110
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
ו. אמירת הלל קשורה לנסים ולחג
ההסבר לכך הוא: מן הפסוק "השיר יהיה לכם כליל התקדש חג" אין לומדים את המיעוט של "לילה שאין מקודש לחג אין טעון הלל", כי אם גם את עצם המהות של חובת אמירת הלל בשעת אכילת הפסח, שאין היא, בעיקר, עקב אכילת הפסח עצמה, אלא מפני שהאכילה היא ב"ליל התקדש חג" – זמן הגאולה והנסים של יציאת מצרים, ולכן צריך לומר הלל59.
כלומר, כיון שאכילת הפסח בליל ט"ו בניסן היתה קשורה בפועל עם הגאולה והנסים שהתרחשו בלילה זה, שהרי מסיבה זו זהו הזמן שנקבע למצות אכילת הפסח, כדלעיל, לכן קשור הזמן למצוה המיוחדת שבו, ואמירת הלל היא בשעת אכילת הפסח60.
מכך* ניתן ללמוד לגבי פסח שני. כיון שהוא "אין מקודש לחג" – בליל ט"ו אייר לא התרחשו הנסים, ולכן אין בו תוכן של חג49 – לכן אכילת פסח שני "אין טעון הלל", כי האכילה כשלעצמה אינה סיבה מספקת לאמירת הלל, כדלעיל.
ז. ההבדל המהותי בין אמירת הלל בשחיטת הפסח לאכילתו
לאחר התירוץ המובא בגמרא, ובהמשך להסבר הנ"ל, מתעכבת הגמרא על "זה וזה טעונין הלל בעשייתן..." ושואלת "מאי טעמא": מהי הסיבה להבדל שבין שחיטת הפסח (עם אמירת הלל) לבין אכילתו (ללא הלל), מדוע שונה שחיטתו של פסח שני מאכילתו. שאלת הגמרא כאן איננה על הסיבה לכך ששחיטה בכלל "טעון הלל", שהרי המקום לשאלה כזו אינה במשנה זו, אלא בפעם הראשונה שמוזכר דין אמירת הלל בעת השחיטה – במשנה קודמת61. במשנה זו מוזכרים רק פרטי הדינים שבהם שונים פסח ראשון ופסח שני זה מזה, ויחד עם זה
הערות
- 59. והרי פי' הכתוב "השיר יהי' לכם" הוא "ביום שתגאלו מן הגלות" (פרש"י פסחים שם). וראה טו"א מגילה יד, א ד"ה יצי"מ. וכ"מ ממדרש תהלים (קיג) שאמרו הלל בשעת הנסים כו' דיצי"מ. וראה ירושלמי פסחים פ"ה ה"ה. פרקי דר"א ספמ"ח וברד"ל שם.
- 60. וכ"מ בירושלמי שם פ"ט ה"ג, שבפסוק זה למדין ליל פסח ממפלת סנחריב (וראה קה"ע ופ"מ שם). ועד"ז בפרש"י ישעי' שם. וברמב"ן לסהמ"צ שורש א' ד"ה והפליאה (דס"ל דהלל הוא מה"ת) כ' כי ישירו לא־ל המושיע אותם מיד סנחרב כאשר הם משוררים בליל התקדש חג והוא ליל אכילת חג הפסח שהיו משוררים בקול גדול כמו שאמרו (פסחים פה, סע"ב). וברמב"ן פסחים (קיז, א ד"ה ותמה): שאין לך הלל חובה כאכילת פסחים שהיא שעת גאולה וכן שנינו זה וזה טעון הלל באכילתם (? – כנראה הוא ט"ס) וסמכוהו על המקרא דכתיב השיר יהי' לכם כו' (וראה שו"ת תו"ח שבהערה 46). אבל מרמב"ן (שם ד"ה עוד) לפנ"ז ובר"ן (פסחים שם) משמע, שהלל בלילה הוא הלל שעל עשיית מצוה (אכילת הפסח עצמה).
- *. ועפ"ז מתורץ דיוק השפ"א כאן.
- 49.
- 61. פסחים סד, א.
תלמוד ירושלמי פסחים ה׳:ה׳ - הטקסט מספריא
משנה: הַפֶּסַח נִשְׁחָט בְּשָׁלֹשׁ כִּתּוֹת שֶׁנֶּאֱמַר וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל קָהָל וְעֵדָה וְיִשְׂרָאֵל. נִכְנְסָה כַּת הָרִאשׁוֹנָה וְנִתְמַלֵּאת הָעֲזָרָה נָעֲלוּ דַלְתוֹת הָעֲזָרָה תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ הַכֹּהֲנִים עוֹמְדִין שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת וּבִידֵיהֶם בָּזִיכֵי כֶסֶף וּבָזִיכֵי זָהָב. שׁוּרָה שֶׁכּוּלָּה כֶּסֶף כֶּסֶף. שׁוּרָה שֶׁכּוּלָּהּ זָהָב זְהָב. לֹא הָיוּ מְעוֹרָבִין וְלֹא הָיוּ לַבָּזִיכִין שׁוּלַיִים שֶׁמָּא יַנִּיחוּם וְיִקְרַשׁ הַדָּם:
הלכה: רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא בְשֵׁם רִבִּי יָסָא. נִיתַּן כֹּחַ בְּקוֹלוֹ שֶׁלְמֹשֶׁה וְהָיָה קוֹלוֹ מְהַלֵּךְ בְּכָל אֶרֶץ מִצרַיִם מַהֲלַּךְ מ יוֹם. וּמַה הָיָה אוֹמֵר. מִמְּקוֹם פְּלוֹנִי עַד מְקוֹם פְּלוֹנִי כַּת אַחַת. וּמִמְּקוֹם פְּלוֹנִי וְעַד מְקוֹם פְּלוֹנִי כַּת אַחַת. וְאָל תְתַמֶּה. וּמַה אִם אָבָק שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לְהַלֵּךְ אַתָּ מַר וְהָיָה לְאָבָק בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם. קוֹל שֶׁדַּרְכּוֹ לְהַלֵּךְ לֹא כָל שֶׁכֵּן. אָמַר רִבִּי לֵוִי. כְּשֵׁם שֶׁנִּיתַּן כֹּחַ בְּקוֹלוֹ שֶׁלְמֹשֶׁה כָּךְ נִיתַּן כֹּחַ בְּקוֹלוֹ שֶׁלְפַּרְעֹה. [וְהָיָה קוֹלוֹ מְהַלֵּךְ בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם מְהַלַּךְ אַרְבָּעִים יוֹם.] וּמַה הָיָה אוֹמֵר. קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי. לְשֶׁעָבַר הָיִיתֶם עַבְדֵי פַרְעֹה. מִיכָּן וָהֵילַךְ אַתֶּם עַבְדֵי יי. בְּאוֹתָהּ הַשָּׁעָה הָיוּ אוֹמְרִים הַלְלוּ יָהּ הַלְלוּ עַבְדֵי יְי. וְלֹא עַבְדֵי פַרְעֹה.
תַּנֵּי. תָּמִיד שֶׁיֵּשׁ לוֹ נְסָכִים תוֹקְעִין לִנְסָכִים. פֶּסַח שֶׁאֵין לוֹ נְסָכִים [תוֹקְעִין] לִשְׁחִיטָתוֹ.
דֵּלֹמָה. רִבִּי זְעוּרָא וְרִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא וְרִבִּי אַבִּינָּא הֲוֹון יְתִיבִין. אָמַר רִבִּי אַבִּינָּא. מִפְּנֵי הָרַמָּאִין. אָמַר לֵיהּ רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא. בְּכָל פּוּמָךְ. אָמַר לֵיהּ רִבִּי זְעִירָא. אֱמוֹר לֵיהּ בְּפַלְגּוּת [פּוּמָך]. אֲתַא רִבִּי יִרְמְיָה בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. מִפְּנֵי הָרַמָּאִין.
ספר המצוות, שורשים א׳ - הטקסט מספריא
שאין ראוי למנות בכלל הזה המצות שהן מדרבנן:
דע כי זה הענין לא היה ראוי לעורר עליו לבארו, כי אחר שהיה לשון התלמוד (מכות כ"ג:) תרי"ג מצות נאמרו למשה בסיני איך נאמר בדבר ההוא שהוא מדרבנן שהוא מכלל המנין, אבל העירונו עליו מפני שטעו בו רבים ומנו נר חנוכה ומקרא מגילה מכלל מצות עשה, וכן מאה ברכות בכל יום ונחום אבלים ובקור חולים וקבורת מתים והלבשת ערומים וחשוב תקופות ושמונה עשר ימים לגמור את ההלל. והשתכל ממי שישמע לשונם נאמרו לו למשה בסיני וימנה קריאת ההלל ששבח בו דוד עליו השלום את האל יתברך שצוה בה משה וכן נר חנוכה שקבעוה חכמים בבית שני וכן קריאת המגילה. אמנם היות נאמר למשה בסיני שיצונו כי כשיהיה באחרית ממלכתנו ויקרה לנו עם היונים כך וכך יתחייב לנו להדליק נר חנוכה, הנה איני רואה שאחד ידמה זה או יעלה במחשבתו. ומה שיראה לי שהביאם אל זה היותנו מברכין אשר קדשנו במצותיו וצונו. ושאלת התלמוד (שבת כ"ג) היכן צונו ואמרו מלא תסור, ואם מטעם זה מנו אותם הנה ראוי שימנו כל דבר שהוא מדרבנן כי כל מה שצוונו חכמים לעשותו וכל מה שהזהירונו ממנו כבר צוה משה רבינו ע"ה בסיני שהוא צונו לעשותו והוא אמרו על פי התורה אשר יורוך וגו' והזהירנו יתברך מעבור דבר מכל מה שתקנו אותו או גזרו ואמר לא תסור וגו'. ואם ימנה כל מה שהוא מדרבנן בכלל תרי"ג מצות מפני שהכל נכנס תחת אמרו יתברך לא תסור, מפני מה מנו בפרט אלו ולא מנו זולתם וכמו שמנו נר חנוכה ומקרא מגילה היה להם למנות נטילת ידים ומצות עירוב, כי הנה אנחנו מברכים אשר קדשנו במצותיו וצונו כמו שמברכין על מקרא מגילה ונר חנוכה והכל מדרבנן. ובבאור אמרו (חולין ק"ו) מים ראשונים מצוה ואמרו מאי מצוה אמר אביי מצוה לשמוע דברי חכמים כמו שאמרו במקרא מגילה ונר חנוכה היכן צונו מלא תסור, וכבר התבאר שכל מה שתקנו חכמים ונביאים שעמדו אחר משה רבינו הוא גם כן מדרבנן. ובבאור אמרו (עירובין כ"א) בשעה שתקן שלמה ידים ועירובין יצאה בת קול ואמרה חכם בני ושמח לבי. ובארו במקומות אחרים שעירובין יקרא דרבנן וידים מדברי סופרים. הנה התבאר לך שכל מה שתקנו אחר משה נקרא דרבנן. ואמנם כבר בארתי לך זה כדי שלא תחשוב במקרא מגילה בעבור שהוא תקון נביאים יקרא דאורייתא שעירובין דרבנן אע"פ שהוא תקון שלמה ובית דינו. וזהו שנעלם מזולתנו ומנה הלבשת ערומים בעבור שמצא בישעיה כי תראה ערום וכסיתו ולא ידע שזה נכנס תחת אמרו יתברך די מחסורו אשר יחסר לו, כי ענין זה הצווי הוא בלי ספק שנאכיל לרעב ונכסה הערום ונתן מצע למי שאין לו מצע וכסות למי שאין לו כסות ונשיא הפנוי שאין לו יכולת להנשא ונרכיב מי שדרכו לרכוב כמו שהוא מפורסם בתלמוד (כתובות ס"ז:) שזה כלו נכנס תחת אמרו די מחסורו. והיה לשון התלמוד אצלם מחובר בלעגי שפה ובלשון אחרת ולולא זה לא מנו מקרא מגילה והדומה לו עם המצות שנאמרו למשה בסיני. ובגמרא שבועות (ל"ט) אין לי אלא מצות שנצטוו על הר סיני מצות שעתידין להתחדש כגון מקרא מגילה מנין תלמוד לומר קיימו וקבלו קיימו מה שקבלו והוא שיאמינו בכל מצוה שתקנו הנביאים והחכמים אחר כן. והתמה מפני מה מנו מצות עשה שהם מדרבנן כמו שזכרנו ולא מנו גם כן מצות לא תעשה שהם מדרבנן וכמו שמנו במצות עשה מקרא מגילה ונר חנוכה ומאה ברכות בכל יום והלל היה להם למנות גם כן בכלל לא תעשה דאורייתא כך כל שניה ושניה לא תעשה מדרבנן כמו שבארו ואמרו (יבמות כ') שניות מדברי סופרים, וכבר התבאר בתלמוד שמאמר המשנה איסור מצוה רוצה בו השניות ואמרו מאי מצוה מצוה לשמוע דברי חכמים, וכן היה ראוי להם למנות בכלל אחות חלוצה שהיא מדברי סופרים, ובכלל אם נמנה כל עשה דרבנן וכל לא תעשה דרבנן יהיה זה עולה לאלפים רבים וזה דבר מבואר. הכלל כי כל מה שהוא מדרבנן לא ימנה בכלל תרי"ג מצות כי הכלל הזה הוא כלו כתוב בתורה כי אין בו דבר מדרבנן כמו שנבאר. ואמנם היותם מונים קצת הדברים שהם מדרבנן ועוזבים קצתם בבחירה מהם הוא ענין אי אפשר לקבלו בשום פנים אמרו מי שאמרו. הנה בארנו ענין זה השרש ומופתיו עד שלא נשאר בו ספק כלל אל שום אדם:
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.