132

מובן "מה שאמרו כשהוא חי קולו אחד...". ולכאורה, הענין של "כשהוא חי קולו אחד וכשהוא מת קולו שבעה" הוא ענין טבעי פשוט ואין צורך להסבירו.

וכן: אף אילו היה המאמר "כשהוא חי..." דורש הסבר, אין ענינה של המשנה (או של התורה בכלל) להסביר פתגם הבריות¹⁰.

הכרחי, אפוא, לומר, שבדבריו "כשהוא חי..." אין מתכוון רבי יהושע למשל ממאמר העולם בלבד, אלא לענין החשוב להלכה. וזוהי כוונת דברי המשנה "זהו שאמרו..." – שההסבר להלכה – הנובע מן המאמר "כשהוא חי..." מובן מן הדין במשנתנו בקשר לקרבנות היולדת.

ג. השאלות על המאמר

והקשר לנאמר קודם הוא: "דכשם שהוא מת קולו שבעה, כך זקני תורה כל זמן שמזקינין ובאים לידי תשות כח הן מוסיפים חכמה"¹⁴.

אך צריך להבין:

א) כיצד קשור לכאן בכלל הענין של "זקני עם הארץ כל זמן שמזקינים...". ב) מה מחדש מאמר זה, הן סברה פשוטה היא שתשות כח מביאה לתשות חכמה. ג) ויותר מכך – זהו ההיפך מכוונת הנאמר¹⁵ במשנה בסמוך לכך, ששם מודגש שדוקא על־ידי הזקנה, כאשר "באים לידי תשות כח", גדלה החכמה. ד) חלק זה של המאמר היה צריך להיאמר לפחות לאחר החידוש שבחלק המדבר על זקני תורה, שלמרות שאצלם גדלה החכמה, הרי שאצל זקני עם הארץ מתרחש ההיפך מכך.

"זקני עם הארץ..."

ד. הקרבנות עקב הספקות שבהמשך הם קרבנות חובה

לאחר מכן ממשיכה המשנה¹¹: "רבי שמעון בן עקשיא אומר זקני עם הארץ כל זמן שהם מזקינים דעתן מיטרפת עליהם, שנאמר¹² מסיר שפה לנאמנים וטעם זקנים יקח, אבל זקני תורה אינו כן אלא כל זמן שהם מזקינים דעתם מתישבת עליהם שנאמר¹³ בישישים חכמה ואורך ימים תבונה".

נקודת ההסבר לכל זה היא:

מן הדין בענין הקנים נלמד חידוש מיוחד: בעצם חלה על היולדת חובת קן