379
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
כאילו מסופר בה על מאורע שאירע בעבר ("למפרע") ואין לו קשר להווה – הוא "לא יצא":
נדרשת מאתנו התנהגות אשר היא מעין דרכו של מרדכי, להיות "משנה למלך" כדי להיות "דורש37 טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו", ואפילו כאשר משום כך הוא "רצוי" רק ל"רוב אחיו".
ולמרות שאצל רבים כרוכה דרך זאת ב"ירידה"38, מפני שלשם כך יש צורך בויתור על השלימות העצמית – הרי כדאית ירידה זו לטובת הרבים.
[ענין זה קיים אצל כל אחד גם בחייו כפרט: נשמתו יורדת "מאיגרא רמה לבירא עמיקתא"39 כדי להעשות למושל ושולט40 על הגוף, על הנפש הבהמית, ועל חלקו בעולם, לכובשם ולעשות מהם "דירה לו ית'".
וכאשר הוא בא בקשר נישואין, נוסף לו על כל הנ"ל גם הענין של (בלשון המגילה41) "להיות כל איש שורר בביתו" (כמאמר חז"ל42: "איזהו אשה כשרה העושה רצון בעלה". וגם "שררה" זו כרוכה בירידה, כמאמר חז"ל43: "נחית דרגא נסיב איתתא" (=רד דרגה ושא אשה), כי האדם מוכרח לוותר על עניניו הפרטיים לצורך טובת ביתו44].
זהו ההסבר לכך שמוצאים יתרון אצל העוסקים בצרכי־ציבור, אפילו על פני אלה ש"תורתם אומנתם"45: אלה אשר "תורתם אומנתם" צריכים להפסיק לצורך קריאת שמע46, ואילו העוסקים בצרכי ציבור אינם מפסיקים אפילו לקריאת שמע47,
מפני שלמרות שעל־ידי התעסקות בצרכי־ציבור באמונה48 נפגעים לימוד
הערות
- 37. וכידוע אמתית ענין הדרישה – ע"ד ודרשת וחקרתגו',תדרשנובכללבבךגו'.וראהט"זלאו"ח ר"ס תכט. – ראה סה"מ עת"ר ע' סא. סה"מ תש"ט ע' 224 ואילך.
- 38. וכמו מלך כפשוטו, שמצ"ע הוא "משכמו ומעלה גבוה מכל העם" (ש"א ט, ב), וצ"ל השתדלות מיוחדת לפעול עליו שירצה להיות מלך על עם (ראה ד"ה תקעו תש"א. יו"ט של ר"ה תש"ג. ובכ"מ).
- 39. ע"ד לשון הש"ס חגיגה ה, ב. ונת' ברשימות הצ"צ לאיכה (אוה"ת נ"ך כרך ב' ע' א'עב ואילך).
- 40. ראה תניא פ"ט.
- 41. א, כב.
- 42. ראה תדבא"ר פ"ט. הובא ברמ"א אה"ע סו"ס סט.
- 43. יבמות סג, א.
- 44. ודוקא עי"ז "ויברך אותם ויקרא את שמם אדם" (בראשית ה, ב. יבמות שם. המשך שמח תשמח תרנ"ז ע' 5 ואילך). וראה לעיל הערה 15, שע"י צדקה "נעשה מוחו ולבו זכים וכו'".
- 45. נוסף על החילוק בגדרם – דתורתו אומנתו הוא כשאין מתבטל מלימודו כלל (ראה לעיל הערה
- 46. בהנסמן בתחילת הערה 32. רמב"ם הל' ק"ש פ"ב ה"ה (ונ"כ שם).
- 47. רמב"ם שם. שו"ע (ואדה"ז) או"ח ס"ע ס"ד. שו"ע אדה"ז סו"ס צג. וראה לח"מ (הל' ק"ש שם), שאא"ל כמ"ש הב"י (סי' ע) דמקור הרמב"ם הוא מהא דירושלמי ברכות (פ"ה ה"א) "העוסק בצ"צ כעוסק בד"ת", ד"כאן צרכי רבים עדיף מד"ת בתורתו אומנתו כו'", עיי"ש. וראה כס"מ הל' ק"ש שם. שו"ע אדה"ז שם.
- 48. אף שבשו"ע אדה"ז (ס"ע שם) כתב: בד"א בדורות הראשונים שהיו עוסקים עמהם לש"ש כו'* – הרי מסיים: "אין מי שישתדל אלא הוא שאז אפי' עוס' בהצלת ממונם לבד כו' ולא יפסיק". וכ"ש בנדו"ד בענין של הצלת נפשות – נשמות – ממש.
- 26. , ועוסק בצ"צ הוא גם כשעוסק בזה רק בשעה זו [כפשטות לשון הרמב"ם וכו' (דלקמן הערה 47) "הי' עוסק בצרכי רבים כו'"].
תניא, ליקוטי אמרים ט׳ - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, מְקוֹם מִשְׁכַּן נֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית שֶׁמִּקְּלִיפַּת נוֹגַהּ בְּכָל אִישׁ יִשְׂרָאֵל, הוּא בַּלֵּב בְּחָלָל שְׂמָאלִי שֶׁהוּא מָלֵא דָם, וּכְתִיב: ״כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ״.
וְלָכֵן, כָּל הַתַּאֲוֹת וְהִתְפָּאֲרוּת וְכַעַס וְדוֹמֵיהֶן הֵן בַּלֵּב, וּמֵהַלֵּב הֵן מִתְפַּשְּׁטוֹת בְּכָל הַגּוּף וְגַם עוֹלֶה לַמּוֹחַ שֶׁבָּרֹאשׁ, לְחַשֵּׁב וּלְהַרְהֵר בָּהֶן וּלְהִתְחַכֵּם בָּהֶן, כְּמוֹ שֶׁהַדָּם מְקוֹרוֹ בַּלֵּב, וּמֵהַלֵּב מִתְפַּשֵּׁט לְכָל הָאֵבָרִים וְגַם עוֹלֶה לְהַמּוֹחַ שֶׁבָּרֹאשׁ.
אַךְ מְקוֹם מִשְׁכַּן נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית, הוּא בַּמּוֹחִין שֶׁבָּרֹאשׁ, וּמִשָּׁם מִתְפַּשֶּׁטֶת לְכָל הָאֵבָרִים, וְגַם בַּלֵּב בֶּחָלָל הַיְמָנִי שֶׁאֵין בּוֹ דָּם, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״לֵב חָכָם לִימִינוֹ״.
וְהִיא אַהֲבַת ה׳ כְּרִשְׁפֵּי שַׁלְהֶבֶת מִתְלַהֶבֶת בְּלֵב מַשְׂכִּילִים הַמְבִינִים וּמִתְבּוֹנְנִים בְּדַעְתָּם אֲשֶׁר בְּמוֹחָם בִּדְבָרִים הַמְּעוֹרְרִים אֶת הָאַהֲבָה. וְכֵן שִׂמְחַת לֵבָב בְּתִפְאֶרֶת ה׳ וַהֲדַר גְּאוֹנוֹ, כַּאֲשֶׁר עֵינֵי הֶחָכָם אֲשֶׁר בְּרֹאשׁוֹ, בְּמוֹחַ חָכְמָתוֹ וּבִינָתוֹ, מִסְתַּכְּלִים בִּיקָרָא דְמַלְכָּא וְתִפְאֶרֶת גְּדוּלָּתוֹ עַד אֵין חֵקֶר וְאֵין סוֹף וְתַכְלִית, כִּמְבוֹאָר בְּמָקוֹם אַחֵר. וְכֵן שְׁאָר מִדּוֹת קְדוֹשׁוֹת שֶׁבַּלֵּב, הֵן מֵחָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת שֶׁבַּמּוֹחִין.
אַךְ הִנֵּה כְּתִיב: ״וּלְאוֹם מִלְאוֹם יֶאֱמָץ״, כִּי הַגּוּף נִקְרָא ״עִיר קְטַנָּה״, וּכְמוֹ שֶׁשְּׁנֵי מְלָכִים נִלְחָמִים עַל עִיר אַחַת, שֶׁכָּל אֶחָד רוֹצֶה לְכָבְשָׁהּ וְלִמְלוֹךְ עָלֶיהָ, דְּהַיְינוּ, לְהַנְהִיג יוֹשְׁבֶיהָ כִּרְצוֹנוֹ וְשֶׁיִּהְיוּ סָרִים לְמִשְׁמַעְתּוֹ בְּכָל אֲשֶׁר יִגְזוֹר עֲלֵיהֶם, כָּךְ שְׁתֵּי הַנְּפָשׁוֹת, הָאֱלֹהִית וְהַחִיּוּנִית הַבַּהֲמִית שֶׁמֵּהַקְּלִיפָּה, נִלְחָמוֹת זוֹ עִם זוֹ עַל הַגּוּף וְכָל אֵבָרָיו, שֶׁהָאֱלֹהִית – חֶפְצָהּ וּרְצוֹנָהּ שֶׁתְּהֵא הִיא לְבַדָּהּ הַמּוֹשֶׁלֶת עָלָיו וּמַנְהִיגָתוֹ, וְכָל הָאֵבָרִים יִהְיוּ סָרִים לְמִשְׁמַעְתָּהּ וּבְטֵלִים אֶצְלָהּ לְגַמְרֵי, וּמֶרְכָּבָה אֵלֶיהָ, וְיִהְיוּ לְבוּשׁ לְעֶשֶׂר בְּחִינוֹתֶיהָ וְג׳ לְבוּשֶׁיהָ הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל, שֶׁיִּתְלַבְּשׁוּ כוּלָּם בְּאֵבְרֵי הַגּוּף, וְיִהְיֶה הַגּוּף כּוּלּוֹ מָלֵא מֵהֶם לְבַדָּם, וְלֹא יַעֲבוֹר זָר בְּתוֹכָם חַס וְשָׁלוֹם, דְּהַיְינוּ, תְּלַת מוֹחִין שֶׁבָּרֹאשׁ יִהְיוּ מְמוּלָּאִים מֵחָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית, שֶׁהִיא חָכְמַת ה׳ וּבִינָתוֹ, לְהִתְבּוֹנֵן בִּגְדוּלָּתוֹ אֲשֶׁר עַד אֵין חֵקֶר וְאֵין סוֹף, וּלְהוֹלִיד מֵהֶן – עַל יְדֵי הַדַּעַת, הַיִּרְאָה בְּמוֹחוֹ וּפַחַד ה׳ בְּלִבּוֹ, וְאַהֲבַת ה׳ כְּאֵשׁ בּוֹעֲרָה בְּלִבּוֹ כְּרִשְׁפֵּי שַׁלְהֶבֶת, לִהְיוֹת נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשׁוֹ בַּחֲשִׁיקָה וַחֲפִיצָה לְדָבְקָה בוֹ בְּאֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בְּכָל לֵב וְנֶפֶשׁ וּמְאֹד מֵעוּמְקָא דְלִבָּא שֶׁבֶּחָלָל הַיְמָנִי, שֶׁיִּהְיֶה תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה מָלֵא וְגָדוּשׁ עַד שֶׁתִּתְפַּשֵּׁט גַּם לֶחָלָל הַשְּׂמָאלִי לְאַכְפָּיָא לְסִטְרָא אָחֳרָא יְסוֹד הַמַּיִם הָרָעִים שֶׁבָּהּ, שֶׁהִיא הַתַּאֲוָה שֶׁמִּקְּלִיפַּת נוֹגַהּ, לְשַׁנּוֹתָהּ וּלְהַפְּכָהּ מִתַּעֲנוּגֵי עוֹלָם הַזֶּה לְאַהֲבַת ה׳, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״בְּכָל לְבָבְךָ״ – ״בִּשְׁנֵי יְצָרֶיךָ״.
וְהַיְינוּ, שֶׁיַּעֲלֶה וְיָבֹא וְיַגִּיעַ לְמַדְרֵגַת אַהֲבָה רַבָּה וְחִיבָּה יְתֵרָה מִמַּדְרֵגַת אַהֲבָה עַזָּה כְּרִשְׁפֵּי אֵשׁ, וְהִיא הַנִּקְרֵאת בַּכָּתוּב: ״אַהֲבָה בְּתַּעֲנוּגִים״, לְהִתְעַנֵּג עַל ה׳ מֵעֵין עוֹלָם הַבָּא; וְהָעֹנֶג – הוּא בְּמוֹחַ חָכְמָה וָשֵׂכֶל, הַמִּתְעַנֵּג בְּהַשְׂכָּלַת ה׳ וִידִיעָתוֹ, כְּפִי הַשָּׂגַת שִׂכְלוֹ וְחָכְמָתוֹ; וְהוּא בְּחִינַת הַמַּיִם וְזֶרַע אוֹר זָרוּעַ שֶׁבִּקְדוּשַּׁת נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית, הַמְהַפֶּכֶת לְטוֹב אֶת בְּחִינַת הַמַּיִם שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הַבַּהֲמִית, שֶׁמֵּהֶם בָּאוּ תַּאֲוֹת תַּעֲנוּגֵי עוֹלָם הַזֶּה מִתְּחִלָּה; וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֵץ חַיִּים שַׁעַר נ׳ פֶּרֶק ג׳ בְּשֵׁם הַזֹּהַר, שֶׁהָרָע נֶהְפָּךְ לִהְיוֹת טוֹב גָּמוּר כְּמוֹ יֵצֶר טוֹב מַמָּשׁ, בְּהָסִיר ״הַבְּגָדִים הַצּוֹאִים״ מִמֶּנּוּ, שֶׁהֵם תַּעֲנוּגֵי עוֹלָם הַזֶּה שֶׁהוּא מְלוּבָּשׁ בָּהֶם.
וְכֵן שְׁאָר כָּל הַמִּדּוֹת שֶׁבַּלֵּב, שֶׁהֵן עַנְפֵי הַיִּרְאָה וְהָאַהֲבָה, יִהְיוּ לַה׳ לְבַדּוֹ. וְכָל כֹּחַ הַדִּבּוּר שֶׁבַּפֶּה, וְהַמַּחֲשָׁבָה שֶׁבַּמּוֹחַ, יִהְיוּ מְמוּלָּאִים מִן לְבוּשֵׁי הַמַּחֲשָׁבָה וְהַדִּבּוּר שֶׁל נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית לְבַדָּהּ, שֶׁהֵן מַחֲשֶׁבֶת ה׳ וְתוֹרָתוֹ, לִהְיוֹת שִׂיחָתוֹ כָּל הַיּוֹם, לָא פָסִיק פּוּמֵיהּ מִגִּירְסָא. וְכֹחַ הַמַּעֲשִׂיי שֶׁבְּיָדָיו וּשְׁאָר רַמַ״ח אֵבָרָיו יִהְיֶה בְּמַעֲשֵׂה הַמִּצְוֹת לְבַד, שֶׁהוּא לְבוּשׁ הַשְּׁלִישִׁי שֶׁל נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית.
אַךְ נֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית שֶׁמֵּהַקְּלִיפָּה, רְצוֹנָהּ לְהֵפֶךְ מַמָּשׁ – לְטוֹבַת הָאָדָם שֶׁיִּתְגַּבֵּר עָלֶיהָ וִינַצְּחֶנָּה, כִּמְשַׁל הַזּוֹנָה שֶׁבַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ:
משנה תורה, הלכות קריאת שמע ב׳:ה׳ - הטקסט מספריא
היה עוסק בתלמוד תורה והגיע זמן קריאת שמע פוסק וקורא ומברך לפניה ולאחריה היה עוסק בצרכי רבים לא יפסוק אלא יגמור עסקיהן ויקרא אם נשאר עת לקרות.
מצוטט בעמוד אחד
כתר שם טוב ספרי הבעל שם טוב 1
- הוספות ‹ ג לקוטי שיחות חט"ז ע' 379
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.