תוכן ספרי כ"ק אדמו"ר לקוטי שיחות כרך יז תזריע

שיחה ב

רשימת העמודים (11) מצוטט ב־4 עמודים חיפוש חדש

131שיחה ב

תזריע

א. קרבנות יולדת, קולות הכבש

לגבי היולדת, שחייבת להביא "כבש... לעולה" ו"בן יונה או תור לחטאת... ואם לא תמצא ידה די שה ולקחה שתי תורים או שני בני יונה אחד לעולה ואחד לחטאת"¹, נאמר במשנה בסוף מסכת קנים:

"האשה שאמרה הרי עלי קן כשאלד זכר (נדרה להביא קרבן נוסף על החובה מן התורה "אחד לעולה ואחד לחטאת"), ילדה זכר – מביאה שתי קנים, אחת לנדרה ואחת לחובתה, נתנתן לכהן הכהן צריך לעשות ג' פרידים מלמעלן ואחת מלמטן (שהרי שני העופות של נדרה שניהם קרבן עולה וכן עוף אחד מקרבן חובתה הוא עולה, וההלכה היא: "חטאת העוף נעשית למטה ועולת העוף נעשית למעלה", כפי שנאמר במשנה בתחילת המסכת"). לאחר מכן ממשיכה המשנה ומפרטת את הדינים במקרים של טעויות וספיקות לגבי מה שקבלה היולדת על עצמה ואם הקריב זאת הכהן כהלכה, ובסיום מדובר על מקרה של מספר ספיקות המירבי – כשהיולדת קבלה על עצמה להביא קרבן משני מינים, ואין יודעים אם הכהן הקריבם, במקרה זה "צריכה להביא עוד ארבעה פרידים לנדרה ושתים לחובתה וחטאת אחת. בן עזאי אומר שתי חטאות".

ב ^*

לאחר מכן ממשיכה המשנה ואומרת "אמר רבי יהושע: זהו שאמרו כשהוא חי קולו אחד וכשהוא מת קולו שבעה. כיצד קולו שבעה – ב' קרניו לשתי חצוצרות, שתי שוקין לשני חלילין, עורו לתוף, מעיו לנבלים, בני מעיו לכנורות, ויש אומרים אף צמרו לתכלת".

המפרשים² מסבירים את משמעות דברי רבי יהושע "זהו שאמרו כשהוא חי...": כשם שאצל כבש³, דוקא כאשר חל בו קלקול ("מת") מתרבה קולו ("נתרבו בו המצוות"⁴) – שבעה, או שמונה לפי דעת "יש אומרים" כך בענין הקנים, קרבנות היולדת, שמלכתחילה היתה צריכה להביא רק "קן לנדרה וקן לחובתה"⁵, ודוקא עקב הטעויות והספיקות⁶, "אינה יודעת מה 131קבעה ואין יודע הכהן מה הקריב"⁷, עליה להביא שבעה או שמונה (לדעת בן עזאי) קרבנות.

ב. השאלות על הסבר המפרשים ל"זהו שאמרו..."

ברם, לפי פירוש זה יש להבין:

א) לענין זה, שמלכתחילה היה דבר אחד בלבד, ורק על־ידי קלקול יש שבעה דברים, אפשר להביא דוגמאות רבות, כגון הדוגמא הפשוטה שבנכסים העוברים בירושה מאב לשבעה או שמונה יורשים: כל עוד חי המוריש שייכים הנכסים לאדם אחד בלבד, וכשהוא מת ובניו יורשים את הנכסים, הם שייכים לשבעה או שמונה אנשים, וחל בהם ריבוי אף במצוות ("נתרבו בו המצוות"), כי חלה חובה נפרדת של פאה, בכורים וכדומה על כל חלק של השדה שחולק לכל אחד מהיורשים, בדומה לריבוי הקרבנות אצל היולדת.

מכך שרבי יהושע מביא דוקא דוגמא זו מובן, שתוכנה מתאים ביותר לעניננו, יותר מדוגמאות אחרות⁸, וצריך להבין מהו.

ואין לומר, שהמשנה אינה מביאה את הדוגמא של הירושה משום שבקרבנות לא חל שינוי במה שהקריבה קודם, אלא שעליה להוסיף על כך, בעוד אשר בירושה הרי המוריש בטל – שכן גם בדוגמא של הכבש בטל הקול שהיה לכבש בעודו חי.

ב) כשמביאים דוגמא או משל הרי זה כדי שהענין יובן טוב יותר, ובמיוחד בעניננו, כפי שאומר הרמב"ם ש"מפני שהיה הענין זר", לכן מביא רבי יהושע את המשל "שהוא דומה למה שאמר כבש"⁹ – ואם כך, תמוה: כיצד מובן ענין זה טוב יותר על־ידי הדוגמא "זהו שאמרו כשהוא חי קולו אחד..."?

ג) מכך שרבי יהושע משתמש בביטוי "זהו שאמרו", ולא "כמו שאמרו", "למה הדבר דומה" וכדומה, משמע בפשטות, שאין הוא מבאר בכך (רק) את ענין הקנים שבמשנה, אלא אדרבה: באמצעות ההלכה בענין הקנים 132מובן "מה שאמרו כשהוא חי קולו אחד...". ולכאורה, הענין של "כשהוא חי קולו אחד וכשהוא מת קולו שבעה" הוא ענין טבעי פשוט ואין צורך להסבירו.

וכן: אף אילו היה המאמר "כשהוא חי..." דורש הסבר, אין ענינה של המשנה (או של התורה בכלל) להסביר פתגם הבריות¹⁰.

הכרחי, אפוא, לומר, שבדבריו "כשהוא חי..." אין מתכוון רבי יהושע למשל ממאמר העולם בלבד, אלא לענין החשוב להלכה. וזוהי כוונת דברי המשנה "זהו שאמרו..." – שההסבר להלכה – הנובע מן המאמר "כשהוא חי..." מובן מן הדין במשנתנו בקשר לקרבנות היולדת.

ג. השאלות על המאמר

והקשר לנאמר קודם הוא: "דכשם שהוא מת קולו שבעה, כך זקני תורה כל זמן שמזקינין ובאים לידי תשות כח הן מוסיפים חכמה"¹⁴.

אך צריך להבין:

א) כיצד קשור לכאן בכלל הענין של "זקני עם הארץ כל זמן שמזקינים...". ב) מה מחדש מאמר זה, הן סברה פשוטה היא שתשות כח מביאה לתשות חכמה. ג) ויותר מכך – זהו ההיפך מכוונת הנאמר¹⁵ במשנה בסמוך לכך, ששם מודגש שדוקא על־ידי הזקנה, כאשר "באים לידי תשות כח", גדלה החכמה. ד) חלק זה של המאמר היה צריך להיאמר לפחות לאחר החידוש שבחלק המדבר על זקני תורה, שלמרות שאצלם גדלה החכמה, הרי שאצל זקני עם הארץ מתרחש ההיפך מכך.

"זקני עם הארץ..."

ד. הקרבנות עקב הספקות שבהמשך הם קרבנות חובה

לאחר מכן ממשיכה המשנה¹¹: "רבי שמעון בן עקשיא אומר זקני עם הארץ כל זמן שהם מזקינים דעתן מיטרפת עליהם, שנאמר¹² מסיר שפה לנאמנים וטעם זקנים יקח, אבל זקני תורה אינו כן אלא כל זמן שהם מזקינים דעתם מתישבת עליהם שנאמר¹³ בישישים חכמה ואורך ימים תבונה".

נקודת ההסבר לכל זה היא:

מן הדין בענין הקנים נלמד חידוש מיוחד: בעצם חלה על היולדת חובת קן 133אחד, "אחד לעולה ואחד לחטאת", ובעניננו חלה עליה גם חובת נדרה, שתי פרידות לעולה. אך עקב הספיקות והטעויות שנוצרו אצל האשה ואצל הכהן נוצרת חובה של קרבנות רבים, עד לשבעה או שמונה.

מחייבים אותה להקריב בבית־המקדש קרבנות נוספים, בשעה שייתכן שאין היא חייבת בהם כלל, והיא כבר הקריבה את חובתה¹⁶, וכבר נתכפר לה ויצאה¹⁷ ידי כל חובתה (והשאר – חולין בעזרה¹⁸)?

לגבי חטאת העוף המוקרבת על ספק, אצל ספק יולדת וכדומה, מובן הדבר, כי יש לומר, כפי שמובן בפשטות מן הגמרא¹⁹, שהתורה²⁰ חידשה, שאף כאשר יש ספק אם נטמאה²¹, גם אז היא חייבת להביא קרבן לכפרתה²², המתיר לה לאכול קדשים²³, בדומה לאשם תלוי²⁴, שהתורה חייבה להביאו כאשר ספק אם חטאו "וזהו הנקרא אשם תלוי שהוא מכפר על הספק ותולה לו עד שיודע לו בודאי שחטא בשגגה..."²⁵.

אך בעניננו²⁶ החובה היא ודאית מלכתחילה, והספק נוצר רק אחר־כך על־ידי האשה והכהן – אם השלימה את התוספת על חובה זו ונתכפר לה²⁷.

וכן – מהי מהותם של שבעת או שמונת הקרבנות הללו, כאשר הגורם להקרבתם הוא הספק של האשה או הכהן.

על כך אומר רבי יהושע²⁸ "זהו שאמרו כשהוא חי קולו אחד וכשהוא 134מת קולו שבעה". לכאורה, זוהי סתירה: שבעת הקולות הם "שתי קרניו שתי חצוצרות...", שהם הקולות של הקרניים, השוקיים וכו', אך אינם קשורים ל"קולו" של הכבש – אך למרות זאת "אמרו כשהוא מת קולו שבעה",

על־ידי מיתת הכבש בטל "קולו אחד" ונוצרים קולות חדשים בקרניים וכו', אך אמרו שכל אלו הם "קולו" של הכבש.

בכך מוסברת מהותם של קרבנות אלו, שלמרות שהגורם להם הוא הספק שנוצר לאחר קרבנות החובה הראשונים, גם קרבנות אלו הם בגדר חובה²⁹, בדיוק³⁰ כמו קרבנותיה הראשונים³¹.

ה. התוצאה בעלת תוקף יותר מן הסיבה

אם הגורם לקרבן הוא הספק בלבד, כיצד הופך הקרבן לחובה ממש כמו קרבן החובה של היולדת? על כך נמצא מספר דוגמאות, שבהם המסובב (התוצאה) הוא בר־תוקף יותר מן הסיבה³². ומהם:

135א) בדיני סוכה, לגבי נסרים³³ שרחבן ארבעה טפחים ו"הפכן על צדיהן שאין בהם ארבעה"³⁴, קובעת ההלכה³⁵ שזה פסול, "דכיון שיש שם פסול עליהן נעשו כשפודין של מתכת הפסולין לסכך בכל ענין שהופכן"³⁶. רואים, אפוא³⁷, שלמרות שהסיבה לכך ש"יש שם פסול עליהן" היא מפני "גזירות התקרה"³⁸, החלה רק כשרחבן ארבעה, אך בכל זאת נעשים נסרים אלו "כשפודין של מתכת" – פסול עצמי, וממילא הם פסולים גם על הצד, כאשר אין גזירת תקרה.

ב) ידועים דברי ה"חתם סופר"³⁹ לגבי יום־טוב שני של חג השבועות, שהוא חמור יותר מיום־טוב שני של גלויות בחגים אחרים, כי אין הוא בא עקב ספק, כבחגים אחרים, אלא יש בו כח של ודאי, כיון שבחג השבועות אין אף־פעם ספק כבפסח ובסוכות (כי הוא נקבע ביום החמישים לעומר⁴⁰), וחוגגים שני ימים רק כדי "שלא לחלוק במועדות"⁴¹.

יוצא שהגורם ליום־טוב שני של שבועות הוא יום־טוב שני של פסח וסוכות – "שלא לחלוק במועדות" – שהוא ספק בלבד, אך ביום־טוב שני של שבועות ניתן תוקף וכח של ודאי, יותר מפסח וסוכות.

ו. שבעה קולות הכבש המת אסורים לגבוה ככבש הנעבד

לפי האמור לעיל (בסעיף ד') יש לומר גם מצד שני, שההלכה לגבי קנים מבארת את המאמר "כשהוא חי קולו אחד וכשהוא מת קולו שבעה", כפי שמובן בפשטות מדברי רבי יהושע "זהו שאמרו" – "בא ללמד ונמצא למד": לומדים מכאן את הגדרים ודינים לגבי כבש "כשהוא חי" ומהות השינויים החלים כשהוא מת.

אחד מהם – כבש הנעבד לעבודה זרה, שההלכה היא⁴² שהוא פסול למזבח⁴³.

מוצאים בגמרא⁴⁴ את השאלה אם "יש שינוי לנעבד או אין שינוי לנעבד", ונאמר בגמרא⁴⁵ שזוהי הבעיה 136"המשתחווה לבהמה, צמרה מהו לתכלת .. קרניה מהו לחצוצרות, שוקיה מהו לחלילין, בני מעיה מהו לפארות" (נימין של כינור⁴⁶).

זוהי התוצאה להלכה מן המאמר "כשהוא חי קולו אחד וכשהוא מת קולו שבעה": למרות שהחצוצרות וכדומה הנעשים מחלקי הכבש המת הם שונים ונפרדים מן הכבש, ושבעת הקולות אינם הקולות של הכבש, ואפילו לא של שוקיו, עורו וכו', אלא קול של חצוצרות, חלילין, תוף וכו' – שבעה סוגים של קולו שאינם שייכים ל"קולו אחד" של הכבש החי – בכל זאת נאמר שזהו "קולו שבעה": אף כאשר נוצרים שבעה קולות, בכל זאת לגבי דיני התורה – האיסור לגבוה – הם נשארים שייכים ל"קולו אחד" של הכבש החי, ולא חל בו שינוי לגבי דין נעבד (לגבי גבוה)⁴⁷.

בכך ייתכנו שתי אפשרויות:

א) ההלכה ש"קרניה פסולין לחצוצרות ושוקיה לחלילין..."⁴⁸ היא רק מפני שחלקים אלו נלקחו מן הכבש ולכן נשאר בהם האיסור לגבוה, אך אין חל עליהם "שם עבודה זרה"⁴⁹ – נעבד (לגבי גבוה), כי הם נעשו מציאות חדשה.

ב) ההלכה ש"קרניה פסולין לחצוצרות..." היא בדיוק כשם שהכבש פסול למזבח⁵⁰, חל עליהם "שם עבודה זרה", נעבד (לגבוה), ולכן הם עצמם מאוסים לגבוה⁵¹.

137ההבדל למעשה הנובע משתי אפשרויות שונות אלו הוא: באפשרות הראשונה, שהם נעשו מציאות חדשה, האיסור הוא רק מדרבנן⁵², ואילו לפי האפשרות השניה זהו איסור דאורייתא⁵³ נעבד (לגבוה)⁵⁴.

וכך אומר רבי יהושע "זהו שאמרו כשהוא חי...": הדין במשנה לגבי הקרבנות שמביאה היולדת מסביר את הענין של "כשהוא חי...":

בדיוק כשם שבקנים, למרות שהגורם לחובה בהם הוא הספק (שמתעורר לגבי הקנים שהיתה חייבת להקריב), בכל זאת גם קרבנות אלו הם בדומה ל"קולו", והם קרבנות חובה בדיוק כמו הקרבנות הראשונים – כך גם בענין הכבש הנעבד:

למרות שקרניו ושוקיו וכדומה השתנו ונעשו מציאות חדשה, ולכאורה לא חל עליהם הפסול להקרבתם במזבח שהיה עליהם בעודם מחוברים לכבש כשהוא חי, למרות זאת אומרים "כשהוא מת קולו שבעה", הם מקבלים לעצמם פסול מדאורייתא כקולו, "נעשו כשפודין של עבודה זרה". "שם עבודה זרה" – נעבד (וממילא האיסור לגבוה) חל על הקרניים והשוקיים וכו'⁵⁵, והם פסולים לחצוצרות וחלילין וכדומה מפני שהם עצמם מאוסים לגבוה.

ז. פרט דומה בענין הזקנה ובענין הקנים

בענין של "כשהוא חי קולו אחד וכשהוא מת קולו שבעה" יש פרט שאינו דומה לגמרי לקני היולדת:

לגבי הכבש מוזכרת סיבה (וירידה) אחת, השינוי "כשהוא מת" לעומת "כשהוא חי". לעומת זאת לגבי הקנים מוזכרים במשנה מספר מקרים: הכהן לא נמלך, אינה יודעת מה נתנה, אין יודע מה עשה וכו' (ופרטי ההבדלים שבין מין אחד לשני מינים וכדומה), שעקב כל ספק וספק נוסף עוד ועוד קרבן, עד אשר צריך להקריב שבעה (שמונה) קרבנות.

לכן אומרת המשנה: "רבי שמעון בן 138עקשיא אומר זקני עם הארץ כל זמן שמזקינים דעתן מטרפת עליהן... זקני תורה כל זמן שמזקינים דעתן מתיישבת עליהם...", שבפרט זה קיימת הנקודה הנ"ל.

ולפיכך הוא מקדים ומסמיך "זקני עם הארץ כל זמן שהם מזקינים דעתן מטרפת...":

רבי שמעון בן עקשיא אומר, שבזמן הזקנה, לפי דרך הטבע, נחלש השכל⁵⁶, כפי שרואים אצל זקני עם הארץ, אך למרות זאת "זקני תורה .. דעתם מתיישבת עליהם" (למרות שתלמידי חכמים "באים לידי תשות כח", "נחלשים ויפסיד גופם", בכל זאת "תרבה חכמתם"⁵⁷). כלומר, למרות שמעלתם היא היותם תלמידי חכמים, הרי לכאורה די היה בכך ששכלם אינו נחלש – שלא כזקני עם־הארץ שדעתן מטרפת⁵⁸ – אלא שהחידוש הוא גדול יותר, "תרבה חכמתם ויתחזק שכלם ויוסיפו שלימות"⁵⁷, אף יותר מכפי שהיו לפני כן תלמידי חכמים.

ובפרט זה דומה הענין יותר לענין הקנים, כי "כל זמן שהם מזקינים" – אין זו ירידה וסיבה חד־פעמית, אלא בכל יום נחלש הגוף יותר, ולפי הטבע צריך השכל להיחלש כל יום יותר (כפי שאצל זקני עם הארץ "כל זמן שמזקינים דעתן מטרפת") – והנה, להיפך, כל יום "דעתן מתיישבת עליהן" יותר.

(ויש לומר, שזה חשוב להלכה לענין ישיבה בסנהדרין, שצריכים להיות בעלי זקנה⁵⁹).

בדומה לענין הקנים, שעל־ידי כל ירידה וספק נוספים, נוסף עוד קרבן.

ח. ישראל חיים בגלות בזכות דרגת האבות שבהם

ההסבר בפנימיות הענינים, וההסבר לקשר של דברים אלו דוקא לרבי יהושע (שסתם קנים – רבי יהושע⁶⁰) הוא:

סדר קדשים מורה על ישראל בכלל שהם "גוי קדוש", שגם (מסכת) ה"חולין" שבהם מהוה חלק מ(סדר) "קדשים", ובסוף סדר קדשים מבארים את ענין היולדת המצביע על גאולת ישראל, כידוע⁶¹ שהגלות נמשלת לעיבור והגאולה – ללידה. כפי שנאמר בנבואת הגאולה⁶²: "חלה גם ילדה ציון את בניה".

רבי יהושע מסיים וחותם ומסביר כיצד ניתן לסבול את תקופת הגלות ומגיעים לענין היולדת – הגאולה, "זהו 139שאמרו כשהוא חי קולו אחד וכשהוא מת קולו שבעה"⁶³:

נאמר במדרש⁶⁴ "אדריאנוס אמר לרבי יהושע גדולה הכבש העומדת בין שבעים זאבים, אמר ליה גדול הוא הרועה שמצילה ושומרה ושוברן לפניה".

על כך מתעוררת השאלה, ניחא כאשר ישראל הם במצב של כבש "חי", שזה כאשר "חיה" אצל ישראל דרגת האבות – אברהם יצחק ויעקב⁶⁵, אז מובן ש"הרועה .. שומרה", את היהודים שבדרגת כבש "חי".

אבל "כשהוא מת", כאשר דרגת האבות אינה מאירה בגלוי, ונוצרים שבעה קולות שונים חדשים, שאינם בדרגה של "קולו אחד" של האבות – נבדלים זה מזה לסוגים שונים – כיצד קיים אז הענין של "רועה... שומרה"?

על כך אומר רבי יהושע "כשהוא מת קולו שבעה", כנאמר במדרש⁶⁶ "גפן ממצרים תסיע⁶⁷ .. מה הגפן היא חיה ונשענת על עצים מתים כך ישראל הם חיים וקיימים ונשענין על המתים אלו האבות".

כלומר, "קולו שבעה", שבעת הסוגים השונים הנוצרים אצל ישראל, אינם מציאויות נפרדות לגמרי, אלא הם קשורים וחיים ויונקים חיותם מ"קולו", הקול של הכבש ה"חי" – האבות, שהם האבות של כל פרט בישראל, ושל כלל ישראל⁶¹.

ובדיוק כשם שאצל האבות היה "קולו אחד" – ל"אבינו שבשמים", כך גם אצל כל שבעת הקולות השונים, שבעודם חלוקים בדרגות שונות בעבודת ה'⁶⁸, קיים במהותם הענין של "קולו אחד" לאבינו שבשמים,

בכל אחד משבעת הקולות קיים "הקול קול יעקב"⁶⁹, הגורם לכך ש"אין ידי עשו שולטות"⁷⁰ – הרועה שומרה.

ואת זאת מדגיש רבי יהושע "כשהוא מת קולו שבעה", שכל היהודים בשבע הדרגות השונות חיים וקיימים בזכות "כשהוא מת", בזכות ש"נשענין על המתים אלו האבות".

ט. שלמות הגאולה כאשר מבררים את הניצוצות

אך מתעוררת השאלה: אמנם, "גדול הוא הרועה שמצילה ושומרה", אך מהו 140אורך השהיה בין שבעים זאבים? ארכה העצום של תקופת הגלות?

על כך ממשיכה המשנה ואומרת, שעל־ידי כך שיש זקנה במצב הגלות, "בישישים" ו"אורך ימים", יתווספו יותר "חכמה" ו"תבונה".

בדומה למה שמוצאים ביציאת מצרים⁷¹, שלמרות שבני ישראל טענו שהם מוותרים על הרכוש הגדול והעיקר לצאת מוקדם יותר מן הגלות, בכל זאת רצה הקדוש־ברוך־הוא שיצאו דוקא ברכוש גדול.

הכוונה הפנימית של הגלות היא "בירור" וזיכוך הניצוצות⁷², רק כאשר לוקחים את "כספם וזהבם אתם"⁷³, רק כאשר "מבררים" את כל הניצוצות שבעולם, אז הגאולה מושלמת.

בזמננו כבר היתה לגלות "זקנה" ו"שיבה" לכל הדעות⁷⁴, ואף זקנה מופלגה, ואם נותרו ח"ו עוד כמה רגעים להשלמת הזקנה של הגלות – הרי יהי רצון, שישכחו כל החשבונות

[על־אף שאין שכחה לפני כסא כבודך, הרי כל ענין הגלות הוא למטה מכסא הכבוד⁷⁵, ששם קיים ענין השכחה⁷⁶],

ושיקויים היעוד נגאלין מיד⁷⁷, בעגלא דידן, למטה מעשרה טפחים, על־ידי משיח צדקנו.

(משיחות כ"ף מנ"א, ש"פ עקב

וש"פ ראה תשל"ז)

הערות

עמוד 131

1. פרשתנו (תזריע) יב, ו. ח.
*. וסיום מס' קנים (וסדר קדשים).
2. ראה פיה"מ להרמב"ם, רע"ב, פי' הרז"ה. וראה הערה 6.
3. כ"ה בפיה"מ ורע"ב שם. אבל בתוד"ה אמר שם, פרש"י זבחים (סח, א ד"ה א"ר) – באיל. ועד"ז הוא בפי' הראב"ד ורז"ה קנים שם. ולהעיר מחילוק הפי' בתוס' (ועד"ז בהמפרש ופי' הרא"ש), ראב"ד ורז"ה שם אם המדובר בשופר של ר"ה או חצוצרת לשיר על הקרבן, או בחצוצרת המלכים (וראה ר"ה טז, א).
4. פיה"מ כאן.
5. כ"ה ברע"ב כאן. ובפיה"מ: והיתה עשירה וכו' לא היתה חייבת אלא עוף א' לחטאת והיא מצוה אחת. ובפי' הרז"ה: קרבן יולדת שפתח בה הכתוב תחלה אינו אלא פרידה אחת מן הקן כו'.
6. בפרש"י זבחים שם: וה"נ כשנדרה תחלה ואינה יודעת מה פירשה לא צריכה אלא ד' פרידין וב' לחובתה אחת לעולה ואחת לחטאת ועכשיו שהביאה כבר ד' פרידין צריכה להביא ד' לנדרה וד' לחובתה. ועד"ז הוא בתוס' ופי' הראב"ד קנים שם (וראה פי' הרא"ש שם), והיינו שהמדובר רק בנוגע לבבא האחרונה, א) ואינו מודגש שהירידה היא מקן א' או ב' קנים, לז' כו'. ב) אין מפורש שהשמונה באו בסיבת הטעיות והספק. ומשמע שמפרש "שעכשיו שהביאה כבר ד' פרידין", ונפסלו (מספק) הרי"ז דוגמת כשהוא מת. (אבל ראה תוי"ט קנים שם ד"ה זה הוא שאמרו, שכתב על דברי הרע"ב "וכ"כ התוס' דהכא וכן בפרש"י פ"ז דזבחים"). ולפי"ז אין מתיישב כ"כ בלשון ר"י "כשהוא חי קולו אחד וכשהוא מת קולו שבעה". וראה פי' לקח טוב (יעיר קנו) לקנים שם שמקשה גם לפי פי' הרע"ב. ולהעיר מפיה"מ כאן, שמתחיל (כנ"ל בהערה שלפנ"ז) "עוף א' לחטאת היא מצוה אחת" וממשיך "אבל הואיל ונולד הספק מביאה שבעה", דרובם עולות.

עמוד 131

7. לשון הרע"ב שם.
8. כי דוחק לומר דנקט דוגמא זו דוקא, כי רק בזה מצינו שמא' נעשה ז' או ח' קולות, מקביל למספר הקרבנות, משא"כ בירושה (שאין בזה מספר קבוע, כ"א תלוי במספר היורשים שיש לו). ולהעיר מהלשון בפיה"מ "נתרבו בו המצות" ואינו מדייק לפרט מספרם.
9. ובתרגום קאפח: אמר רבי יהושע על דרך התימה דבר זה כעין אמרם.

עמוד 132

10. להעיר מתוס' קנים שם: באיל קמשתעי קרא. וצ"ע.
14. לשון הרע"ב קנים שם. ועד"ז הוא בפיה"מ שם. המפרש ופי' הרא"ש שם.
15. משא"כ בשבת (קנב, א) שמובן זה שמביא הסוגים, כי כל הסוגיא שם הוא ע"ד זקנה בכלל והשינויים (לגריעותא) שנעשים באדם כשבא לידי זקנה (וגם מביא שם לפנ"ז דברי זקני ת"ח ע"ד ימי זקנה שלהם וכן דזקני ע"ה). ומקדים ת"ח כל זמן שמזקינים לע"ה כ"ז שמזקינים כו' כסדר הכתובים באיוב "בישישים חכמה" (שם, יב) "מסיר שפה לנאמנים" (שם, כ) – ראה עיון יעקב לע"י קנים שם. השינויים בין לשון המשנה בקנים להלשון במס' שבת – נתבארו בארוכה בההתועדות.
11. ראה המפרש. ובפי' הרא"ש.
12. איוב יב, כ.
13. שם, יב.

עמוד 133

16. בנוגע לעולה כתב רש"י בכיו"ב בכ"מ (פסחים כח, רע"א ד"ה חטאת העוף. כריתות ז, ב ד"ה מביאה קרבן. כב, סע"ב ד"ה חטאת. ערכין ח, ב ד"ה ואינו נאכל) דעולה באה על תנאי אם ילדתי הרי היא לחובתי ואם לאו הרי היא נדבה. וראה גם פירושו בנדו"ד זבחים סז, סע"ב. אבל ברמב"ם בפיה"מ קנים ובהל' פסולי המוקדשין פ"י (ועוד) לא הזכיר דבאו על תנאי.
17. ולהעיר דיש בזה כמה ספיקות כמבואר בארוכה במפרשי המשנה.
18. ראה רמב"ם הל' מחוסרי כפרה פ"א ה"ז (הל' שגגות פי"א ה"ב). וראה פרש"י שבהערה 16. וראה (ובהבא לקמן) אנציקלופדי' תלמודית ערך חטאת העוף הבא על הספק, וש"נ.
19. נזיר כט, א.
20. שלמדוהו מהפסוק בסוף פרשתנו (מצורע): והזב את זובו לזכר ולנקבה גו'.
21. ראה פי'(רש"י) נזיר שם ד"ה מנין. ד"ה מה זכר. תוד"ה וסבר שם. פי' הרא"ש ומאירי שם.
22. לפנינו בגמ': מנין לחטאת העוף שהיא באה על הספק שאינה נאכלת. וראה לשון רש"י בנזיר שם. ובמאירי. ובפי' הרא"ש שם "וצריך לומר דסיפא דמילתא נקט וכולי אתי' מהך קרא". וראה גם פרש"י פסחים וכריתות ז, ב (שבהערה 16), תמורה (לד, רע"א) ד"ה חטאת דהלימוד הוא (גם) על עצם הדין דבאה על הספק.
23. ראה רמב"ם הל' שגגות שם.
24. ראה תוד"ה אימר זבחים שם: דאתא קרא למימר להביא על הספק כמו בבהמה אשם תלוי. ולתי' א' לפנ"ז בתוס' שם קאי גם לרבי יהושע (דסתם קנים ר' יהושע, עיי"ש בגמ').
25. רמב"ם הל' שגגות רפ"ח.
26. אבל להעיר מפי' הראב"ד בסיום מס' קנים: כלל זה למסכת קנין חטאת העוף באה על ספק לידה ועל ספק כפרה ונפקא לן מקרא במס' נזיר. ואולי קאי בעיקר על ענין הא'.
27. שבחטאת בהמה כשהספק הוא בכפרה אינו מביא אשם תלוי (תוספתא כריתות פ"ב, ז. הוריות ד, א. ובירושלמי פסחים פ"ח סה"ב: ספק כפרה כיפר. וראה אנציקלופדי' שם, וש"נ).
28. ראה הערה הבאה.

עמוד 134

29. להעיר דהסוגיא בזבחים שם (סז, א ואילך) הוא בדעת ר' יהושע "עולת העוף שעשאה למטה כמעשה חטאת לשם חטאת כיון שמלק בה סימן אחד נמשכת ונעשית חטאת העוף", "וקס"ד ואפילו למיסק לי' לשם חובת חטאת קאמר" (לשון רש"י בסוף העמוד שם). ולפ"ז י"ל דזה שהביא הגמ' שם משנתנו דקנים הוא לא רק להוכיח ד"מדאיירי רבי יהושע בהא ש"מ קינין ר' יהושע אמרה" (פרש"י שם סח, א סד"ה א"ר יהושע), והקושיא היא מהמשנה חטאת ועולה וסתומה ומפורשת כו', כ"א שגם תוכן הסברא נוגע לגוף הענין. וראה מסקנת הגמ' שם (סח, א). ובתוד"ה אימר שם ובהערה הבאה.
30. אף ש"כל החטאות האלו אינן נאכלות מפני שהם ספק" (רמב"ם הל' פסולי המוקדשין ספ"י. ועד"ז בפיה"מ קנים שם). ובפרש"י זבחים שם ד"ה בן עזאי "וחטאות הללו אינן נאכלות שהרי על הספק באו ואין מליקתן מליקה להתירן באכילה". ואולי י"ל מדשינה רש"י בלשונו ולא כתב כבפירושו בשאר מקומות (פסחים תמורה וערכין שם. כריתות (כו, ב) – לענין ספק לידה וזיבה) שמא חולין הוא ומליקתה שוי' נבילה, וכיו"ב, דזה שחטאות האלו אינן נאכלות (ונשרפות) הוא לימוד ודין בפ"ע בנוגע לאכילתה, דאינה מליקה להתירן באכילה (וע"ד פשטות לשון הגמ' בנזיר שם בסופו: אי מה זכר .. ונאכל אף נקבה כו' ונאכל כו'). כי לא רק חיובן ודאי אלא גם קדושתן. ולהעיר מתוד"ה מתקיף נזיר שם, ע"ב. ופי' הרא"ש שם. וראה אנציקלופדי' שם, וש"נ. ואכ"מ.
31. ועפ"ז י"ל הקשר והשייכות לתחלת סדר קדשים (דנעוץ תחלתן בסופן*) "כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה" שהוא לא רק בהענין דגם בזה נתרבה מצוה ע"י קלקולו, כי נוסף על קרבן זה (דכשר הוא) "צריך להביא אחר לחובתו או לנדרו" (פרש"י ריש מס' זבחים), כ"א גם בזה דקרבנות אלו דשחטו שלא לשמן (כשרים "לזרוק דמם להקטיר אימוריהם ולאכול את הנאכלין" (פרש"י שם), "קמ"ל ד)בקדושתייהו קיימי ואסור לשנויי בהו" (כבגמ' שם ב, א). ושם ריש ע"ב "אלא אם כמה שנדרת כו' ואם לא נדבה יהא". וראה פרש"י שם ד"ה ואם לאו.
32. ולהעיר מלקח טוב (להר"י ענגל) כלל יז, אם מצינו טפל חמור מן העיקר.
. ספר יצירה פ"א מ"ז. וי"ל דמטעם זה המנהג בכל ישראל לקשר ב"הדרן" סיום המס' (וסדר) לתחלתו (ע"ד "מתכיפין התחלה להשלמה" – "רשות לחתן בראשית"), שהוא לא בכדי לחדודי בעלמא (ובפרט שהזהירו על כיו"ב בתוקף המהר"ל והשל"ה וכו' – הובאו בקונט' עה"ח פל"א), כ"א שהסיום יש לו שייכות עם (נעוץ ב)ההתחלה. וכבר העירו באחרונים מברכות י, רע"א ובתוס' שם. וראה ספר ויהא ברכה.

עמוד 135

33. סוכה יד, ב. רמב"ם הל' סוכה פ"ה ה"ז. טושו"ע (ואדה"ז) או"ח סתרכ"ט סי"ח (ס"ל).
34. כ"ה ברמב"ם טושו"ע ואדה"ז שם. וברש"י שם ד"ה הפכן "שהוא פחות מג'". וראה מהרש"א שם.
35. כרב הונא (בגמ' שם) דקאי ר"נ כוותי' וגם רב חסדא ורבה בר רב הונא חזרו בהן (הגהות מיימוניות שם אות ז).
36. פרש"י שם ד"ה פסולה. ט"ז שם סקי"ט. שו"ע אדה"ז שם. ולשון הרמב"ם "שזה הנסר פסול בין כו'".
37. ראה צפע"נ לרמב"ם הל' חמץ ומצה פ"ו ה"ב.
38. לשון רש"י שם ד"ה כשרה.
39. שו"ת או"ח סו"ס קמה. וראה לקו"ש [המתורגם] ח"ד ע' 11.
40. ראה שו"ע אדה"ז או"ח ר"ס תצד.
41. רמב"ם הל' קידוש החודש פ"ג הי"ב.
42. תמורה כח, א ואילך וש"נ. רמב"ם הל' איסורי מזבח פ"ג ה"ו.
43. משא"כ להדיוט דבע"ח אינו נאסר (תמורה כט, א. רמב"ם רפ"ח מהל' ע"ז).
44. ע"ז מו, ב.
45. שם מז, א. וראה פרש"י שם ד"ה תכלת דכהנים.

עמוד 136

46. פרש"י שם ד"ה לפארות.
47. וכן פסק הרמב"ם הל' איסו"מ פ"ד ה"ז. ובמאירי ע"ז שם. אף שבגמ' נשאר בתיקו. וראה כס"מ שם.
48. לשון הרמב"ם שם.
49. ראה פרש"י ד"ה ומה שעליהן וד"ה ר' יוסי (שם מה, א). ובתוד"ה אלהיהם שם, אם מחובר מקרי ע"ז (אף שאינה נאסרת להדיוט). ובפרש"י חולין מ, א ד"ה דומיא "ובע"ח אע"ג דלא מיתסרי משום עבודת כוכבים כו' אלהות מקרי". וראה פרש"י ד"ה נעבד (ע"ז מו, סע"א) ותוד"ה יש (שם, ריש ע"ב), דבע"ח עדיפא לאסור לגבוה ממחובר.
50. ראה לשון הרמב"ם שם "המשתחוה לבהמה כשם שנפסלה למזבח כך צמר שלה פסול לבגדי כהונה וקרני' פסולין לחצוצרות כו' הכל פסול" ומלשונו משמע שזה קמ"ל דכשם שהבהמה נפסלה למזבח מצד נעבד לגבוה, כך הוא בצמר לבגדי כהונה כו' וקרנות לחצוצרות שיש עליהם גדר האיסור דנעבד לגבוה. ולהעיר מצפע"נ מהד"ת פו, ד "דגבי משתחוה לבהמה חל האיסור על הבהמה והם אסורים ממילא כו'".
51. לכאורה י"ל דוגמת ב' אופנים אלו גם באיסור ע"ז להדיוט כשנשתנה, אם "זה שכל שאתה מהייה ממנו הרי הוא כמוהו" (פרש"י שם מו, סע"ב ד"ה או אין. מאירי שם ד"ה משתחוה) הוא רק בדין, שאסור בהנאה כמוהו, או "הרי הוא כמוהו" גם בגדר ותוכן האיסור דע"ז. ואכ"מ. ועפ"ז אולי י"ל מעין ב' אופנים אלו בכבש של ע"ז (שעשאה חליפין לע"ז וכיו"ב – ע"ז נד, ב. רמב"ם הל' ע"ז רפ"ח. טושו"ע יו"ד סו"ס קמה), אם זה שקרני' אסורין לחצוצרות שוקיו לחלילין הוא לפי שהם חלק מהכבש, ואסורין בהנאה כמו בשר הכבש לאחר מיתה, או שחל עליהם גדר ואיסור עצמי חצוצרות של ע"ז וחלילין של ע"ז [ומבאר ר"י "וזהו שאמרו כשהוא חי קולו אחד וכשהוא מת קולו שבעה", דנעשו "חלילין של ע"ז" כדלקמן בפנים לענין נעבד לגבוה]. ואולי י"ל דנפק"מ גם להלכה אם מותר להשתמש ולהנות מקולות אלו כי חל עליהם דין של "חלילין של ע"ז אסור לספוד בהן" (רמב"ם שם פ"ט הי"ד. טושו"ע שם סקמ"ג ס"ד). שלפי אופן הא' דחליל זה אסור בהנאה מפני שהוא חלקו של הכבש ולא מפני שהוא חליל של ע"ז, יש לומר שאין איסור לתקוע־להשתמש בחליל זה ופשיטא לשמוע קולו, כי אי"ז הנאה מחליל של ע"ז כ"א משוק ומעין כו' של ע"ז, וא"כ אי"ז בגדר הנאה. ובפרט לתי' הא' בתוד"ה שאני (פסחים כו, רע"א. ע"ז מח, ריש ע"ב ד"ה לא) שמשמע שגם בע"ז צ"ל דרך הנאה. וראה פרישה שם סק"י. וצ"ע.

עמוד 137

52. ראה תוד"ה יש שינוי (שם מו, ב): דמדאורייתא ודאי פשיטא לי' דיש שינוי בנעבד כמו באתנן אלא מדרבנן הוא דקא מיבעי' לי' דמשום חומרא דעבודת כוכבים יש לאסור אע"ג דנשתנה.
53. כדמשמע ברמב"ם שם.
54. ולפ"ז נפק"מ בפשטות אם פסולה גם בדיעבד. וראה לח"מ לרמב"ם שם.
55. עפ"ז י"ל דזה שרק "י"א אף צמרו לתכלת", כי "צמרו לתכלת" אינו שינוי גמור ומציאות חדשה ממש (כמו "קולו שבעה") – ראה שו"ע אדה"ז או"ח סי' יא סי"ג (בצמר לציצית), ועייג"כ צפע"נ הל' תרומות (פ"א הכ"ד – כד, א) דשם צמר עליו אף כשהוא מחובר [ובפרט ע"פ פרש"י ודרז"ל (שבת עד, ב) עה"פ "טוו את העזים" שמעל גבי העזים כו' (ראה בארוכה לקו"ש [המתורגם] חט"ז ע' 481 ואילך)] – ולכן פליגי אם אמרינן גם ע"ז* "קולו" – איסור בפ"ע, כיון שהוא (כמעיקרא) חלק של כבש שלא נשתנה בשינוי גמור.
. ואצ"ל דפליגי במחלוקת הראשונים רש"י ורמב"ן אם הפעמונים שבשולי המעיל היו בתוך הרימונים או בצדיהן (כבתוי"ט במשנה שם).

עמוד 138

56. ראה אוה"ח ויחי מז, כט.
57. פיה"מ כאן.
58. להעיר מהמפרש לקנים ד"ה רבי שמעון. ובפי' הרא"ש שם.
59. סנהדרין יז, סע"א. וש"נ. וברמב"ם הל' סנהדרין פ"ב ה"ו "בעלי שיבה". וזה ד"אין מושיבין בסנהדרין זקן" (סנהדרין לו, ב) – פי' הרמב"ם (שם ה"ג) "זקן מופלג בשנים". וג"ז הוא רק בנוגע לדיני נפשות כו'. ולהעיר מהגירסא ופי' במשנה הוריות (פ"א, מ"ד) – פרש"י ורמב"ם שם. תוי"ט. ועוד. ואכ"מ.
60. זבחים סז, ב ואילך.
61. ראה תו"א ר"פ וארא.
62. ישעי' סו, ח. – וכימי צאתך מארמ"צ – וכמש"נ ביחזקאל קאפ' טז.

עמוד 139

63. ומובן שהמדובר בכבש (עד כ"כ שר"י אי"צ לפרשו ומתחיל "כשהוא חי"), מכיון שבא בהמשך לקרבנות דיולדת שעיקרן הוא כבש לעולה.
64. תנחומא תולדות ה. אסת"ר בסופו פ"י, יא.
65. שהיו רועי צאן (ויגש מז, ג: אבותינו (ל' רבים)). ובפרט שייך ליצחק וליעקב (שביצחק יקרא לך זרע ולא כל יצחק (וירא כא, יב). נדרים לא, א. וש"נ) – "השה לעולה" דעקידת יצחק, ועבודת יעקב בצאן לבן (ראה לקו"ש [המתורגם] חט"ו ע' 272 ואילך, וש"נ).
66. שמו"ר פמ"ד, א.
67. תהלים פ, ט.
61.
68. ראה לקו"ת ר"פ בהעלותך. ובכ"מ.
69. תולדות כז, כב. – ולהעיר ממחז"ל עה"פ שמע ישראל גו' שאמרו השבטים "כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו כו' (פסחים נו א. ובשע"ת לאדהאמ"צ (ח"ב ד"ה איתא בר"מ פכ"ו) כך – בעולם הבריאה (ששם אין ה"חי" דאצילות)).
70. ב"ר פס"ה, כ.

עמוד 140

71. ברכות ט, סע"א ואילך.
72. תו"א ר"פ לך. שם קיז, ב. ובכ"מ.
73. ישעי' ס, ט.
74. דכלו כל הקיצין (סנהדרין צז, ב).
75. ע"ד הידוע מאמר אדה"ז (פלח הרמון שמות ז, א) "שלפני נשמות הגבוהות כמו רשב"י לא נחרב הבית כלל".
76. ראה הל' ת"ת לאדה"ז פ"ב ס"י. ועאכו"כ שצ"ל שכחה לטובה.
77. רמב"ם הל' תשובה פ"ז ה"ה.

מצוטט ב־4 עמודים

תורת מנחם 3

ה - שנת תשי"ב - חלק שני ‹ בס"ד. שיחת אחרון של פסח ה'תשי"ב. לקו"ש חי"ז ע' 135
מד - שנת תשכ"ה - חלק רביעי ‹ בס"ד. שיחת יום ד' פ' עקב, כ"ף מנחם-אב, ה'תשכ"ה לקו"ש חי"ז ע' 135
סה - שנת תשל"א - חלק רביעי ‹ שיחת ש"פ פינחס, מבה"ח מנחם-אב, ה'תשל"א לקו"ש חי"ז ע' 135

מאמרי אדה"ז ספרי כ"ק אדמו"ר הזקן 1

תקס"ו ח"ב ‹ זהר בלק פתח האי ינוקא ואמר שחורה אני ונאוה ‹ תרסב לקו"ש חי"ז ע' 138