131

קבעה ואין יודע הכהן מה הקריב"⁷, עליה להביא שבעה או שמונה (לדעת בן עזאי) קרבנות.

ב. השאלות על הסבר המפרשים ל"זהו שאמרו..."

ברם, לפי פירוש זה יש להבין:

א) לענין זה, שמלכתחילה היה דבר אחד בלבד, ורק על־ידי קלקול יש שבעה דברים, אפשר להביא דוגמאות רבות, כגון הדוגמא הפשוטה שבנכסים העוברים בירושה מאב לשבעה או שמונה יורשים: כל עוד חי המוריש שייכים הנכסים לאדם אחד בלבד, וכשהוא מת ובניו יורשים את הנכסים, הם שייכים לשבעה או שמונה אנשים, וחל בהם ריבוי אף במצוות ("נתרבו בו המצוות"), כי חלה חובה נפרדת של פאה, בכורים וכדומה על כל חלק של השדה שחולק לכל אחד מהיורשים, בדומה לריבוי הקרבנות אצל היולדת.

מכך שרבי יהושע מביא דוקא דוגמא זו מובן, שתוכנה מתאים ביותר לעניננו, יותר מדוגמאות אחרות⁸, וצריך להבין מהו.

ואין לומר, שהמשנה אינה מביאה את הדוגמא של הירושה משום שבקרבנות לא חל שינוי במה שהקריבה קודם, אלא שעליה להוסיף על כך, בעוד אשר בירושה הרי המוריש בטל – שכן גם בדוגמא של הכבש בטל הקול שהיה לכבש בעודו חי.

ב) כשמביאים דוגמא או משל הרי זה כדי שהענין יובן טוב יותר, ובמיוחד בעניננו, כפי שאומר הרמב"ם ש"מפני שהיה הענין זר", לכן מביא רבי יהושע את המשל "שהוא דומה למה שאמר כבש"⁹ – ואם כך, תמוה: כיצד מובן ענין זה טוב יותר על־ידי הדוגמא "זהו שאמרו כשהוא חי קולו אחד..."?

ג) מכך שרבי יהושע משתמש בביטוי "זהו שאמרו", ולא "כמו שאמרו", "למה הדבר דומה" וכדומה, משמע בפשטות, שאין הוא מבאר בכך (רק) את ענין הקנים שבמשנה, אלא אדרבה: באמצעות ההלכה בענין הקנים