שיחה ב

הערות

עמוד 102

1. 1. יב, ג.
2. 2. שם, ו. ח.
3. 3. מ"ע נה־נו. וכ"ה בחינוך מצוה ה־ו. וכן מנו כלמוניהמצות(מלבדהרס"ג–לדעתהרי"פפערלא מ"ע מז). – בהבא לקמן עייג"כ צל"ח לפסחים (על אתר כמסומןלקמן)וכןבשיטהמקובצת(להרר"יגרשוני).
4. 4. בסהמ"צ שלפנינו ליתא התיבות "והוא אמרו .. ושחטו כו'"* אבל כ"ה בהוצאת העליר וקאפאח (וכןהובאבהמקורבל'ערבי).וכןמסתברשהריבכל המצות הביא הרמב"ם המקור מהכתוב. וכן הביאו במנין המצות שבראש ספר היד.
5. 5. ר"ד הבבלי בס' מעשה נסים סי' ה. ועד"ז הקשה במעין החכמה – ראה לקמן הערה 23.
6. 6. סהמ"צ שורש יא.
7. 7. כן הובא בס' מעשה נסים שם. ובסהמ"צ שלפנינו הוא בשינוי ל' קצת.
8. 8. משנה זבחים נו, ב.
9. 9. רמב"ם הל' ק"פ פ"ב הי"ד. כדעת חכמים פסחים עח, ב. ר"ד הבבלי הביא שם דין הנ"ל, וגם מה שפסק הרמב"ם (שם פ"ד ה"ב) דבנטמא בשר וזרק את הדם לא הורצה (וחייב בפסח שני כדעת חכמים שם). וראה לקמן הערה 16.
10. . ואולי נגרמה ההשמטה (בטעות?) עי"ז שבריש הל' ק"פ לא הביא הכ' "ושחטו". וראה בברית משה לסמ"ג (מ"ע רכג סוסק"א) שהניח זה בצ"ע.

עמוד 103

1. 10. ר"נ ור"י בפסחים שם ואילך.
2. 11. משנה פסחים עו, ב.
3. 12. פרש"י שם. ובפרש"י שם (עח, ב. במשנה): דעיקר פסח לאכילת אדם קאתי. ול' הרמב"ם שם: שאין הפסח בא אלא לאכילה.
4. 13. בספר מעשה נסים שם.
5. 14. ועיין ביראים סי' תה (בהשלם – סי' תטו) שמדגיש שזמנם אינם שווין. וכ' המפרשים (ברית משהלסמ"גשם.ועוד)שכווןלתרץקושיאזו(וראה תועפות ראם שם. ועוד).
6. 15. וכןמבוארמלשוןהרמב"םשבמ"ענה,ובהל' ק"פ ה"ב כ' דין כרת בפסח, ומי שעובר על ציווי זה ולא יקריבוהו בזמנו כו'. משא"כ במ"ע נו, וברפ"ח שם. וכן מוכח מכ"מ בדברי הרמב"ם.
7. 16. ולפי"ז צ"ל שס"ל שהדין שנמנו עליו וחזרו אחרים ונמנו – זה שאחרונים שלא נמצא בו כזית לכ"א אינןאוכליםכו'הוא דיןבשחיטתו,היינו דאם בעת שחיטתו אינם ראויים לאכול בו כזית* לא חל מתחילה המינוי שלהם (דאין שוחטין אלא למנויו – רמב"ם שם רפ"ב). וגם הדין שבפ"ד ה"ב שם, בנטמא בשר הפסח דאם זרק לא הורצה הוא לפי שנוסף על דעת ר' נתן (אליבא דרב) שם דבעינן שיהי'גברידחזילאכילהבשעתשחיטהוזריקה,ס"ל להרמב"ם (אליבא דרבנן שם) דבעינן שגם הבשר יהי' חזי לאכילה, אבל האכילה בפועל לא מעכבא. וכ"כ גם בלחם משנהשםפ"גה"ד. וראה צפע"נהל' מתנות עניים פ"ב הי"א (לז, ב). ולפי"ז צ"ל, או שר"ד הבבלי לא ס"ל כן בפירוש דברי (רבנן ו)הרמב"ם, וכמו שהאריך בזה בביאור הרי"פ פערלא בסהמ"צ לרס"ג מ"ע מז (שלדעתו הר"ד הבבלי ורש"י והר"י, ס"ל דאכילת פסח מעכבא, ואם לא הי' אנוס בזה גם חייב כרת), או שס"ל דגם עיכוב בזה (שבפועל אין מעכב) מורה שהיא מצוה אחת (כדלקמן בפנים).
8. . וכידוע דעת הרמב"ם (שם פ"ב ה"ג) דאם אין כ"א יכול לאכול כזית אין שוחטין ולא כדעת רש"י פסחים צא, א (במשנה): לאכול כזית בין כולם. כהובא בכ"מ שם.

עמוד 104

1. 17. סהמ"צ שורש יא. וכמ"ש ר"ד הבבלי שם, שגםלדעתר"נכו'שאכילתואינומעכבמוכחשהיא מצוה א'.
2. 18. כמו בק"ש שחרית וערבית, תמידים בבוקר ובין ערביים, קטורת כו'.
3. 19. ל' הרמב"ן בסוף סהמ"צ: ".. שהן מצות אינן מעכבות זו את זו וזמנה של זו לא זמנה של זו". ולכן מנאן לשתי מצות.
4. 20. בסהמ"צ: ק"ש* – מ"ע יוד. קטורת – מ"ע כח. תמידין – מ"ע לט.
5. 21. צו ו, יח־יט. כתובים אלה הביא המעיה"ח (כבהערה 23).
6. 22. מ"ע פט.
7. 23. לכאו' כן צריך לפרש גם בדברי מעין החכמה "ובחטאת נמי כתיב תשחט החטאת וכתיב הכהן המחטא אותה יאכלנה וכן באשם ובשלמים ואפ"ה לא נחשבו השחיטה והאכילה לשני מצות". ותמוה: דהרי הרמב"ם מנה במ"ע בפ"ע (מ"ע סד) שיהי' מעשה קרבן חטאת על התואר הנזכר כו' (ובחינוך מצוה קלח). וכן באשם ובשלמים (מ"ע סה־סו. ובחינוך מצוה קמ, קמא), ומנה במ"ע בפ"ע (מצוה פט. ובחינוך קב) אכילתם*, ועכצ"ל כוונתו שלא מנה אכילת כ"א מצוה בפ"ע, או שבזה לא קאי לדעת הרמב"ם (והחינוך). אמנם קושייתו היא (לא שגם אכילת פסח תוכלל במ"ע דאכילת קדשים כהקושיא בפנים, כ"א ע"ד קושיית הר"ד הבבלי): "וצריך טעם לפי דעתי למה יש למנות שחיטת הפסח ואכילתו לשני מצות אחרי שאנו מצווים על אכילתו א"א לכזית בשר בלא שחיטה ובחטאת נמי כו' (כנ"ל)". ומל' זה (א"א לכזית בשר כו') משמע שקושייתו היא בנוגע לשחיטתו, משא"כ בחטאת כו' נמנה מעשה החטאת ולא שחיטתו (ראה מהר"ם שיק רמ"ע ה').
8. . ראה שאג"א סי' יב. ושם: דאפי' את"ל דק"ש של יום זמנה כל היום וק"ש של לילה זמנה כל הלילה, מ"מ כיון דשל יום אין זמנה בלילה ושל לילה אין זמנה ביום ה"ל מ"ע שהז"ג.
9. . ועפ"ז צ"ע במש"כ (בדעת הרמב"ם (והחינוך) עכ"פ) בבית הלוי (ח"א ס"ב) שתפס בקושיית מעיה"ח שבחטאת מנה הכל (עשייתו ואכילתו) במצוה אחת (וכן בברית משה שם שכ': כיון דשחיטה ואכילה בזמן א' ע"כ נמנה לאחת) וע"ז תירץ דבכל הקרבנות לא הוי מצוה רק שיהי' הקרבן נאכל ולא על האדם ומש"ה הוי אכילתו פרט א' ממצות שבאותו קרבן וכמו הקטרת אימורין (אבל בפסח הוי החיוב על האדם) – שהרי להרמב"ם (והחינוך) מצות אכילתו לכהנים אינו פרט ממעשה הקרבן, אלא מ"ע כללית בפ"ע.

עמוד 105

1. 24. ואף שדעת הרמב"ם בזה צ"ע: אם מצות אכילת קדשים היא רק זה שנאכלת לכהנים, וכדמוכח מלשונו בהל' מעה"ק רפ"י ("הקדשים שאוכלין אותן הכהנים") או גם זה שנאכלת לבעלים (כדעת רש"י פסחים נט, א ד"ה בשאר. וברמב"ן בהשלמות לסהמ"צ מ"ע א) – ראה בזה מנ"ח מצוה קב. בית האוצר מ"ע א כלל קנח. קסב. צפע"נ נדרים ט, ב. (ולהעיר מל' שם: ועי' מש"כ רבינו בסהמ"צ דאכילת זרים בקדשים קלים כו'). חמד"י מ"ע פט. ועוד – הרי בכל אופן מובן שאכילת פסח היא מצוה ומכיון שהיא קק"ל למה לא נכלל במ"ע הכללית דאכילת קדשים (דאף שיש ע"ז ציווי בפ"ע הרי גם בחטאת ואשם יש בכ"א ציווי בפ"ע).
2. 25. קושיא זו יש להקשות בין אם נאמר דמצות אכילתק"פהיאפרטבהקרבתו(כסברתר"דהבבלי), דהרי גם בחטאת וכו' אף דבאכילת כהנים נשלמה הכפרה (כמ"ש בסהמ"צ שם) נכלל במ"ע דאכילת קדשים ולא כחלק ממעשה הקרבה כו' כנ"ל הערה 23. וגם לפי דעת ר"א בן הרמב"ם שאינו חלק ממצות הקרבת הפסח, מכיון שהיא אכילת קדשים אפשרשתוכללבמ"עדאכילתקדשים(לארקכנגרר אחר המצוה כקק"ל).
3. 26. וכן ברפ"ח מהל' ק"פ "אכילת בשר הפסח בליל חמשה עשר מצות עשה" הביא כל המשך הכתוב שנאמר "ואכלו את הבשר .. יאכלוהו". וכן כשמנאן לפני הל' ק"פ (שג"ז מהרמב"ם) כ' "לאכול בשר הפסח על מצה ומרור בליל חמשה עשר". וגם במנין המצות שבראש ס' היד (אף שנכתב בקיצור הכי נמרץ, דייק וכ'): "לאכול בשר הפסח צלי בליל חמשה עשר שנאמר ואכלו את הבשר וגו'". ופשוט שכוונתו גם לסיום הכתוב "ומצות על מרורים יאכלוהו". וצע"ק מה שלפני הל' ק"פ השמיט "צלי" ובמנין המצות שם לא כ' מצות ומרורים בפירוש.
4. 27. וכן בריש הל' ק"פ "מ"ע לשחוט את הפסח בארבעה עשר לחודש ניסן אחר חצות". ובמנין המצות שלפנ"ז "לשחוט את הפסח בזמנו". אבל במנין המצות שלפני ס' היד כ' "לשחוט הפסח שנאמר ושחטו אותו כל קהל גו'". ולא כ' זמנו. וכנראה סמך על סיום הכ'.
5. 28. ראה עד"ז בביאור הר"פ פערלא שם בתחילתו.
6. 29. והיינו שזמן כ"א נאמר ביחד עם עצם המצוה – משא"כ בהמצות שהובאו לעיל (הערה 18, 20) מכיון שתוכן א' להם בב' הזמנים (ראה חמד"י במ"ע נו) נאמר הציווי שלהם בציווי א' ואח"כ מפרט הזמנים, ראה בסהמ"צ במקומן (בק"ש: ודברת בם, ואח"כ בשכבך ובקומך; קטורת: והקטיר עליו אהרן קטורת(ואח"כ)בבקרגו';בתמידין:אתקרבנילחמי .. תשמרו להקריב (ואח"כ) את הכבש אחד תעשה בבוקרגו'.וגםלפי סהמ"צשםשהביאומהכ'"שנים ליום", הרי מתחילה נאמר שהמצוה היא שנים ליום ואח"כ מפרש זמנם "את הכבש אחד גו'"). ראה לב שמח בסהמ"צ שורש יא. קנאת סופרים סוף שורש ט' ובמ"ע לט. ביאור הרי"פ מ"ע ג־ד בסופו.

עמוד 106

1. 30. רמב"ם רפ"ד מהל' מעה"ק. ומה שפרש"י בנוגע לק"פ (רפ"ו דפסחים – סה, ב) ד"ה שחיטתו וזריקת דמו – "אי אפשר אלא ביום דכתיב ביום צוותו כו'", הוצרך לזה בשביל זריקת דמו שלכן העתיקובהתחלתפירושו,כיהזמןדי"דביןהערבים נאמר רק ב"ושחטו אותו". וגם מש"כ (בהעלותך ט, ג)"בארבעהעשריוםבחודשהזהביןהערביםתעשו אותו", הרי קאי על הנאמר בתורה לפנ"ז. ובתורה מפורש בפרשתנו רק השחיטה. וראה רמב"ן כאן דהכ' בזמן הקרבן קרבן פסח מדובר בזמן שחיטה. ראה בארוכה שאג"א סי' יז ד"ה ועתה אבאר.
2. 31. ועפ"ז מובן בפשטות מה שהרמב"ם הביא דוקא הכ' דפרשתנו "ושחטו אותו גו'" כמ"ע על שחיטתו, ולא הכ' דבהעלותך (ט, ב) ויעשו בנ"י את הפסח במועדו, כהיראים (שם), כמו שהקשהבברית משה שם, כי דוקא מכתוב דילן – דביחד עם השחיטהנאמרזמנוולאח"זנאמרהציוויעלאכילתו – ידעינן דמצוה בפ"ע היא וגדרה, משא"כ בפ' בהעלותך שלא מפורש שחיטתו וגם לא נזכר שם בכלל (בנוגע לפ"ר) הציווי על אכילתו (כ"א ציווי כללי "ויעשו בנ"י .. תעשו אותו"). אלא שלדעת היראים (והבה"ג) מצות ק"פ של ישראל היא כל מעשה הפסח – שחיטתו זריקת דמו והקטרת אימוריו – כמ"ש שם, ולכן לא הביא הכ' ושחטו כ"א "ויעשו". ולדעת הרמב"ם המצוה על כ"א מישראל היא שחיטתו, ולכן הביא דוקא הכ' "ושחטו" (אלא שאם לא גמרו להקריבו לא נתקיים מצות "ושחטו" של ישראל, ולא נפטר מחיוב כרת) – וראה הערה שלפנ"ז ובהערה הבאה. ומה שהקשה ד"ושחטו" לא נאמר בפסח דורות (סהמ"צשורשב')דהנלמדבי"גמדותלאמנהבמנין המצות, הרי] בפסחמצותשחיטתוהיאעלכ"אמישראל(חובת גברא), כל' הכתוב "ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל"(ראהמכילתא(הובאברש"י)עה"פ.קדושין מא, ב. וש"נ. ולהעיר ממשנה פסחים סד, א: שחט ישראל וקבל הכהן כו'. ובפרש"י ושפ"א שם). משא"כ בחטאת כו' שמצוה על הבעלים היא הבאת הקרבן כו' "שצונו שיקריב כו'" (סהמ"צ מ"ע סט ואילך),והשחיטהכו'ושארהפרטיםנאמרוכפרטים במעשה הקרבתו ולכן נחשב הכל ביחד כמצות מעשה הקרבן (סהמ"צ מ"ע סד ואילך). אבל ראה רש"י פסחים ז, ב ד"ה פסח וקדשים (וראה מנ"ח מצוה ה' בסופו (ובהמובא שם)). אואפ"ל(ויתאיםלפרש"יהנ"ל)דהשחיטהבשאר הקרבנות נכללת במצות הקרבתו שעל הבעלים (מ"ע סט ואילך). ומצות מעשה הקרבן עצמו שייכת למצות כהונה שהיא מקבלה ואילך, משא"כ שחיטה – כשרה בזר (רמב"ם הל' ביאת מקדש פ"ט ה"ו. רפ"אמהל'פסוליהמוקדשין)*,וראהמפרשיסהמ"צ (לב שמח, מרגניתא טבא, קנאת סופרים) בשורש יב. אבל לא משמע כן מלשונו בהל' מעה"ק (רפ"ו. רפ"ז. רפ"ט) שבכל הקרבנות מנה שחיטתו במעשה הקרבן עצמו. וגם מלשונו בסהמ"צ שם (מ"ע סד ואילך) משמע שהיא ממצות מעשה הקרבן (שצונו שיהי' מעשה קרבן כו') ולא שייך למצות כהונה (משא"כ בחינוך מצוה קלח. קמ. קמא). ולהעיר מדברי הרמב"ם (לאחר שמנה מעשה קרבן עולה חטאת אשם ושלמים כ' במ"ע סו): "אלו הארבעה .. הם מעשה הקרבנות כולם כי כל קרבנות בהמה יקריבו יחיד או צבור". ואולי נכלל בזה גם מעשה הפסח.
3. 32.
4. . לכאו' הי' אפ"ל דבפסח להיות שהציווי הי' קודם מ"ת שאז לא היו מצווים במצות שחיטה, נחשבת השחיטה למצוה בפ"ע. משא"כ בשאר קרבנות שנצטוו אחר שניתנה תורה וגם חולין צריכין שחיטה ונמנה למצוה בפ"ע (מ"ע קמו) אין שחיטת קדשים נחשבת למצוה בפ"ע (וראה תוד"ה שחיטה זבחים יד, ב (ועוד) בשם הר"י מאורלייניש) – אבל הרי הרמב"ם ס"ל (הל' שחיטה פ"ד הי"ז) דבמדבר (בכלל) לא נצטוו בשחיטת חולין וראה לשונו בסהמ"צ שם מספרי: מה מוקדשין בשחיטה אף חולין כו'. ואכ"מ.

עמוד 107

1. 33. ומלבד זה יש באכילת פסח גם מצות אכילת קדשיםכמ"שבכמה אחרונים–ביתהלויח"ג סנ"א. שו"ת צפע"נ ח"ב סכ"ד (הובא בכללי התוה"מ ח"ב ע'ר). או"שהל'חו"מפ"וה"א.ובכ"מ. וראהצפע"נ הל' ערכין פ"ג הי"ג (לד, סע"ג ואילך).
2. 34. שלכן נמנה למ"ע בפ"ע – רפ"ה מהל' ק"פ. סהמ"צ מ"ע נז.
3. 35. מ"ע נז־נח. חינוך מצוה שפ־שפא.
4. 36. בהעלותך שם, יא.
5. 37. בסהמ"צ שם "שצונו לאכול בשר פסח שני בליל חמשה עשר מאייר על מצה ומרור והוא אמרו כו'". ועי' לשונו במנין המצות בראש ס' היד: לפני הל' ק"פ: ובהל' ק"פ פ"ח ה"ג.
6. 38. ובפרט שבמצות אכילתו אין מפורש זמן ורק "על מצות ומרורים יאכלוהו". וזמנו נאמר בתחילת הכתובבנוגעלעשייתו"בחודשהשניבארבעהעשר יום בין הערביים יעשו אותו כו'". ובמנין המצות שם: "לאכול אתבשרפסחשני עלמצה ומרורשנא' גו'". ולא כ' זמנו כמו בפ"ר. וכ"ה בחינוך מצוה שפא.
7. 39. עד"ז הקשה גם ברי"פ פערלא מ"ע נז (קרוב לסופו).
8. 40. להעיר משינוי ל' הרמב"ם במנין המצות שלפניהל'ק"פ(בנוגעלפ"ר)שבשחיטהכ'"לשחוט את הפסח בזמנו", ובאכילה: "לאכול בשר הפסח .. בליל חמשה עשר".

עמוד 108

1. 41. ראה תוד"ה שמונה – ערכין י, א. ירושלמי רפ"ד דפסחים (הובא בתוס' שם נ, א). רמב"ם הל' יו"טפ"חהי"ז־יח.ובצל"חשם: דיו"טשלתורההיא בעת הקרבת הקרבן .. שקבעה התורה יו"ט ביום ההוא לרוב ישראל העושים הפסח.
2. 42. ראה שהש"ר פ"א, יב (ג).
3. 43. פרשתנו יב, יב. יג.
4. 44. שם, מב. וראה רש"י שם ד"ה הוא הלילה.
5. 45. ראה טז, א ובפרש"י שם. וראה ברכות ט, א.
6. 46. להעיר שלכמה דיעות גם בליל ט"ו במצרים היו אסורים במלאכה (ראה ר"ן לפסחים קטז, ב. פרש"י פרשתנו יב, יז. ועוד. וראה שו"ת תורת חסד או"ח סכ"ה אות ז). וראה לקו"ש חי"ז ע' 126 ואילך.
7. 47. וכמו שאומרים בהגדה "פסח שהיו אבותינו אוכלים .. על שום שפסח המקום כו' שנאמר .. ואת בתינו הציל גו'".
8. 48. ועד מתי אתה אוכל והולך עד מועד צאתך ממצרים (ברכות שם). וכ"פ הרמב"ם (הל' ק"פ פ"ח הט"ו) שמדאורייתא אוכלים עד הלילה. וגם לדעת ראב"ע שאוכלים רק עד חצות מדאורייתא – זמן שריפה הוא רק בבוקר שאז נעשה נותר – ראה פרש"י שם ד"ה שם תזבח. וראה בהמובא בצפע"נ עה"ת פרשתנו ע' לז. הל' ערכין שם. או"ש שם.
9. 49. ראה פרש"י בהעלותך ט, י. פסחים צה, ב ד"ה שאין.
10. 50. ועפ"ז יומתק ל' החינוך (מצוה שפא): "שכל המחוייב בפסח שני שיאכל בשר הפסח על מצות ומרורים שנא' על מצות ומרורים יאכלוהו", שלא כתבזמנוולאפירשלהדיאמצוהדעצםאכילתוכמו בפ"ר (ע' רי"פ פערלא (שם בסופו) שהקשה עליו*) – כי בתורה לא נאמר מפורש לא זמן אכילתו ולא ציווי על עצם אכילתו בל' "ואכלו את הבשר גו'" (כבפ"ר), כ"א "על מצות ומרורים יאכלוהו", ולכן מפרטרק"שיאכלכו'עלמצותומרוריםכו'"שעפ"ז מבואר מה שלא נמנה ביחד עם שחיטתו. וצ"ע בל' הרמב"ם במנין המצות לפני הל' ק"פ שבשחיטה כ': לשחוט פסח שני (ולא כ' זמנו), ובאכילה:"לאכולפ"שכו'בלילחמשהעשרלחודש השני" (ולא כבמנין המצות לפני ספר היד, כנ"ל הערה 38).
11. 51. וחילוק זה עושה אותם מצות בגדרים שונים, אבלזהשבפ"רגםנשיםחייבותובשניאינןחייבות, אי"ז שינוי בעצם גדר ותוכן המצוה.
12. . ומה שהקשה דממש"כ החינוך "ועובר ע"ז ואכל פסח שני מבלי מצה ומרור בטל עשה", מבואר דלא מנה עשה אלא לענין מצה ומרור, ונטה מדברי הרמב"ם – ראה מנ"ח שם שאי"ז פירוש דברי החינוך. וכן מה שכ' דבפ"ר לא הזכיר אלא מצות אכילת הפסח בלבד, הרי כתב שם בפירוש "לאכול בשר הפסח בליל טו עפ"י תנאים שבכתוב".

עמוד 109

1. 52. פסחים צה, א.
2. 53. שם, ב.
3. 54. ישעי' ל, כט. אוכלין57 וכו'58?
4. 55. ועפ"ז צ"ע מה שהוצרך רש"י לפרש בד"ה לילה "ולקמן אמרינן נביאים שביניהן תקנו כו'" – דלכאורה: א) למה צריך לפרש טעם הלל בשחיטתו כאן, ב) מנין שלטעם הא' "יום לא קא ממעט" טעם ההלל שונה מלטעם הב'.
5. 56. כדמוכח מפרש"י שם שהגמ' בא לפרש (גם) הטעם שהראשון טעון הלל באכילתו.
6. 57. אף שי"ל שאין צריך לאומרו עוה"פ באכילתו מטעם זה, כיון שכבר אמרו בשחיטתו. וכמ"ש בשפ"א כאן.
7. 58. גם צלה"ב בעצם הענין: מהי הסברת ההכרח, בל' הברייתא "אפשר ישראל שוחטין כו'" שיחייב אמירת הלל. ומה שפרש"י "כיון שדבר מצוה הוא טעון הלל" – הרי אינו מרומז בגמ', ולכאו' י"ל שרמזו בזה שהביא גם "נוטלין את לולביהן" אבל לא משמע כן מפרש"י ד"ה "נוטלין את לולביהן".

עמוד 110

1. 59. והרי פי' הכתוב "השיר יהי' לכם" הוא "ביום שתגאלו מן הגלות" (פרש"י פסחים שם). וראה טו"א מגילה יד, א ד"ה יצי"מ. וכ"מ ממדרש תהלים (קיג) שאמרו הלל בשעת הנסים כו' דיצי"מ. וראה ירושלמי פסחים פ"ה ה"ה. פרקי דר"א ספמ"ח וברד"ל שם.
2. 60. וכ"מ בירושלמי שם פ"ט ה"ג, שבפסוק זה למדין ליל פסח ממפלת סנחריב (וראה קה"ע ופ"מ שם). ועד"ז בפרש"י ישעי' שם. וברמב"ן לסהמ"צ שורש א' ד"ה והפליאה (דס"ל דהלל הוא מה"ת) כ' כי ישירו לא־ל המושיע אותם מיד סנחרב כאשר הם משוררים בליל התקדש חג והוא ליל אכילת חג הפסח שהיו משוררים בקול גדול כמו שאמרו (פסחים פה, סע"ב). וברמב"ן פסחים (קיז, א ד"ה ותמה): שאין לך הלל חובה כאכילת פסחים שהיא שעת גאולה וכן שנינו זה וזה טעון הלל באכילתם (? – כנראה הוא ט"ס) וסמכוהו על המקרא דכתיב השיר יהי' לכם כו' (וראה שו"ת תו"ח שבהערה 46). אבל מרמב"ן (שם ד"ה עוד) לפנ"ז ובר"ן (פסחים שם) משמע, שהלל בלילה הוא הלל שעל עשיית מצוה (אכילת הפסח עצמה).
3. *. ועפ"ז מתורץ דיוק השפ"א כאן.
4. 49.
5. 61. פסחים סד, א.

עמוד 111

1. 62. ראה תוס' ערכין שבהערה 41. ולהעיר מירוש' ורמב"ם וצל"ח שבהערה שם. וראה מכתבי תורה (מכ' ג') דלפי פי' התוס' ברכות (יד, א ד"ה ימים) צ"ל דכוונת התוס' בערכין – ד"אז הוו להו יו"ט" – הוא ל"פסח שני".
2. 63. ועפ"ז יש לבאר מה שפרש"י בתי' הא' "ולקמן אמרינן נביאים שביניהן תקנו" (ראה לעיל הערה 55) – כי מהגמ' מוכח שההלל שייך ליום – להזמן, וע"ז מתאים יותר מה ש"נביאים שביניהן תקנו כו' על כל פרק ופרק כו'" שהם ענינים השייכים להזמן (מצד איזה דבר שאירע בו וכיו"ב) לא מצד הפעולה עצמה כו'.
3. 64. ולכן פירש"י "דדבר מצוה הוא טעון הלל", היינו מצד מצות שחיטת הפסח עצמה. ועד"ז מובן מרמב"ן ור"ן לפסחים קיז, א. וגם עפ"ז יש לבאר מה שלדעת רש"י (לעיל סד, א. ד"ה אם גמרו וד"ה ואם שנו) היו קוראים את ההלל רק בשעת שחיטה, כי [נוסף להמבואר בתוס' שם, דכשאין נסכין אין הלוים אומרים שירה בשעת הקרבה כ"א בשעת שחיטה – והרי גם לדעת רש"י הלוים היו אומרים את ההלל כמשנ"ת פעם בארוכה (ראה המכתבים שנדפסו בהגש"פ עם לקוטי טעמים מנהגים וביאורים (קה"ת תשמ"ו־ז) ע' סג ואילך)* – הרי] המצוה בק"פ שעל ישראל היא השחיטה, וכנ"ל בהערה 31. 32.
4. . וראה שקו"ט בזה בס' האחרונים – במכתבי תורה (מכתב ב־ה). בהמובא בצפע"נ עה"ת פרשתנו ע' מג ואילך. תו"ש מילואים לחלק יב סי"ב. ובכ"מ.

עמוד 112

1. 65. ראה יחזקאל טז ובמפרשים שם.
2. 66. ראה מגילה (יד, א. וש"נ): בשלמא התם כו'. ובירוש' ומדרש תהלים שבהערה 59, שהיינו עבדים לפרעה ונעשו עבדים לך .. עבדיו של הקב"ה שנאמר הללוי' הללו עבדי ה' ולא עבדי פרעה.
3. 67. בהר כה, נה. ראב"ע שם, מב.
4. 68. ראה גם מכילתא פרשתנו (הובא בפרש"י) יב, ו. שם, כז. שמו"ר פט"ז, ב (בסופו). ועד שכל היו"ט דיצי"מ נק' בל' חכמים ע"ש קרבן פסח, וע"פ המבואר בהמכתבים שנסמנו בפנים ההערה אי"צ לכל הנ"ל. ולפי פי' הת"י שמות (לד, כה) בהעלותך (ט, יב) כ"ה גם בלשון התורה.
5. 69. ראה ברכות כו, סע"א (גי' התוס' ד"ה טעה). ספרי (ופרש"י) פינחס כח, א. יד. ועוד.

עמוד 113

1. 70. פסחים סו, סע"ב ואילך. וראה משנה פסחים עט, א. רמב"ם רפ"ז דהל' ק"פ.
2. 71. היום יום ע' נג.
3. 72. מכילתא יב, כא. ת"י שם. שמו"ר שם. (משיחת אחש"פ תשכ"ו) וראה מו"נ ח"ג פמ"ו, ובהנסמן בהערה הבאה.
4. 73. ראה שמו"ר פט"ז, ג. טאו"ח ר"ס תל. וראה מכתבים כלליים לחגה"פ שנדפסו בהגש"פ (קה"ת, תשמ"ו־ז) ע' תרי ואילך. תרכט. תרלח־ט. ועוד.
5. 74. תניא פ"ה.
6. 75. ראה גם לקו"ש [המתורגם] ח"ג ע' 124.