יש לומר יתירה מזו – כאשר עובר על פרט אחד ממצות הנ"ל חסר בשלימות המצוה, למרות שקיים את כל שאר הפרטים.

ו. תורה ומצוות ניתנו מה' אחד כדי לגלות אחדותו ית'

ובפנימיות הענין:

כל מצוה וענין בתורה שונה ממשנהו, ולפעמים גם באופן הפכי – החל מהחלוקה הכללית של מצוות עשה ומצוות לא תעשה (חיוב ושלילה)²⁹; החילוקים של עדות חוקים ומשפטים; עד להתחלקות של תרי"ג מצות, אשר כל מצוה מכילה תוכן³⁰, טעם וכוונה³¹ מסויימים. וכמו כן בתורה – החל מההתחלקות של ארבעת אופני הלימוד בכל ענין שבתורה: פשט רמז דרוש סוד; החילוקים של "מ"ט פנים טמא מ"ט פנים טהור"³²; שבעים פנים לתורה³³; ויתירה מזו – ששים רבוא פירושים בכל אחד מהאופנים הנזכרים בתורה³⁴.

והדבר דורש ביאור: תורה אחת ומצותי' ניתנו מהשם אחד, וענינם להמשיך ולגלות ה' אחד ושמו אחד, את אחדותו הפשוטה של הקדוש־ברוך־הוא. מובן איפוא, אשר גם בעבודתו של יהודי אמורה להשתקף בכל מצוה אותה כוונה ותכלית אחת ויחידה: לפעול את הקישור וההתאחדות כביכול של מקיים המצוה עם הקדוש־ברוך־הוא, שהוא אחדות הפשוטה; וכן בתורה, להתאחד עם נותן התורה על־ידי השגת התורה.

ועל דרך זה גם ביחס לפעולת התורה ומצות – שעניינם הוא להסיר את ההעלם והסתר הקיים בעולם (שבעטיו קיימת תכונת הריבוי והפירוד בכל 413ענייני העולם), ולעשות מ"רשות הרבים" של העולם – "רשות היחיד" ליחידו של עולם, בכך שתתגלה אחדותו של הקדוש־ברוך־הוא בעולם.

ומכיוון שתורה ומצות ענינם – אחד – מדוע קיימים בהם ריבוי והתחלקות שכאלה?

ז. "לזכות" מלשון "זיכוך"

על כך מסבירה המשנה "רצה הקדוש־ברוך־הוא לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות", "לזכות" הוא מלשון "זיכוך": רצונו של הקדוש־ברוך־הוא הוא לא (רק) שליהודים יתוסף ביטול לאלוקות, אלא לפעול בהם (גם) את ענין הזיכוך³⁵. וההבדל ביניהם³⁶:

תוכן הביטול הוא שהאדם "מאבד" את מציאותו ועל־ידי־זה נדבק באלקות; ולפיכך, אף שהאדם מורכב מכמה כחות ואיברים שונים – עד לריבוי ההתחלקות של רמ"ח איברים ושס"ה גידים – עם זאת אין משמעות לחילוקים אלה כאשר מדובר בתנועה של "ביטול", הפועלת את ביטול והעדר מציאותו, ובמילא ביטול עניניו הפרטיים, כך שכאילו אין חילוק ביניהם.

לעומת זאת, ענין ה"זיכוך" הוא, שהאדם גופא, איבריו וגידיו, מזדככים ונעשים דבר אחד עם אלקות³⁷; – וכאן, אדרבא, יש משקל חשוב לריבוי ההתחלקות של האיברים והגידים, משום שהזדככות כל (כח) אבר וגיד – מוכרח להיות בהתאם לתוכנו וענינו הפרטי.

ומכיוון שהקדוש־ברוך־הוא רצה לפעול אצל ישראל את ענין הזיכוך ("לזכות"), "לפיכך הרבה להם תורה ומצות" – מכאן נובעים הריבוי וההתחלקות בתורה^* ומצוות, משום שלכל מצוה עניינה המיוחד הפועל זיכוך ב(כח) אבר וגיד מסויימים באדם³⁸ (וכן בחלק מסויים בעולם³⁹). וכמו כן בתורה – הענינים השונים והמחולקים בתורה פועלים זיכוך באופנים שונים של גדר השכל⁴⁰.

414ח. "הרבה" להם תורה ומצוות, בכדי להגדיל ולהאדיר

אמנם צריך להבין: מכיוון שמצד אחדותו הפשוטה של הקדוש־ברוך־הוא היו גם התורה והמצוות צריכים להיות באופן שאין בו כל ריבוי והתחלקות שונים, והעובדה ש"הרבה להם תורה ומצות" היא רק "בכדי לזכות את ישראל" – יוצא איפוא, שהריבוי בתורה ומצוות מהוה כביכול ירידה ואינו קשור כל כך עם עצם התורה ומצוותי', שעניינם הוא אחדות ופשיטות.

ועל כך מביאה המשנה את הפסוק "ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר", שאדרבה, הריבוי בתורה ומצות פועל כביכול הגדלה והאדרה בתורה, וזאת משום ש"ה' חפץ למען צדקו".

ט. נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים

הסבר הדברים:

מבואר בענין "נתאוה הקדוש־ברוך־הוא להיות לו דירה בתחתונים"⁴¹ [אשר פנימיות הדירה היא "לדור ולשכון בנשמות ישראל וכו' שיהיו כנסת ישראל מכון לשבתו יתברך כו'"⁴²] – כי ה"דירה" לאמיתתה, היא דווקא כשהיא נעשית על־ידי זיכוך פנימי של האדם, ז.א. כאשר כל כח פרטי לפי מהותו ועניינו נעשה מיוחד עם אלקות.

ברם, מצד כוונת הדירה כפי שהיא כביכול בעצמותו – אין שייך גדר של ריבוי והיפך הריבוי, ואי אפשר לומר שבעצמותו יתברך, אחדות הפשוטה, יורגש ענין שהוא חס־ושלום חוץ הימנו ואחדותו הפשוטה. דוקא בסדר ההשתלשלות⁴³, בו מצטמצם אור אין סוף ברוך הוא וכו', ורצה ה' שהעולם ייברא באמצעות "עשרה מאמרות" (אשר בכל אחד מהם כו"כ תיבות ואותיות) אף ש"במאמר אחד יכול להבראות"⁴⁴ – מה שנותן מקום למציאות העולם על הריבוי וההתחלקות הקיימים בו (עד ל"נעשה אדם" לשון רבים) – שם מתגלה וניכר כי שורש הריבוי הוא מאחדותו ית', וכי כוונת ה"דירה" היא – שתיעשה על־ידי הזיכוך הפרטי של כח בפני עצמו^*.

415י. הבדל הביטויים "רצה" ו"חפץ"

כעת יובן ההבדל האמור בין הלשון במאמר רז"ל במשנה ובין לשון הכתוב:

בתורה שבכתב – "כפי שאני נכתב"⁴⁵ – ניכר כל ענין כפי שהוא בשרשו, בפנימיות הכוונה, ובשרש העניינים הכוונה היא "למען צדקו" – של הקדוש־ברוך־הוא. אמנם כפי שהענין יורד ומתגלה ונמשך בתורה שבעל פה – על דרך "אני נקרא"⁴⁵ – שם בא לידי ביטוי כי "רצה הקב"ה לזכות את ישראל" כפי שהם כביכול מציאות בפני עצמה, ובדרגא זו נוגע זיכוך הכחות הפרטיים – לזכות את ישראל.

זהו גם ההבדל בין הביטויים "רצה" ו"חפץ": "רצה" מתאר תנועה⁴⁶, תנועת הרצון, כפי שהיא נמשכת וב"מרוצה" לדבר הנרצה (ולכן נאמרה לשון זו לגבי "לזכות את ישראל"); ו"חפץ" הוא התענוג שברצון⁴⁷ (ולכן "ה' חפץ למען צדקו").

ההבדל ביניהם יובן במשל מעניינים אלה כפי שהם באדם למטה: רצון – משמעו שהאדם נמשך לדבר שמחוצה לו; שונה הדבר ביחס לענין החפץ והתענוג, בו האדם כשלעצמו מתענג.

ומזה נובע הההבדל, אשר ברצון קיימים חילוקים שונים, בהתאם לעניינים אליהם נמשך ורמת הקשר אליהם. אך בתענוג, בו מתענגת הנפש בעצמותה – אין חילוק מהי סיבת התענוג, כי הקשר של התענוג אינו עם אותו גורם אלא עם הנפש עצמה⁴⁸.

יא. שתי מדריגות קיימות בכללות התורה והמצוות

שתי מדריגות אלו קיימות בכללות התורה והמצוות⁴⁹: כפי שהתורה למעלה, במדריגה הנעלית מריבוי 416והתחלקות; וכפי שהתורה נמשכה בהשתלשלות וירדה למטה, שזה פועל בה ריבוי התחלקות⁵⁰.

[הדבר בא לידי ביטוי בחילוק בין תורה ומצוות, שהתורה ביחס למצוות עניינה אחדות⁵¹, וכידוע⁵² שהתורה "נמשלה לדם", אשר מציאות הדם שוה בכל מקום בגוף; ואילו מצוות נמשלו לאיברים, אשר כל אבר מוגדר בגדרו וציורו ושונה מאבר שני].

אמנם, דווקא כאשר התורה נמשכת בהשתלשלות ובריבוי התחלקות כדי "לזכות את ישראל", הרי, מכיוון שהסיבה לכך היא "ה' חפץ למען צדקו" – הכוונה והתענוג בעצמותו^* ית'⁵³ – מיתוסף על־ידי זה עילוי גם במדריגת התורה כפי שהיא למעלה – "יגדיל⁵⁴ תורה ויאדיר" – יותר מכפי שהוא בתורה למעלה מצד עצמה; נפעלת המשכת א"ס בתורה (ועל דרך המבואר בספר הבהיר⁵⁵ שדוד הי' מחבר תורה שלמעלה בקוב"ה).

וזהו טעם השינוי בין לשון חז"ל ולשון הכתוב:

בתורה שבכתב מתבטאת דרגת התורה שלמעלה, בחינת ה"כלל"⁵⁶ שבתורה הנעלית מריבוי והתחלקות⁵⁷, שלכן בתורה שבכתב "כל המצות בין מ"ע ובין מל"ת הן סתומות ולא מפורשות וגלויות וידועות"⁵⁸. ואילו בתורה שבע"פ מתגלה בחינת הריבוי והתחלקות המצוות.

ולפיכך, תורה שבכתב מבארת כיצד מתבטאת השלמת הכוונה של "ה' חפץ למען צדקו" בתורה (שלמעלה) הנעלית מריבוי והתחלקות, ובמדריגה זו ההגדלה בתורה היא באיכות – "יגדיל תורה ויאדיר"

[באופן מפורט יותר, נתבארו בפסוק הן ההגדלה בתורה, והן ההגדלה במצוות כפי שהן נכללות בתורה, והם שתי הלשונות "יגדיל" ו"יאדיר"⁵⁹:

417"יגדיל" היא מעלת התורה הקשורה למעשה המצוות, כנאמר "תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה"⁶⁰, ו"יאדיר" היא מעלת התורה בעצמותה כפי שהיא למעלה לגמרי ממצוות, שזהו ענין המלוכה שבתורה⁶¹ – "בי מלכים ימלכו"⁶²].

ואילו בתורה שבעל־פה בא בגילוי כיצד נשלמת כוונה זו במדריגה של "הרבה להם תורה ומצוות", כנ"ל^*. לאחרי שמה"רמיזא באורייתא"⁶³ – באה התורה שבעל־פה ולימודה המביא לידי מעשה.

וזה מתאים גם עם פירושו הפשוט של הפסוק – "יגדיל תורה ויאדיר" שיהי' לעתיד לבוא⁶⁴, זאת משום שאמיתית גילוי זה יהי' רק כאשר יושלם בפועל התהליך של "לזכות את ישראל" המתבצע על־ידי "הרבה להם תורה ומצות" – לעתיד לבא.

יב. יגדיל תורה ויאדיר

יג. תורה ומצות הוא לזכך בלשון עתיד את כל כוחות האדם

בזה מובן גם מדוע נאמר "יגדיל תורה ויאדיר" בלשון עתיד (ולא "הגדיל תורה והאדירה") – משום שאותה הגדלה והאדרה בתורה־שבכתב בשורשה למעלה, נעשית דוקא על־ידי ולאחר ש"הרבה להם תורה ומצות", בשלב בו נמשכות המצוות ומתגלות על־ידי תורה שבעל־פה;

– ההגדלה בתורה נעשית איפוא בעתיד – "יגדיל תורה ויאדיר" –

על־פי כל הנ"ל ניתן גם לבאר את שייכות המשנה ר"ח בן עקשיא אומר – לפרקי אבות (אותם לומדים כהכנה למתן תורה בחג השבועות):

הברטנורא⁶⁵ כותב בתחילת פירושו למסכת אבות: לפי שמסכת זו אינה מיוסדת על פי מצוה ממצות התורה כשאר מסכתות שבמשנה אלא כולה מוסרים ומדות וחכמי אומות העולם ג"כ חברו ספרים כמו שבדו מלבם בדרכי המוסר כיצד יתנהג האדם עם חבירו לפיכך התחיל התנא במסכת זו משה קבל תורה מסיני לומר לך שהמדות והמוסרים שבזו המסכת לא בדו אותם חכמי המשנה מלבם אלא אף אלו נאמרו בסיני.

418בעקבות כך, עלולה להתעורר שאלה: היות ו"מוסרים ומדות" מסוג זה קיימים בספריהם של חכמי אומות העולם – לשם מה הי' צורך לצוות עליהם בסיני כחלק מהתורה דוקא?

וזה מבואר על־ידי המשנה "רצה הקדוש־ברוך־הוא לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות": ענין התורה ומצות הוא לזכך את כל כחות (ומדות) האדם – ומטעם זה גם ה"מוסרים ומדות" הנ"ל נאמרו בסיני כחלק בתורה, כי מטרתן אינה רק להודיע "כיצד יתנהג האדם עם חבירו", אלא בעיקר לפעול את בירור וזיכוך המדות, שזה יתכן רק כאשר הם נכללות ב"הרבה להם תורה ומצות"⁶⁶, כי דווקא אז יש בכוחן לזכך את פרטי המדות והכחות ולעשותם כלים לאלקות⁶⁷.

יד. הקדמת המשנה "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא"

אך עדיין דרושה תוספת ביאור: כיצד יתכן לומר שעניינה של התורה הוא לפעול את זיכוך מדות וכחות האדם –

היה ניתן להבין אילו היו הדברים אמורים רק ביחס לכחות הנשמה, שכן שורש הנשמות נעלה משורש התורה, כדברי חז"ל⁶⁸ "מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר" (אפילו לתורה);

אמנם, בהתאם לכלל ש"המעשה עיקר"⁶⁹ – מדובר כאן אודות בירור וזיכוך מדותיה הטבעיות של הנפש הבהמית, עד לזיכוך אברי הגוף הגשמי, שבחיצוניותו אינו שונה מגוף של אינו־יהודי⁷⁰ – כיצד יתכן איפוא שעניינה ותכליתה של התורה במעלתה הכי נעלית – הוא לברר⁷¹ את כחות ומדות הגוף והנפש־הבהמית?

וכדי לבאר זאת – מקדימים את המשנה "כל ישראל יש להם חלק לעולם־הבא":

ה"עולם הבא" האמור במשנתנו אינו גן־עדן, כי אם עולם התחיה לנשמות בגופים^*, ועליו אומרים אשר "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא" – כי כל יהודי⁷² גם מצד גופו הוא "נצר מטעי מעשה ידי להתפאר", וכידוע⁷³ שבחירת הקדוש־ברוך־הוא (שאמיתית ענין הבחירה הוא בעצמות) מתיחסת 419לגוף של היהודי. ומעתה, אין תמיה בכך אשר כל עניין התורה וכוונתה הוא "לזכות את ישראל"⁷⁴, את מדותיו וגופו הגשמיים⁷⁵,

ודווקא עי"ז נמשך בתורה גם "חפץ ה'" שבעצמותו ית', ונעשה "יגדיל תורה ויאדיר".

(משיחת ש"פ אחו"ק תשכ"ד)