72

על־ידי ספירת שבע שבתות ממחרת הפסח, וזאת כדי ללמד שחג שבועות, מתן תורה, הוא המשך¹⁰ ליציאת מצרים, לידת עם ישראל].

כלומר, לידת עם ישראל קשורה בכך שהם הופכים לעם־תורה¹¹ – כל מהותם של בני ישראל (גם כיחידים¹²) היא תורה.

והמציאות החדשה איננה רק מפני שבגלות מצרים היו בני־ישראל במצב שפל ביותר, ולא היוו "כלים" מתאימים לקבלת תורה, ואדרבה: בהיותם במ"ט שערי טומאה¹³, הם היו שרויים במצב המנוגד לתורה וקדושה,

אלא בעיקר מפני שהתורה היא "אצלו אמון... שעשועים"¹⁴, חמדה גנוזה שגנוזה לך¹⁵ – היא נעלית לגמרי מן הנבראים, ולפיכך היא היתה לגבי בני ישראל, שהם למטה, ובנוסף לכך במצרים, דבר חדש לגמרי, שלא בתחומם.

בכך מוסברים שלושת השמות – "חג המצות", "זמן חרותנו" ו"חג הפסח". הם מבטאים שלושה שלבים, הנדרשים (ודוקא בסדר זה) כדי ליצור מציאות חדשה.

ג. בהעברת רעיון חדש מרב לתלמיד יש שלושה שלבי־עבודה

את האמור לעיל ניתן להבין באמצעות דוגמא של רב המלמד תלמיד רעיון חדש, שהתלמיד עצמו, בשכלו שלו, לא יכול היה להגיע אליו, לגביו זהו דבר חדש¹⁶, ולא מפני שלא שמע זאת עד עתה, אלא מפני שזה מעבר לתחום שכלו של התלמיד. בלימוד זה דרושים גם־כן שלושה כיווני עבודה:

דבר ראשון צריך להיות אצל התלמיד כיוון של התבטלות עצמית, כמאמר חז"ל¹⁷, שאצל "תלמיד חכם שיושב לפני רבו" צריך להיות "שפתותיו נוטפות מר" ("מרירות מחמת אימה"¹⁸),

[שהרי בכוחותיו ובשכלו שלו אין התלמיד יכול להגיע לרעיון החדש, הנשגב מתחומו. רק התבטלות עצמית – חוסר מציאות – מהווה "כלי" לכך¹⁹,