שיחה ג

141שיחה ג

תזריע

א. ההסבר לדברי המשנה על היטמאות הכלים בבית שנכנס אליו המצורע

מן הפסוק¹ "כל ימי אשר הנגע בו יטמא... בדד ישב מחוץ למחנה מושבו", מסיקים², שגם ה"מושב" שבו נמצא המצורע, הוא טמא.

במשנה³ נאמר, שכאשר נכנס המצורע לבית חבירו "כלים – מיד טמאין, רבי יהודה אומר אם שהה כדי הדלקת הנר". המפרשים⁴ מסבירים, שדעת רבי יהודה נאמרה על מקרה שבו נכנס המצורע לבית חבירו ללא רשות⁵,

כי גם לדעת רבי יהודה, כאשר נכנס המצורע לבית ברשות בעל־הבית, נעשה בית זה ל"מושבו" ו"מיד טמאים",

לפיכך נקבעה שהיות זמן – "כדי הדלקת הנר" – שבו יוכל הבעל הבית לשלח את המצורע מביתו. אך אם הוא שהה שם תקופה כזאת "ולא אפקי" (=הוציאו), נעשה הבית ל"מושב" של המצורע, כי זהו כאילו קבל רשות מבעל הבית, והכלים שבבית נטמאים.

ג

הזמן שנקבע לכך הוא דוקא "כדי הדלקת הנר", כי ייתכן שבעל־הבית טרוד בהדלקת הנר, ומשום כך אינו מגרש מן הבית את המצורע, אשר נמצא שם ללא רשות, ולכן ממתינים זמן שהוא "כדי הדלקת הנר".

ב. הסבר אבי־מורי

כל דבר בתורה הוא מדוייק ביותר. מכך שמכל הפעולות שבהן עשוי בעל־הבית להיות טרוד, בוחרת המשנה ב"הדלקת הנר", מובן, שיש קשר בין פעולה זאת לבין דברי המשנה לגבי שיעור־הזמן שבו נטמאים הכלים שבבית.

במיוחד, כאשר כאן אין הכוונה להדלקת הנר במעשה, כפירוש הרא"ש "ופעמים שאדם טרוד בהדלקת הנר או בתשמיש אחר". יתר־על־כן: פעולת הדלקת הנר שכיחה רק כאשר חשוך, ואילו שיעור־הזמן "כדי הדלקת הנר" אמור גם לגבי המקרה שבו נכנס המצורע לבית חבירו ביום, כפי שאומרים המפרשים⁶ מפני הסיבה של "לא פלוג" (=לא מבדילים).

אבי מורי מסביר על כך בהערותיו⁷ למשנה שלעיל: "בית" היא ספירת המלכות (ה"ספירה" התחתונה ביותר בין עשר ה"ספירות" שבהשתלשלות 141האלקות בעולם), והסיבה לטומאת המצורע היא "מצד הסתלקות אור החכמה", אשר לכן המצורע חשוב כמת⁸, מפני ש"החכמה⁹ תחיה"¹⁰.

לפיכך, כל עוד טרוד בעל־הבית בהדלקת הנר, ש"הדלקת הנר היא המשכת אור החכמה", אין מתאפשרת התפשטות טומאת המצורע בבית¹¹, כשם שטהרת המצורע היא דוקא באמצעות כהן – "והובא אל הכהן ויצא הכהן...¹² – מפני שהכהן הוא המביא להורדת אור החכמה למטה, כמוסבר בלקוטי־תורה¹³.

ג. "כדי הדלקת הנר" – בעיקר לגבי נרות שבת

על כך שהמצורע מטמא דוקא לאחר זמן שיש בו "כדי הדלקת הנר" מתעוררת השאלה: אף אם בעל־הבית עסוק בהדלקת הנר, הרי אין זו טרדה גדולה כל־כך, עד כדי כך שהוא לא יוכל לצוות, תוך כדי פעולתו, על המצורע לצאת מן הבית?

עונים על כך¹⁴, ששיעור־הזמן "כדי הדלקת הנר" מוסב על "הדלקת הנר דבי שמשי"¹⁵ – הדלקת נרות שבת קודש – ומשום כך אי־אפשר להפסיק כדי לצוות על המצורע לצאת מן הבית. וכיוון ש"בי שמשי" נדרש שיעור כזה של זמן, נקבע גם בשאר ימות השבוע השיעור של "כדי הדלקת הנר", מפני "לא פלוג".

לפי הסברו של אבי מורי, שהטעם לשיעור "כדי הדלקת הנר" הוא מפני ש"הדלקת הנר" מונעת את טומאת המצורע, יוצא, שהכח שאינו מאפשר את טומאת המצורע, נובע בעיקר מ"הדלקת הנר" "דבי שמשי", מפני שעיקר־השיעור נקבע לפי הדלקה זו.

ההסבר לכך הוא: המשנה אינה דנה בטומאת המצורע לעצמו, אלא בהתפשטותה בבית, ולכן קשור הענין בעיקר להדלקת נרות "דבי שמשי", כיוון שנרות שבת קודש נבדלים מנרות אחרים בכך, שענינם הוא שלום בית¹⁶. הם מאירים את הבית כדי "שלא ייכשל בעץ או באבן"¹⁷, שלא ייתרחשו בבית מאורעות בלתי רצויים. לפיכך גורמים נרות אלו לכך שהטומאה לא תתפשט בבית.

142ד. דוקא "נר מצוה" מביא לשלום בית

אך על כך ניתן לשאול: שלום הבית נגרם על ידי האור הגשמי של נר השבת. ולכאורה, כל נר דלוק, גם אם אינו נר מצוה, מאיר את הבית כדי "שלא ייכשל בעץ או באבן" ומביא לשלום בית, ומהו איפוא המעלה שב"הדלקת הנר דבי שמשי", שדוקא היא מונעת את היפך השלום ואת התפשטות הטומאה בבית?

אלא שהאמת איננה כך: אור כל שהוא, שאינו קשור ל"נר מצוה"¹⁸, אינו מביא תמיד שלום. לפעמים עלול להיות ההיפך: על־ידי אור זה רואים לפעמים אדם, או תנועה שלו, שאינה אהודה, וזה יכול לגרום להיפך מן השלום.

דוקא האור האמיתי של "נר מצוה ותורה אור"¹⁸, ש"כל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם"¹⁹, הוא גורם להבאת אחדות ושלום, שלום בית.

ה. "נר מצוה" – בולט יותר במצוות הקשורות לנר הגשמי

כל זה הוא הסבר לקשר שבין נרות שבת קודש לבין מניעת התפשטות של כל טומאה בבית. אך מכך ששיעור הזמן "כדי הדלקת הנר" מובא בענין טומאת מצורע מובן, שלזהירות מפני טומאה חמורה זו יש קשר מיוחד עם נרות שבת קודש.

בפשטות ניתן לומר: אחד הגורמים לצרעת הוא לשון הרע²⁰, פירוד לבבות, ולפיכך נעשה תיקונו דוקא על ידי נרות שבת קודש שענינם הוא שלום בית, כנ"ל.

לפי פנימיות הענינים יובן ההסבר לכך על־ידי הקדמת דברי חז"ל²¹: "הרגיל בנר הווין לי' בנים תלמידי חכמים". רש"י מפרש על כך: "דכתיב¹⁸ כי נר מצוה ותורה אור על ידי נר מצוה דשבת וחנוכה בא אור דתורה". מכך מובן, שלמרות שב"נר מצוה" הכוונה היא לכל מצוה, כי באמצעות כל מצוה שמקיים יהודי מתהווה אור בו ובסביבתו, בכל זאת, קיים יתרון בפרט זה במצוות הכרוכות גם בביצוען הגשמי עם נר, כי בהן מתבטא יותר הענין של "נר מצוה", כדלהלן:

במצוות אחרות הענין של "נר מצוה" הוא אור רוחני בלבד ולכן אין לכך השפעה גלויה על העולם הגשמי, אך במצוות אלו כרוך הענין של "נר מצוה" באור גשמי, ולפיכך ניכרת השפעת האור הרוחני ("נר מצוה") גם בגלוי בעולם הגשמי.

ו. השאלות על דברי הגמרא לגבי נר מערבי בבית המקדש

בכך יובנו דברי הגמרא²² על הנר 143המערבי בבית־המקדש – "עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל" (על־ידי הנס שארע בנס זה ש"ממנה היה מדליק ובה היה מסיים").

לכאורה, אין מובן: בבית המקדש ארעו ניסים רבים, כפי שנאמר במשנה²³ "עשרה ניסים נעשו לאבותינו בבית המקדש". במה, איפוא, מיוחד הנס של הנר המערבי מכל הניסים, שדוקא הוא היה עדות לכך "שהשכינה שורה בישראל"?.

יתר־על־כן: המנורה נמצאת בהיכל, ובו עצמו – לא באולם, אלא במקום המכונה "קודש"²⁴, שאליו לא כל אחד יכול להכנס. לעומת זאת חלק מבין "עשרה הניסים" היו "בעזרה", ואף היו שארעו בירושלים מחוץ לעזרה, וכך הם היו יותר "ידועים לכל"²⁵. כיצד אומרים, איפוא, שדוקא הנס של הנר המערבי, שהתרחש "בתוך הקודש" היווה עדות "לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל"?.

ההסבר לכך הוא כאמור לעיל: האור האלוקי של הנר המערבי התבטא גם באור גשמי, ולפיכך היתה לו השפעה גדולה יותר על הארת העולם הגשמי מאשר ההשפעה שהיתה לענינים וניסים אחרים בבית המקדש. ולכן דוקא נס זה השפיע והיווה "עדות" ל"באי עולם" להכרה בכך שהשכינה שורה בישראל.

לפי זה מובן גם כן, שיש מעלה מיוחדת בנרות שבת קודש:

על התורה כולה נאמר¹⁹ "כל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם", אך זהו בעיקר שלום ברוחניות. ואילו השלום הנגרם על־ידי נרות שבת קודש ניכר גם בשלום בית כפשוטו, וזוהי ההוכחה לכך שבמצוה זו נעשה "שלום בעולם" בעוצמה רבה יותר. [יש להעיר, שהמאמר "כל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם" מובא על־ידי הרמב"ם²⁶ בהמשך לענין שלום בית הנגרם באמצעות נרות שבת].

ז. "התורה ניתנה לעשות שלום" בין העולם לבין אלוקות

ההסבר לכך הוא:

אחד הפירושים למאמר "כל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם" הוא: המציאות האמיתית של העולם היא – אלוקות. כפי שמסביר אדמו"ר הזקן בהרחבה בתניא²⁷, שקיומו של העולם הוא על־ידי בריאותו מחדש על־ידי הקב"ה בכל רגע ורגע מאין ליש.

אך הכח האלוקי מתבטא בעולם באופן נסתר ולפיכך נראה העולם כמציאות עצמית, עד שניתן לחשוב ח"ו ש"בירה זו בלא מנהיג"²⁸.

144וזוהי התכלית של "נר מצוה ותורה אור", שבאמצעות לימוד תורה וקיום מצוות מוארת מציאות העולם, כבמשל של "הציץ עליו בעל הבירה"²⁸, ומכירים באמת, שיש מנהיגות לבירה זו, עד שנגלה ש"אין עוד מלבדו".

זהו ההסבר המדוייק ל"התורה ניתנה לעשות שלום בעולם": תכליתה של התורה ש"ניתנה"²⁹ בעולם הזה למטה הוא כדי "לעשות שלום בעולם" – עשיית שלום בין העולם לבין הקדוש־ברוך־הוא, שיהיה ניכר שהעולם אינו מנוגד לאלוקות, ויותר מכך, שכל תכליתו היא להיות דירה לה' יתברך באמצעות התורה והעבודה הרוחנית של ישראל.

ח. נרות ש"ק מונעים את "יכשל בעץ או באבן"

בכך מובן, שזוהי המעלה המיוחדת של נרות שבת קודש, שבהם הענין של "שלום בעולם" הוא ביתר תוקף, שהראייה שהמציאות האמיתית של העולם היא אלוקות, נגרמת באמצעות נרות שבת קודש יותר מאשר באמצעות מצוות אחרות, כפי שכתוב בזוהר³⁰: "כי נר מצוה, מאי נר מצוה? דא .. נר דשבת" (=מהו נר מצוה, זהו .. נר של שבת). הענין של "נר מצוה" – הארת העולם – בולט יותר בנרות שבת קודש מאשר במצוות אחרות, אפילו אלה הקשורות בנר גשמי.

יש לומר, שזהו הטעם העמוק והפנימי לכך שבענין "שלום בית" הנגרם על־ידי נר שבת נאמר¹⁷ הביטוי "שלא יכשל בעץ או באבן". מהו הדיוק ב"עץ" או "אבן"? אלא שבכך נרמז הפסוק³¹ "אומרים לעץ אבי אתה ולאבן את ילדתני", שהופכים את העץ או האבן לעבודה־זרה רח"ל. פעולת נרות שבת קודש היא "שלא יכשל בעץ או באבן": לפני הארת העץ או האבן על־ידי נרות שבת, יכולה מציאותם להכשיל לפעמים ח"ו ולגרום למחשבה שיש להם מציאות עצמאית, כח עצמי, עד לכדי כינוי העץ – "אבי", והאבן "את ילדתני".

על־ידי האור של נרות שבת קודש, שענין ה"נר מצוה" והשפעה של "שלום בעולם" ניכרים באופן גלוי בגשמיות העולם, מובטח "שלא יכשל בעץ או באבן", כי באמצעותם רואים שהעץ או האבן, ככל מציאות בעולם, מונהגים על־ידי בעל הבירה, ויש להשתמש בהם לענינים שבקדושה.

ט. הקשר בין מצורע לבין נרות ש"ק

לפי כל האמור לעיל מובן גם הקשר המיוחד שבין טהרת המצורע וטומאתו לבין נרות שבת קודש:

טומאת המצורע היא מהטומאות החמורות ביותר, ולכן קיימת לגביו ההלכה "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו": הוא נשלח אל מחוץ לשלושת 145המחנות³², וגם שם – "בדד ישב", שלא יהו טמאין אחרין יושבין עמו^* – מקומו של המצורע הוא אפילו מחוץ למחנה של טמאים אחרים, כלומר, הוא יצא לגמרי ממחנה של קדושה.

הסיבה לכך היא, שגם החטא הגורם לצרעת – לשון הרע – הוא חמור ביותר בכך שהוא גורם (כלשון הרמב"ם³³) "לדבר באלקים וכופרין בעיקר", שעל־ידי כך מתנתקים רח"ל לגמרי מהקדוש־ברוך־הוא³⁴.

לפיכך, מניעת התפשטות של טומאה כזו יכולה להיעשות דוקא באמצעות נרות שבת קודש, כיוון שלהם יש השפעה חזקה יותר על העולם הגשמי, עד להבטחה "שלא יכשל בעץ או באבן" – מניעת עבודה זרה – ולפיכך הם מונעים את טומאת המצורע הגורמת ל"לדבר באלקים וכופרין בעיקר".

י. נרות שבת קודש – הפיכת חושך לאור

לפי הסברו של אבי מורי בהערותיו, שהדלקת הנר דומה לטהרת המצורע על־ידי הכהן (כדלעיל סעי' ב) מובן גם עניננו: כוחם של נרות שבת קודש אינו רק בכך שהם מעכבים את התפשטות טומאת המצורע, אלא בכוחם לאפשר את הישארות הכלים טהורים מטומאת המצורע.

ובדומה להם, טהרה על־ידי הכהן, נעשית בדרך של אתהפכא חשוכא לנהורא³⁵ (=הפיכת חושך לאור), "זדונות נעשות לו כזכיות"³⁶, שממצב של "בדד ישב..." המצביע על שיא של הדרדרות נעשה "בדד ישב" לטובה³⁷ – "הן עם לבדד ישכון..."³⁸, "בטח בדד עין יעקב..."³⁹ – שיא הברכה.

וכך גם לגבי חושך הגלות⁴⁰, ובמיוחד החושך הכפול והמכופל של דור עקבתא דמשיחא, שעל־ידי ה"אור" של נרות שבת קודש, מאירים את חושך הגלות ומבטלים אותו, ואף יותר מכך, מביאים לגאולה ולבנין בית המקדש ו"מראה לכם נרות של ציון"⁴¹, ונעשה "והיה לך ה' לאור עולם"⁴², עד שחושך הגלות עצמו הופך לאור – "ולילה כיום יאיר"⁴³.

* * * 146יא. החשיבות שבהדלקת יב. בזכות הדלקת נרות ש"ק נרות על־ידי כל בת על־ידי הבת תזכה יהודיה בתקופתנו להינשא לתלמיד חכם

מכל האמור לעיל מובן, שבתקופתנו, כאשר החושך בעולם הוא עצום ו"סמיך", חשוב במיוחד שכל בת יהודיה, גם מחוגים שבהם לא נהגו עד עתה שבנות תדלקנה נרות ותברכנה עליהם לפני החתונה, ונהגו לצאת ידי־חובה בהדלקת האם, תדלקי בעצמה נרות⁴⁴ מיד עם הגיעה לגיל חינוך, כאשר אפשר להסביר לה את המשמעות של נרות שבת ויום־טוב⁴⁵.

ואורו של נר השבת, עם הברכה שהיא מברכת עליו, יאיר את חייה, שהיא תדע ותזכור, כפי שהיא אומרת בברכה, שהקדוש־ברוך־הוא הוא "מלך העולם", וכך מובטח יותר, שכאשר תינשא, יהא ברור אצלה ש"הוי' לך לאור עולם", היא, כעקרת הבית, תבנה את ביתה בהתאם לרצון ה'. על יסודי התורה והמצוה.

טעם נוסף להכרחיות שבהדלקת נרות על־ידי כל בנות ישראל:

כמוזכר לעיל (סעיף ה') זוכים על־ידי נר שבת לבנים וחתנים⁴⁶ תלמידי־חכמים. ובכן: בדורות שעברו, כאשר נהוג היה שההורים הם המחליטים לגבי שידוך לבת, העיקר הוא⁴⁷ זכותה של האם על־ידי נר שבת, שביתה תינשא לתלמיד חכם.

בזמננו, כאשר מפאת סיבות שונות, הרי למעשה, בין אם רוצים בין אם לא, ההחלטה לגבי השידוך היא בעיקר בידי הבת, ולכן דרוש שהיא בעצמה תדליק נרות, ש"נר מצוה" שהיא תדליק יזכה אותה בנישואין לתלמיד חכם⁴⁸.

147בזמננו, כאשר אפילו בבתים של שומרי תורה ומצוות אין תמיד בטחון שדעת ההורים תשפיע באופן מוחלט על הבת כאשר תתבגר, יש להשתדל ביותר שהבת תתחיל להדליק נרות בכל ערב שבת וערב יום־טוב מוקדם ככל האפשר, כלומר, מיד עם הגיעה לגיל החינוך בהדלקת נר שבת קודש.

ודבר זה מחזק גם את הבטחת התורה, שיגדלוה "לתורה⁴⁹ ולחופה ולמעשים טובים"⁵⁰, והיא תינשא לתלמיד חכם.

(משיחות ש"פ מצורע תשל"ו,

ש"פ האזינו תשל"ה)