שיחה א

71שיחה א

א. שמותיו של חג הפסח וסדרם

חג הפסח מכונה בשלושה שמות: א) בתורה שבכתב¹ הוא נקרא "חג המצות". ב) בנוסח התפלה קבעו להוסיף "(חג המצות הזה...) זמן חרותנו". ג) בלשון חז"ל (וכך גם בלשון הנפוצה) נקראים כל שבעת (או שמונת) הימים² בשם "חג פסח".

יש לומר שבחג זה ישנו תוכן עיקרי כללי, המכיל שלושה ענינים, שמתבטאים בשלושת השמות שהוזכרו לעיל.

וכיוון שגם סדר בתורה הוא "תורה" – הוראה³, יוצא ששלושת השמות והוראותיהם באים לפי סדר חשיבותם:

בתחילה מופיע הענין של "חג המצות", השם המופיע בתורה שבכתב, אחר־כך הענין של "זמן חרותנו", מטבע שטבעו חכמים – אנשי כנסת הגדולה^* – לומר בתפלה, ולבסוף – "חג הפסח", שהוא שם הנפוץ בלשון חז"ל ובלשון בני אדם⁴.

ב. יציאת מצרים – הפיכת בני ישראל למציאות חדשה

זמן יציאת מצרים הוא, כמוסבר בנבואת יחזקאל⁵ זמן לידת עם ישראל. ענין זה מתואר בלשון "לידה", לא רק מפני שאז נהיו בני ישראל לעם, דבר שמתאים לאומרו, להבדיל, גם על עמים אחרים, אלא מפני שעל ידי שנהיו לעם, הפכו בני ישראל^* ל"מציאות חדשה"⁶.

כוונת ושלימות⁷ יציאת מצרים הוא מתן תורה, כפי שנאמר⁸ "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה".

[זהו אחד ההסברים לכך שחג השבועות, "זמן מתן תורתנו"⁹, נקבע 72על־ידי ספירת שבע שבתות ממחרת הפסח, וזאת כדי ללמד שחג שבועות, מתן תורה, הוא המשך¹⁰ ליציאת מצרים, לידת עם ישראל].

כלומר, לידת עם ישראל קשורה בכך שהם הופכים לעם־תורה¹¹ – כל מהותם של בני ישראל (גם כיחידים¹²) היא תורה.

והמציאות החדשה איננה רק מפני שבגלות מצרים היו בני־ישראל במצב שפל ביותר, ולא היוו "כלים" מתאימים לקבלת תורה, ואדרבה: בהיותם במ"ט שערי טומאה¹³, הם היו שרויים במצב המנוגד לתורה וקדושה,

אלא בעיקר מפני שהתורה היא "אצלו אמון... שעשועים"¹⁴, חמדה גנוזה שגנוזה לך¹⁵ – היא נעלית לגמרי מן הנבראים, ולפיכך היא היתה לגבי בני ישראל, שהם למטה, ובנוסף לכך במצרים, דבר חדש לגמרי, שלא בתחומם.

בכך מוסברים שלושת השמות – "חג המצות", "זמן חרותנו" ו"חג הפסח". הם מבטאים שלושה שלבים, הנדרשים (ודוקא בסדר זה) כדי ליצור מציאות חדשה.

ג. בהעברת רעיון חדש מרב לתלמיד יש שלושה שלבי־עבודה

את האמור לעיל ניתן להבין באמצעות דוגמא של רב המלמד תלמיד רעיון חדש, שהתלמיד עצמו, בשכלו שלו, לא יכול היה להגיע אליו, לגביו זהו דבר חדש¹⁶, ולא מפני שלא שמע זאת עד עתה, אלא מפני שזה מעבר לתחום שכלו של התלמיד. בלימוד זה דרושים גם־כן שלושה כיווני עבודה:

דבר ראשון צריך להיות אצל התלמיד כיוון של התבטלות עצמית, כמאמר חז"ל¹⁷, שאצל "תלמיד חכם שיושב לפני רבו" צריך להיות "שפתותיו נוטפות מר" ("מרירות מחמת אימה"¹⁸),

[שהרי בכוחותיו ובשכלו שלו אין התלמיד יכול להגיע לרעיון החדש, הנשגב מתחומו. רק התבטלות עצמית – חוסר מציאות – מהווה "כלי" לכך¹⁹, 73בדומה לדברי חז"ל²⁰: "כלי ריקן מחזיק"].

אך לאחר מכן צריך התלמיד להשתדל לקלוט את הרעיון, ולכך עליו להשתמש בשכלו שלו.

[יחד עם זאת שדוקא "כלי ריקן מחזיק" – הרי צריך הוא להיות "כלי" שלם, ללא נקב המבטל את ענינו²¹. ולפיכך אין די בהתבטלות, ויש צורך בהכנה מתאימה לקליטת הרעיון, באמצעות כלי מקבל ומחזיק].

מטרת הלימוד היא, שבסופו של דבר יגיע התלמיד למצב של "קאי (איניש) אדעתי' דרבי'" (=אדם עומד על דעת רבו)²². אמנם במצבו העכשווי אין התלמיד מסוגל להגיע ל"דעתי' דרבי'"²³

– לכן על הרב "לצמצם" את הרעיון בהתאם לשכלו של התלמיד (כך שעומקו של הרעיון יהיה טמון בהעלם ברעיון הפשוט, ה"מצומצם")²⁴ –

אך יחד עם זאת צריך התלמיד לפעול בכיוון של השתחררות ממגבלות שכלו שלו, והתעלות שכלו לדרגת שכלו של הרב. באמצעות זאת הוא יוכל בסופו של דבר להיות "קאי... אדעתי' דרבי'", שהוא שכל נעלה יותר.

ד. הקושי לגבי סדרם של שלבי הלימוד הנ"ל, וההסבר עליו

על הסדר שצויין לעיל בין חלקי הלימוד – תחילה "שפתותיו נוטפות מר" (התבטלות עצמית), ואחר־כך הכנה להיות כלי (מציאות עצמית), מתעורר, לכאורה, קושי:

הגמרא²⁵ אומרת ש"רבה²⁶ מקמי דפתח להו לרבנן אמר מלתא דבדיחותא ובדחי רבנן (=רבה – לפני שהתחיל לימודו לחכמים אמר דבר של שמחה, והחכמים בדחו, שמחו) לסוף יתיב באימתא ופתח בשמעתא (=לבסוף ישב באימה ופתח בלימוד). מכאן נראה שתחלה יש ליצור את השלב של "נפתח לבם"²⁷, הכנת ה"כלי" הראוי להבנת ה"שמעתתא", ורק אחר־כך "יתיב באימתא" (יראה וביטול)?

ההסבר על כך הוא: "מלתא דבדיחותא" אשר "מקמי דפתח להו לרבנן", הוא רק הכנה כללית ללימוד. אין זה חלק מן הלימוד עצמו.

במילים אחרות: "מלתא דבדיחותא" לא נועדה להכין אותו לקליטת הרעיון השכלי, אלא לעורר אצלו את הרצון הכללי לקבל, ששכלו יהי בכלל בהלך רוח של "קבלה"²⁸.

74אבל הקשר בין הרב לתלמיד, העברת הרעיון אל התלמיד, יכול להיווצר רק כאשר "יתיב באימתא²⁹ (ופתח בשמעתא)".

ה. הקושי בסדר "שמאל דוחה וימין מקרבת"

הסדר במאמר חז"ל³⁰ "לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת" קשה לפי האמור לעיל, שהרי לפיו³¹ משתמע שתמיד יש צורך תחילה ב"שמאל דוחה" ורק אחר־כך "ימין מקרבת".

[וההדגשה במאמר זה היא שאת ה"דוחה" יש לעשות ב"שמאל" – יד כהה, ואת ה"מקרבת" ב"ימין"³²].

ועל כך יש לשאול: כיצד מתאים סדר זה למאמר ש"מקמי פתח להו... אמר מלתא דבדיחותא ("מקרבת") .. לסוף יתיב באימתא (כיוון הפוך לקודם)..."?

ועוד: כלל הוא³³ שימין קודמת לשמאל, ואילו כאן שמאל קודמת לימין?

והשאלה גוברת יותר³⁴: לאחר המאמר "לעולם תהא..." מובא ש"יצר, תינוק ואשה, תהא שמאל דוחה וימין מקרבת" – והרי הסדר אצל "תינוק" הוא, שתחילה יש לזרזו ללימוד "בדברים שהם אהובים אצלו לקטנות שניו... קרא ואתן לך אגוזים וכו'", כפי שמרחיב הרמב"ם בפירוש המשניות³⁵.

ומכך מובן שאצל תינוק יש צורך ב"ימין מקרבת" לפני "שמאל דוחה" [כפי שרואים, אכן, במציאות, שאם יגשו אל התינוק בתחילה ב"שמאל דוחה" עלול הדבר להרחיקו לחלוטין מן הלימוד].

הדברים מובנים³⁶ לפי האמור לעיל (בסעיף ד'): במאמר "לעולם תהא..." מדובר רק על סדר ההשפעה בפועל על 75הזולת, שבכך הסדר הוא: תחילה "שמאל דוחה" ואחר כך "ימין מקרבת"³⁷.

אך אין מדובר כאן על פעולות מסוג של "ימין מקרבת" הבאות כהכנה הכרחית לפני עצם ההשפעה³⁸, כאמירת מלתא דבדיחותא לתלמידים, או משיכת התלמיד הקטן ב"דברים אהובים אצלו".

ו. הפיכתם של בני ישראל למציאות חדשה כרוכה בשלושת הענינים הללו

כשם ששלושה ענינים אלו נדרשים בלימוד רעיון חדש, כך הוא גם, וקל וחומר שכך הוא הדבר, כאשר מדובר בשינוי מהותי של מציאות האדם עד להפיכתו ל"מציאות חדשה".

וכך בענינינו, בקשר לבני ישראל, ש"לידתם" כעם ישראל, שהשלמתה היא כאשר "תעבדון את האלקים על ההר הזה" (כפי שהוסבר לעיל בסעי' ב), כרוכה אף היא בשלושת הענינים הללו:

א) כדי שבני ישראל יוכלו לקבל את התורה, יש צורך ב"תעבדון" – עבודה ויגיעה לביטול דמותם הקודמת המנוגדת לתורה. "תעבדון" – עבודת עבד, העובד מתוך התבטלות עצמית וקבלת עול³⁹.

שהרי כדי לקבל את תורת ה' יש צורך ב"נעשה ונשמע"⁴⁰, הקדמת⁴¹ נעשה לנשמע.

ב) מצד שני, העבודה של "תעבדון" איננה מסוג השובר את מציאותו של היהודי, אלא להיפך: זהו עצם מציאותו^*, בדומה לדגים, שלדברי רשב"ג הם אינם חוצצים⁴², והרי יהודים ותורה הם כדגים וים⁴³.

וכך אומרים חז"ל⁴⁴ "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה" (והלא לכאורה, תורה היא ענין של 76"תעבדון" – עבדות?) – כיוון שטבעם האמיתי של היהודים הוא קיום תורה ומצוות, כדברי המשנה⁴⁵: אני נבראתי לשמש את קוני.

ולפיכך: כאשר יהודי אינו מקיים תורה ומצוות ר"ל, הרי למרות שנראה לו שהוא "חפשי" ובלי עול, ושכך קל לו יותר מאשר לו היה מקיים תורה ומצוות, בכל זאת, כיוון שחיים שאינם לפי התורה ח"ו הם ההיפך מן הנדרש לפי מהותו וטבעו האמיתיים, הרי זהו ענין של "עבודת פרך".

[בדומה למאמר חז"ל⁴⁶ שמשמעותה של עבודת פרך⁴⁷ היא "מלאכת נשים לאנשים" – למרות שהעבודה היא, לכאורה, קלה יותר, הרי אצל אנשים זוהי "עבודת פרך", כי זה בניגוד להרגלם וטבעם].

רק כאשר קיים אצלו הענין של "תעבדון", הריהו בן חורין אמיתי.

ג) באמצעות מתן תורה נוצר שינוי נעלה באין ערוך בבני ישראל, עד שהענין של "תעבדון" של בני ישראל, שהוא, לכאורה, עבודה מדודה ומוגבלת, הרי בפנימיותה זוהי עבודה הקשורה בנותן התורה⁴⁸, וכתוצאה מכך היא נעלית מכל מדידה והגבלה.

וזהו שלושת השמות – "חג המצות", "זמן חרותנו", ו"חג הפסח":

"מצה" ("חג המצות") מורה על התבטלות עצמית וחוסר התנשאות⁴⁹.

"חרותנו" ("זמן חרותנו") מורה על כך שהביטול מתהווה במציאותו של היהודי באופן שמורגשת אצלו החרות האמיתית, כפי שהוסבר לעיל, ויש לו הנאה ותענוג מכך.

"פסח" ("חג הפסח") הוא מלשון "דילוג"⁵⁰. דילוג הנעלה בעין ערוך ממה שהיה אצל בני ישראל⁵¹ (מצד ה"דילוג" הנעלה שבא מלמעלה ביציאת מצרים⁵² ומתן תורה), וזוהי עבודה של השתחררות מן ההגבלות, והתעלות לדרגה גבוהה ביותר.

ז. ההוראה בעבודת ה'

אחת מההוראות הנלמדות מכך לגבי עבודת ה' של כל יהודי:

77"ראשית העבודה ועיקרה ושרשה" היא "יראה" וקבלת עול, "עבודת עבד"⁵³, אך עבודה זו איננה צריכה להיעשות מתוך עצבות והישברות, ח"ו, שהרי "ועמך כולם צדיקים"

– אלא אם כן הוא הקים מחיצה מבדילה... שאז עליו לשבור אותן תחילה – "לשבר הקליפות... על־ידי שבירת לבו ומרירות נפשו"⁵⁴ –

כי בקדושה מצד עצמה אין "שבירה". כאשר יש צורך במרירות "ולב נשבר ורוח נמוכה" הרי זה "מצד הגוף ונפש הבהמית"⁵⁵, כאשר הם בבחינת "שולט ח"ו על האדם"⁵⁶, ואז "לב נשבר ומרירות הנפש" (של "גבורות קדושות") מבטלים את שליטתם⁵⁶, אבל "מצד נפש האלקית" אין כלל "שבירה" – אלא "שמחה"⁵⁵.

[זהו גם ההסבר לסיפור: לאדמו"ר הזקן היתה קופסת טבק מכסף, ללא מכסה, כי אדמו"ר הזקן השתשמש במכסה הכסף המבריק כדי לכוון את התפילין שבראש, שיהיו בדיוק באמצע.

כאשר דברו על כך לפני ה"צמח צדק", תוך התבטאות שאדמו"ר הזקן שבר את המכסה מן הקופסא, אמר על כך ה"צמח צדק", ששבירה לא היתה ענינו של ה"סבא" (אדמו"ר הזקן), הוא לא שבר, אלא כפי הנראה, המכסה היה מחובר לקופסא בחוט, וה"סבא" הסיר את החוט המחבר.

ולכאורה יש לשאול: הלא אף אם אדמו"ר הזקן היה שובר את המכסה, הרי היה זה לשם קיום מצוה⁵⁷, ולא ענין של "שבירה" בפני עצמה?

אך הענין הוא כך: בקדושה מצד עצמה אין כלל ענין של "שבירה", ולפיכך היה ברור ל"צמח צדק" שאדמו"ר הזקן בודאי לא שבר את המכסה].

ולפי כל האמור לעיל, הרי ההתבטלות העצמית וקבלת־העול, הנדרשים כ"ראשית העבודה" בעבודת הנפש האלקית עצמה, צריכים להיעשות בשמחה ובחיות, תוך ידיעה שזוהי חירותו האמיתית ומציאותו⁵⁸ האמיתית של יהודי.

(משיחת אחרון של פסח תשל"ז)