ספרי כ"ק אדמו"ר לקוטי שיחות כרך יז תזריע שיחה ב

134

מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.

מת קולו שבעה". לכאורה, זוהי סתירה: שבעת הקולות הם "שתי קרניו שתי חצוצרות...", שהם הקולות של הקרניים, השוקיים וכו', אך אינם קשורים ל"קולו" של הכבש – אך למרות זאת "אמרו כשהוא מת קולו שבעה",

על־ידי מיתת הכבש בטל "קולו אחד" ונוצרים קולות חדשים בקרניים וכו', אך אמרו שכל אלו הם "קולו" של הכבש.

בכך מוסברת מהותם של קרבנות אלו, שלמרות שהגורם להם הוא הספק שנוצר לאחר קרבנות החובה הראשונים, גם קרבנות אלו הם בגדר חובה²⁹, בדיוק³⁰ כמו קרבנותיה הראשונים³¹.

ה. התוצאה בעלת תוקף יותר מן הסיבה

אם הגורם לקרבן הוא הספק בלבד, כיצד הופך הקרבן לחובה ממש כמו קרבן החובה של היולדת? על כך נמצא מספר דוגמאות, שבהם המסובב (התוצאה) הוא בר־תוקף יותר מן הסיבה³². ומהם:

הערות

29. להעיר דהסוגיא בזבחים שם (סז, א ואילך) הוא בדעת ר' יהושע "עולת העוף שעשאה למטה כמעשה חטאת לשם חטאת כיון שמלק בה סימן אחד נמשכת ונעשית חטאת העוף", "וקס"ד ואפילו למיסק לי' לשם חובת חטאת קאמר" (לשון רש"י בסוף העמוד שם). ולפ"ז י"ל דזה שהביא הגמ' שם משנתנו דקנים הוא לא רק להוכיח ד"מדאיירי רבי יהושע בהא ש"מ קינין ר' יהושע אמרה" (פרש"י שם סח, א סד"ה א"ר יהושע), והקושיא היא מהמשנה חטאת ועולה וסתומה ומפורשת כו', כ"א שגם תוכן הסברא נוגע לגוף הענין. וראה מסקנת הגמ' שם (סח, א). ובתוד"ה אימר שם ובהערה הבאה.
30. אף ש"כל החטאות האלו אינן נאכלות מפני שהם ספק" (רמב"ם הל' פסולי המוקדשין ספ"י. ועד"ז בפיה"מ קנים שם). ובפרש"י זבחים שם ד"ה בן עזאי "וחטאות הללו אינן נאכלות שהרי על הספק באו ואין מליקתן מליקה להתירן באכילה". ואולי י"ל מדשינה רש"י בלשונו ולא כתב כבפירושו בשאר מקומות (פסחים תמורה וערכין שם. כריתות (כו, ב) – לענין ספק לידה וזיבה) שמא חולין הוא ומליקתה שוי' נבילה, וכיו"ב, דזה שחטאות האלו אינן נאכלות (ונשרפות) הוא לימוד ודין בפ"ע בנוגע לאכילתה, דאינה מליקה להתירן באכילה (וע"ד פשטות לשון הגמ' בנזיר שם בסופו: אי מה זכר .. ונאכל אף נקבה כו' ונאכל כו'). כי לא רק חיובן ודאי אלא גם קדושתן. ולהעיר מתוד"ה מתקיף נזיר שם, ע"ב. ופי' הרא"ש שם. וראה אנציקלופדי' שם, וש"נ. ואכ"מ.
31. ועפ"ז י"ל הקשר והשייכות לתחלת סדר קדשים (דנעוץ תחלתן בסופן*) "כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה" שהוא לא רק בהענין דגם בזה נתרבה מצוה ע"י קלקולו, כי נוסף על קרבן זה (דכשר הוא) "צריך להביא אחר לחובתו או לנדרו" (פרש"י ריש מס' זבחים), כ"א גם בזה דקרבנות אלו דשחטו שלא לשמן (כשרים "לזרוק דמם להקטיר אימוריהם ולאכול את הנאכלין" (פרש"י שם), "קמ"ל ד)בקדושתייהו קיימי ואסור לשנויי בהו" (כבגמ' שם ב, א). ושם ריש ע"ב "אלא אם כמה שנדרת כו' ואם לא נדבה יהא". וראה פרש"י שם ד"ה ואם לאו.
32. ולהעיר מלקח טוב (להר"י ענגל) כלל יז, אם מצינו טפל חמור מן העיקר.
. ספר יצירה פ"א מ"ז. וי"ל דמטעם זה המנהג בכל ישראל לקשר ב"הדרן" סיום המס' (וסדר) לתחלתו (ע"ד "מתכיפין התחלה להשלמה" – "רשות לחתן בראשית"), שהוא לא בכדי לחדודי בעלמא (ובפרט שהזהירו על כיו"ב בתוקף המהר"ל והשל"ה וכו' – הובאו בקונט' עה"ח פל"א), כ"א שהסיום יש לו שייכות עם (נעוץ ב)ההתחלה. וכבר העירו באחרונים מברכות י, רע"א ובתוס' שם. וראה ספר ויהא ברכה.

עמודים המצטטים את אותם מקורות

מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.