141
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
האלקות בעולם), והסיבה לטומאת המצורע היא "מצד הסתלקות אור החכמה", אשר לכן המצורע חשוב כמת8, מפני ש"החכמה9 תחיה"10.
לפיכך, כל עוד טרוד בעל־הבית בהדלקת הנר, ש"הדלקת הנר היא המשכת אור החכמה", אין מתאפשרת התפשטות טומאת המצורע בבית11, כשם שטהרת המצורע היא דוקא באמצעות כהן – "והובא אל הכהן ויצא הכהן...12 – מפני שהכהן הוא המביא להורדת אור החכמה למטה, כמוסבר בלקוטי־תורה13.
ג. "כדי הדלקת הנר" – בעיקר לגבי נרות שבת
על כך שהמצורע מטמא דוקא לאחר זמן שיש בו "כדי הדלקת הנר" מתעוררת השאלה: אף אם בעל־הבית עסוק בהדלקת הנר, הרי אין זו טרדה גדולה כל־כך, עד כדי כך שהוא לא יוכל לצוות, תוך כדי פעולתו, על המצורע לצאת מן הבית?
עונים על כך14, ששיעור־הזמן "כדי הדלקת הנר" מוסב על "הדלקת הנר דבי שמשי"15 – הדלקת נרות שבת קודש – ומשום כך אי־אפשר להפסיק כדי לצוות על המצורע לצאת מן הבית. וכיוון ש"בי שמשי" נדרש שיעור כזה של זמן, נקבע גם בשאר ימות השבוע השיעור של "כדי הדלקת הנר", מפני "לא פלוג".
לפי הסברו של אבי מורי, שהטעם לשיעור "כדי הדלקת הנר" הוא מפני ש"הדלקת הנר" מונעת את טומאת המצורע, יוצא, שהכח שאינו מאפשר את טומאת המצורע, נובע בעיקר מ"הדלקת הנר" "דבי שמשי", מפני שעיקר־השיעור נקבע לפי הדלקה זו.
ההסבר לכך הוא: המשנה אינה דנה בטומאת המצורע לעצמו, אלא בהתפשטותה בבית, ולכן קשור הענין בעיקר להדלקת נרות "דבי שמשי", כיוון שנרות שבת קודש נבדלים מנרות אחרים בכך, שענינם הוא שלום בית16. הם מאירים את הבית כדי "שלא ייכשל בעץ או באבן"17, שלא ייתרחשו בבית מאורעות בלתי רצויים. לפיכך גורמים נרות אלו לכך שהטומאה לא תתפשט בבית.
הערות
- 8. נדרים סד, ב. וש"נ.
- 9. קהלת ז, יב.
- 10. ע"ח של"ח פ"ז. הובא בלקו"ת פרשתנו כג, ב. ר"פ מצורע*.
- 11. אף שאין הלכה כר"י – הרי אלו ואלו דא"ח (עירובין יג, ב. וש"נ). וראה לקוטי לוי"צ אגרות־קודש ע' שה.
- 12. ר"פ מצורע.
- 13. דלעיל הערה 10. הובא בתולוי"צ שם.
- 14. הובא בתפא"י. *) בלקו"ת שם: של"ז (ע"פ דפוס שקלאב, תק"ס).
- 15. לשון הר"ש (ועד"ז ברע"ב) – אלא שמוסיף (ועד"ז ברע"ב) "או דשאר ימות החול". ובהון עשיר: הדלקת הנר בה"א הידיעה נראה דאנר של שבת קאי כו'.
- 16. שבת כג, ב. רמב"ם סוף הל' חנוכה. טושו"ע או"ח סרס"ג ס"ג. שו"ע אדה"ז שם בריש הסימן.
- 17. מג"א שם סקי"ג־יד (ממרדכי שבת פ"ב סרצ"ד). שו"ע אדה"ז שם.
נדרים ס״ד ב - הטקסט מספריא
וְרָבָא אָמַר: אִם כֵּן אֵין נְדָרִים נִשְׁאָלִין לְחָכָם.
תְּנַן: וּמוֹדִין חֲכָמִים לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּדָבָר שֶׁבֵּינוֹ לְבֵין אָבִיו וְאִמּוֹ, שֶׁפּוֹתְחִים לוֹ בִּכְבוֹד אָבִיו וְאִמּוֹ. בִּשְׁלָמָא לְאַבָּיֵי דְּאָמַר: אִם כֵּן אֵין נְדָרִים נִיתָּרִין, הָכָא כֵּיוָן דְּאִיחֲצַף לֵיהּ — הָא אִיחֲצַף לֵיהּ.
אֶלָּא לְרָבָא, דְּאָמַר: אִם כֵּן אֵין נְדָרִים נִשְׁאָלִין לְחָכָם, הָכָא אַמַּאי פּוֹתְחִין? אָמְרִי: כֵּיוָן דְּכֹל נִדְרֵי לָא סַגִּיא לְהוֹן דְּלָאו חָכָם — הָכָא נָמֵי פּוֹתְחִין.
וְעוֹד אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹתְחִין בַּנּוֹלָד כּוּ׳. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר? אָמַר רַב חִסְדָּא: דְּאָמַר קְרָא ״כִּי מֵתוּ כׇּל הָאֲנָשִׁים״ — וְהָא מִיתָה דְּנוֹלָד הוּא, מִכָּאן שֶׁפּוֹתְחִין בַּנּוֹלָד.
וְרַבָּנַן מַאי טַעְמַיְיהוּ? קָסָבְרִי: הָנְהוּ מִי מָיְיתִי? וְהָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: כׇּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר ״נִצִּים״ וְ״נִצָּבִים״, אֵינָן אֶלָּא דָּתָן וַאֲבִירָם. אֶלָּא אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: שֶׁיָּרְדוּ מִנִּכְסֵיהֶן.
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כׇּל אָדָם שֶׁאֵין לוֹ בָּנִים — חָשׁוּב כְּמֵת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי״. וְתַנְיָא, אַרְבָּעָה חֲשׁוּבִין מֵת: עָנִי, וּמְצוֹרָע, וְסוֹמֵא, וּמִי שֶׁאֵין לוֹ בָּנִים. עָנִי — דִּכְתִיב: ״כִּי מֵתוּ כׇּל הָאֲנָשִׁים״. מְצוֹרָע — דִּכְתִיב: ״אַל נָא תְהִי כַּמֵּת״. וְסוֹמֵא — דִּכְתִיב: ״בְּמַחֲשַׁכִּים הוֹשִׁיבַנִי כְּמֵתֵי עוֹלָם״. וּמִי שֶׁאֵין לוֹ בָּנִים — דִּכְתִיב: ״הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי״.
And Rava said: It means: If so, there are no requests for the dissolution of vows to a halakhic authority. Since this type of extenuation applies to all vows, people will therefore assume that their vows are automatically dissolved, and will not take the required steps to dissolve them.
The Gemara analyzes the dispute between Abaye and Rava: We learned in the mishna: And the Rabbis concede to Rabbi Eliezer with regard to a vow concerning a matter that is between him and his father and mother, that they may broach dissolution with him by raising the issue of the honor of his father and mother. Granted, according to Abaye, who said: If so, vows are not dissolved properly, here, since he was impudent toward him by stating a vow that subjects his parent to a prohibition, he was impudent toward him and has demonstrated that he is not concerned for their honor. In such a case, there is no concern that he would pretend to regret his vow due to his parents’ honor. This is why the Rabbis concede to Rabbi Eliezer.
But according to Rava, who said: If so, there are no requests for dissolution made to a halakhic authority, here, in the case of one whose vow involves his parents, why may they broach dissolution in this way? Why is there not a concern that people will assume that this dissolves all vows automatically? The Gemara answers: The Sages say in response: Since it is not sufficient and applicable for all vows not to request dissolution from a halakhic authority, because the Rabbis maintain that in general, the honor of one’s parents cannot be used to broach dissolution, here too, they may broach dissolution by invoking the honor of a parent. There is no concern that this may lead one to think that vows are dissolved automatically, as this extenuation applies only to this particular vow.
§ The mishna teaches: And Rabbi Eliezer further said: They may broach dissolution by asking about a new situation, but the Rabbis prohibit it. The Gemara inquires: What is the reason of Rabbi Eliezer? Rav Ḥisda said: For the verse states that God told Moses he could return to Egypt from Midian, despite having vowed to Yitro that he would not do so: “For all the men are dead that sought your life” (Exodus 4:19), and he took the vow only because it would be dangerous for him to return to Egypt. The Gemara explains the proof: But death is a new circumstance, and Moses’ vow was dissolved based on the men dying. Therefore, it can be understood from here that they may broach dissolution by asking about a new situation.
The Gemara asks: And as for the Rabbis, what is their reason for not accepting this proof? The Gemara answers: They hold: These people who were seeking Moses’ life, had they indeed died? But Rabbi Yoḥanan said in the name of Rabbi Shimon ben Yoḥai: Wherever it is stated in the Torah the term striving (Exodus 2:13), in reference to the men who slandered Moses, or standing (Exodus 5:20), in reference to those who complained against Moses and Aaron, they are none other than Dathan and Abiram. Dathan and Abiram were alive during the rebellion of Korah, which occurred years later, so they could not have been dead when God instructed Moses to return to Egypt. Rather, Reish Lakish said: They did not literally die, but the verse means that they lost their property and their status in the community, which meant their opinions were no longer granted credibility, and consequently, Moses could safely return to Egypt. Such a turn of events is not considered to be a new circumstance.
The Gemara relates: Rabbi Yehoshua ben Levi said: Any person who does not have children is considered like a dead person. The source is as is stated in the words Rachel said to Jacob: “Give me children, or else I am dead” (Genesis 30:1). And it was taught in a baraita: Four are considered as if they were dead: A pauper, and a leper, and a blind person, and one who has no children. A pauper, as it is written: “For all the men are dead” (Exodus 4:19). As explained above, they were not actually dead but had descended into poverty, and yet they were considered dead. A leper, as it is written that Aaron said to Moses with regard to Miriam’s leprosy: “Let her not, I pray, be as one dead” (Numbers 12:12). And a blind person, as it is written: “He has made me to dwell in dark places, as those that have been long dead” (Lamentations 3:6). And one who has no children, as it is written: “Give me children, or else I am dead” (Genesis 30:1).
שולחן ערוך, אורח חיים רס״ג:ג׳ - הטקסט מספריא
הַנָּשִׁים מֻזְהָרוֹת בּוֹ יוֹתֵר, מִפְּנֵי שֶׁמְּצוּיוֹת בַּבַּיִת וְעוֹסְקוֹת בְּצָרְכֵי הַבַּיִת. אִם אֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת לִקְנוֹת נֵר לְשַׁבָּת וּלְקִדּוּשׁ הַיּוֹם, נֵר שַׁבָּת קוֹדֵם. וְכֵן אִם אֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת לִקְנוֹת נֵר לְשַׁבָּת וְנֵר לַחֲנֻכָּה, נֵר שַׁבָּת קוֹדֵם מִשּׁוּם שְׁלוֹם הַבַּיִת, דְּאֵין שָׁלוֹם בַּבַּיִת בְּלֹא נֵר. וְאִם אֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת לִקְנוֹת יַיִן לְקִדּוּשׁ וְלִקְנוֹת נֵר חֲנֻכָּה עַיֵּן לְעֵיל סִימָן תרע"ח.
מצוטט בעמוד אחד
לקוטי שיחות 1
- כרך לז ‹ תזריע-מצורע ‹ תזריע-מצורע ‹ 40 לקו"ש חי"ז ע' 141
עמודים המצטטים את אותם מקורות
הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 18 עמודים.
- אגרות קודש כרך ב שס נדרים סד, ב
- לקוטי שיחות כרך לא שמות שיחה א מאותו ספר נדרים סד, ב
- לקוטי שיחות כרך ה ויצא שיחה א מאותו ספר נדרים סד, ב
- לקוטי שיחות כרך יז הוספות - שיחות ומכתבים שיחה יט מאותו ספר נדרים סד, ב
- לקוטי שיחות כרך כב תזריע שיחה ב מאותו ספר נדרים סד, ב
- לקוטי שיחות כרך כב תזו"מ שיחה א מאותו ספר נדרים סד, ב
- תורת מנחם שיחת יום ב' דחג השבועות ה'תשי"ג נדרים סד, א
- תורת מנחם ש"פ מטות-מסעי, מבה"ח מנחם-אב, ה'תשי"ט נדרים סד, סע"ב
- תורת מנחם תשכ"א שיחת אור ליום ג' דחול המועד סוכות, י"ט תשרי נדרים סד, ב
- תורת שמואל תרל"ח אנכי אנכי כו' נדרים סד, ב
- תורת שמואל תר"ם [ואהבת את ה' אלקיך] ולהבין כו' מזה"פ כו' נדרים סד, ב
- תורת חיים שמות ח"א פרשת שמות ואלה שמות בני ישראל נדרים סד, ב
- תורת חיים שמות ח"ב פרשת תצוה ואתה תצוה את בנ"י נדרים סד, ב
- שארית יהודה שו"ת יורה דעה סימן יב נדרים סד, א
- רשימות שנים אוחזין הוספה מהדורא קמא נדרים סד:
- אגרות קודש בניו הרבנים הקדושים אגרת ט נדרים סד, א
- מבית הגנזים דיני תורה, פשרות ושטרות הבוררים ר' הלל מפאריטש ור' אהרן מבעליניץ נדרים סד, א
- תורת מנחם שיחת ש"פ תשא, ט"ז אדר, ה'תשכ"ח נדרים סד, ב