384
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
המזיקין נעשה על ידי יציאת האדם ממגבלותיו הטבעיים34.
ו. תכלית הצבת – יצירת צבת אחרת
על כך מוסיפה הדעה של "יש אומרים" גם "ואף צבת...": מסיבה דומה, כמזיקין, גם ה"צבת" נבראה בערב שבת בין השמשות, אם כי לא בדיוק, ולכן נאמר "ואף צבת...". ההסבר לכך הוא, כיוון ש"צבת בצבת עשויה", כדלהלן:
הביטוי "צבת בצבת עשויה" מביע, שמטרת בריאת הצבת הראשונה היא אך ורק למען יצירת צבת שניה. כל הנבראים של ששת ימי בראשית, וגם תוצרתם, נבראו עם כוונה מיוחדת בהם עצמם, כשלעצמם. ואילו בריאת הצבת הראשונה היתה ללא מטרה בה עצמה, אלא למען "צבת בצבת עשויה", כדי שאדם הראשון יוכל ליצור באמצעותה צבת אחרת.
כל ענין בעולם נמצא בתורה35. הענין של "צבת בצבת עשויה" בתורה, הוא ענין של הכשר מצוה".
פעולת ההכשר איננה מצוה כשלעצמה. אלא אמצעי לקיום המצוה בדבר אחר. לדוגמא36: כורתים עצים כדי לעשותם פחמים לצורך הכנת ברזל לאיזמל למילה. בעצים עצמם אין נעשית מצוה, אלא הם הכשרה להכשרה וכו' עד לקיום מצות מילה.
וכיוון שכריתת העצים וכדומה היא הכשרה בלבד, צריך להיות, לכאורה, שהם עצמם לא יהיו כלי לקדושה. באמצעותם בלבד לא יורדת ושוכנת אלוקות, ואי־אפשר אפילו לומר, שהם "מלובשים" במצוה – כשם שאומרים על אכילה של יהודי לשם שמים, הנעשית כדי "לעבוד ה' בכח אכילה ההיא"37, שהחיות הנובעת ממאכל זה "מתלבשת" "בתיבות התורה והתפילה"37, הנאמרות "בכח האכילה ההיא" – אלא המטרה שלהם מתבצעת רק כאשר דבר אחר נעשה כלי לקדושה ולמצוה38.
ז. גם ב"הכשר מצוה" יש קדושה
וזהו החידוש במשנה, ש"אף צבת בצבת עשויה": גם ה"צבת, שנבראה רק כדי שיכלו ליצור באמצעותה צבת אחרת – גם ביצירתה התעסק הקדוש־ברוך־הוא בעצמו ("מהותו ועצמותו של המאציל ברוך־הוא"39).
וכיוון שהיא מעשה ידי הקדוש־
הערות
- 34. ראה בארוכה לקו"ש חי"ב (ע' 74 ואילך) שענין ההתחדשות (בהעבודה של אתהפכא כו') הוא מצד כח העצמות שבנש"י, מכיון שישראל וקוב"ה כולא חד, ע"ש.
- 35. ראה ב"ר בתחלתה. זח"ב קסא, א־ב.
- 36. שבת קל, א וברש"י שם.
- 37. לשון התניא רפ"ח. וראה שם פ"ז; פל"ז (מז, א).
- 38. וזהו ההשוואה ל"מזיקין" (נוסף על ההשוואה בעבודת האדם בהם, כדלקמן בפנים) – שמציאותם אא"פ להעשות כלים לקדושה, ונמצא שאין תכלית בהם גופא (כי אם שע"י נעשית מציאות אחרת וחדשה שאינה מזיק).
- 39. אגה"ק סי' כ (קל, סע"א ואילך).
תניא, ליקוטי אמרים ח׳ - הטקסט מספריא
וְעוֹד זֹאת בְּמַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת, שֶׁלְּכָךְ נִקְרָאִים בְּשֵׁם ״אִיסּוּר״, מִפְּנֵי שֶׁאַף מִי שֶׁאָכַל מַאֲכַל אִיסּוּר בְּלֹא הוֹדַע – לְשֵׁם שָׁמַיִם, לַעֲבוֹד ה׳ בְּכֹחַ אֲכִילָה הַהִיא, וְגַם פָּעַל וְעָשָׂה כֵּן, וְקָרָא וְהִתְפַּלֵּל בְּכֹחַ אֲכִילָה הַהִיא, אֵין הַחַיּוּת שֶׁבָּהּ עוֹלָה וּמִתְלַבֶּשֶׁת בְּתֵיבוֹת הַתּוֹרָה וְהַתְּפִלָּה כְּמוֹ הַהֶיתֵּר, מִפְּנֵי אִיסּוּרָהּ בִּידֵי הַסִּטְרָא אָחֳרָא מִשָּׁלֹשׁ קְלִיפּוֹת הַטְּמֵאוֹת. וַאֲפִילוּ הוּא אִיסּוּר דְּרַבָּנָן, שֶׁחֲמוּרִים דִּבְרֵי סוֹפְרִים יוֹתֵר מִדִּבְרֵי תוֹרָה כוּ׳.
וְלָכֵן, גַּם הַיֵּצֶר הָרָע וְכֹחַ הַמִּתְאַוֶּה לִדְבָרִים הָאֲסוּרִים, הוּא שֵׁד מִשֵּׁדִין נוּכְרָאִין, שֶׁהוּא יֵצֶר הָרָע שֶׁל אוּמּוֹת הָעוֹלָם, שֶׁנַּפְשׁוֹתֵיהֶם מִשָּׁלֹשׁ קְלִיפּוֹת הַטְּמֵאוֹת.
מַה שֶּׁאֵין כֵּן הַיֵּצֶר הָרָע וְכֹחַ הַמִּתְאַוֶּה לִדְבָרִים הַמּוּתָּרִים לְמַלֹּאת תַּאֲוָתוֹ, הוּא שֵׁד מִשֵּׁדִין יְהוּדָאִין, לְפִי שֶׁיָּכוֹל לַחֲזוֹר לִקְדוּשָּׁה כְּדִלְעֵיל. אַךְ מִכָּל מָקוֹם, קוֹדֶם שֶׁחָזַר לִקְדוּשָּׁה, הוּא סִטְרָא אָחֳרָא וּקְלִיפָּה. וְגַם אַחַר כָּךְ, הָרְשִׁימוּ מִמֶּנּוּ נִשְׁאָר דָּבוּק בַּגּוּף, לִהְיוֹת כִּי מִכָּל מַאֲכָל וּמַשְׁקֶה נַעֲשָׂה תֵּיכֶף דָּם וּבָשָׂר מִבְּשָׂרוֹ.
וְלָכֵן צָרִיךְ הַגּוּף לְחִיבּוּט הַקֶּבֶר, לְנַקּוֹתוֹ וּלְטַהֲרוֹ מִטּוּמְאָתוֹ שֶׁקִּיבֵּל בַּהֲנָאַת עוֹלָם הַזֶּה וְתַעֲנוּגָיו מִטּוּמְאַת קְלִיפַּת נוֹגַהּ וְשֵׁדִין יְהוּדָאִין. אֶלָּא אִם כֵּן מִי שֶׁלֹּא נֶהֱנָה מֵעוֹלָם הַזֶּה כָּל יָמָיו כְּרַבֵּינוּ הַקָּדוֹשׁ.
וְעַל דְּבָרִים בְּטֵלִים בְּהֶיתֵּר, כְּגוֹן עַם הָאָרֶץ שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִלְמוֹד, צָרִיךְ לְטַהֵר נַפְשׁוֹ מִטּוּמְאָה זוֹ דִּקְלִיפָּה זוֹ, עַל יְדֵי גִּלְגּוּלָהּ בְּכַף הַקֶּלַע, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר פָּרָשַׁת בְּשַׁלַּח דַּף נ״ט.
אֲבָל לְדִיבּוּרִים אֲסוּרִים, כְּמוֹ לֵיצָנוּת וְלָשׁוֹן הָרָע וְכַיּוֹצֵא בָהֶם, שֶׁהֵן מִשָּׁלֹשׁ קְלִיפּוֹת הַטְּמֵאוֹת לְגַמְרֵי – אֵין כַּף הַקֶּלַע [לְבַדּוֹ] מוֹעִיל לְטַהֵר וּלְהַעֲבִיר טוּמְאָתוֹ מֵהַנֶּפֶשׁ, רַק צְרִיכָה לֵירֵד לְגֵיהִנֹּם.
וְכֵן מִי שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה וְעוֹסֵק בִּדְבָרִים בְּטֵלִים – אֵין כַּף הַקֶּלַע לְבַדּוֹ מוֹעִיל לְנַפְשׁוֹ לְמָרְקָהּ וּלְזַכְּכָהּ, רַק עוֹנָשִׁים חֲמוּרִים שֶׁמַּעֲנִישִׁים עַל בִּיטּוּל תּוֹרָה בִּפְרָטוּת, מִלְּבַד עוֹנֶשׁ הַכְּלָלִי לְכָל בִּיטּוּל מִצְוַת עֲשֵׂה מֵחֲמַת עַצְלוּת בְּגֵיהִנֹּם שֶׁל שֶׁלֶג, כִּמְבוֹאָר בְּמָקוֹם אַחֵר.
וְכֵן הָעוֹסֵק בְּחָכְמוֹת אוּמּוֹת הָעוֹלָם – בִּכְלַל דְּבָרִים בְּטֵלִים יֵחָשֵׁב לְעִנְיַן עֲוֹן בִּיטּוּל תּוֹרָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּהִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה.
וְעוֹד זֹאת יְתֵרָה טוּמְאָתָהּ שֶׁל חָכְמַת הָאוּמּוֹת עַל טוּמְאַת דְּבָרִים בְּטֵלִים, שֶׁאֵינוֹ מַלְבִּישׁ וּמְטַמֵּא רַק הַמִּדּוֹת, מִיסוֹד הָרוּחַ הַקָּדוֹשׁ שֶׁבְּנַפְשׁוֹ הָאֱלֹהִית, בְּטוּמְאַת קְלִיפַּת נוֹגַהּ שֶׁבִּדְבָרִים בְּטֵלִים, הַבָּאִים מִיסוֹד הָרוּחַ הָרָע שֶׁבִּקְלִיפָּה זוֹ בְּנַפְשׁוֹ הַבַּהֲמִית כְּדִלְעֵיל, וְלֹא בְּחִינוֹת חָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת שֶׁבְּנַפְשׁוֹ, מֵאַחַר שֶׁהֵם דִּבְרֵי שְׁטוּת וּבוּרוּת, שֶׁגַּם הַשּׁוֹטִים וְעַמֵּי הָאָרֶץ יְכוֹלִים לְדַבֵּר כֵּן.
מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּחָכְמַת הָאוּמּוֹת, הוּא מַלְבִּישׁ וּמְטַמֵּא בְּחִינוֹת חָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת שֶׁבְּנַפְשׁוֹ הָאֱלֹהִית בְּטוּמְאַת קְלִיפַּת נוֹגַהּ שֶׁבְּחָכְמוֹת אֵלּוּ, שֶׁנָּפְלוּ שָׁמָּה בִּשְׁבִירַת הַכֵּלִים מִבְּחִינַת אֲחוֹרַיִים שֶׁל חָכְמָה דִקְדוּשָּׁה, כַּיָּדוּעַ לְיוֹדְעֵי חֵן.
אֶלָּא אִם כֵּן עוֹשֶׂה אוֹתָן קַרְדּוֹם לַחְתּוֹךְ בָּהֶן, דְּהַיְינוּ כְּדֵי לְהִתְפַּרְנֵס מֵהֶן בְּרֶיוַח לַעֲבוֹד ה׳, אוֹ שֶׁיּוֹדֵעַ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן לַעֲבוֹדַת ה׳ אוֹ לְתוֹרָתוֹ, וְזֶהוּ טַעֲמוֹ שֶׁל הָרַמְבַּ״ם וְרַמְבַּ״ן זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה וְסִיעָתָן שֶׁעָסְקוּ בָּהֶן:
מצוטט בעמוד אחד
לקוטי שיחות 1
- כרך לז ‹ צו ‹ צו ‹ 6 לקו"ש חי"ז ע' 384
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.