שיחה ג

373שיחה ג

פורים

א. מדברי הגמרא על מרדכי היהודי

על הנאמר בסוף המגילה – "כי מרדכי היהודי... ורצוי לרוב אחיו...", אומרים חז"ל בגמרא¹: "לרוב אחיו, ולא לכל אחיו, מלמד שפירשו ממנו מקצת סנהדרין" (כי "אחיו" הם "חביריו שהיו מכלל אנשי כנסת הגדולה"²). רש"י מסביר, שהסיבה לכך ש"מקצת סנהדרין פרשו ממרדכי היא "לפי שבטל מדברי תורה ונכנס לשררה"³.

לאחר מכן ממשיכה הגמרא ואומרת: "גדול תלמוד תורה יותר מהצלת נפשות, דמעיקרא חשיב לי' למרדכי בתר ד' (= שבתחילה מנו את מרדכי לאחר ארבעה) ולבסוף בתר חמשה (= לאחר חמשה), מעיקרא כתיב... ולבסוף כתיב...". כי בפסוק מוקדם יותר, בספר עזרא⁴, נזכר מרדכי כחמישי, ובפסוק מאוחר יותר, בספר נחמיה⁵ הוא מוזכר שישי, "לפי שנעשה מרדכי שר בינתיים, ירד מחשיבותו אצל חכמים"⁶.

ג

אין מובן: את הכלל הזה, ש"גדול תלמוד תורה יותר מהצלת נפשות", יכלו חז"ל ללמוד מפשטות הפסוקים במגילה עצמה: "לרוב אחיו... מלמד שפירשו ממנו מקצת סנהדרין", והרי "פירשו" ממנו מפני ש"בטל מדברי תורה" לצורך הצלת נפשות. מדוע, אפוא, נלמד כלל זה בגמרא משינוי של סדר, מפסוק שאין כאן מקומו, משני פסוקים הלקוחים משני ספרים שונים בתנ"ך?

יש מפרשים⁷ שמלשון המגילה ניתן להסיק שרק לדעתם של הסנהדרין חשוב תלמוד תורה יותר מהצלת נפשות, אך אין הוכחה לכך שמשמים הסכימו לכך, ולפיכך, הם עונים, מוכיחה הגמרא בדרך אחרת, שהתורה עצמה רמזה לכלל זה על־ידי שינוי הסדר בפסוקים.

אך תירוץ זה איננו "חלק" בדרך הפשט, שהרי אלה ש"פירשו ממנו" לא היו אנשים רגילים, אלא "אחיו" – חברי הסנהדרין, שכל מעשיהם הם פסק הלכה לפי התורה, וכיצד חסרה כאן ההוכחה לכך ש"משמים הסכימו"?

ב. קשיים נוספים בענין זה

בענין זה ישנם קשיים נוספים:

א) אם אכן "גדול תלמוד תורה יותר מהצלת נפשות", מדוע הוצב שמו של 373מרדכי (אשר "בטל מתלמוד תורה") בסדר השמות במקום הנמוך רק בדרגה אחת מן הסדר שלפני־כן, בעוד אשר, לכאורה, אין למנותו כלל בין חברי הסנהדרין, אשר כל מהותם היא פסיקת דיני התורה?

ב) מן הפסוק מובן, שכהונתו של מרדכי כ"משנה למלך" נמשכה תקופה מסויימת, שבה הוא היה "רצוי לרוב אחיו" (בלבד, לאחר ש"פירשו ממנו"), אם כן, ממה־נפשך: או שמרדכי היה צריך להוכיח להם מיד שהתנהגותו היא על־פי התורה, ואם לאו, היה עליו לעזוב את ה"שררה", ולשוב להיות רצוי לכל אחיו.

ג. ההסבר לכך לפי דיוק הלשון, והשאלות המתעוררות

ההסבר לכך יובן על־ידי שימת לב לדיוק שבלשון המגילה ודברי חז"ל: "רצוי לרוב אחיו" – "פירשו ממנו מקצת סנהדרין" (בלבד). כלומר, רוב "אחיו" בסנהדרין אכן הסכימו להתנהגותו.

מכך מובן באופן פשוט, שהעובדה ש"פירשו ממנו מקצת סנהדרין" איננה מהווה כלל הוכחה לכך שתלמוד תורה גדול מהצלת נפשות. להיפך, מכך ניתן להסיק, שאם לרוב הסנהדרין הוא היה רצוי, זאת אומרת, שהם הסכימו לדעתו⁸.

בכך מובן גם מדוע הוצב שמו במקום הנמוך יותר בדרגה אחת בלבד, מפני שרוב חברי הסנהדרין הסכימו עם מעשהו.

אך לפי זה קשה מצד שני:

א) אם מעשהו של מרדכי היה בהסכמת דעתם של רוב חברי הסנהדרין היה על דעה זו להכריע את דעת המיעוט "מקצת", ואם כך, מדוע הם "פירשו ממנו", ולא בטלו את דעתם מפני דעת הרוב?

ב) לפי האמור לעיל יוצא, ששני מאמרי חז"ל המובאים בגמרא זה בהמשכו של זה ("פירשו ממנו (רק) מקצת סנהדרין" ו"גדול תלמוד תורה יותר מהצלת נפשות") סותרים בעצם זה את זה⁹?!

ד. דיוק נוסף: "פירשו", והסיפור על הרוגוצ'ובי

כדי להבין זאת, יש להקדים ולהבין תחילה דיוק נוסף במאמר חז"ל זה: נאמר "פירשו ממנו מקצת סנהדרין", ולא "חלקו עליו" או "אין רוח מקצת חכמים נוחה הימנו"¹⁰, וכדומה. כוונת הביטוי "פירשו ממנו" איננה שחלקו עליו מפני שלפי דעתם לא היה מעשהו של מרדכי לפי התורה, אלא שהם הבדילו עצמם ממנו, מפני שהיתה להם שיטה אחרת בנושא התנהגות חברי הסנהדרין 374ותלמידי־חכמים, ודרכו שונה מדרכם, אך גם הם הסכימו שמעשהו של מרדכי מותאם לדרך התורה.

ההסבר לכך יובן גם מסיפור על הגאון הרוגוצ'ובי והתנהגותו, כדלהלן:

לאחר שכ"ק מו"ח אדמו"ר יצא מרוסיה והגיע לריגא, הוא כנס שם אסיפה של רבנים, מנהיגים, עסקנים וכדומה למען יהודי רוסיה. בין המוזמנים היה גם הרוגוצ'ובי. באסיפה רצו לבחור ועדה שתתאסף מיד פעם, ותשקול את הצעדים לפעילות למען יהודי רוסיה, וביקשו מן הרוגוצ'ובי להשתתף בועדה זו. הוא סירב, והסביר, שהשתתפותו בועדה זו תלויה במחלוקת שבין התלמוד הבבלי לירושלמי.

במסכת ברכות¹¹ נאמר בגמרא ש"חסידים הראשונים היו שוהים... תשע שעות ביום בתפלה". והגמרא שואלת: אם כך, "תורתן היאך משתמרת ומלאכתן היאך נעשית, – (ועונה:) אלא מתוך שחסידים הם, תורתם משתמרת ומלאכתן מתברכת".

בתלמוד הירושלמי¹² מובא ענין זה בשינוי: במקום "מתוך שחסידים הם תורתם משתמרת (ומלאכתן מתברכת)" נאמר: "על־ידי שהיו חסידים היתה ברכה ניתנת בתורתן וברכה ניתנת במלאכתן".

ההבדל בין "תורתם משתמרת לבין "ברכה ניתנת בתורתן" מובן: בביטוי "משתמרת" הכוונה היא "שאין תלמודם משתכח"¹³, אך עם זאת אין כל תוספת חדשה לתורתן, אלא מה שביכולתם ללמוד בזמן המועט שבו אינם עוסקים בתפילה.

ואילו ב"ברכה ניתנת בתורתן" הכוונה היא "שהצליחו להבין ולהשכיל מיד ולא היו שוהין"¹⁴. כלומר, בנוסף לכך שאין הם שוכחים את תלמודם, הם מצליחים "להבין ולהשכיל מיד", מה שעל־פי טבעם היה נדרש להם זמן רב הרבה יותר בלימוד התורה.

וכך הוא, סיים הרוגוצ'ובי, גם בעניננו: השתתפותו בוועדה תגרום לבטול חלק מזמנו בלימוד התורה. לפי ה"ירושלמי", ש"על ידי שהיו חסידים היתה ברכה ניתנת בתורתן" – לא יחסר לו בידיעת התורה. אך כיוון שההלכה היא כ"בבלי" ש"תורתם משתמרת" – בלבד¹⁵, הרי תחסר לו ההוספה בלימוד וידיעת התורה גם בזמנים אלו – ועל כך אין הוא יכול לוותר.

ה. מחלוקת זו תלויה בהבדל שבין אופן הלימוד בתלמודים השונים

יש לומר, שההסבר למחלוקת זו בין 375ה"בבלי" ל"ירושלמי" כרוך בהבדל שבין דרכי לימודם:

אופן הלימוד בתלמוד הבבלי הוא ריבוי של שקלא וטריא וכו', כדברי הגמרא¹⁶ "במחשכים הושיבני¹⁷... זה תלמודה של בבל": דרך הלימוד היא כאדם המחפש בחשיכה – יש להרבות בחיפוש ויגיעה, לשאול קושיות ולערוך הבחנות וכו' עד שמגיעים למסקנה האמיתית. לעומת זאת, הלימוד בתלמוד הירושלמי הוא באופן ישר – מוצאים מיד את התירוץ האמיתי וכו', כאדם הרואה דבר־מה באור¹⁸.

לפיכך יוצא, שלפי שיטת הבבלי, אפשרי שעל־ידי הלימוד המועט של החסידים הראשונים יתבצע רק הענין של "תורתם משתמרת" – שהם לא ישכחו את לימודם, אך לא באופן של "ברכה ניתנת בתורתן", "להבין ולהשכיל מיד" – דבר שאיננו מתאים לסדר הלימוד של ה"בבלי".

אך לפי שיטת ה"ירושלמי", גורם לימודם גם לכך ש"ברכה ניתנת בתורתן" – "הצליחו להבין ולהשכיל מיד ולא היו שוהין" – בהתאם לאופן הלימוד הישר, שבו מגיעים מיד לאמתתו של הענין.

ו. ההבדל בין שיטת מרדכי לשיטת "מקצת סנהדרין" תלוי בהבדל שבין

ה"ירושלמי ל"בבלי".

לפי האמור לעיל, יש לומר, שההבדל בין שיטת מרדכי (הרצויה לרוב הסנהדרין) לבין שיטתם של "מקצת סנהדרין" תלוי במחלוקת הנ"ל בין ה"בבלי" ל"ירושלמי":

שיטתם של הסנהדרין הגדולה, שנבחרומןהסנהדריןהקטנה¹⁹,שמקומם בירושלים, או לפחות בארץ הקודש²⁰, מתאימה, כפי שסביר לומר, לדרך הלימוד של ה"ירושלמי", במיוחד בתקופת המשנה ואנשי כנסת הגדולה.

אך גם אז היו תנאים שהגיעו מבבל, כפי שמאוחר יותר ידוע: הלל עלה מבבל²¹, רבי נתן הבבלי²², ועוד. במיוחד אשר עברו יותר משבעים שנה מן התקופה שבה הלכו "החרש והמסגר"²³ מירושלים עם הגולה אשר הגלתה עם יכניה – לבבל²⁴. אנשי כנסת הגדולה היו משבי הגולה אשר הגלה נבוכאדנצאר מלך בבל לבבל וישובו לירושלים ויהודה בשנת אחת לכורש, לאחר שהיו חמשים ושתיים שנה בבבל, 376אך גם מבין "החרש והמסגר", אשר כבר בירושלים הם היו ידועים במעלתם זו, ובאופן הלימוד הזה²⁵.

לפיכך סברו מרדכי ורוב הסנהדרין שעליו להיות משנה למלך לצורך הצלת נפשות. עם זאת, הוא יכול להשאר בין הסנהדרין ואנשי כנסת הגדולה שכל ענינם הוא לימוד התורה, כי "על ידי שהיו חסידים היתה ברכה ניתנת בתורתן", וכך הוא יצליח, לא רק באופן ש"תורתם משתמרת", אלא "להבין ולהשכיל מיד" – הוא יוכל להתברך ולהתעלות בלימוד, יותר מהזמן שנותר לו ללימוד התורה.

אך היו בין חברי הסנהדרין גם "מקצת" שאופן לימודם היה כאופן הלימוד של ה"בבלי", כדלעיל.

לפיכך התקיים אצלם הענין של "תורתם משתמרת" בלבד, שעקב התמסרות לעניני עסקנות ו"הצלת נפשות" תחסר להם התוספת בידיעת התורה הנדרשת מחברי הסנהדרין, ולכן "פירשו ממנו מקצת סנהדרין": אצלם לא התאפשרה דרך העבודה של מרדכי ורוב הסנהדרין והם נבדלו ממנו בשיטתם השונה.

ז. בכל זאת יש "גדלות" מיוחדת בהתמסרות ללימוד התורה

למרות שלפי שיטות ה"ירושלמי" הרי "ברכה ניתנת בתורתן", ולפיכך היתה למרדכי הברכה והתוספת בידיעת התורה, בכל זאת, "ירד בחשיבותו אצל חכמים" מפני ש"בטל מדברי תורה ונכנס לשררה".

זאת, מפני שיש מעלה מיוחדת בדרך של "תורתם אומנתם" – שלא להתבטל מן הלימוד מפני שום סיבה²⁶, ואף כאשר לא תיפגם ההוספה בידיעת התורה עקב הענין של "ברכה ניתנת בתורתן". זוהי כוונת חז"ל באומרם "גדול תלמוד־תורה יותר מהצלת נפשות...": ישנה "גדלות" מיוחדת בהתמסרות המוחלטת ללימוד התורה. וכיוון שאצל מרדכי הוסרה גדלות זו, הופחתה חשיבותו "אצל חכמים", ובמקום להימנות "בתר ד'" (=לאחר ארבעה) הוא נזכר "בתר חמשה".

למרות כל זאת סברו מרדכי ורוב הסנהדרין שהיה עליו להיעשות משנה למלך ואף אם על ידי כך תחסר לו ה"גדלות" של "גדול תלמוד תורה", הרי כדאי הדבר לצורך "הצלת נפשות"^*, לצורך היותו "דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו"²⁷.

377ח. העיקר: טובת הרבים

לכאורה, עדיין לא הכל ברור: אמנם לא נפגמה אצל מרדכי אפילו התוספת בידיעת התורה, מפני ש"ברכה ניתנת בתורתן", ואמנם, יש יתרון ב"הצלת נפשות" אשר לשמה כדאית הירידה מ"תורתו אומנתו" – אך כיצד הוא נשאר, בכל זאת, גם אחר־כך אחד מן הסנהדרין, אשר, לכאורה, כל תפקידם הוא רק לימוד התורה והוראתה?

בלשון אחרת: כיצד ייתכן שעל חברי הסנהדרין עצמם תחול החובה לוותר על "תורתם אומנותם" למען "הצלת נפשות"?

ההסבר לכך הוא: ב"תנא דבי אליהו"²⁸ נאמר: "היה להם (לסנהדרי גדולה) לילך ולקשור חבלים של ברזל במתניהם, ולהגביה בגדיהם למעלה מארכובותיהן ויחזרו בכל עיירות ישראל... וילמדו את ישראל...".

ההלכה היא, שכאשר גולה הסנהדרין ממקומה בלשכת הגזית, אין באפשרותה לדון דיני נפשות²⁹. זאת אומרת, שעל־ידי "ויחזרו בכל עיירות ישראל..." חלה ירידה בכוחה של הסנהדרין³⁰. בכל זאת "היה להם" – הם חייבים – "לילך... בכל עיירות ישראל..."³¹.

מכך ניתן להבין, שתפקידה העיקרי של הסנהדרין הוא הוראה לרבים, ועל־ידי כך הצלת רבים, וכדי לזכות את הרבים, יש צורך לרדת מתוקפם כסנהדרין.

בדומה לכך הוא ההסבר בעניננו: למרות, שעל־ידי כך שמרדכי נעשה למשנה למלך חלה ירידה בחשיבותו כחבר סנהדרין מדרגה של "בתר ד'" ל"בתר חמשה", וחסרה לו המעלה של "תורתם אומנותם", בכל זאת כדאית הירידה, אפילו מצד עצם תפקידו כחבר סנהדרין, מפני שזה לצורך טובת הרבים.

378ט. צריך להקדיש זמן לעיסוק ב"צרכי ציבור"

נוהגו של כ"ק מו"ח אדמו"ר היה "לגזול"^* מן הזמן שבו יכול היה להתמסר ללימוד התורה בעצמו, ולעבודת ה' לעצמו, ולהתעסק בעניני ציבור והצלת נפשות.

הוא אף דרש זאת מחלק נכבד של תלמידיו והקרובים אליו, שאף הם ינהגו בדרך זו. הוא הנהיג, שאפילו תלמידי הישיבה יקדישו חלק מסויים של זמנם בתקופת "בין הסדרים" להפצת התורה והיהדות חוצה, ובודאי חלק גדול מזמן ההפצה אינו מנוצל לעצם הלימוד עם הזולת אלא ל"צרכי ציבור": מאמצים להשגת תלמידים, סידור מקום ללימוד, גיוס הכספים הדרושים לכיסוי ההוצאות וכו'.

כלומר, אפילו חסידים ו"מקושרים", אשר היו בדרגה ש"תורתם משתמרת", כפסק ההלכה שלפי ה"בבלי", צריכים להקדיש מזמנם לטובת הרבים, גם אם על־ידי כך יפגע לימוד התורה שלהם.

וזאת, מפני שהנהגת הרוגוצ'ובי, כדלעיל, מתאימה רק ליחידי סגולה שבכל דור, שהם בדרגת "תורתם אומנתם", ותפקידם הוא כדרך "מקצת הסנהדרין" הוספה בידיעת התורה בתמידיות.

ואילו סדר העבודה לרוב, אפילו לבני תורה, הוא כהלכה, שבזמן הזה אין אנשים ש"תורתם אומנתם"³², במיוחד כאשר מבטלים את הלימוד לצורך "הצלת נפשות" ולתועלת הרבים.

לגבי כ"ק מו"ח אדמו"ר עצמו יש להעיר, שמי יודע אופן עבודתו. בכלל, ידועים דבריו של הבעל־שם־טוב³³ על הפסוק³⁴ "קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עלייך זרח", שאמר: "אתם נשיאי ישראל, המוסרים את תורתם ועבודתם למען טובת הרבים, מה יהא עליכם. הרי זה קומי אורי הפרטי לכללי..." – כלומר, לנשיאי ישראל יש ברכה מיוחדת, שלא ייפגמו אצלם ה"תורה ועבודה", ואדרבה: "בא אורך וכבוד הוי' עליך זרח" – ללא יחס, "ברכה ניתנת בתורתן".

י. ההוראה: ויתור על צרכים פרטיים למען הרבים

וזוהי ההוראה ממעשיו של מרדכי לגבינו למעשה, כדבריו הידועים של הבעל־שם־טוב³⁵ על דברי המשנה³⁶ "הקורא את המגילה למפרע לא יצא": מי שקורא את המגילה תוך הסתכלות, 379כאילו מסופר בה על מאורע שאירע בעבר ("למפרע") ואין לו קשר להווה – הוא "לא יצא":

נדרשת מאתנו התנהגות אשר היא מעין דרכו של מרדכי, להיות "משנה למלך" כדי להיות "דורש³⁷ טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו", ואפילו כאשר משום כך הוא "רצוי" רק ל"רוב אחיו".

ולמרות שאצל רבים כרוכה דרך זאת ב"ירידה"³⁸, מפני שלשם כך יש צורך בויתור על השלימות העצמית – הרי כדאית ירידה זו לטובת הרבים.

[ענין זה קיים אצל כל אחד גם בחייו כפרט: נשמתו יורדת "מאיגרא רמה לבירא עמיקתא"³⁹ כדי להעשות למושל ושולט⁴⁰ על הגוף, על הנפש הבהמית, ועל חלקו בעולם, לכובשם ולעשות מהם "דירה לו ית'".

וכאשר הוא בא בקשר נישואין, נוסף לו על כל הנ"ל גם הענין של (בלשון המגילה⁴¹) "להיות כל איש שורר בביתו" (כמאמר חז"ל⁴²: "איזהו אשה כשרה העושה רצון בעלה". וגם "שררה" זו כרוכה בירידה, כמאמר חז"ל⁴³: "נחית דרגא נסיב איתתא" (=רד דרגה ושא אשה), כי האדם מוכרח לוותר על עניניו הפרטיים לצורך טובת ביתו⁴⁴].

זהו ההסבר לכך שמוצאים יתרון אצל העוסקים בצרכי־ציבור, אפילו על פני אלה ש"תורתם אומנתם"⁴⁵: אלה אשר "תורתם אומנתם" צריכים להפסיק לצורך קריאת שמע⁴⁶, ואילו העוסקים בצרכי ציבור אינם מפסיקים אפילו לקריאת שמע⁴⁷,

מפני שלמרות שעל־ידי התעסקות בצרכי־ציבור באמונה⁴⁸ נפגעים לימוד 380התורה והשלימות העצמית, כדברי חז"ל⁴⁹ "הטל עליהן צרכי ציבור והן כלין מאליהן", בכל זאת, דוקא באמצעות זאת קיימת המעלה המיוחדת של טובת הרבים.

ואם הנהגה כזאת נדרשת ממרדכי לצורך הצלת הגופים היהודיים⁵⁰, הרי על אחת כמה וכמה נדרש הדבר כאשר מדובר בהצלת נשמות יהודיות, ויש צורך לוותר על השלימות העצמית למען "הצלת נפשות", כדי להיות "דובר שלום לכל זרעו", עד אשר ישראל עושין תשובה "ומיד הן נגאלין"⁵¹, בקרוב ממש.