שיחה ו

380שיחה ו

א. השאלות על זמן בריאת ה"צבת"

בפרקנו¹ מונה התנא עשרה דברים ש"נבראו בערב שבת בין השמשות". לאחר מכן מובאת דעה נוספת, ש"אף קברו של משה רבנו ואילו של אברהם אבינו", ובסוף "ויש אומרים: אף המזיקין, ואף צבת בצבת עשויה"².

ההסבר ל"צבת בצבת עשויה", כדברי הגמרא במסכת פסחים³, הוא: צבת יכולה להעשות רק באמצעות צבת אחרת. ומתעוררת השאלה: מי יצר את הצבת הראשונה? על כך אומרים, שהצבת הראשונה נבראה בידי שמים⁴, וצבת זו נבראה בערב שבת בין השמשות.

יש להבין: מהו הקשר בין בריאת הצבת לבין ערב שבת בין השמשות?

לגבי שאר הדברים המנויים במשנה, מסבירים המפרשים⁵ את הסיבה לבראיתם בערב שבת בין השמשות: אלה הם דברים שאינם במסגרת הטבעית של הנבראים בששת ימי בראשית, אלא הם דברים נסיים, ולכן נבראו בסמוך לשבת, שהיא זמן של מנוחה ושביתה מן הטבע.

אך החידוש שב"צבת בצבת עשויה" הוא טבעי, וקיים אצל כל בעלי החיים והצמחים: מציאותו של בעל־חי או צומח באה ממציאות כזו קודמת, שנבראה בידי שמים. ומדוע אפוא, נבראה הצבת דוקא בערב שבת בין השמשות⁶?

ואף יותר מכך תמוה: נאמר בגמרא, במסכת סנהדרין⁷, שהסיבה לבריאת אדם הראשון ביום השישי היא "כדי (שימצא הכל מוכן) שיכנס לסעודה מיד". ולפי האמור, שהצבת הראשונה נבראה רק לאחר בריאת האדם, בערב שבת בין השמשות, יוצא, שלא היה "הכל מוכן", כי ה"צבת" לא היתה "מוכנה".

על שאר "עשרה דברים..." אין מתעורר קושי זה, כי הם נועדו לדורות 381מאוחרים יותר, ולא לאדם הראשון⁸, אבל ה"צבת" איננה יוצאת מן הכלל של "הכל מוכן", לכאורה.

ב. שאלות נוספות על "צבת בצבת עשויה"

א) מדוע מתבטאת המשנה בלשון "ואף צבת בצבת עשויה", שאינה מביעה את בריאת הצבת"¹⁰, כפי שאכן כתוב במסכת פסחים¹¹: רבי יהודה אומר: אף הצבת?

ואדרבה, בפשטות כוונת ביטוי זה הוא לצבת המאוחרת, שהיא "עשויה" באמצעות צבת. אלא, שמכך מסיקים שהצבת הראשונה מוכרחה להיברא בידי שמים, ומבינים, שכוונת המשנה לומר, שהצבת הראשונה נבראה בערב שבת בין השמשות.

ב) מכך שאחרי אותה הקדמה של "יש אומרים" נוספים שני הדברים האלה מזיקין וצבת – מובן, שיש ביניהם נקודה משותפת, שבגללה הם נבראו בערב שבת בין השמשות. ויש להבין מהי נקודת השוואה זו¹²?

(אמנם, מהביטוי "ואף צבת...", ולא "וצבת..." – כפי שנאמר לאחר "יש אומרים" שלפני כן: "אף קברו... ואילו..." – מובן, שהמזיקין והצבת הם שני דברים שונים. אך בכל זאת הכרחי לומר, שיש ביניהם נקודה משותפת שבגללה יש להוסיפם, לפי דעה זו, על שאר הדברים).

ג) מהי ההוראה הנלמדת מ"ואף צבת בצבת עשויה" לגבי עבודת ה' בכלל, ובמיוחד ב"מילי דחסידותא", שזהו תוכנם של פרקי אבות¹³?

לשאר ה"דברים" המנויים יש, לפחות, קשר מיוחד לישראל, כפי שמסבירים מפרשי המשנה¹⁴, שהם "לתועלתם של ישראל". אבל לצבת אין קשר מיוחד דוקא לישראל, ובודאי לא לעבודתם של ישראל.

ג. הנבראים בששת ימי בראשית – לצורך עבודת העם

כדי להבין זאת, יש להסביר תחילה את המשמעות הפנימית של מאמר חז"ל שהובא לעיל, שאדם הראשון נברא ביום שישי "כדי שיכנס לסעודה מיד", שכוונתו היא, שהכל יהיה "מוכן" לפניו כדי שיוכל להתחיל מיד בעבודה.

שהרי ישנו הכלל¹⁵, ש"כל מה שנברא בששת ימי בראשית צריכין 382עשייה (תיקון)" – "אשר ברא אלוקים לעשות¹⁶ – לתקן", והתיקון נעשה על ידי האדם. וזוהי הכוונה ב"סעודה" של אדם הראשון – הדברים שהוא זקוק להם לעבודה¹⁷, "כל מה שנברא בששת ימי בראשית", שעליו לתקן.

וזהו ההסבר, בפנימיות הענינים, גם לכך שהדברים שנבראו בערב שבת בין השמשות אינם חלק מ"סעודת" אדם הראשון. וכיון שכל יהודי הוא כאדם הראשון¹⁸, "אתם קרויין אדם"¹⁹, מובן, שהם גם אינם חלק מ"סעודתו" – עבודתו של כל יהודי בדורות המאוחרים:

עשרת הדברים המנויים אינם צורך עבודת האדם²⁰, כי אין הם נזקקים לתיקון על־ידו, שהרי הקדוש־ברוך־הוא בראם מלכתחילה "מתוקנים" ומושלמים²¹. ולכן הם נבראו בסמוך לשבת, שהיא זמן של תענוג ומנוחה מעמל.

עבודת ה' על ידי האדם בשבת, איננה עבודה של תיקון וזיכוך עניני העולם של ששת ימי בראשית²², אלא עבודה בתוך הקדושה, עלייה מדרגה לדרגה, עבודה מתוך תענוג וללא עמל²³.

ד. דברים הנעלים מדי או הפחותים מדי אינם נכללים ב"סעודה"

כשם שעשרת הדברים הנ"ל אינם חלק מ"סעודתו" – עבודתו של האדם כי הם, כשלעצמם, נעלים משאר הנבראים, ואין אצלם צורך של "לעשות ולתקן" באמצעות עבודת האדם,

כך ישנם, מצד שני, דברים שאינם "מוכנים" לעבודת האדם, כי הם פחותים מן הנבראים של ששת ימי בראשית, ואין האדם מסוגל לתקנם על ידי עבודה רגילה. כדי לתקן אותם אין די בעבודה של "וחי בהם"²⁴, אלא יש צורך בעבודה של מסירות נפש, "בכל מאדך", מעל למגבלות הטבעיות של האדם.

גם דברים אלו אינם חלק מ"סעודתו" – עבודתו של האדם, כי עבודתו של האדם, כפי שנקבעה מלכתחילה למעלה, היא באופן של 383"וחי בהם", עבודה מתוך סדר והדרגה²⁵.

דבר זה רמוז בשם "אדם", שהאותיות א', ד', ם', מורות, כידוע²⁶, על צורתו המסודרת של האדם (ראש גוף ורגל; מחשבה, דיבור ומעשה) – עבודה מסודרת. בעוד אשר בעבודה מסוג של "בכל מאודך" הופכים את צירוף האותיות "אדם", ומגיעים לידי "מאד", מעל להגבלות²⁷.

ה. ההסבר לבריאת המזיקין בערב שבת

ואת זאת מוסיפה הדעה של "יש אומרים אף המזיקין ואף צבת...":

"מזיקין" אינם דבר שאפשרי בהם תיקון על ידי עבודת האדם – הם נבראו עקב חטא האדם²⁸, ועבודתו היא לבטל את מציאותם לגמרי.

אמנם, התכלית היא שיהפכו אותם לטוב, כלשון חז"ל²⁹ "משביתן שלא יזיקו" – שישארו קיימים, אך לא יזיקו – אבל אין זה תיקון בהם עצמם, על־ידי גילוי הטוב שבם, שהרי כל מציאותם היא היותם מזיקין, אלא גורמים לחידוש בהם³⁰, הם נעשים (כמו) מציאות חדשה, אשר לא היתה לפני כן³¹.

ולפיכך נבראו המזיקין בערב שבת בין השמשות:

המזיקין נבראו מלמעלה, באופן שתכליתם היא הפיכתם לטוב. אך חידוש זה בהם ("שלא יזיקו") איננו נעשה לפי הטבע שבעולם, ששת ימי בראשית, אלא מצד הכח של שבת³², הנעלה מהגבלות העולם.

ולכן גם עבודה זו אינה חלק מ"סעודתו" של האדם³³, כי תיקון 384המזיקין נעשה על ידי יציאת האדם ממגבלותיו הטבעיים³⁴.

ו. תכלית הצבת – יצירת צבת אחרת

על כך מוסיפה הדעה של "יש אומרים" גם "ואף צבת...": מסיבה דומה, כמזיקין, גם ה"צבת" נבראה בערב שבת בין השמשות, אם כי לא בדיוק, ולכן נאמר "ואף צבת...". ההסבר לכך הוא, כיוון ש"צבת בצבת עשויה", כדלהלן:

הביטוי "צבת בצבת עשויה" מביע, שמטרת בריאת הצבת הראשונה היא אך ורק למען יצירת צבת שניה. כל הנבראים של ששת ימי בראשית, וגם תוצרתם, נבראו עם כוונה מיוחדת בהם עצמם, כשלעצמם. ואילו בריאת הצבת הראשונה היתה ללא מטרה בה עצמה, אלא למען "צבת בצבת עשויה", כדי שאדם הראשון יוכל ליצור באמצעותה צבת אחרת.

כל ענין בעולם נמצא בתורה³⁵. הענין של "צבת בצבת עשויה" בתורה, הוא ענין של הכשר מצוה".

פעולת ההכשר איננה מצוה כשלעצמה. אלא אמצעי לקיום המצוה בדבר אחר. לדוגמא³⁶: כורתים עצים כדי לעשותם פחמים לצורך הכנת ברזל לאיזמל למילה. בעצים עצמם אין נעשית מצוה, אלא הם הכשרה להכשרה וכו' עד לקיום מצות מילה.

וכיוון שכריתת העצים וכדומה היא הכשרה בלבד, צריך להיות, לכאורה, שהם עצמם לא יהיו כלי לקדושה. באמצעותם בלבד לא יורדת ושוכנת אלוקות, ואי־אפשר אפילו לומר, שהם "מלובשים" במצוה – כשם שאומרים על אכילה של יהודי לשם שמים, הנעשית כדי "לעבוד ה' בכח אכילה ההיא"³⁷, שהחיות הנובעת ממאכל זה "מתלבשת" "בתיבות התורה והתפילה"³⁷, הנאמרות "בכח האכילה ההיא" – אלא המטרה שלהם מתבצעת רק כאשר דבר אחר נעשה כלי לקדושה ולמצוה³⁸.

ז. גם ב"הכשר מצוה" יש קדושה

וזהו החידוש במשנה, ש"אף צבת בצבת עשויה": גם ה"צבת, שנבראה רק כדי שיכלו ליצור באמצעותה צבת אחרת – גם ביצירתה התעסק הקדוש־ברוך־הוא בעצמו ("מהותו ועצמותו של המאציל ברוך־הוא"³⁹).

וכיוון שהיא מעשה ידי הקדוש־ 385ברוך־הוא, אין לומר, שכל מטרתה היא למען דבר אחר, ולאחר השימוש בה לצורך צבת אחרת כבר אין מטרה למציאותה, אלא שבכך היא זוכה גם לחשיבות ולתכלית כשלעצמה⁴⁰.

הסיבה לכך שכן הוא הדבר בגשמיות, היא מפני שכך הוא בתורה: אמנם מצד עבודה מסודרת ומדורגת, עבודה שלפי טעם ודעת, אין להכשר מצוה חשיבות עצמאית, אך בכל זאת, מצד רצון העליון⁴¹, רצונו של הקדוש־ברוך־הוא עצמו הנמצא בכך, אין הבדל⁴² בין המצוה עצמה לבין הכשר מצוה⁴³.

לכן, כאשר יהודי בטל כלפי רצון הקדוש־ברוך־הוא, אין לגביו הבדל במה מתבטא רצון זה, כפי שאומר אדמו"ר הזקן⁴⁴, שאף "אילו נצטווה לחטוב עצים", הוא היה מקיים זאת באותה התלהבות.

ולכן קשורה גם עבודה זו לערב שבת בין השמשות, כי זאת עבודה הנעלית מהעבודה המסודרת והמדורגת של צורת "אדם". ומכך נובעת ההשפעה גם לגבי נבראים גשמיים, שבריאת הצבת היתה בערב שבת בין השמשות⁴⁵.

ח. ההוראה: חשיבות ההכנה למצוה

וההוראה הנלמדת מכך לגבי "מילי דחסידותא" היא עד כמה חשובה התעסקותו של יהודי גם בענינים שהם "לא יותר" מאשר הכשר מצוה. ומעשה רב:

בגמרא⁴⁶ מסופר על "גדולים מעשי חייא", שהוא עצמו התמסר לא רק לעצם הלימוד עם ילדים יהודיים, אלא הוא עצמו ביצע את כל ההכנות ואת ההכנות להכנות לצורך לימוד התורה – הוא עצמו גידל פשתן, הכין ממנו רשתות, צד צבאים, הכין קלף, וכתב "חמשה חומשי" בשביל הילדים.

ולכאורה, תמוה מאד: מדוע היה צריך רבי חייא בעצמו לעשות כל זאת? כלום לא יכול היה להטיל עבודות אלו על אחד מתלמידיו או עבדיו, כדי לא להעסיק בהן "יושב אוהל"?

אלא עקב התבטלותו המוחלטת כלפי רצון הקדוש־ברוך־הוא, יש בו אותה 386התמסרות, אותה התלהבות, לענינים שהם "הכשר" ו"הכשר להכשר", בדיוק כבמצוה עצמה.

(משיחת ש"פ בהו"ב ה'תשל"ז)