שיחה א
381שיחה א
תשא
א. "זה יתנו – כזה יתנו"
על הפסוק1 "זה יתנו... מחצית השקל" אומרים חז"ל2, ורש"י מצטט זאת בפירושו על התורה3: "אמר רבי מאיר: כמין מטבע של אש הוציא הקדוש־ברוך־הוא מתחת כסא כבודו והראהו למשה, ואמר לו: זה יתנו, כזה יתנו".
בדומה לכך אנו מוצאים עוד מספר דברים, שבהם הראה הקדוש־ברוך־הוא למשה דוגמא של הדבר שציוה עליו4: א) "נתקשה משה במעשה המנורה עד שהראה לו הקדוש־ברוך־הוא מנורה של אש"5, ב) "נתקשה משה על מולד הלבנה .. והראה לו באצבע את הלבנה ברקיע ואמר לו: כזה ראה וקדש"6. ג) לגבי איסור שרצים – "וזה לכם הטמא"7, ועוד8.
אין מובן9: לגבי הדברים האחרים אפשר להבין מדוע צריך היה הקדוש־ברוך־הוא להראותם למשה10, כי הם כוללים פרטים וציורים מסובכים: במנורה, למשל, היו גביעים כפתורים ופרחים, וכולם היו צריכים להיעשות "מקשה אחת", וכל פרט צריך היה להיות במקומו המיוחד, ובצורתו המיוחדת וכו'; וכן לגבי מולד הלבנה צריך היה לדעת בדיוק "באיזו שיעור תראה ותהיה ראויה לקדש"11, וצריך לדעת בוודאות שזוהי הלבנה12, ולדעת 382לתאר את אופן עמידתה ברקיע – ככל הפרטים שהגמרא מזכירה בעת בדיקת העדים13, וכן השרצים – שלא ידעו את מראה כולם14.
ואילו ענין מחצית השקל15 אינו כרוך בשום קושי כדי לדעת מהי משמעותו16, וכבר מוצאים זאת אצל אליעזר עבד אברהם17, ודי היה אם הקדוש־ברוך־הוא היה מצווה שיתנו מחצית השקל. ומדוע גם כאן הראה לו הקדוש־ברוך־הוא "מטבע של אש"?
בעלי ה"תוספות" מסבירים ב"מנחות"18, מדוע אין הגמרא מונה שם בין הענינים שבהם נתקשה משה (מנורה, קידוש החודש ושרצים), את מחצית השקל: "דלא שייך התם נתקשה, אלא משום דלא הוה ידע19 בשום ענין אם לא היה מראהו" (=שבענין מחצית השקל לא שייך לומר שמה התקשה, אלא כלל לא היה יודע מהי הכוונה אם ה' לא היה מראה לו). ולכאורה, אין זה מובן כלל: מדוע לא היה משה יודע מהו שיעור מחצית השקל20? ואף אם הוא לא ידע, היה הקדוש־ברוך־הוא יכול לפרט לו בדיבור כמה צריך להיות21 שיעורו ומשקלו22?
יתר־על־כן: אף אם נניח שאת השיעור המדוייק של מחצית השקל ניתן לדעת רק באמצעות דוגמא מוחשית – מדוע צריכה היתה להיות "מטבע של אש"? אדרבה – היה מדוייק יותר 383להראות לו את מחצית השקל23 שצריך לתת ממש – מכסף, כשם שהקדוש־ברוך־הוא הראה לו לבנה ברקיע, ושרצים24.
[העובדה שהקדוש־ברוך־הוא הראה למשה "מנורה של אש" מובנת, כי עד אז לא היתה כלל בעולם מציאות של מנורת זהב כזאת25, אבל מחצית השקל היתה מטבע קיימת בעלת שיעור ומשקל גשמי26].
בנוסף לכך יש להבין: ה"תוספות" במסכת חולין27 עונים לשאלה שדלעיל, של ה"תוספות" במסכת "מנחות" תירוץ שונה: "הני (=אלו) אף־על־פי שהראהו, לא נתקשה בהן, אלא שתמה על הדבר: מה יוכל אדם ליתן כופר נפשו28, הראהו הקדוש־ברוך־הוא..." – ולכאורה שני תירוצי ה"תוספות" סותרים זה לזה: לפי התירוץ ב"מנחות", הרי במחצית השקל היה יותר מאשר "נתקשה משה", כי הוא כלל "לא הוה ידע בשום ענין אם לא היה מראהו" ולעומת זאת, לפי התירוץ ב"חולין" יוצא, שמשה "לא נתקשה בהן", וידע בדיוק את השיעור, גם אם הקדוש־ברוך־הוא לא היה מראה לו, אבל הקדוש־ברוך־הוא "הראהו" בגלל סיבה אחרת29?
ב. מצות מחצית השקל – לפי הרמב"ם
כדי להבין זאת יש להסביר תחילה את דברי הרמב"ם30 לגבי מצות מחצית השקל: "הציווי שנצטוינו ליתן מחצית השקל בכל שנה, והוא אמרו יתעלה: ונתנו איש כופר נפשו ואמר: זה יתנו"31. לכאורה: לשם מה מצטט הרמב"ם את שני הפסוקים ואינו מסתפק בפסוק "זה 384יתנו"32? במיוחד קשה הדבר, כיוון שהציווי על נתינת מחצית השקל כתוב דוקא בפסוק "זה יתנו על העובר על הפקודים מחצית השקל"33, ולעומת זאת, בפסוק "ונתנו איש כופר נפשו" אין מוזכרת עצם מצות נתינת מחצית השקל, אלא, שאם "תשא את ראש בני ישראל" הרי אז "ונתנו" – "כופר נפשו" כדי ש"לא יהיה בהם נגף בפקוד אותם".
ג. המחלוקת בין רש"י לרמב"ם בענין הכפרה
ההסבר לכך הוא: במצות נתינת מחצית השקל ישנם שני דינים: א) הנתינה צריכה להיות חד פעמית, כפסק הרמב"ם34 "ואינו נותנו בפעמים רבות היום מעט ולמחר מעט אלא נותנו כולו כאחת בפעם אחת". ב) צריך לתת מטבע של "מחצית השקל כסף"35 (וברור שלא "שווה כסף" בשווי של מחצית השקל36).
על פסקו של הרמב"ם שצריך לתת את מחצית השקל בפעם אחת, מסביר הגאון הרוגוצ'בי37, שהסיבה לכך היא, שנתינת מחצית השקל היא כקרבן וכפרה – ובכפרה אין מועילה נתינה לחצאין, כפי שאומרת הגמרא38 לגבי גזל הגר "החזירהו (לכהן) חצאין לא יצא, מאי טעמא? אשם קריא רחמנא" (=משום שהתורה כינתה כסף זה בשם אשם, שהוא קרבן וכפרה).
את הכפרה שבמחצית השקל אפשר לראות בשני אופנים: א) בכך, שבכסף זה נקנים קרבנות הציבור במשך השנה, וקרבנות אלו הם לכפרה39; ב) שעצם נתינת מחצית השקל היא כפרה – כקרבן יחיד.
ויש לומר, שזוהי מחלוקת בין רש"י לרמב"ם: רש"י מסביר40 "ועל אותה תרומה נאמר: לכפר על נפשותיכם, 385שהקרבנות לכפרה הם באים". כלומר, שבמחצית השקל נאמר "לכפר על נפשותיכם" – בלשון רבים, שזוהי כפרה על ציבור, כי באמצעות הכסף נקנים קרבנות הציבור, שהם כפרה41.
ואילו הרמב"ם לומד זאת, כדלעיל, מן הפסוק "ונתנו איש כופר נפשו", שנאמר בלשון יחיד. כלומר, אין הכוונה לכפרה שבקרבנות הציבור, אלא שזהו כ"קרבן בפני עצמו"42 – הנתינה עצמה היא כפרה43.
יש לומר, שזוהי הסיבה להבדל נוסף בין רש"י לרמב"ם: לדעת רש"י44 צריך לכוון בעת נתינת מחצית השקל, שנתינתו היא לצורך קרבנות ציבור, ואילו מדברי הרמב"ם מובן שזהו ענין בפני עצמו, כפי שמוכח מכך שבפרק הראשון בהלכות שקלים הוא מדבר רק על מצות נתינת מחצית השקל ועל אופן קיומה, ואינו מזכיר כלל45 ש"מצות עשה מן התורה ליתן כל איש מישראל מחצית השקל בכל שנה ושנה", מפני שצריך להקריב קרבנות ציבור46 מתרומה חדשה, וגם בפרק ד' הוא מתחיל ענין זה כענין חדש לגמרי*: "תרומת הלשכה מה יעשה בה, לוקחין ממנה תמידין של כל יום והמוספין וכל קרבנות הציבור". כלומר, עצם נתינת מחצית השקל איננה בשביל קרבנות הציבור, אלא ככפרה בפני עצמה, והעובדה שבכסף זה נקנים קרבנות הציבור הוא ענין בפני עצמו47.
ד. שני הפסוקים – שני דינים
לפי זה מובן מדוע מצטט הרמב"ם 386בספר המצוות את שני הפסוקים הנ"ל – כי מכל אחד מהם נלמדת משמעות אחרת של מצות נתינת מחצית השקל: מן הפסוק "ונתנו איש כופר נפשו" לומדים, שנתינת מחצית השקל היא כפרה כקרבן; ומן הפסוק "זה יתנו", לשון המראה על נתינה של דבר אחד, שאינו ניתן כסכום וצירוף של עשר גרה (נפרדים), ויש לתתם בפעם אחת, כמחצית שקל אחת, (כלשון הגאון הרוגוצ'בי48) – "שיעור העצמיי", ולא "שיעור מצטרף".
מכך נלמדים שני הדינים: אחד בקשר לנתינה שעל־ידי הגברא, ואחד בקשר ל"חפצא" של מחצית השקל: מן הפסוק "ונתנו איש כופר נפשו" לומדים49 את ההלכה בקשר לגברא, שהוא צריך ליתנו בבת־אחת, ולא לחצאין50, כדלעיל; ומן הפסוק "זה יתנו" לומדים את ההלכה לגבי ה"חפצא", הדבר הניתן, שהחובה היא לתת דוקא "זה" – את המציאות51 של מחצית השקל ממש – מטבע של מחצית השקל52, ולא כסף בשוויו או במשקלו.
[ויש לומר, שדברים אלו מודגשים בשני הבטויים שברמב"ם "נותנו: א) כולו כאחת ב) בפעם אחת"53].
387ה. מטבע של אש – מהות ולא כמות
לפי־זה יובן מדוע ההסבר ל"זה יתנו" הוא, "כמין מטבע של אש הוציא הקדוש־ברוך־הוא מתחת כסא כבודו והראהו למשה ואמר לו זה יתנו – כזה יתנו", ומובנת הסיבה לכך שהקדוש־ברוך־הוא הראה לו דוקא מטבע של אש, כדלהלן:
ההבדל בין אש לבין יסודות אחרים של חומר הבריאה* הוא: סוגי חומר אחרים – רוח מים ועפר – נמדדים לפי כמותם, לפי הנפח שהם תופסים, או לפי ערכם ושוויים. "אש" אינה נמדדת לפי המקום שהיא תופסת ואיננה מוגבלת בשטח או בנפח – מהותה של ה"אש" היא יותר איכותית54, ואף אש קטנה מתפשטת והולכת55.
לפיכך, אילו היה הקדוש־ברוך־הוא מראה לו מחצית השקל מכסף, עדיין לא היה ברור מהי בדיוק המצוה ומה צריכין ישראל לתת: האם די בכך שמביאים את השווי של מחצית השקל, ואפשר להביא מה שרוצים, ובלבד ששווי הדבר יהיה כשווי מחצית השקל כסף, או שצריך לתת דוקא כסף במשקל מחצית השקל, או דוקא מטבע שמשקלה כמחצית השקל כסף.
לכן הראה לו הקדוש־ברוך־הוא "כמין מטבע של אש", ש"משקלה" הוא "מחצית השקל", כדי להדגיש שהמצוה איננה נתינת הכמות והשווי (אפילו בכסף) של מחצית השקל, אלא את המטבע של מחצית השקל בלבד56.
כלומר, המצוה איננה לתת כסף במשקל ובשווי של מחצית השקל, ואחד התנאים הוא גם שכסף זה יהיה בצורת מטבע, אלא זוהי כל מהות המצוה: "זה יתנו" נתינת מטבע זו – מחצית השקל.
דבר זה מתבטא דוקא ב"מטבע של אש", שאיננה דבר הניתן למדידה בערך ובשווי, אלא במציאותה הממשית.
ברור, שאי־אפשר לתת "מטבע של אש", ממש, והכוונה של "זה" היא לענין המיוחד המצוי במטבע של אש כפי שהוא נמצא במטבע של כסף.
ו. שני תירוצי ה"תוספות" – שתי משמעויות
לפי־זה אפשר להבין כיצד שני התירוצים (שהובאו לעיל בסעי' א) אינם חולקים זה על זה, אלא מתאימים לשתי המשמעויות שבנתינת מחצית השקל, כפי שהוסבר: במסכת מנחות נאמר ב"תוספות" "משום דלא הוה ידע (איזה 388מטבע יביאו57) בשום ענין אם לא היה מראהו" –
אילו לא היה הקדוש־ברוך־הוא מראה לו מטבע של אש, לא היה משה יודע כלל (ולא זו בלבד שהיה מתקשה) מהו הדין שצריך להיות לגבי "זה יתנו", מהו התנאי שצריך להיות בחפצא של המטבע, כדלעיל.
במסכת חולין נאמר ב"תוספות", שתמיהתו של משה היתה על נתינת הגברא – "מה יוכל אדם ליתן כופר נפשו", שהרי אין זה קרבן58.
ז. "כפרה" ו"כופר"
לפי־זה, שתמיהת משה נבעה מאי־ידיעתו שמחצית השקל הוא קרבן, יוצא, שהענין ש"הראהו מטבע של אש" לא היה רק כדי להסביר לו את משמעות המצוה מצד החפצא של מחצית השקל, אלא גם59 כדי להסביר את נתינת הגברא (כפרה כקרבן).
ההסבר לזה הוא:
בכפרה כלולים שני ענינים: א) כפרה באמצעות קרבנות, "לכפר על נפשותיכם", ב) "כופר נפשו".
"כפרה" על־ידי הקרבנות היא, כמשמעות המושג כפרה – מחילה, שטומאת החטא נסלחת ונמחקת; ואילו "כופר נפשו" איננה הסרת החטא, אלא פדיון הנפש, נתינת תמורתה כביכול. בכך מוחלפת60 הנפש, כביכול, ונעשית כמציאות חדשה.
שני ענינים אלו הם שני סוגים הקיימים בכלל בענין של היטהרות מטומאה כפשוטה61.
טבילה במים מסירה את הטומאה; טבילה באש, וכדברי הגמרא62 "עיקר טבילותא בנורא", אינה מסירה את הטומאה63, אלא תוכנה כפעולת האש כפשוטה – "מחזירן לכבשן" – נוצרת מציאות חדשה לגמרי64.
וזהו ההבדל בין הכפרה שבקרבנות לבין "כופר נפשו" שעל־ידי מחצית השקל: הקרבנות (באופן כללי) 389מכפרים על שגגות65, ובודאי לא על כריתות ומיתות בית־דין66; ואילו נתינת מחצית השקל מטרתה, כבפעם הראשונה, לכפר על חטא העגל67 שנוגע לעצם המציאות – חובת מיתה, ולפיכך צריך להיות "כופר נפשו" – צריכה להתהוות מציאות חדשה.
וגם את זאת גילה הקדוש־ברוך־הוא למשה באמצעות "מטבע של אש" שמשמעות הכפרה של מחצית השקל היא כטבילה באש – יצירת מציאות חדשה68.
ח. "מטבע של אש" בעלת משקל
אמנם, הקב"ה הראה למשה "מטבע של אש" כדי להדגיש שנתינת מחצית השקל איננה ענין של שווי ומשקל, אלא "זה יתנו", כפי שהוסבר לעיל, אך בכל זאת, רש"י אומר שה"מטבע של אש" היתה בעלת משקל69 של מחצית השקל – "הראה לו כמין מטבע של אש ומשקלה מחצית השקל",
ומן העובדה שהקדוש־ברוך־הוא עשה נס בתוך נס, שלא די שהראה "מטבע של אש" נעשה נס שמטבע של אש היתה בעל משקל ברור, שגם בפרט של "משקל" חידש הקדוש־ברוך־הוא דבר מה למשה, שאלולא היה מראה לו "מטבע של אש ומשקלה..." לא היה משה יודע פרט זה מעצמו.
במילים אחרות: בנתינת מחצית השקל חשוב שמחצית השקל תהיה דומה דוקא ל"מטבע של אש" שהיא בעלת משקל, ולא די שתהא זו "מטבע של אש" בלבד.
ט. השאלה על תמיהת משה, וההסבר
כדי להבין זאת יש להקדים ולהסביר, שמקורה של תמיהת משה "מה יוכל אדם ליתן כופר נפשו", שבעקבותיה הראה לו הקדוש־ברוך־הוא מטבע של אש, הוא במדרש70, 390ושם מוסבר שהציווי ("ונתנו .. כופר נפשו") הוא אחד משלשת הדברים ש"שמע משה מפי הגבורה ונבהל ונרתע לאחוריו", וכך נאמר שם "בשעה71 שאמר לו הקדוש־ברוך־הוא: צו את בני־ישראל את קרבני לחמי לאשי, אמר משה: מי יוכל להספיק לו קרבנות אם אנו מקריבין לפניו כל חיתו שדי... אינו מספיק לו... אמר לו הקדוש־ברוך־הוא: איני מבקש לפי כחי אלא לפי כוחן כו'. בשעה שאמר לו הקדוש־ברוך־הוא ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, אמר משה: מי יוכל לעשות לו מקדש שישרה בתוכו הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך... אמר הקדוש־ברוך־הוא: איני מבקש לפי כחי אלא לפי כחן...".
אין מובן: הרי משה כבר שמע לפני־כן*, לגבי המשכן, ש"איני מבקש לפי כחי אלא לפי כחן", ואם כך מדוע "נבהל" ותמה בשמעו את המילים "ונתנו איש כופר נפשו"?
לכאורה, אין לומר שתמיהתו של משה נבעה מכך שזהו "כופר נפשו" על חטא העגל, הנוגע לעצם המציאות, כדלעיל72, כי גם לגבי זאת מוצאים, שהקדוש־ברוך־הוא ציוה להקריב פר בימי המילואים למען "לכפר73 על מעשה העגל שהוא פר"*.
ההסבר לכך הוא:
לגבי המשכן מובן: שכל מה שעשו ישראל היה "לפי כחן", כי הם השתתפו בזה לפי נדבת לבם, "כל איש אשר ידבנו לבו"74, "כל נדיב לב יביאה"75; וכך גם בענין הקרבת הפר מובן הדבר, כי ההלכה לגבי קרבן היא, ש"יקריב אותו לרצונו"76 – הדברים תלויים ברצון המנדב ובעל הקרבן, דבר המדגיש שזה "לפי כחן" – יש כאן "כחן של ישראל";
אבל במצות מחצית השקל מוכרח כל אחד להשתתף, בין אם הוא רוצה ובין אם לאו, ואף "כופין את מי שלא נתן עד שיתן וכל מי שלא יתן ממשכנין אותו ולוקחין עבוטו בעל כרחו ואפילו כסותו"77 –
[אמנם גם בקרבנות יש דין של "כופין אותו", אבל באופן של "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני"78, כלומר, בעת הקרבת הקרבן חייב האדם לומר בדבורו "רוצה אני", ואף־על־פי שבחיצוניות זה דיבור כפוי, הרי לאמיתו של דבר מתאים דיבור זה 391לאמת, כי בפנימיות נפשו רוצה כל יהודי לקיים את רצון השם (כמוסבר ברמב"ם79); ואילו בענין מחצית השקל איננו מוצאים שצריך לומר "רוצה אני", ואין כל הכרח שהנתינה תהיה מרצון, והנתינה היא פעולת יד חיצונית בלבד, שנפש היהודי אינה ניכרת בה],
ואם־כן, כיצד ייתכן שנתינה כזאת תהיה "כופר נפשו"80, בעוד אשר אין כאן בכלל ענין של "כוחו" – כחן של ישראל"!
לכן הראה הקב"ה למשה "מטבע של אש ומשקלה מחצית השקל", שנלקחה, כדברי המדרש, "מתחת כסא כבודו" כפי שיוסבר להלן.
י. הנתינה – גילוי של עצם הנשמה
ההסבר הפנימי לכך שבמחצית השקל אין את הדין של "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני" (ובמיוחד קשה הדבר לפי האמור בסעי' ג' שנתינה זו היא כקרבן) הוא, שמחצית השקל ניתנה ככפרה על חטא העגל, שפגע בעיקר קיומם ומציאותם של ישראל, וניתק אותם גם מצד נפשם ופנימיותם ר"ל, ולא תועיל כאן נתינה באופן של "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני".
לפיכך "הראה לו מטבע של אש" אשר "הוציא הקב"ה מתחת כסא כבודו": מצד פנימיות הנשמה כפי שהיא נמצאת בגוף לא היתה נתינה זו יכולה להיות לפי כחן של ישראל. דבר זה יכול להיעשות רק מצד עצם הנשמה, הנעלה מגילוי, כי עצמות הנשמה היא עצמות כל הכחות81, כולל העשיה החיצונית.
זוהי המשמעות של "הראה לו" – הקב"ה גילה, בדרך שמלמעלה למטה, שגם "מטבע של אש" נלקחת "מתחת כסא כבודו" – את בחינת ה"אש" שבנשמה, עצם הנשמה, כפי שהיא בשורשה למעלה, כדברי חז"ל82 "הנשמות גזורות מתחת כסא הכבוד"83.
ואת זאת הוא גילה והוריד אל "משקלה" – הורדת עצם הנשמה אל כל כחות הנפש כאן למטה, ואפילו לתוך משקל וכו'. כלומר, "מטבע של אש" – עצם הנשמה – איננה דבר נפרד מן הכחות המתבטאים בנתינה גשמית, אלא ה"מטבע של אש" עצמה – "משקלה מחצית השקל".
לפיכך, גם כאשר הנתינה מתבצעת על־ידי היהודי ללא אמירתו "רוצה אני", נתינה גשמית וחומרית, ללא רצון ושמחה – כ"משקל" השוקל ומושך כלפי מטה וצריך לטרוח לשם כך ואף יש הכרח בדבר, הרי גם אז האמת היא, שאצל יהודי, גם נתינה 392כזו קשורה ל"אש שבנשמה", כי פנימיות כח העשיה והנתינה היא גילוי של "תחת כסא כבודו" – עצם נשמתו.
יא. הקשר בין שני הענינים שבמחצית השקל
לפי כל האמור לעיל מובן הקשר בין שני הענינים הנ"ל הכלולים במחצית השקל – הענין של "ונתנו איש כופר נפשו" (שהנתינה היא קרבן) והענין של "זה יתנו" (שחייבת להיות דוקא מטבע כזו) שהרי שניהם מבטאים אותה נקודה, שנתינת מחצית השקל נובעת מ"אש", מעצם הנשמה:
עצם הנשמה נעלית מ"התחלקות" ומובן, שגם הנתינה שנובעת ממנה דומה לכך: צריך לתת בבת אחת – ללא חלוקה, ושיעורו של המטבע איננו כמותי (אין לתת את שוויו או את משקלו) אלא איכותי.
ולכן הכפרה של מחצית השקל היא באופן של "אש" יצירת מציאות חדשה לגמרי, כי כאשר מתגלה עצם הנשמה משתנים כל כחות הנפש84 של האדם.
יב. ה"זעזוע" של משה מביא לידי גילוי ה"אש" ב"משקל"
כל הענין של "מטבע של אש הוציא הקב"ה... והראהו למשה", התרחש רק לאחר85 שמשה "נבהל ונרתע לאחוריו", כי דוקא כאשר הדרגה של "משה" – ה"חכמה"86 שבקדושה – "נבהלת", ואינה יכולה להבין כיצד עשיה ופעולה חיצונית יכולה להיות כפרה, הרי זה מעורר ומביא לידי כך שהקב"ה יראה ויגלה למטה את הדרגה של "אש" שבנשמה עד לתוך הדרגה הנמוכה של "משקל", כלומר, גילוי עצם הנשמה בכוחותיה למטה עד למעשה המצוות של יהודי.
וזוהי ההוראה הנלמדת לעבודתו של כל אחד ואחד: לפעמים אין היהודי מרגיש תענוג וחיות בלימוד התורה ובקיום המצוות, והוא עושה זאת כ"מצות אנשים מלומדה", כגוף בלי נשמה"87, ולעתים נחשבים הדברים אצלו כטירחה וכעול, והוא צריך להכריח את עצמו לקיים את רצון ה', רק כעבד שאין לו ברירה –
עליו לדעת, שעצם מחשבתו על כך מתוך התבוננות והתעמקות לנפשו, על־ידי דרגת "משה" שבו – "חכמה שבנפש"88, והזדעזעותו מכך שאין לו רצון וחיות בעבודת ה', יעוררו89 את 393הענין של "הראהו מטבע של אש...", שהקדוש־ברוך־הוא יעזרהו, ויגלה את דרגת "משה" שבנפשו, את האש – עצם הנשמה – אל תוך הדרגה הנמוכה של "משקלה", ואל כחות הנפש עד למעשה, באופן גלוי.
יג. לקרב כל יהודי לתורה ולמצוות
מצד שני נלמדת מכאן הוראה: כאשר יש יהודי, שבינתיים אינו מתנהג כפי שצריך להתנהג בן אברהם יצחק ויעקב, מוטלת החובה על כל יהודי לקרבו לתורה ולמצוות. אבל יש הטוענים: כיצד אפשר לומר ליהודי כזה שעליו להניח עכשיו תפילין, או לקרוא קריאת שמע וכדומה, כאשר אין הוא מבין כלל את משמעות הדברים, ואין לו שום רצון לבצעם, ומהי התועלת אם נכריחו להניח תפילין, אם הוא עושה זאת רק מפני שמתוך נימוס קשה לו לסרב, אבל מעשה המצוה עצמו איננו משמעותי כלל בעיניו?
לטענתם, צריך הסדר להיות שונה: בתחילה, לדבריהם, צריך להסביר לו צעד אחר צעד יום אחר יום, ולשכנעו במדה כזאת עד אשר יבין בשכלו שצריך לקיים מצוות, ואז הוא יתחיל בעצמו לקיימן מתוך רצון ותענוג.
על כך אנו לומדים ממחצית השקל: כאשר יהודי מקיים מצוה, ואפילו באופן של "משקלה", ללא שום תענוג ורצון, ואפילו מתוך כפיה, מראה לו הקדוש־ברוך־הוא שלאמיתו של דבר עשיה זו היא מטבע של אש, ונובעת מן ה"אש" של עצם הנשמה, שהיא רצונו האמיתי.
ואדרבה – על־ידי שיהודי ישפיע על אחר לקיים את המצוה אפילו מתוך כפיה, מכיון שבאמיתית הרי־זה קשור עם "אש" שבנשמה, יביא הדבר לידי כך שה"מטבע של אש" תתגלה בגלוי בכל הדרגות, עד ל"משקלה", ולמעשה הגשמי, וזה יהיה רצונו ותענוגו בגלוי, ובסופו של דבר הוא יקיים את המצוה בכל ההתלהבות והחום של אש הנשמה.
ודבר זה יחיש את הקרבת הקרבנות (שהובאו90 ממחצית השקל) בבית המקדש השלישי בירושלים עיר הקודש, אשר "באש אתה עתיד לבנותה91", "ואני אהיה לה נאם ה' חומת אש סביב92", במהרה בימינו ממש.
הערות
עמוד 381
- 1. פרשתנו ל, יג.
- 2. ירושלמי שקלים פ"א ה"ד. תנחומא פרשתנו ט. נשא יא. במדב"ר פי"ב, ג. פסיקתא דר"כ פ"ב (כי תשא). פסיקתא רבתי פט"ז (בסופו). – ראה תו"ש עה"פ – בכהנ"ל בשינוים קלים. ובפס"ר פ"י (בסופו): מטבע של אש קטן: ושם לפנ"ז: כמין מטבע של שערה של אש. אבל שם לא הובא בשם ר' מאיר. ובתיב"ע עה"פ: דין שיעורא איתחמי למשה בטוורא הי כדינרא דאדא והיכדין א"ל כדין יתנון.
- 3. אבל ליתא שם "מתחת כסא כבודו" (כבמדרש תהלים מזמור צא. פס"ר הנ"ל), ומוסיף "ומשקלה מחצית השקל". וראה לקמן בפנים.
- 4. מנחות כט, א. מכילתא בא יב, ב. ספרי בהעלותך ח, ד. שמו"ר פט"ו, כח. ועוד. וראה רא"ם וגו"א בפרש"י פרשתנו, ובפרש"י שמיני יא, ב. בהעלותך שם.
- 5. לשון רש"י תרומה כה, מ. ובגמ' שם בתנא דבי ר' ישמעאל "עד שהראה לו הקב"ה באצבעו" (ועד"ז במכילתא וספרי שם). וכ"ה בפרש"י בהעלותך שם. וראה רא"ם וגו"א תרומה ובהעלותך שם.
- 6. לשון רש"י בא שם.
- 7. שמיני יא, כט. וראה רש"י שם יא, ב.
- 8. במנחות (ומכילתא) שם "אף הלכות שחיטה". וראה תוד"ה שלשה שם. ובשמו"ר שם: ד' דברים .. הראהו שמן המשחה. משא"כ הנאמר לפנ"ז במנחות שם: "ארון של אש ושלחן של אש כו' ירדו מן השמים וראה משה ועשה כמותם" – לא נתקשה בהם (ראה גו"א תרומה שם).
- 9. כמו שהקשה בגו"א בפרש"י פרשתנו. אלשיך עה"פ (קושיא הא'). זית רענן ליל"ש פרשתנו. אוה"ח עה"פ.
- 10. ראה גו"א שמיני שם. חדא"ג מנחות שם.
- 11. לשון רש"י בא שם. וראה רא"ם וגו"א שם.
- 12. ובפרט לפי' הראגוצובי (ראה צפע"נ עה"ת בא שם).
עמוד 382
- 13. בפרש"י מנחות שם ד"ה ראש חודש: בשעת מולד לבנה אינה נראית כ"א מעט ואינה ניכרת כדאמרינן בר"ה כזה ראיתם אם כזה ראיתם.
- 14. בפרש"י שם: שרצים, לא הי' מכיר איזה טמא ואיזה טהור. הלכות שחיטה, לא הי' מבין מהיכן היא מוגרמת.
- 15. להעיר מרע"מ בזח"ב (קנז, סע"ב): ומכלא לא אתקשי לך למעבד אלא תלת מלין דרשימין באתוון דשמך מנורה שקלים החודש.
- 16. ראה דברי דוד (להט"ז) בפרש"י: דשם לא מנו אלא דברים שנתקשה משה להבינם כי יש הרבה פרטים בהם כו' אבל כאן לא הי' קושי במטבע של מחצית השקל.
- 17. ח"ש כד, כב ובפרש"י.
- 18. שם ד"ה שלשה.
- 19. ובשטמ"ק שם: ס"א איזה מטבע יביאו אם לא כו'.
- 20. וצ"ע בזית רענן שם (שלאחרי שמקשה "בשלמא מנורה לא הי' לו להבין אם לא הי' מראה לו אבל הכא מה הוצרך להראות לו הול"ל שיתנו מחצית השקל", מוסיף): והתוס' במנחות כתבו כיוצא בזה. ואולי צ"ל: והתוס' בחולין (הובא לקמן בפנים. וראה לקמן הערה 29).
- 21. ועד"ז יש להקשות בתי' (הא') שבגו"א בפרשתנו. וע"פ המבואר לקמן בפנים יש לבאר גם פירושו.
- 22. ראה משכיל לדוד בפרש"י, שהקשה על פי' התוס' (ולפי פירושו: למאן דדריש דהראהו מטבע של אש .. נתקשה כמו אינך דה"נ יש קושי בדקדוק המשקל). וי"ל כוונת התוס' (ובפרט ע"פ גירסת השטמ"ק) דכל מטבע הוא לא רק שיעור ומשקל, כ"א יש לו גם צורה וציור מסוים, וזה קשה להודיע כ"א הוצרך להראותו. ובפרט אם נאמר שעדיין לא הי' מטבע כזו* (ובפרש"י ח"ש שם היינו רק משקל. וכמובן דוחק הוא) (ולהעיר מרמב"ן פרשתנו ריש פסוק יג). אבל עדיין אינו מובן כי אין לומר שזה קשה להבין יותר מצורת המנורה והחודש כו' עד "דלא שייך התם נתקשה אלא משום דלא הוה ידע בשום ענין".
- . ראה חלקי אבנים (להרב דוד לידא פירדא, שנת תג"ן. ניו יארק תשל"ג) בפרש"י, צפע"נ הל' שקלים נסמן לקמן הערה 56 ועוד.
עמוד 383
- 23. ראה חלקי אבנים בפרש"י.
- 24. ראה תי' הב' בגו"א. אלשיך ודברי דוד שם ע"ד הדרוש וכו'.
- 25. ואף שהקב"ה הי' יכול לעשות מנורה זהב להראותו, הרי המנורה שבמשכן צריכה שתיעשה ע"י משה (בנ"י) – ראה גו"א בפרש"י תרומה ובהעלותך שם. אבל ראה רא"ם שם – ולא עביד קוב"ה ניסא למגנא לברוא מנורת זהב ולבטלה אח"כ (שהרי אסור להשתמש בה לבד במשכן). ואולי גם י"ל דהאיסור לעשות מנורת בת ז' כו' (ר"ה כד, סע"א ואילך. וש"נ) חל גם על למעלה. משא"כ זה במחצית השקל. ועוד ועיקר: בהמנורה נאמר "אשר אתה מראה בהר" (תרומה שם, ראה פרש"י שם. מנחות שם). משא"כ מחה"ש.
- 26. ובנוגע לגודל וצורת המטבע – נראה בפועל במטבעות דזמן הבית וכו' שלא היו מדייקין בזה.
- 27. מב, א ד"ה זאת.
- 28. ועד"ז הוא בשטמ"ק לתוס' מנחות שם: א"נ התם לא נתקשה רק בהא דדבר מועט יכפר על עון העגל.
- 29. כוונת התוס' בחולין בפשטות היא: הקב"ה עדיין לא אמר לו שיתנו מחצית השקל, ותמיהתו "מה יוכל אדם ליתן כופר נפשו" היתה ע"ז שאמר לו הקב"ה "ונתנו איש כופר נפשו", [וכדמוכח במדרשים הנ"ל הערה 2, וכן ממ"ש במדרשים הנ"ל (פסיקתא דר"כ שם לפנ"ז, תנחומא פרשתנו יא (ובכ"מ)), שהיו סבורין שצריך ליתן ככר כסף כו']. ואולי מפרש כן הזית רענן גם בתוס' מנחות "דלא הוה ידע בשום ענין" מאמירת הקב"ה "ונתנו איש כופר נפשו" לחוד (וראה צאן קדשים לתוס' מנחות שם). אבל הא גופא צ"ע: למה הוצרך להראות לו מטבע של אש, ולא די באמירה שיתנו מחצית השקל.
- 30. בסהמ"צ מ"ע קעא.
- 31. כ"ה בהעתקת קאפח. ובסהמ"צ שלפנינו "ואמרו זה יתנו כל העובר על הפקודים מבן עשרים וגו'" עירוב ב' הפסוקים (יג־יד). ובהעתקת העליר ליתא "מבן עשרים וגו'".
עמוד 384
- 32. משא"כ בכו"כ מקומות בסהמ"צ שמביא יותר מפסוק אחד כותב "וכבר נכפל זה הציווי" (וכיו"ב) ומביא הנאמר במק"א, משא"כ כאן. ואפי' אם רוצה להביא ב' הפסוקים הו"ל להביאו זה אחר זה ולא להפסיק "ואמר" (ואמרו). כאילו שזהו עוד ענין. וראה ברכות ומכות בסופן (ועוד) "מאי ואומר".
- 33. ורק כתוב זה הביא במנין המצוות שבריש ספר היד ובפיה"מ ריש שקלים. וראה תיו"ט שקלים פ"א מ"ד: "ולדברי הרב שכתב כו'".
- 34. ריש הל' שקלים.
- 35. לשון הרמב"ם שם. ובהלכה ה': מחה"ש זו מצותה שיתן מחצית מטבע של אותו הזמן כו'. וראה שם ה"ו. ובפיה"מ להרמב"ם בכורות פ"ח מ"ח: מחצית השקל שהוא צריך להיות כסף צרוף עשוי מטבע* כמו שנתבאר בשקלים. ובפרש"י בכורות שם מט, ב במשנה "אין מביאין שם אלא מטבע של חצי שקלים". ובשו"ת הריב"ש סי' סו: וכן הי' לו לתת מחצית השקל במטבע כסף בעינו. אבל יש סוברין שאפשר ליתן גם פרוטות – ראה חינוך מצוה קה. ובמנ"ח שם סוסק"א. ועוד.
- 36. משנה בכורות שם.
- 37. צפע"נ השלמה ג, א ואילך. וראה צפע"נ לרמב"ם ריש הל' שקלים.
- 38. ב"ק קי, א וברש"י. "ושם דף מ' ע"א גבי כופר" (צפע"נ שם).
- 39. ראה שבועות בתחלתה.
- 40. פרשתנו ל, טו. ועד"ז בפרש"י מגילה כט, ב (ד"ה שלש). וראה חזקוני פסוק יב.
- . כ"ה בהעתקת קאפח. ולפנינו: כסף מזוקק מצויר מטבע.
עמוד 385
- 41. ראה גם תוספתא שקלים פ"א, ב. וצע"ק במ"ש בצפע"נ השלמה שם "ולכך מבואר בתוספתא ספ"א דשקלים דיש עליהם שם כפרה" בהמשך למש"כ "יש עליו שם קרבן בפ"ע". וראה צפע"נ הל' שקלים פ"א ה"ט.
- 42. לשון הצפע"נ בהשלמה שם.
- 43. ולכאורה כן משמע גם ממ"ש הרמב"ן ריש פרשתנו (פסוק יב) באמצע דבריו: ומ"מ אין אדם רשאי לפחות וליתן פחות מחצי סלע בין יחיד בין רבים, כי אין כופר הנפש פחות מכן כדכתיב זה יתנו גו'. אבל בסוף דבריו כתב: שכל הצריך כפרה שהגיע לכלל חיוב המצות יביא מחצית השקל אחד לקרבנות. (וראה רא"ם שם בפרש"י). וראה שקלים פ"ב סה"ג. תנחומא פרשתנו יו"ד, ובכ"מ.
- 44. ד"ה לרבות (מנחות נב, א) הובא בצפע"נ השלמה שם.
- 45. ראה מגילה כט, ב. וש"נ. שקלים פ"א ה"א. וראה ר"ן מגילה שם ד"ה מאי פרשת שקלים רב אמר. וראה ל' המאירי ריש שקלים (והמשנה הראשונה) "פירוש כבר ידעת כו'".
- 46. גם לא בה"ט שם שכ' "בא' באדר משמיעין על השקלים כדי שיכין כל אחד ואחד מחצית השקל שלו ויהי' עתיד ליתן כו'" (וגם אינו מוסיף למקדש. ראה ל' ר"ח מגילה שם). ובפיהמ"ש ריש מס' שקלים: ופירוש משמיעין מכריזין עליהם שיכינו בני אדם שקליהם כדי שתהי' תרומת הלשכה בזמנה כלומר בר"ח ניסן כו'.
- *. אף שיש לומר שתפס לשון המשנה רפ"ד דשקלים.
- 47. עפ"ז (אם שקלים הוא מצוה בפ"ע או בשביל הקרבנות) יש לבאר לכאורה מחלוקת רק ושמואל (מגילה כט, ב) אם פרשת שקלים הוא "צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי", או "כי תשא". ועיי"ש בקושית הגמרא: בשלמא למ"ד כי תשא כו'. וראה ר"ן שם. אבל לפי תירוץ הגמרא שם טעמא מאי כדר' טבי (ראה פרש"י שם) וכן מהמשך הגמרא יש לדחות דאינו שייך לזה. וראה צפע"נ השלמה שם. ואכ"מ.
עמוד 386
- 48. צפע"נ הלכות תשובה פ"ב ה"ב. ומציין "עי' מש"כ פ"א מהל' שקלים". וראה בהנסמן בהערה 51.
- 49. בקרית ספר ריש הלכות שקלים: ואינו נותנו מעט אלא כולו כאחד בפעם אחד דכתיב לא ימעיט ממחצית השקל דאי למימר שיתן חצי שקל הוה סגי לכתוב יתן חצי שקל וקאמר לא ימעיט דרוצה לומר אפילו בנתינה לא ימעיט ממחצית שקל (וראה עד"ז נחל קדומים להחיד"א פרשתנו עה"פ). אבל אף שהרמב"ם ריש הלכות שקלים הביא הכתוב "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט גו'" הרי הביאו ע"ז ד"אפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב ושואל מאחרים כו'". ולא מצינו שיביא הכתוב לעצם חיוב המצוה. ועוד: לדעתו הרי"ז רק דין פרטי בנתינה דלא ימעיט ומזה שהרמב"ם כתבו תיכף בהלכה א' משמע שזהו מעצם גדר המצוה. וי"ל דנפק"מ גם בפועל אם קיים המצוה אלא שחסר פרט זה, או שלא קיים המצוה כלל. וראה רי"ט אלגזי הלכות בכורות פ"ח אות פא בסופו. רי"פ פערלא לרס"ג מ"ע ז (צב, ג). עשה כ' (קמח, ג ואילך). ועוד.
- 50. ואף שזה נכלל כבר בהלימוד ד"זה יתנו", דמכיון שצריך ליתן מטבע כסף הרי בדרך ממילא אא"פ להיות נתינה לחצאין (ולהעיר שבמנין המצות וכן בפיה"מ שקלים הביא רק הכתוב זה יתנו, כנ"ל הערה 33), י"ל דממעט נתינת חתיכות מטבע זה עד שיצטרפו למטבע שלם. או – מכיון שהרמב"ם הביא גם הפסוק "ונתנו איש כופר נפשו" להודיע (גם) גדר מצות נתינת מחצית השקל דהגברא, שהוא כופר נפשו, הרי נמצא דכאשר נותנו בפעמים רבות חסר לא רק בקיום "זה יתנו" (דהחפצא), אלא גם בהקיום ד"יתנו איש כופר נפשו" – הנתינה דהגברא.
- 51. ראה צפע"נ מהד"ת ב, ג. ע, ג.
- 52. וזה שמצינו לדעת הרמב"ם (רפ"ג דהל' שקלים) דשנים נותנין שקל אחד על שניהם, הרי א) כתב "שנים שנתנו על שניהם חייבין בקלבון" ולא כ' "שנים נותנין שקל על שניהם"*. ב) ועיקר: י"ל ד(לדעת הרמב"ם) גם אז נחשב שכ"א נתן מטבע מחצית השקל, וזהו הטעם לחיוב נתינת "קלבון", דלפי שחייבין ליתן מטבע מחצית השקל כסף, לכן כשנותן שקל (על שניהם), בכדי שיקיים מצות נתינת מחצית השקל צריכין (השולחני או הגזבר המקבל) להחליף השקל על ב' חצאי שקלים וזה ניתן להקדש (שרק אז נחשב נתינתו לקיים המצוה ד"זה יתנו") וממילא חייבין ב"קלבון". וראה רמב"ם שם ה"ו.
- 53. וצע"ק אריכות לשון הרמב"ם שם בהשלילה "ואינו נותנו בפעמים רבות (ומוסיף) היום מעט ולמחר מעט", ואולי הם ב' ענינים ובסדר ד"זו ואצ"ל זו". ולכאורה כצ"ל (זו ואצ"ל זו) גם במש"כ "כולו כאחת בפעם אחת" אף אם נפרש (דלא כבפנים, אלא) שניהם בהנתינה דגברא. ולהעיר מהגירסא ברמב"ם (פרענקל) "פעם אחת". ואכ"מ.
- . להעיר משו"ת חמדת שלמה יו"ד סי' לב.
עמוד 387
- *. רמב"ם הל' יסוה"ת רפ"ד.
- 54. עד"ז יש להסביר גם בפי' הגו"א פרשתנו (בתי' הא') במה שהוצרך להראותו מטבע של אש דוקא. ואכ"מ.
- 55. להעיר מזית רענן ליל"ש שם.
- 56. להעיר מצפע"נ לרמב"ם שם ה"ג וה"ה: וזהו מה דאמרינן בירושלמי דשקלים כו' ר"ל שני דברים אחד דדוקא כזה ר"ל כמשקלו וגם מטבע ונ"מ דאם יפחת כו'. וראה מכתבי תורה מכתב פט.
עמוד 388
- 57. גירסת השיטה מקובצת שם כנ"ל הערה 19.
- 58. להעיר על חילוקי הסוגיות בהא דר"מ שהראה לו כמין מטבע של אש: בירושלמי שקלים הובא לענין החפצא דמחצית השקל (בחיוב קלבון), איזה מטבע צריך ליתן (ראה קרבן העדה שם ובמפרשים); במדרשים הנ"ל (הערה 2) – לענין הכפרה בהמשך לתמיהת משה מי יוכל ליתן כופר נפשו.
- 59. לדעת התוס'. משא"כ לדעת רש"י (בפירושו עה"ת), שס"ל שהוא כפשוטו "זה יתנו" להודיעו הדין בהחפצא דמחצית השקל. ולהעיר דעפ"י פי' הא' דרש"י כל המשך הפרשה מדבר רק במחה"ש בשביל מנין בנ"י אלא ש"מהמנין הזה נעשו האדנים". ואכ"מ.
- 60. ע"ד "בעליו יומת. אם כופר יושת עליו ונתן פדיון נפשו גו'" (משפטים כא, כט־ל).
- 61. להעיר מצפע"נ הל' תשובה שם: ב' ענינים להסיר הטומאה, ולטהרה, וב' ההסברות בזה. ואכ"מ.
- 62. סנהדרין לט, סע"א.
- 63. להעיר, דמים עצמם אפשר שיקבלו טומאה, משא"כ אש. וראה ברכות כב, א: מה אש כו'.
- 64. ראה זבחים צו, א. ובתוד"ה אלא שם. תוד"ה התורה (פסחים ל, ב). רא"ש שם (פ"ב ס"ז). טור או"ח סי' תנא ובב"י שם. שו"ע שם סוס"א, ואדה"ז ס"ט.
עמוד 389
- 65. לא רק קרבנות היחיד חטאת ואשם כו' כ"א גם בקרבנות צבור – ראה שבועות בתחלתה. וראה סהמ"צ להצ"צ (דרך מצותיך) מצות עגלה ערופה (ובציונים לשם).
- 66. ורק שעיר המשתלח מכפר על כריתות ומיתות ב"ד (שבועות שם בסוף המשנה. רמב"ם הל' תשובה פ"א ה"ב).
- 67. ראה ירושלמי ותנחומא שבהערה 43. ובמדרשים הנ"ל הערה 2. ולגירסת השטמ"ק מפורש הוא בתוס' מנחות (כנ"ל הערה 28).
- 68. ועפ"ז יובן מש"כ בתוס' חולין שם "הראהו הקב"ה להבחין היטב ולהודיע לישראל", דלפי פשוטו אינו מובן: מה צריך "להבחין היטב ולהודיע לישראל"*? וע"פ הנ"ל יומתק, שהראהו הקב"ה להבחין היטב גדר ותוכן הכפרה דמחצית השקל, שענינו (מטבע של) אש שנעשה מציאות חדשה. ועדיין אינו מובן לכאורה: זה שענינו הוא "כופר נפשו" (ולא רק כפרה דקרבנות) הרי ידע גם לפנ"ז "אלא שתמה על הדבר מה יוכל ליתן כופר נפשו", והיינו איך זהו כופר נפשו ומה נתחדש לו בזה ש"הראהו מטבע של אש"? ויובן ע"פ המבואר לקמן בפנים.
- 69. להעיר גם מתיב"ע עה"פ (הובא לעיל הערה 2).
- 70. שם הערה 2.
- . ולפי הנ"ל דהראה הקב"ה מטבע של אש ענינו להראותו גדר החפצא דמחצית השקל מובן בפשטות "להבחין היטב" במטבע של אש, כנ"ל בארוכה.
עמוד 390
- 71. לשון במדב"ר שם. ועד"ז (בשינויים קלים) בשאר מקומות הנ"ל.
- *. שהרי הפרשה דמחה"ש דפ' כי תשא "ונתנו איש כופר נפשו" נאמרה לאחרי שנצטוו (בפ' תרומה) "ועשו לי מקדש גו'", וכדמוכח ממש"נ (פרשתנו ל, טז) "ולקחת את כסף הכפורים גו' ונתת אותו על עבודת אהל מועד גו'".
- 72. ראה לקו"ש [המתורגם] ח"ג ע' 179 ואילך. וש"נ.
- 73. פרש"י תצוה כט, א.
- *. להעיר מפרש"י חוקת יט, כב ד"ה פרה.
- 74. תרומה כה, ב.
- 75. ויקהל לה, ה. וכן הי' בפועל "כל נדיב לב הביאו גו'" (שם, כב), ועד – שהמלאכה היתה דים גו' והותר (שם לו, ז).
- 76. ויקרא א, ג. פרש"י שם מתו"כ. ר"ה ו, א. וש"נ.
- 77. רמב"ם הלכות שקלים שם ה"ט. וש"נ.
- 78. נסמן לעיל הערה 76.
עמוד 391
- 79. ספ"ב דהלכות גירושין.
- 80. וידוע השקו"ט במש"כ בתוספתא שקלים שם דממשכנין כיון דהוי כפרה, והרי חייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותם. וראה בארוכה צפע"נ לרמב"ם שקלים שם ה"ט, וש"נ.
- 81. ראה לקו"ש [המתורגם] ח"ח ע' 135, וש"נ.
- 82. רע"מ צו כט, רע"ב. נשא קכג, ב. ועוד.
- 83. ראה אלשיך עה"פ. ועוד.
עמוד 392
- 84. ראה קונטרס העבודה פ"ה (ע' 32 ואילך).
- 85. ראה עד"ז לקו"ש [המתורגם] ח"ו ע' 40 ואילך.
- 86. לקו"ת מסעי פט, ד. צב, רע"א. ועוד.
- 87. ראה תניא פל"ח.
- 88. ראה תניא פמ"ב.
- 89. ויתירה מזו י"ל: זה שהאדם הוא במדרי' נמוכה כזו שאינו מרגיש כו' ואינו רוצה לקיים רצון העליון, זה גופא בא מלמעלה בכדי* לעורר
- . ובמכש"כ מענין החטאים כו', כידוע בענין נורא בחי' משה שבו, ועי"ז לבוא ל"הראה... מטבע של אש" – גילוי עצם הנשמה, במשקלה – במחדו"מ שלו. עלילה על בנ"א. ראה לקו"ש ח"ה [המתורגם] ע' 67 ואילך לקו"ש חי"ח ע' 6־395. וש"נ. (משיחות ש"פ שקלים, פ' זכור פ' פרה תשל"ג)
עמוד 393
- 90. דלכאורה קרבנות ציבור הראשונים דלעת"ל יהיו ע"י שיחידים ימסרום לציבור יפה יפה (ר"ה ז, סע"א ואילך. רמב"ם הל' כלי המקדש פ"ח ה"ז) עד שיגבו מחה"ש.
- 91. נוסח נחם – ירושלמי ברכות פ"ד ה"ג.
- 92. זכרי' ב, ט.
תלמוד ירושלמי שקלים א׳:ד׳ - הטקסט מספריא
משנה: אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ אֵין מְמַשְׁכְּנִין נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים אֲבָל אִם שָׁקְלוּ מְקַבְּלִין מִיָּדָם. הַנָּכְרִי וְהַכּוּתִי שֶׁשָּׁקְלוּ אֵין מְקַבְּלִין מִיָּדָן. וְאֵין מְקַבְּלִין מִיָּדָן קִינֵּי זָבִין וְקִינֵּי זָבוֹת וְקִינֵּי יוֹלְדוֹת וְחַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת. זֶה הַכְּלָל כָּל שֶׁהוּא נִידָּר וְנִידָּב מְקַבְּלִין מִיָּדָן. כָּל שֶׁאֵין לֹא נִידָּר וְלֹא נִידָּב אֵין מְקַבְּלִין מִיָּדָן. וְכֵן מְפוֹרָשׁ עַל יְדֵי עֶזְרָא לֹא לָכֶם וְלָנוּ לִבְנוֹת בַּיִת לֵאלֹהֵינוּ: וְאֵילּוּ חַיָיבִין בַּקּוֹלָּבּוֹן לְוִיִים וְיִשְׂרְאֵלִים וְגֵרִים וַעֲבָדִים מְשׁוּחְרָרִין. אֲבָל לֹא כֹּהֲנִים וְלֹא נָשִׁים וְלֹא עֲבָדִים וְלֹא קְטַנִּים. הַשּׁוֹקֵל עַל יַד הָעֶבֶד עַל יַד הָאִשָּׁה עַל יַד הַכֹּהֵן עַל יַד הַקָטָן פָּטוּר. עַל יָדוֹ וְעַל יַד חֲבֵרוֹ חַיָיב בְּקוֹלָּבּוֹן אֶחָד. רִבִּי מֵאִיר אוֹמֵר שְׁנֵי קוֹלָּבּוֹנוֹת. נָתַן סֶלַע לִיטּוֹל שֶׁקֶל חַיָיב שְׁנֵי קוֹלָּבּוֹנוֹת: הַשּׁוֹקֵל עַל יַד עָנִי ועַל יַד שְׁכֵינוֹ עַל יַד בֶּן עִירוֹ פָּטוּר אִם הִלְוָום חַיָיב. הָאַחִין הַשּׁוּתָפִין שֶׁחַיָיבִין בַּקּוֹלָּבּוֹן פְּטוּרִין מִמַּעֲשֵׂר בְּהֵמָה וְשֶׁחַיָיבִין בְּמַעְשַׂר בְּהֵמָה פְּטוּרִין מִן הַקּוֹלָּבּוֹן. כַּמָּה הוּא קוֹלָּבּוֹן מָעָה כֶּסֶף דִּבְרֵי רִבִּי מֵאִיר וַחֲכָמִים אוֹמְרִים חֲצִי מָעָה.
הלכה: אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ כול׳. הָא לִתְבּוֹעַ אֵינָן תּוֹבְעִין. הָכָא אַתְּ אָמַר. תּוֹבְעִין. וְהָכָא אַתְּ אָמַר. אֵין תּוֹבְעִין כָּאן בְּשֶׁהֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת וְכָאן בְּשֶׁלֹּא הֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת.
הַנָּכְרִי וְהַכּוּתִי שֶׁשָּׁקְלוּ אֵין מְקַבְּלִין מִיָּדָן. אָמַר רִבִּי בָּא. תִּיפְתָּר כְּמָאן דְּאָמַר. כּוּתִי כְגוֹי. דְּאִיתפַּלְּגוֹן. כּוּתִי כְגוֹי. דִּבְרֵי רִבִּי. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר. כּוּתִי כְיִשְׂרָאֵל לְכָל דָּבָר.
אָמַר רִבִּי לָעְזָר. מַתְנִיתָא בַגּוֹיִם. הָא בַכּוּתִים לֹא. וְתַנֵּי כֵן. אָדָם. לְרַבּוֹת אֶת הַגֵּרִים. מִכֶּם. לְהוֹצִיא אֶת הַמְשׁוּמָּדִים. מַתְנִיתָא פְלִיגָא עַל רִבִּי אֶלְעָזָר. אֵין מְקַבְּלִין מִיָּדָם קִינֵּי זָבִין קִינֵּי זָבוֹת וְקִינֵּי יוֹלְדוֹת. וְכִי יֵשׁ קִינֵּי זָבִין וְזָבוֹת בַגּוֹיִם. אֶלָּא רֵישָׁא בַגּוֹיִם וְסֵיפָא בַכּוּתִים. וְהָא כֵינִי. רֵישָׁא בַגּוֹיִם וְסֵיפָא בַכּוּתִים.
אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. כַּתְּחִילָּה אֵין מְקַבְּלִין מֵהֶן לֹא דָבָר מְסוּיָים וְלֹא דָבָר שֶׁאֵינוֹ מְסוּיָים. וּבַסּוֹף מְקַבְּלִין מֵהֶן דָּבָר מְסוּיָים וְאֵין מְקַבְּלִין מֵהֶן דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְסוּיָים. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר. בֵּין בַתְּחִילָּה בֵין בַּסּוֹף אֵין מְקַבְּלִין מֵהֶן לֹא דָבָר מְסוּיָים וְלֹא דָבָר שֶׁאֵינוֹ מְסוּיָים. מַתְנִיתָא פְלִיגָא עַל רִבִּי יוֹחָנָן. אֵין מְקַבְּלִין מֵהֶן הֶקְדֵּשׁ נְדָבָה לְבֶדֶק הַבַּיִת. פָּתַר לָהּ בֵּין בַתְּחִילָּה בֵין בַּסּוֹף וּבִלְבַד דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְסוּיָים. מַתְנִיתָא פְלִיגָא עַל רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. הַכֹּל שָׁוִין שֶׁהֵן נוֹדְרִין וְנִידָּרִין. פָּתַר לָהּ עוֹלָה. נִיחָא נוֹדְרִים עוֹלָה. נִידָּרִים עוֹלָה. לֹא. בְּשֶׁאָמַר יִשְׂרָאֵל הֲרֵי עָלַי עוֹלָה. וּשְׂמָעוֹ גוֹי וְאָמַר. מַה שֶׁאָמַר זֶה עָלַי. וְאֵינוֹ מֵבִיא עִמָּהּ נְסָכִים. וּמוֹתַר נְסָכִים לֹא לִכְלֵי שָׁרֵת אִינּוּן. נִמְצָא מֵבִיא דָבָר מְסוּיָים. הָתִיב רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי בּוּן. וְהָא תַנִּינָן נֶעֱרָכִין. וָעֲרָכִין לֹא לְבֶדֶק הַבַּיִת אִינּוּן. הֵיךְ מַה דְאַתְּ אָמַר תַּמָּן. לַשָׁמַיִם הוא מִתְכַּוֵּין וּמֵאֵילֵיהֶן הֵן בָּאִין לְבֶדֶק הַבַּיִת. כֵּן אַתְּ אָמַר אַף הָכָא. לַשָׁמַיִם הוא מִתְכַּוֵּין וּמֵאֵילֵיהֶן הֵן בָּאִין לִכְלֵי שָׁרֵת. מַה עֲבַד לָהּ רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. פָּתַר לָהּ לֹא לָכֶם וְלָנוּ לִבְנוֹת בַּיִת לֵאלֹהֵינוּ. רִבִּי חִלְקִיָּה אָמַר. רִבִּי סִימוֹן שָׁאַל. מֵעַתָּה אֵין מְקַבְּלִין מֵהֶן [לָ]אַמַּת הַמָּיִם וּ[לְ]חוֹמַת הָעִיר וּמִגְדְּלוֹתֶיהָ. עַל שֵׁם וְלְכֶם אֵין חֵלֶק וּצְדָקָה וְזִכָּרוֹן בִּירוּשָׁלָ͏ִם.
אֵילּוּ חַיָיבִין בַּקּוֹלָּבּוֹן כול׳. מַתְנִיתָא דְרִבִּי מֵאִיר. דְּרִבִּי מֵאִיר אָמַר. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שִׁקְלוֹ תוֹרָה קוֹלָּבּוֹנוֹ תוֹרָה. סָבַר רִבִּי מֵאִיר בְּנוֹתֵן שִׁקְלוֹ שָׁלֵם שֶׁהוּא פָטוּר מִן הַקּוֹלָּבּוֹן. אָמַר רִבִּי מֵאִיר. כְּמִין מַטְבֵּעַ שֶׁלְאֵשׁ הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתַּחַת כִּסֵּא כְבוֹדוֹ וְהַרְאֲהוּ לְמֹשֶׁה. אְמַר לוֹ. זֶה יִתְּנוּ. כָּזֶה יִתְּנוּ.
נָתַן סֶלַע לִיטּוֹל שֶׁקֶל חַיָיב שְׁנֵי קוֹלָּבּוֹנוֹת. אָמַר רִבִּי לָעְזָר. דְרִבִּי מֵאִיר הִיא. דְרִבִּי מֵאִיר אָמַר. אֶחָד שֶׁקֶל שֶׁהוּא נוֹתֵן וְאֶחָד סֶלַע שֶׁהוּא נוֹטֵל. רַב אָמַר. דִּבְרֵי הַכֹּל הִיא. אֶחָד שֶׁקֶל שֶׁהוּא [נוֹתֵן וְאֶחָד שֶׁקֶל שֶׁהוּא] נוֹטֵל וְאֶחָד לִדְבַר תּוֹרָה. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרַב שְׁלֹשָׁה קוֹלָּבּוֹנוֹת אִינּוּן. אֲתַא רִבִּי יִרְמְיָה רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק בְּשֵׁם רַב. שְׁלֹשָׁה קוֹלָּבּוֹנוֹת אִינּוּן. אֶחָד שֶׁקֶל שֶׁהוּא נוֹתֵן וְאֶחָד שֶׁקֶל שֶׁהוּא נוֹטֵל וְאֶחָד לִדְבַר תּוֹרָה.
הָאַחִין וְהַשֻּׁתָּפִין שֶׁחַיָיבִין בַּקּוֹלָּבּוֹן וּפְטוּרִין בְּמַּעְשַׂר בְּהֵמָה. בְּשֶׁחִלְקוּ וְחָזְרוּ וְנִשְׁתַּתְּפוּ. שֶׁחַיָיבִין בְּמַעְשַׂר בְּהֵמָה וּפְטוּרִין מִן הַקּוֹלָּבּוֹן. בְּשֶׁלֹּא חִלְּקוּ.
הַשּׁוֹקֵל עַל יְדֵי עָנִי כול׳. אָמַר רִבִּי לָעְזָר. וְהֵן שֶׁחִלְקוּ גְדָיִים כְּנֶגֶד תְּיָישִׁים וּתְיָישִׁים כְּנֶגֶד גְּדָיִים. אֲבָל אִם חִלְקוּ גְדָיִים כְּנֶגֶד גְּדָיִים וּתְיָישִׁים כְּנֶגֶד תְּיָישִׁים הוּא חֶלְקוֹ מִשָּׁעָה הָרִאשׁוֹנָה. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. וַאֲפִילוּ חִלְקוּ גְדָיִים כְּנֶגֶד גְדָיִים וּתְיָישׁים כְּנֶגֶד תְּיישִׁים כִּלְקוּחוֹת הֵן. כַּהִיא דְתַנִּינָן תַּמָּן. הַלָּקוּחַ וּשֶׁנִּיתַּן לוֹ מַתָּנָה פָּטוּר מִמַּעְשַׂר בְּהֵמָה. רִבִּי חִזְקִיָּה אָמַר. רִבִּי יִרְמְיָה בָעֵי. וְלָמָּה לֵי נָן אָמְרִין. פְּעָמִים שֶׁחַיָיבִין בָּזֶה וּבָזֶה וּפְעָמִים שֶׁהֵן פְטוּרִין מִזֶּה וּמִזֶּה. הֵיךְ עֲבִידָא. חִלְקוּ אֶת הַנְּכָסִים וְאַחָר כָּךְ חִלְקוּ אֶת הַבְּהֵמָה. חַיָיבִין בָּזֶה וּבָזֶה. חִלְקוּ אֶת הַבְּהֵמָה וְאַחָר כָּךְ חִלְקוּ אֶת הַנְּכָסִים. פְטוּרִין מִזֶּה וּמִזֶּה. אָמַר רִבִּי מָנָא. הָדָא דְאַתּ אָמַר. בְּשֶׁלֹּא הָיְתָה הַבְּהֵמָה רוֹב. אֲבָל אִם הָיְתָה הַבְּהֵמָה רוֹב הֵן הֵן עִיקַּר נְכָסָיו. רִבִּי אָבּוּן אָמַר. רִבִּי שַׁמַּי בָעֵי. מִפְּנֵי שֶׁעֲשִׂיתָן [כְּאָדָם אֶחָד] (כְּאֶחָד אָדָם) אֶצֶל מַעֲשֵׂר בְהֵמָה אַתְּ פוֹטְרוֹ מִן הַקּוֹלָּבוֹן. אָמַר לֵיהּ לֹא. שַׁנְיָיה הִיא שֶׁהוּא נוֹתֵן סֶלַע אַחַת שְׁלֵימָה. מֵעַתָּה אֲפִילוּ חִלְּקוּ וְחָזְרוּ וְנִשְׁתַּתְּפוּ חַיָיבִין בְּמַעֲשַׂר בְּהֵמָה וּפְטוּרִין מִן הַקּוֹלָבּוֹן. וְתַנִּינָן. חַיָיבִין בַּקּוֹלָּבּוֹן וּפְטוּרִין מִמַּעֲשַׂר בְּהֵמָה. רִבִּי בָּא בְשֵׁם אַבָּא בַּר רַב הוּנָא. הִיא שְׁנֵי אַחִין שֶׁיָּרְשׁוּ אֶת אֲבִיהֶן הִיא שְׁנֵי גִיסִין שֶׁיָּרְשׁוּ אֶת חֲמֵיהֶן.
לְאֵיכָן הָיוּ הַקּוֹלָּבּוֹנוֹת נוֹפְלִין. רִבִּי מֵאִיר אוֹמֵר. לַשְּׁקָלִים. רִבִּי לָעְזָר אוֹמֵר. לִנְדָבָה. רִבִּי שִׁמְעוֹן הַשְּׁזוּרִי אוֹמֵר. רִיקּוּעֵי זָהָב וְצִיפּוּי לְבֵית קוֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים. בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר. שׁולְחָנִין הָיוּ נוֹטְלִין אוֹתָן בִּשְׂכָרָן. וְיֵשׁ אוֹמְרִים. לְהוֹצָאַת דְּרָכִים.
שמות רבה ט״ו:כ״ח - הטקסט מספריא
דָּבָר אַחֵר, הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, זֶה אֶחָד מֵאַרְבָּעָה דְבָרִים שֶׁהֶרְאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה בְּאֶצְבָּעוֹ, לְפִי שֶׁהָיָה מִתְקַשֶּׁה בָּהֶן, הֶרְאָהוּ מַעֲשֵׂה שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ל, לא): שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ יִהְיֶה זֶה לִי וגו'. הֶרְאָהוּ מַעֲשֵׂה הַמְנוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ח, ד): וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְנֹרָה. הֶרְאָהוּ הַשְּׁרָצִים, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יא, כט): וְזֶה לָכֶם הַטָּמֵא. וְהַלְּבָנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם. זִעְזַע אֶת הַיַּמִים וְהֶרְאָהוּ אֶת בֶּן נְפִילִים, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים כט, ג): קוֹל ה' עַל הַמָּיִם. זִעְזַע אֶת הַיִּשּׁוּב וְהֶרְאָהוּ אֶת הַצָּב, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים כט, ה): קוֹל ה' שֹׁבֵר אֲרָזִים. זִעְזַע אֶת הַמִּדְבָּר וְהֶרְאָהוּ שָׁם אֶת הַדּוּאָר, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים כט, ח): קוֹל ה' יָחִיל מִדְבָּר. זִעְזַע אֶת הָאֵשׁ וְהֶרְאָהוּ אֶת הַסַּלַּמַנְדְּרָא, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים כט, ז): קוֹל ה' חֹצֵב לַהֲבוֹת אֵשׁ. וְאֵימָתַי עָשָׂה לוֹ כֵן בְּזֶה לָכֶם הַטָּמֵא. זִעְזַע אֶת הָעוֹלָם וְהֶרְאָה לוֹ אֶת הַלְּבָנָה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים כט, ד): קוֹל ה' בַּכֹּחַ. זִעְזַע אֶת הָעוֹלָם וְהֶרְאָה לוֹ מַעֲשֵׂה הַמְנוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים כט, ד): קוֹל ה' בֶּהָדָר. זִעֲזַע אֶת הָעוֹלָם וְהֶרְאָה לוֹ מַעֲשֵׂה שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים כט, ט): קוֹל ה' יְחוֹלֵל אַיָּלוֹת. (תהלים כט, ט): וַיֶּחֱשׂף יְעָרוֹת, אֵלּוּ סַמָּנֵי הַקְּטֹרֶת (תהלים כט, ט): וּבְהֵיכָלוֹ כֻּלּוֹ אֹמֵר כָּבוֹד, כָּל הַמְלָכִים כָּל אֶחָד וְאֶחָד הָיוּ אוֹמְרִים כְּבוֹדוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הִתְחִילוּ כֻּלָּן נוֹתְנִין שֶׁבַח לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קלח, ד): יוֹדוּךָ ה' כָּל מַלְכֵי אָרֶץ:
רש"י על שמות כ״ה:מ׳ - הטקסט מספריא
וראה ועשה. רְאֵה כָאן בָּהָר תַּבְנִית שֶׁאֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ, מַגִּיד שֶׁנִּתְקַשָּׁה מֹשֶׁה בְמַעֲשֵׂה הַמְּנוֹרָה עַד שֶׁהֶרְאָה לוֹ הַקָּבָּ"ה מְנוֹרָה שֶׁל אֵשׁ (שם כ"ט):
אשר אתה מראה. כְּתַרְגּוּמוֹ דְּאַתְּ מִתְחֲזֵי בְּטוּרָא; אִלּוּ הָיָה נָקוּד מַרְאֶה, בְּפַתָּח, הָיָה פִּתְרוֹנוֹ אַתָּה מַרְאֶה לַאֲחֵרִים, עַכְשָׁו שֶׁנָּקוּד חֲטַף קָמָץ, פִּתְרוֹנוֹ דְּאַתְּ מִתְחֲזֵי – שֶׁאֲחֵרִים מַרְאִים לְךָ (שֶׁהַנִּקּוּד מַפְרִיד בֵּין עוֹשֶׂה לְנַעֲשֶׂה):
וראה ועשה AND SEE AND MAKE — See here, in the mountain, the pattern which I shew thee. This teaches you that Moses was puzzled about the workmanship of the Menorah until the Holy One, blessed be He, showed him the pattern of it in a candlestick of fire (Menachot 29a).
אשר אתה מראה WHICH WAS SHOWN THEE — Translate as the Targum does: דאת מתחזי בטורא which thou hast been shown on the mountain. If it were punctuated with Patach (מַרְאֶה) it would mean which you show to others,” now, however, that it is punctuated with חטף קמץ (our קמץ חטוף, short Kametz) it signifies, “which thou hast been shown” — i. e. which others show thee [for the punctuation distinguishes between the words denoting “one who does something” and “one who has something done to him” (i. e. between the active participle מַרְאֶה and the passive participle מָרְאֶה).]
ספר המצוות, מצוות עשה קע״א - הטקסט מספריא
הוא שצונו לתת מחצית השקל בכל שנה. והוא אמרו יתברך ונתנו איש כופר נפשו לה' ואמרו זה יתנו כל העובר על הפקודים מבן עשרים וגו'. וכבר התבארו משפטי מצוה זו במסכת שקלים, ושם התבאר שהמצוה הזאת אינה נוהגת אלא בפני הבית. (כי תשא, זמנים הלכות שקלים פ"א):
משנה שקלים א׳:ד׳ - הטקסט מספריא
אמר רבי יהודה העיד בן בוכרי ביבנה כל כהן ששוקל אינו חוטא. אמר לו רבן יוחנן בן זכאי לא כי אלא כל כהן שאינו שוקל חוטא. אלא שהכהנים דורשים מקרא זה לעצמן. (ויקרא ו, טז) כל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל. הואיל ועומר ושתי הלחם ולחם הפנים שלנו האיך נאכלים:
משנה בכורות ח׳:ח׳ - הטקסט מספריא
אין פודין לא בעבדים ולא בשטרות ולא בקרקעות. ולא בהקדשות. כתב לכהן שהוא חייב לו חמש סלעים. חייב ליתן לו ובנו אינו פדוי. לפיכך אם רצה הכהן ליתן לו מתנה. רשאי. המפריש פדיון בנו ואבד. חייב באחריותו שנאמר (במדבר יח, טו) יהיה לך ופדה תפדה:
משנה תורה, הלכות שקלים א׳:ט׳ - הטקסט מספריא
באחד באדר משמיעין על השקלים כדי שיכין כל אחד ואחד מחצית השקל שלו. ויהיה עתיד ליתן. בחמשה עשר בו ישבו השולחנים בכל מדינה ומדינה ותובעין בנחת כל מי שיתן להם יקבלו ממנו ומי שלא נתן אין כופין אותו ליתן. בחמשה ועשרים בו ישבו במקדש לגבות. ומכאן ואילך כופין את מי שלא נתן עד שיתן. וכל מי שלא יתן ממשכנין אותו ולוקחין עבוטו בעל כרחו ואפילו כסותו.
מזרחי, שמות ל׳:ט״ו - הטקסט מספריא
לכפר על נפשותיכם שלא תנגפו על ידי המניין. לא לכפר על חטאיכם כשאר כל הכפרות שבתורה דמאי עניין הכפרה אצל המניין:
רש"י על שמות ל׳:ט״ו - הטקסט מספריא
לכפר על נפשתיכם. שֶׁלֹא תִנָּגְפוּ עַל יְדֵי מִנְיָן; דָּ"אַ לְכַפֵּר עַל נַפְשׁוֹתֵיכֶם, לְפִי שֶׁרָמַז לָהֶם כָּאן ג' תְּרוּמוֹת – שֶׁנִּכְתַּב כָּאן תְּרוּמַת ה' שָׁלֹשׁ פְּעָמִים, אַחַת תְּרוּמַת אֲדָנִים שֶׁמְּנָאָן כְּשֶׁהִתְחִילוּ בְנִדְבַת הַמִּשְׁכָּן, שֶׁנָּתְנוּ כָּל אֶחָד וְאֶחָד מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל, וְעָלָה לִמְאַת הַכִּכָּר, שֶׁנֶּאֱמַר וְכֶסֶף פְּקוּדֵי הָעֵדָה מְאַת כִּכָּר (שמות ל"ח), וּמֵהֶם נַעֲשׂוּ הָאֲדָנִים שֶׁנֶּאֱמַר וַיְהִי מְאַת כִּכַּר הַכֶּסֶף וְגוֹ' (שם); וְהַשֵּׁנִית אַף הִיא עַל יְדֵי מִנְיָן, שֶׁמְּנָאָן מִשֶּׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן, הוּא הַמִּנְיָן הָאָמוּר בִּתְחִלַּת חֻמַּשׁ הַפְּקוּדִים בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית (במדבר א'), וְנָתְנוּ כָּל אֶחָד מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל, וְהֵן לִקְנוֹת מֵהֶן קָרְבְּנוֹת צִבּוּר שֶׁל כָּל שָׁנָה וְשָׁנָה, וְהֻשְׁווּ בָהֶם עֲנִיִּים וַעֲשִׁירִים, וְעַל אוֹתָהּ תְּרוּמָה נֶאֱמַר לְכַפֵּר עַל נַפְשׁוֹתֵיכֶם, שֶׁהַקָּרְבָּנוֹת לְכַפָּרָה הֵם בָּאִים; וְהַשְּׁלִישִׁית הִיא תְרוּמַת הַמִּשְׁכָּן כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר כָּל מֵרִים תְּרוּמַת כֶּסֶף וּנְחֹשֶׁת (שמות ל"ה), וְלֹא הָיְתָה יַד כֻּלָּם שָׁוָה בָהּ אֶלָּא אִישׁ מַה שֶּׁנְּדָבוֹ לִבּוֹ:
לכפר על נפשתיכם TO MAKE AN EXPIATION FOR YOUR SOULS — in order that you may not be liable to the plague in consequence of the census. Another explanation of לכפר על נפשתיכם is that it was really an atonement for their sins: because Scripture alludes here to three different heave offerings since it uses the expression תרומת ה׳ three times (twice in vv. 14 and 15, ‘תרומת ה, and once in vers 13, ‘תרומה לה). One mention is an allusion to the heave offering that was to be used for the making of the sockets, for he (Moses) counted them when they began to contribute towards the building of the Tabernacle, when each gave half a shekel, the total amounting to a hundred talents, as it is said, (Exodus 38:25) “and the silver of them that were numbered of the congregation was an hundred talents”, and of these the sockets were made, as it is stated, (Exodus 38:27) “And of the hundred talents of silver [were cast the sockets of the Sanctuary etc.]”. The second heave offering was also levied by way of census, for he numbered them again after the Tabernacle was erected; that is the census referred to in the beginning of the Book of Numbers: (Numbers 1:1) “[And the Lord spake unto Moses] … on the first day of the second month in the second year … [Take ye the sum of all the congregation of the children of Israel]”, and on that occasion, too, each of them gave half a shekel. These were employed in purchasing the communal sacrifices for each year. Rich and poor were made alike in regard to these half shekels; and it is with reference to this heave offering that Scripture uses here the expression לכפר על נפשתיכם, “to make expiation for your souls”, for sacrifices were brought in order to make atonement. The third heave offering was that offered for the building of the Tabernacle, as it is said, (Exodus 35:24) “Every one that did offer an offering of silver and brass…”. In this heave offering, however, they did not all participate alike, but each one brought whatever his heart prompted him to give (Talmud Yerushalmi Shekalim 1:1; cf. Rashi on Exodus 25:1).
משנה תורה, הלכות תשובה ב׳:ב׳ - הטקסט מספריא
ומה היא התשובה? הוא שיעזוב החוטא חטאו, ויסירו ממחשבתו, ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד, שנאמר: "יעזוב רשע דרכו ואיש אוון מחשבותיו" (ישעיהו נה, ז). וכן יתנחם על שעבר, שנאמר: "כי אחרי שובי נחמתי" (ירמיהו לא, יט), ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם, שנאמר: "ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו" (הושע יד, ד). וצריך להתודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בלבו.
משנה תורה, הלכות בכורות ח׳ - הטקסט מספריא
המכניס צאן לדיר והתחילו לצאת אחת אחת והוא מונה כמו שביארנו וטעה במניין וקרא לשמיני או לשלמטה ממנו עשירי או שקרא לשנים עשר או שלמעלה ממנו עשירי לא נתקדשו אבל אם קרא לתשיעי או לאחד עשר עשירי נתקדשו ודבר זה הלכה מפי הקבלה נשמע שהטעות מתקדשות למעשר שלמעלה ממנו ושלמטה ממנו אבל לא שלפניהם ושלאחריהם אפילו קרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי בין בטעות בין בכוונה שלשתן מוקדשים:
והיאך דינם התשיעי אינו קרב אלא נאכל במומו והעשירי מעשר והאחד עשר יקרב שלמים וטעון נסכים כשלמים ואינו עושה תמורה מפני שהוא עצמו כתמורה במה דברים אמורים כשהיה המונה הוא בעל הבהמות אבל העושה שליח לעשר לו וטעה בין בתשיעי בין באחד עשר אין מקדש אלא העשירי הודאי בלבד שלא עשאהו שליח לטעות ולהפסיד אלא לקדש כראוי:
זה שאמרנו שאם קרא לאחד עשר עשירי נתקדש כשקרא לעשירי תשיעי אבל אם קרא לעשירי עשירי וקרא אחריו לאחד עשר עשירי לא נתקדש אחד עשר שהרי העשירי הודאי לא עקר שם עשירי מעליו ואפילו יצא העשירי ולא קראהו לא עשירי ולא אחד עשר אלא שתק ואח"כ יצא אחד עשר וקראהו עשירי לא נתקדש שהעשירי מעצמו נתקדש ואע"פ שלא קראהו עשירי הואיל ולא עקר שם עשירי מעליו אין אחד עשר מקודש:
יצאו תשיעי ועשירי כאחד בין שקרא שניהם עשירי בין שקראם תשיעי שניהם מוקדשין ויאכלו במומן ואינן קרבין וכן אם יצא עשירי ואחד עשר כאחד אם קראן עשירי הרי עשירי ואחד עשר מעורבים זה בזה והם כמו מעשר שנתערב בשלמים שיאכלו במומן כמו שביארנו בהלכות פסולי המוקדשין ואם קראן אחד עשר הרי העשירי והחולין מעורבין זה בזה ויאכלו במומן:
התחיל למנות ויצאו תחילה שנים שהן ראשון ושני הרי זה מונה הכל זוג זוג ומקדש זוג עשירי וכן אם מנאן שלשה שלשה בכל פעם ופעם או חמשה חמשה מקדש הכת העשירית:
יצאו בתחילה שנים ומנאן אחד וקרא השלישי שיצא אחריהן שני ומנה כדרכו אחד אחד הרי התשיעי והעשירי מוקדשין ויאכלו במומן התשיעי מפני שהוא העשירי הודאי שהרי שנים יצאו בתחילה וזה שקראו עשירי הוא אחד עשר והקורא לאחד עשר עשירי נתקדש כמו שביארנו:
מנאן למפרע כגון שיצא ראשון ואמר עשירי ויצא שני ואמר תשיעי עד שיצא העשירי ומנה אחת הרי זה קדש שהעשירי מאליו נתקדש:
קרא לתשיעי עשירי ונשאר העשירי בדיר התשיעי יאכל במומו וזה שנשאר בדיר מעשר אף על פי שלא יצא ולא ביררו שהעשירי מאליו נתקדש מת העשירי בדיר התשיעי יאכל במומו וכל השמונה שיצאו ונמנו פטורין ואע"פ שלא נתקדש עשירי שלהן ליקרב אלא מת קודם שיצא שהמניין הראוי פוטר:
הכניס עשרה טלאים לדיר והיה מונה והולך מת אחד מן המנויין מונה ומשלים כדרכו ומקדש עשירי אף על פי שאין שם עתה חיים אלא תשעה:
מת אחד מאלו שבתוך הדיר אלו שנמנו פטורין מפני שהמניין הראוי למעשר פוטר אע"פ שלא הפריש עליהן כמו שביארנו ואלו שבתוך הדיר מניחן לגורן אחר עד שיצטרפו לאחרים וכן מי שהיו לו ארבעה עשר טלאים והכניסן לדיר ויצאו ארבעה ומנאן בפתח זה ויצאו ששה ומנאן בפתח אחר ונשארו שם ארבעה בתוך הדיר אם יצאו הארבעה הנשארים מן הפתח שיצאו בו הששה נוטל מהן אחד וכולן פטורין שאותן הארבעה שיצאו תחילה מפתח ראשון מניין הראוי פטרן ואם יצאו אלו הארבעה הנשארים מן הפתח שיצאו בו הארבעה תחילה הרי אותם הארבעה שיצאו בתחילה ואותן הששה שיצאו אחריהן בפתח שני פטורין שכל אחד מהן נמנה מניין הראוי למעשר שהרי נשארו שם בדיר אחרים להשלים המנין ולעשר אבל אלו הארבעה שנשארו אף על פי שיצאו ונמנו מפתח הראשון אינו מניין הראוי לפיכך מצטרפין לגורן אחר יצאו ארבעה מפתח זה וארבעה מפתח שני ונשארו שם ששה אם יצאו הששה מאחד משני הפתחים נוטל מהן אחד מעשר וכולן פטורין ואם יצאו הששה בשני הפתחים הרי הששה מצטרפין לגורן אחר והשמונה שיצאו תחילה מכאן ומכאן פטורין שכל ארבעה מהן נמנו מניין הראוי להשלים עליו עשרה ולעשר שהרי ששה היו שם נשארים בתוך הדיר:
היו לו תשעה עשר טלאים בתוך הדיר ויצאו תשעה בפתח זה ותשעה בפתח שני נוטל האחרון לשם מעשר וכולן פטורין שאותן התשעה נמנו מניין הראוי:
היה מונה והוציא הטלה ראשו ורובו מן הדיר וחזר הרי הוא כמנוי לכל דבר:
היה מונה והפסיק המניין מפני חבירו שדבר עמו או שחשכה ליל שבת הרי זה חוזר ומשלים מניינו אחר כך:
היה מונה היוצאין אחד אחד ומקדש עשירי וקפץ אחד מן המנויין לתוך הדיר לתוך אלו שעדיין לא נמנו ולא נתעשרו נפטרו הכל שכל אחד מהן ספק אם הוא המנוי שקפץ או אחר וכבר ביארנו שכל המנויין פטורין:
קפץ אחד מן העשיריים לתוך הדיר כולן ירעו עד שיפול בהן מום ויאכלו במומן:סליקו להו הלכות בכורות בס"ד:
משנה תורה, הלכות יסודי התורה ד׳ - הטקסט מספריא
ארבעה גופים הללו שהם אש ורוח ומים וארץ הם יסודות כל הנבראים למטה מן הרקיע וכל שיהיה מאדם ומבהמה ועוף ורמש ודג וצמח ומתכת ואבנים טובות ומרגליות ושאר אבני בנין והרים וגושי עפר הכל גולמן מחובר מארבעה יסודות הללו נמצאו כל הגופים שלמטה מן הרקיע חוץ מארבעה יסודות האלו מחוברים מגולם וצורה וגולם שלהם מחובר מארבעה יסודות האלו אבל כל אחד מארבעה היסודות אינו מחובר אלא מגולם וצורה בלבד.
דרך האש והרוח להיות מהלכם ממטה מטבור הארץ למעלה כלפי הרקיע ודרך המים והארץ להיות מהלכם מתחת הרקיע למטה עד לאמצע שאמצע הרקיע הוא המטה שאין למטה ממנו ואין הילוכם לא בדעתם ולא בחפצם אלא מנהג שנקבע בהן וטבע שנטבע בהן:טבע האש חם ויבש והוא קל מכולם והרוח חם ולח והמים קרים ולחים והארץ יבשה וקרה והיא כבידה מכולם והמים קלים ממנה לפיכך נמצאים למעלה על הארץ והרוח קל מן המים לפיכך הוא מרחף על פני המים והאש קל מן הרוח ומפני שהם יסודות לכל גופים שתחת הרקיע ימצא כל גוף וגוף מאדם ובהמה וחיה ועוף ודג וצמח ומתכת ואבן גולמו מחובר מאש ורוח ומים ועפר וארבעתן יתערבו ביחד וישתנו כל אחד מהם בעת העירוב עד שימצא המחובר מארבעתן אינו דומה לאחד מהן כשהוא לבדו ואין במעורב מהן אפילו חלק אחד שהוא אש בפני עצמו או מים בפני עצמן או ארץ בפני עצמה או רוח בפני עצמה אלא הכל נשתנו ונעשו גוף אחד וכל גוף וגוף המחובר מארבעתן ימצא בו קור וחום לח ויבש כאחד אבל יש מהם גופים שיהיה בהם חזקה מיסוד האש כמו בעלי נפש חיה לפיכך יראה בהם החום יתר ויש מהן גופין שיהיה בהן חזקה מיסוד הארץ כמו האבנים לפיכך יראה בהם היובש הרבה ויש מהן גופין שיהיה בהן חזקה מיסוד המים לפיכך יראה בהם הלח יתר ועל הדרך הזה ימצא גוף חם יתר מגוף אחר חם וגוף יבש יתר מגוף אחר יבש וכן ימצאו גופים שיראה בהן הקור בלבד וגופים יראה בהן הלח בלבד וגופים יראה בהן הקור והיובש כאחד בשוה או הקור והלח כאחד בשוה או החום והיובש כאחד בשוה או החום והלח כאחד בשוה לפי רוב היסוד שהיה בעיקר התערובת יראה מעשה אותו היסוד וטבעו בגוף המעורב.
וכל המחובר מארבעה יסודות אלו הוא נפרד בסוף יש שהוא נפרד לאחר ימים אחדים ויש שהוא נפרד לאחר שנים רבות וכל שנתחבר מהם אי אפשר שלא יפרד להן אפילו הזהב והאודם אי אפשר שלא יפסד ויחזור ליסודותיו וישוב מקצתו לאש ומקצתו למים ומקצתו לרוח ומקצתו לארץ.
הואיל וכל הנפסד יפרד ליסודות אלו למה נאמר לאדם ואל עפר תשוב לפי שרוב בנינו מן העפר ולא כל הנפסד כשיפסד מיד יחזור לארבעה היסודות אלא יפסד ויחזור לדבר אחר ודבר אחר לדבר אחר וסוף הדברים יחזור ליסודות ונמצאו כל הדברים חוזרין חלילה.
ארבעה יסודות האלו משתנים זה לזה תמיד בכל יום ובכל שעה מקצתן לא כל גופן כיצד מקצת הארץ הקרובה מן המים משתנית ומתפוררת ונעשית מים וכן מקצת המים הסמוכים לרוח משתנין ומתמסמסין והווין רוח וכן הרוח מקצתו הסמוך לאש משתנה ומתחולל ונעשה אש וכן האש מקצתה הסמוך לרוח מתחולל משתנה ומתכנס ונעשה רוח וכן הרוח מקצתו הסמוך למים משתנה ומתכנס ונעשה מים וכן המים מקצתו הסמוך לארץ משתנה ומתכנס ונעשה ארץ ושינוי זה מעט מעט ולפי אורך הימים ואין כל היסוד משתנה עד שיעשה כל המים רוח או כל הרוח אש שאי אפשר שיבטל אחד מן היסודות הארבעה אלא מקצת ישתנה מאש לרוח ומקצת ישתנה מרוח לאש וכן בין כל אחד וחבירו ימצא השינוי בין ארבעתן וחוזרות חלילה לעולם.
ושינוי זה יהיה בסביבת הגלגל ומסביבתו יתחברו ארבעתן ויהיה מהן שאר גולמי בני אדם ונפש חיה צמח ואבן ומתכת והאל נותן לכל גולם וגולם צורה ראויה לו על ידי מלאך העשירי שהיא הצורה הנקראת אישים.
לעולם אין אתה רואה גולם בלא צורה או צורה בלא גולם אלא לב האדם הוא שמחלק גוף הנמצא בדעתו ויודע שהוא מחובר מגולם וצורה ויודע שיש שם גופים שגולמם מחובר מארבעת היסודות וגופים שגולמם פשוט ואינו מחובר רק מגולם אחד והצורות שאין להם גולם אינן נראין לעין אלא בעין הלב הן ידועין כמו שידענו אדון הכל בלא ראיית עין.
נפש כל בשר היא צורתו שנתן לו האל והדעת היתרה המצויה בנפשו של אדם היא צורת האדם השלם בדעתו ועל צורה זו נאמר בתורה נעשה אדם בצלמנו כדמותנו כלומר שתהיה לו צורה היודעת ומשגת הדעות שאין להם גולם כמו המלאכים שהם צורה בלא גולם עד שידמה להן ואינו אומר על צורה זו הניכרת לעינים שהיא הפה והחוטם והלסתות ושאר רושם הגוף שזו תואר שמה ואינה הנפש המצויה לכל נפש חיה שבה אוכל ושותה ומוליד ומרגיש ומהרהר אלא הדעה שהיא צורת הנפש ובצורת הנפש הכתוב מדבר בצלמנו כדמותנו ופעמים רבות תקרא זאת הצורה נפש ורוח ולפיכך צריך להזהר בשמותן שלא יטעה אדם בהן וכל שם ושם ילמד מענינו.
אין צורת הנפש הזאת מחוברת מן היסודות כדי שתפרד להם ואינה מכח הנשמה עד שתהא צריכה לנשמה כמו שהנשמה צריכה לגוף אלא מאת ה' מן השמים היא לפיכך כשיפרד הגולם שהוא מחובר מן היסודות ותאבד הנשמה מפני שאינה מצויה אלא עם הגוף וצריכה לגוף בכל מעשיה לא תכרת הצורה הזאת לפי שאינה צריכה לנשמה במעשיה אלא יודעת ומשגת הדעות הפרודות מן הגולמים ויודעת בורא הכל ועומדת לעולם ולעולמי עולמים הוא שאמר שלמה בחכמתו וישוב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה.
כל הדברים האלו שדברנו בענין זה כמר מדלי הם ודברים עמוקים הם אבל אינם כענין עומק פרק ראשון ושני וביאור כל אלו הדברים שבפרק שלישי ורביעי הוא הנקרא מעשה בראשית וכך צוו החכמים הראשונים שאין דורשין בדברים האלו ברבים אלא לאדם אחד מודיעין דברים אלו ומלמדין אותן.
ומה בין ענין מעשה מרכבה לענין מעשה בראשית שענין מעשה מרכבה אפילו לאחד אין דורשים בו אא"כ היה חכם ומבין מדעתו מוסרין לו ראשי הפרקים וענין מעשה בראשית מלמדין אותו ליחיד אע"פ שאינו מבין אותו מדעתו ומודיעים אותו כל מה שיכול לידע מדברים אלו ולמה אין מלמדין אותו לרבים לפי שאין כל אדם יש לו דעת רחבה להשיג פירוש וביאור כל הדברים על בוריין.
בזמן שאדם מתבונן בדברים האלו ומכיר כל הברואים ממלאך וגלגל ואדם כיוצא בו ויראה חכמתו של הקב"ה בכל היצורים וכל הברואים מוסיף אהבה למקום ותצמא נפשו ויכמה בשרו לאהוב המקום ברוך הוא ויירא ויפחד משפלותו ודלותו וקלותו כשיעריך עצמו לאחד מהגופות הקדושים הגדולים וכ"ש לאחת מהצורות הטהורות הנפרדות מן הגולמים שלא נתחברו בגולם כלל וימצא עצמו שהוא ככלי מלא בושה וכלימה ריק וחסר.
ועניני ארבעה פרקים אלו שבחמש מצות האלו הם שחכמים הראשונים קוראין אותו פרדס כמו שאמרו ארבעה נכנסו לפרדס ואף על פי שגדולי ישראל היו וחכמים גדולים היו לא כולם היה בהן כח לידע ולהשיג כל הדברים על בוריין ואני אומר שאין ראוי לטייל בפרדס אלא מי שנתמלא כריסו לחם ובשר ולחם ובשר הוא לידע האסור והמותר וכיוצא בהם משאר המצות ואע"פ שדברים אלו דבר קטן קראו אותן חכמים שהרי אמרו חכמים דבר גדול מעשה מרכבה ודבר קטן הוויות דאביי ורבא אעפ"כ ראויין הן להקדימן שהן מיישבין דעתו של אדם תחלה ועוד שהם הטובה הגדולה שהשפיע הקדוש ברוך הוא ליישוב העולם הזה כדי לנחול חיי העולם הבא ואפשר שידעם הכל קטן וגדול איש ואשה בעל לב רחב ובעל לב קצר.
זבחים צ״ו א - הטקסט מספריא
אֶלָּא קְדֵירוֹת שֶׁל מִקְדָּשׁ, אַמַּאי אָמַר רַחֲמָנָא יִשָּׁבְרוּ? נַהְדְּרִינְהוּ לְכִבְשׁוֹנוֹת! אָמַר רַבִּי זֵירָא: לְפִי שֶׁאֵין עוֹשִׂין כִּבְשׁוֹנוֹת בִּירוּשָׁלַיִם.
אָמַר אַבָּיֵי: וְכִי עוֹשִׂין אַשְׁפַּתּוֹת בָּעֲזָרָה?! אִישְׁתְּמִיטְתֵּיהּ הָא דְּתָנֵי שְׁמַעְיָה בְּקַלְנְבוֹ: שִׁבְרֵי כְּלֵי חֶרֶס נִבְלָעִין בִּמְקוֹמָן.
אֶלָּא הָא דְּאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: תַּנּוּר שֶׁל מִקְדָּשׁ שֶׁל מַתֶּכֶת הֲוָה – נֶעְבֵּיד דְּחֶרֶס, דְּהֶסֵּיקוֹ מִבְּפָנִים הוּא!
דְּכֵיוָן דְּאִיכָּא שְׁתֵּי הַלֶּחֶם וְלֶחֶם הַפָּנִים – דַּאֲפִיָּיתָן בְּתַנּוּר וּקְדוּשָּׁתָן בְּתַנּוּר; הָוֵה לֵיהּ כְּלִי שָׁרֵת, וּכְלִי שָׁרֵת דְּחֶרֶס לָא עָבְדִינַן.
The Gemara challenges: But according to the opinion that earthenware vessels can be cleansed of their absorbed substances by the process of kindling, with regard to pots used in the Temple, why does the Merciful One state in the Torah that they should be broken? Let us simply return them to the kilns in which pots are made to be sure that the pots will be cleansed by the extreme heat of the kilns. Rabbi Zeira said: The pots cannot be returned to kilns because, as taught in a baraita (see Bava Kamma 82b), kilns are not built in Jerusalem because of the great quantity of smoke they produce.
The Gemara presents an objection to Rabbi Zeira’s answer. Abaye said: But if, as the baraita teaches, there are no kilns in Jerusalem, are scrap heaps of earthenware assembled in the Temple courtyard? The same baraita also teaches that there are no scrap heaps in Jerusalem. What, then, is done with the shards of earthenware vessels that must be broken in the courtyard? The Gemara dismisses the question: Abaye raised that objection only because that which Shemaya taught in Kalnevo escaped him; Shemaya taught there: In the Temple, shards of earthenware vessels were miraculously absorbed in their place.
The Gemara returns to the topic of kindling earthenware vessels and asks: But if kindling from within cleanses everything absorbed in an earthenware oven, what is the reason for that which Rav Naḥman says that Rabba bar Avuh says: The oven in the Temple was fashioned of metal? Let us fashion it of earthenware, as an oven’s kindling is from the inside, and, accordingly, it would be possible to cleanse it?
The Gemara answers: The reason the oven must be fashioned of metal is because there are the two loaves, i.e., the public offering on Shavuot of two loaves from the new wheat, and the shewbread, i.e., the bread baked each week in a special form and displayed for the duration of one whole week on the table in the Sanctuary, whose baking is done in the oven, and also whose sanctification occurs in the oven. Because these offerings are not kneaded in a service vessel, they are sanctified only by being placed in the oven, and therefore the oven is a service vessel; and we do not make a service vessel of earthenware.
משנה תורה, הלכות תשובה א׳:ב׳ - הטקסט מספריא
שעיר המשתלח, לפי שהוא כפרה על כל ישראל, כהן גדול מתודה עליו על לשון כל ישראל, שנאמר: "והתודה עליו את כל עונות בני ישראל" (ויקרא טז, כא).שעיר המשתלח מכפר על כל עבירות שבתורה, הקלות והחמורות, בין שעבר בזדון, בין שעבר בשגגה, בין שהודע לו, בין שלא הודע לו, הכל מתכפר בשעיר המשתלח.והוא שעשה תשובה. אבל אם לא עשה תשובה, אין השעיר מכפר לו אלא על הקלות.ומה הן הקלות ומה הן החמורות? החמורות הן שחייבין עליהם מיתת בית דין או כרת, ושבועת שוא ושקר, אף על פי שאין בהן כרת, הרי הן מן החמורות. ושאר מצות לא תעשה ומצות עשה שאין בהן כרת הם הקלות.
רש"י על שמות כ״ט:א׳ - הטקסט מספריא
לקח. כְּמוֹ קַח. וּשְׁתֵּי גְזִירוֹת הֵן, אַחַת שֶׁל קִיחָה וְאַחַת שֶׁל לְקִיחָה, וְלָהֶן פִּתְרוֹן אֶחָד:
פר אחד. לְכַפֵּר עַל מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל שֶׁהוּא פַּר:
לקח This is the same as קח (the imperative, “Take thou” and must not be regarded as the infinitive). There are two forms of the root: one is קח and the other לקח, both having the same meaning.
פר אחד ONE BULLOCK — to atone for the incident of worshipping the golden calf which is of the bullock species (cf. Sifra on Leviticus 9:2).
רש"י על ויקרא א׳:ג׳ - הטקסט מספריא
זכר. וְלֹא נְקֵבָה; כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר זָכָר לְמַטָּה — שֶׁאֵין תַּ"לֹ — זָכָר וְלֹא טֻמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס:
תמים. בְּלֹא מוּם:
אל פתח אהל מועד. מְטַפֵּל בַּהֲבָאָתוֹ עַד הָעֲזָרָה; מַהוּ אוֹמֵר יַקְרִיב יַקְרִיב? אֲפִלּוּ נִתְעָרְבָה עוֹלַת רְאוּבֵן בְּעוֹלַת שִׁמְעוֹן יַקְרִיב כָּל אֶחָד לְשֵׁם מִי שֶׁהוּא, וְכֵן עוֹלָה בְּחֻלִּין, יִמָּכְרוּ הַחֻלִּין לְצָרְכֵי עוֹלוֹת, וַהֲרֵי הֵן כֻּלָּן עוֹלוֹת, וְתִקְרַב כָּל אֶחָד לְשֵׁם מִי שֶׁהוּא; יָכוֹל אֲפִלּוּ נִתְעָרְבָה בִּפְסוּלִין אוֹ בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ, תַּלְמוּד לוֹמַר "יַקְרִיבֶנּוּ" (ספרא):
יקריב אתו. מְלַמֵּד שֶׁכּוֹפִין אוֹתוֹ, יָכוֹל בְּעַל כָּרְחוֹ, תַּלְמוּד לוֹמַר "לִרְצוֹנוֹ", הָא כֵּיצַד? כּוֹפִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיֹּאמַר רוֹצֶה אֲנִי (שם):
לפני ה' וסמך. אֵין סְמִיכָה בְּבָמָה (שם):
זכר A MALE, but not a female. When Scripture mentions again lower down. (v. 10) that the sacrifice shall be זכר, a male, — which appears unnecessary to state, — it intends to say: a male, but not an animal whose sex is indeterminate or which is a hermaphrodite (Sifra, Vayikra Dibbura d'Nedavah, Section 3 9; Bekhorot 41b).
תמים means WITHOUT BLEMISH,
אל פתח אהל מועד [HE SHALL BRING IT NEAR] UNTO THE ENTRANCE OF THE APPOINTED TENT — He himself must attend to bringing it right up to the forecourt (where it is handed over to the priests). What is the force of Scripture using the term יקריב twice (יקריבנו and יקריב אתו; it might suffice to say:תמים זכר 'יקריבנו אל פתח אהל מועד לרצונו וכו)?! It is intended to intimate that even in case the burnt offering of Reuben has become mixed up with that of Simeon so that they cannot be identified, nevertheless each must bring one of the animals to the forecourt on behalf of him to whom it really belongs). Similarly if a burnt offering has been mixed up with non-consecrated animals, the non — consecrated ones must be sold for עולה purposes (they are sold to people who have voluntarily undertaken to offer an עולה), and thus all of them become burnt offerings and each is now brought on behalf of him to whom it belongs (cf. Mishna Zevachim 8:1). One might think that this must also be done if it (an animal intended to be a burnt offering) became mixed up with animals unfit for sacrifice (with those mentioned above as excluded from the category of sacrifices) or with a different kind of sacrifices (e.g., peace — offerings)! Scripture. however, states,יקריבנו, “he shall bring it) (Sifra, Vayikra Dibbura d'Nedavah, Section 3 13).
יקריב אתו HE SHALL OFFER IT — This apparently superfluous word (אתו) teaches us that they (the בי"ד) must put pressure upon him to bring it if he is remiss in bringing the sacrifice he had promised. One might think that this means that they shall force him against his will! Scripture, however, states, לרצונו “[he must bring it] so that it shall be favourably accepted for him”. How is this possible? They press him until he says, “I wish to do it” (Sifra, Vayikra Dibbura d'Nedavah, Section 3 15).
'לפני ה וסמך [HE SHALL OFFER] IT …] BEFORE THE LORD (4) AND HE SHALL LAY [HIS HAND UPON THE HEAD OF THE SACRIFICE] - This implies that there is no "laying of hands" upon an animal sacrifice on a private "high place" (במה; at the time when sacrifice was permissible on such) (Sifra, Vayikra Dibbura d'Nedavah, Chapter 4 1)
משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו ח׳:ז׳ - הטקסט מספריא
כל בגדי הכהנים אינן באים אלא משל ציבור ויחיד שהתנדב בגד מבגדי כהונה מוסרו לציבור ומותר וכן כל כלי השרת ועצי המערכה שמסרן יחיד לציבור הרי הן כשרין אף כל קרבנות הציבור שהתנדב אותן יחיד משלו כשרים ובלבד שימסרם לציבור:
תלמוד ירושלמי ברכות ד׳:ג׳ - הטקסט מספריא
משנה: רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר בְּכָל יוֹם אָדָם מִתְפַּלֵּל שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה. וְרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר מֵעֵין שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה. רִבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר אִם שְׁגוּרָה תְפִילָּתוֹ בְּפִיו מִתְפַּלֵּל שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה וְאִם לָאו מֵעֵין שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה.
הלכה: וְלָמָּה שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה. רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אוֹמֵר כְּנֶגֶד שְׁמוֹנָה עָשָׂר מִזְּמוֹרוֹת שֶׁכָּתוּב מֵרֹאשׁוֹ שֶׁל תִּילִים עַד יַעַנְךָ יי בְּיוֹם צָרָה. אִם יֹאמֵר לָךְ תְּשַׁע עֶשְׂרֵה הֵן אֱמוֹר לוֹ לָמָּה רָגְשׁוּ גּוֹיִם לֵית הוּא מִינּוֹן. מִיכַּן אָמְרוּ הַמִּתְפַּלֵּל וְלֹא נֶעֱנֶה צָרִיךְ תַּעֲנִית. אָמַר רִבִּי מָנָא רֶמֶז לְתַלְמִיד חָכָם שֶׁאָדָם צָרִיךְ לוֹמַר לְרַבּוֹ תִּשָּׁמַע תְּפִילָּתָךְ.
אָמַר רִבִּי סִימוֹן כְּנֶגֶד שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה חוּלְיוֹת שֶׁבְּשִׁדְרָה שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁאָדָם עוֹמֵד וּמִתְפַּלֵּל צָרִיךְ לָשׁוּחַ בְּכוּלָּן. מַה טַעַם כָּל עַצְמוֹתַי תֹאמַרְנָה יי מִי כָמוֹךָ.
אָמַר רִבִּי לֵוִי כְּנֶגֶד שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה הַזְכָּרוֹת שֶׁכָּתוּב בְּהָבוּ לַיי בְּנֵי אֵלִים. אָמַר רִבִּי חוּנָה אִם יֹאמַר לָךְ אָדָם שְׁבַע עֶשְׂרֵה אִינּוּן. אֱמוֹר לוֹ שֶׁל מִינִין כְּבַר קָבְעוּ חֲכָמִים בְּיַבְנֶה. הָתִיב רִבִּי אֶלְעָזָר בֵּי רִבִּי יוֹסֵי קוֹמֵי רִבִּי יוֹסֵי וְהָכְתִיב אֵל הַכָּבוֹד הִרְעִים. אָמַר לֵיהּ וְהָתַנִּי כּוֹלֵל שֶׁל מִינִים וְשֶׁל פּוֹשְׁעִים בְּמַכְנִיעַ זֵידִים. וְשֶׁל זְקֵינִים וְשֶׁל גֵּרִים בְּמִבְטָח לַצַּדִּיקִים וְשֶׁל דָּוִד בְּבוֹנֶה יְרוּשָׁלַיִם. אִית לָךְ מַסְפְּקָא לְכָל חָדָא וְחָדָא מִינְהוֹן אַדְכָּרָה.
רִבִּי חֲנִינָא בְשֵׁם רִבִּי פִינְחָס כְּנֶגֶד שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה פְעָמִים שֶׁאָבוֹת כְּתוּבִין בַּתּוֹרָה. אַבְרָהָם יִצְחָק יַעֲקֹב. אִם יֹאמַר לָךְ אָדָם תְּשַׁע עֶשְׂרֵה הֵן אֱמוֹר לוֹ וְהִנֵּה יי נִצָּב עָלָיו לֵית הוּא מִינְהוֹן. אִם יֹאמַר לְָךְ אָדָם שְׁבַע עֶשְׂרֵה הֵן אֱמוֹר לוֹ וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבוֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק מִינּוֹן.
רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי בְּשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן כְּנֶגֶד שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה צִיוּוּיִין שֶׁכָּתַב בְּפָרָשַׁת מִשְׁכָּן שֵׁינִי. אַמָר רִבִּי חִיָיא בַּר וָוא וּבִלְבַד מִן וְאִתּוֹ אָהֳלִיאָב בֶּן אַחִיסָמָךְ עַד סוֹפֵיהּ דְּסִיפְרָא.
שֶׁבַע שֶׁל שַׁבָּת מְנַיִין. אָמַר רִבִּי יִצְחָק כְּנֶגֶד שִׁבְעָה קוֹלוֹת שֶׁכָּתוּב בְּהָבוּ לַיי בְּנֵי אֵלִים. אָמַר רִבִי יוּדָן עַנְתּוֹרָיָא כְּנֶגֶד שִׁבְעָה אַזְכָּרוֹת שֶׁכָּתוּב בְּמִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת.
תֵּשַׁע שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה מְנַיִין. אָמַר רִבִּי אַבָּא קַרְטִיגֵנָיָא כְּנֶגֶד תֵּשַׁע אַזְכָּרוֹת שֶׁכָּתוּב בְּפָרָשַׁת חַנָּה. וּכְתִיב בְּסוֹפָהּ יי יָדִין אַפְסֵי אָרֶץ.
עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה שֶׁל תַּעֲנִיּוֹת מְנַיִין. רִבִּי חֶלְבּוֹ וְרִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב נַחְמָן תְּרַוֵּיהוֹן אָמְרִין כְּנֶגֶד עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה פְּעָמִים שֶׁכָּתוּב בְּפָרָשָׁה שֶׁל שְׁלֹמֹה רִינָּה וּתְפִילָּה וּתְחִינָּה.
רִבִּי זְעִירָא בְשֵׁם רַב יִרְמְיָה יָחִיד בְּתַעֲנִית צִיבּוּר צָרִיךְ לְהַזְכִּיר מֵעֵין הַמְּאוֹרָע. אֵיכָן הוּא אוֹמְרָהּ בֵּין גּוֹאֵל יִשְׂרָאֵל לְרוֹפֵא חוֹלִים. וּמַהוּ אוֹמֵר עַנֵּינוּ יי עַנֵּינוּ בָּעֵת וּבְעוֹנָה הַזֹּאת כִּי בְצָרָה גְדוֹלָה אֲנָחְנוּ אַל תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מִמֶּנּוּ וְאַל תִּתְעַלֵּם מִתְּחִינָּתֵנוּ כִּי אַתָּה יי עוֹנֶה בְעֵת צָרָה פּוֹדֶה וּמַצִּיל בְּכָל עֵת מְצוּקָה וַיִּצְעֲקוּ אֶל יי בַּצָּר לָהֶם מִמְּצוּקוֹתֵיהֶם יוֹצִיאֵם. בָּרוּךְ אַתָּה יי עוֹנֶה בְּעֵת צָרָה. רִבִּי יַנַּיי [בֵּרִבִּי] יִשְׁמָעֵאל בְּשֵׁם בֵּית רִבִּי יַנַּיי אוֹמֵר בְּשׁוֹמֵעַ תְּפִילָּה.
רִבִּי יוֹנָה בְּשֵׁם רַב אֲפִילוּ יָחִיד שֶׁגָּזַר תַעֲנִית עַל עַצְמוֹ צָרִיךְ לְהַזְכִּיר מֵעֵין הַמְּאוֹרָע. אֵיכָן הוּא אוֹמְרָהּ. רִבִּי זְעִירָא בְּשֵׁם רַב הוּנָא כְּלֵילוֹ שַׁבָּת וּכְיוֹמוֹ. אָמַר רִבִּי מָנִי אֲנָא דְּלָא בְדַקְתָּהּ אִין כַּהֲדָא דְּרַב יִרְמְיָה. אִין כַּהֲדָא דְּרִבִּי יַנַּאי [בְרִבִּי יִשְׁמָעְאֵל] סָלְקִית לְסִדְרָה וְשָׁמְעִית רַב חוּנָה בְשֵׁם רַב אֲפִילוּ יָחִיד שֶׁגָּזַר עַל עַצְמוֹ תַעֲנִית צָרִיךְ לְהַזְכִּיר מֵעֵין הַמְּאוֹרָע. הָתִיב רִבִּי יוֹסֵי וְהָא מַתְנִיתָא פְּלִיגָא. בְּכָל יוֹם אָדָם מִתְפַּלֵּל שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת וּבְמוֹצָאֵי יוֹם הַכִּיפּוּרִים וּבְמוֹצָאֵי תַּעֲנִית צִיבּוּר. מִן מַה דָּמַר רִבִּי יוֹסֵי מַתְנִיתָא פְּלִיגָא. הֲוָה כֵן אִיתְתָּבַת בֵּין גּוֹאֵל יִשְׂרָאֵל לְרוֹפֵא חוֹלִים.
אָמַר רִבִּי אָחָא בַּר יִצְחָק בְּשֵׁם רִבִּי [הוּנָא רַבָּא] דְצִיפּוֹרִין יָחִיד בְּתִשְׁעָה בְּאַב צָרִיךְ לְהַזְכִּיר מֵעֵין הַמְּאוֹרָע. מַהוּ אוֹמֵר. רַחֵם יי אֱלֹהֵינוּ בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים וּבַחֲסָדֶיךָ הַנֶּאֱמָנִים עָלֵינוּ וְעַל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְעַל יְרוּשָׁלַםִ עִירָךְ וְעַל צִיּוֹן מִשְׁכַּן כְּבוֹדָךְ וְעַל הָעִיר הָאֲבֵילָה וְהַחֲרֵיבָה וְהֶהָרוּסָה וְהַשּׁוֹמְמָה הַנְּתוּנָה בְיַד זָרִים הָרְמוּסָה בְיַד עָרִיצִים וַיִּירָשׁוּהָ לִגְיוֹנוֹת וַיְּחַלְלוּהָ עוֹבְדֵּי פְסִילִים וּלְיִשְׂרָאֵל עַמָּךְ נָתַתָּהּ נַחֲלָה וּלְזֶרַע יְשׁוּרוּן יְרוּשָׁה הוֹרַשְׁתָּהּ כִּי בְאֵשׁ הֵיצַתָּהּ וּבָאֵשׁ אַתָּה עָתִיד לִבְנוֹתָהּ כָּאָמוּר וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהּ נְאֻם יי חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב וּלְכָבוֹד אֶהְיֶה בְּתוֹכָהּ.
רִבִּי אֶבְדַּימָא דְּצִיפּוֹרִין בְּעָא קוֹמֵי רִבִּי מָנָא אֵיכַן אוֹמְרָהּ. אָמַר לוֹ וְאֲדַיִין אֵין אַתְּ לְזוּ. כָּל דָּבָר שֶׁהוּא לָבֹא אוֹמְרָהּ בָּעֲבוֹדָה. וְכָל דָּבָר שֶׁהוּא לְשֶׁעָבַר אוֹמְרָהּ בְּהוֹדָאָה. וּמַתְנִיתָא אָמְרָה וְנוֹתֵן הוֹדָאָה לְשֶׁעָבַר וְצוֹעֵק לְעָתִיד לָבוֹא.
אֵי זוֹ הִיא שֶׁבַע מֵעֵין שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה. רַב אָמַר סוֹף כָּל בְּרָכָה וּבְרָכָה. וּשְׁמוּאֵל אָמַר רֹאשׁ כָּל בְּרָכָה וּבְרָכָה. אִית תְּנָיֵי תַנִּי שֶׁבַע מֵעֵין שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה. וְאִית תְּנָיֵי תַנִּי שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה מֵעֵין שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה. מָאן דָּמַר שֶׁבַע מֵעֵין שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה מְסַיֵיעַ לִשְׁמוּאֵל וּמָאן דָּמַר שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה מֵעֵין שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה מְסַיֵיעַא לְרַב.
רִבִּי זְעוֹרָא שָׁלַח לְרִבִּי נָחוּם גַּבֵּי רִבִּי יַנַּיי בֵּירִבִּי יִשְׁמָעְאֵל אָמַר לֵיהּ אֵי זוֹ הִיא שֶׁבַע מֵעֵין שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה דִּשְׁמוּאֵל. אָמַר לֵיהּ הֲבִינֵינוּ רְצֵה תְשׁוּבָתֵינוּ סְלַח לָנוּ גּוֹאֲלֵינוּ רְפָא חָלְיֵינוּ בָּרֵךְ שְׁנוֹתֵינוּ. אָמַר רִבִּי חַגַּיי אִם הָיוּ גְשָׁמִים אוֹמְרִים [בְּגִשְׁמֵי] בְרָכָה. אִם הָיוּ טְלָלִים אוֹמְרִים בְּטַלְלֵי בְרָכָה. כִּי מְפוּזָרִים אַתָּה מְקַבֵּץ וְתוֹעִים עָלֶיךָ לִשְׁפּוֹט וְעַל הָרְשָׁעִים תָּשִׁית יָדְךָ וְיִשְׂמְחוּ כָּל חוֹסֵי בָךְ בְּבִנְיַין עִירָךְ וּבְחִידּוּשׁ בֵּית מִקְדְּשָׁךְ וּבְצֶמַח דָּוִד עַבְדָּךְ כִּי טֶרֶם נִקְרָא אַתָּה תַעֲנֶה כָּאָמוּר וְהָיָה טֶרֶם יִקְרָאוּ וַאֲנִי אֶעֱנֶה עוֹד הֵם מְדַבְּרִים וַאֲנִי אֶשְׁמָע בָּרוּךְ אַתָּה יי שׁוֹמֵעַ תְּפִילָּה. וְאוֹמֵר שָׁלֹשׁ בְּרָכוֹת רִאשׁוֹנוֹת וְשָׁלֹשׁ אַחֲרוֹנוֹת. וְאוֹמֵר בָּרוּךְ יי כִּי שָׁמַע קוֹל תַּחֲנוּנָי.
מצוטט ב־5 עמודים
לקוטי שיחות 1
- כרך לא ‹ פ' שקלים ‹ פ' שקלים ‹ 132 לקו"ש חט"ז ע' 384
תורת מנחם 4
- ב - שנת תשי"א - חלק ראשון ‹ בס"ד. שיחת ש"פ ויקהל, פ' שקלים, מבה"ח אדר-שני ה'תשי"א לקו"ש חט"ז ע' 381
- מא - שנת תשכ"ה - חלק ראשון ‹ בס"ד. שיחת יום שמחת תורה, ה'תשכ"ה לקו"ש חט"ז ע' 384
- סד - שנת תשל"א - חלק שלישי ‹ שיחת ש"פ שמיני, מבה"ח וער"ח אייר, ה'תשל"א לקו"ש חט"ז ע' 381
- עא - שנת תשל"ג - חלק שני ‹ שיחת ש"פ ויקהל, פ' שקלים, מבה"ח וער"ח אדר שני, ה'תשל"ג לקו"ש חט"ז ע' 381