113
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
ולכן ניתנה אפשרות ל"טמאים לנפש אדם" לתקן ולהשלים זאת בפסח שני. יותר מכך: ענין זה חשוב כל כך עד אשר הוא מוזכר בעיקר ביחס ליחידים, כמאמר חז"ל70: איש נדחה לפסח שני ואין צבור נדחין לפסח שני – כי הרבים, כאשר הם טמאי מת, אינם נזקקים לפסח שני, אלא מקריבים את הקרבן בפסח ראשון. כדי שענין זה לא יחסר גם אצל היחיד, שגם יהודי יחיד יוכל להיות עבד ה', ניתן יום מאוחר יותר להקרבת קרבן פסח, יחד עם כל סדר העבודה של כהנים לויים וכו' הכרוך בזה. ועד ללימוד ההוראה הכללית הנלמדת מכך לישראל לדורות, ש"אין דבר אבוד. תמיד אפשר לתקן"71.
י. לאמירת ההלל באכילת קרבן פסח אין השלמה
לפי זה ניתן להסביר בפנימיות הענינים את הענין שפסח שני משלים את הקרבת פסח ראשון ואת אכילתו בלבד, אך לא את אמירת ההלל של אכילת קרבן פסח בט"ו ניסן – כי רק הקרבת קרבן הפסח ואכילתו הם ענינים כלליים בהכנה להיות עבדי ה', אך לא כן אמירת ההלל בעת האכילה.
ההסבר לכך הוא: בהכנת ישראל להיותם עבדי ה' נדרשו שני דברים: א) שחיטה – חיסול הע"ז של מצרים72, והעבדות לפרעה. את זאת ניתן היה להשיג רק באמצעות מסירות נפש לקב"ה, כי לקיחת ה"שה" (האליל של המצריים) בגלוי לעיני המצריים היתה כרוכה במסירות נפש73. ב) את קרבן פסח זה צריכים היו ישראל לאכול. כלומר, מסירות הנפש להיות עבד ה' צריכה להיות דם ובשר כבשרו74. היא צריכה לחדור את כל מהותו של היהודי, וכל עניניו, כולל עניני אכילה – צרכיו הגשמיים של היהודי75.
וכיון ששחיטת והקרבת הפסח, ואכילתו, עם כל פרטיהם, הם ענינים כלליים, לכן קיימת – ומוכרחה להתקיים – אפשרות לתקנה.
אך לא כן אמירת ההלל בשעת אכילת קרבן פסח. ענין זה, כאמור בהרחבה, אינו קשור לעצם האכילה, אלא לקדושת היום של ט"ו בניסן, הגורמת לכך שיאמרו הלל באכילת הפסח, וזה אינו ענין כללי בהכנה להיות עבדי ה', ולפיכך אין הכרח להשלים זאת.
ואילו ההלל הנאמר בעת שחיטת הפסח הוא מצד השחיטה עצמה, זהו חלק מעבודת השחיטה – ולכן זהו חלק גם בעבודה הכללית של פסח, שצריך ואפשר לתקן תמיד.
הערות
- 70. פסחים סו, סע"ב ואילך. וראה משנה פסחים עט, א. רמב"ם רפ"ז דהל' ק"פ.
- 71. היום יום ע' נג.
- 72. מכילתא יב, כא. ת"י שם. שמו"ר שם. (משיחת אחש"פ תשכ"ו) וראה מו"נ ח"ג פמ"ו, ובהנסמן בהערה הבאה.
- 73. ראה שמו"ר פט"ז, ג. טאו"ח ר"ס תל. וראה מכתבים כלליים לחגה"פ שנדפסו בהגש"פ (קה"ת, תשמ"ו־ז) ע' תרי ואילך. תרכט. תרלח־ט. ועוד.
- 74. תניא פ"ה.
- 75. ראה גם לקו"ש [המתורגם] ח"ג ע' 124.
שמות רבה ט״ז:ג׳ - הטקסט מספריא
דָּבָר אַחֵר, מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (תהלים צז, ז): יֵבשׁוּ כָּל עֹבְדֵי פֶסֶל, בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה לִשְׁחֹט הַפֶּסַח, אָמַר לוֹ משֶׁה רִבּוֹן הָעוֹלָם הַדָּבָר הַזֶּה הֵיאַךְ אֲנִי יָכוֹל לַעֲשׂוֹת, אִי אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁהַצֹּאן אֱלֹהֵיהֶן שֶׁל מִצְרַיִם הֵן, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ח, כב): הֵן נִזְבַּח אֶת תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם לְעֵינֵיהֶם וְלֹא יִסְקְלֻנוּ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חַיֶּיךָ אֵין יִשְׂרָאֵל יוֹצְאִין מִכָּאן עַד שֶׁיִּשְׁחֲטוּ אֶת אֱלֹהֵי מִצְרַיִם לְעֵינֵיהֶם, שֶׁאוֹדִיעַ לָהֶם שֶׁאֵין אֱלֹהֵיהֶם כְּלוּם. וְכֵן מָצִינוּ שֶׁעָשָׂה, שֶׁבְּאוֹתָהּ הַלַּיְלָה הִכָּה בְּכוֹרֵיהֶם שֶׁל מִצְרַיִם וּבוֹ בַּלַּיְלָה שָׁחֲטוּ יִשְׂרָאֵל פִּסְחֵיהֶן וְאָכְלוּ, וְהָיוּ הַמִּצְרִים רוֹאִים בְּכוֹרֵיהֶם הֲרוּגִים וֵאלֹהֵיהֶן שְׁחוּטִין וְלֹא הָיוּ יְכוֹלִין לַעֲשׂוֹת כְּלוּם, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לג, ד): וּמִצְרַיִם מְקַבְּרִים אֵת אֲשֶׁר הִכָּה ה' בָּהֶם כָּל בְּכוֹר וּבֵאלֹהֵיהֶם עָשָׂה ה' שְׁפָטִים, הֱוֵי: יֵבשׁוּ כָּל עֹבְדֵי פֶסֶל.
תניא, ליקוטי אמרים ה׳ - הטקסט מספריא
וּלְתוֹסֶפֶת בֵּיאוּר, בַּאֵר הֵיטֵב לְשׁוֹן ״תְּפִיסָא״ שֶׁאָמַר אֵלִיָּהוּ: ״לֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בָךְ כוּ׳״.
הִנֵּה, כָּל שֵׂכֶל כְּשֶׁמַּשְׂכִּיל וּמַשִּׂיג בְּשִׂכְלוֹ אֵיזֶה מוּשְׂכָּל, הֲרֵי הַשֵּׂכֶל תּוֹפֵס אֶת הַמּוּשְׂכָּל וּמַקִּיפוֹ בְּשִׂכְלוֹ, וְהַמּוּשְׂכָּל נִתְפָּס וּמוּקָּף וּמְלוּבָּשׁ בְּתוֹךְ הַשֵּׂכֶל שֶׁהִשִּׂיגוֹ וְהִשְׂכִּילוֹ.
וְגַם הַשֵּׂכֶל מְלוּבָּשׁ בַּמּוּשְׂכָּל בְּשָׁעָה שֶׁמַּשִּׂיגוֹ וְתוֹפְסוֹ בְּשִׂכְלוֹ. דֶּרֶךְ מָשָׁל: כְּשֶׁאָדָם מֵבִין וּמַשִּׂיג אֵיזוֹ הֲלָכָה בְּמִשְׁנָה אוֹ בִּגְמָרָא לַאֲשׁוּרָהּ עַל בּוּרְיָהּ הֲרֵי שִׂכְלוֹ תּוֹפֵס וּמַקִּיף אוֹתָהּ, וְגַם שִׂכְלוֹ מְלוּבָּשׁ בָּהּ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה.
וְהִנֵּה, הֲלָכָה זוֹ, הִיא חָכְמָתוֹ וּרְצוֹנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, שֶׁעָלָה בִּרְצוֹנוֹ, שֶׁכְּשֶׁיִּטְעוֹן רְאוּבֵן כָּךְ וְכָךְ דֶּרֶךְ מָשָׁל וְשִׁמְעוֹן כָּךְ וְכָךְ – יִהְיֶה הַפְּסַק בֵּינֵיהֶם כָּךְ וְכָךְ.
וְאַף אִם לֹא הָיָה וְלֹא יִהְיֶה הַדָּבָר הַזֶּה לְעוֹלָם, לָבֹא לְמִשְׁפָּט עַל טְעָנוֹת וּתְבִיעוֹת אֵלּוּ, מִכָּל מָקוֹם, מֵאַחַר שֶׁכָּךְ עָלָה בִּרְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, שֶׁאִם יִטְעוֹן זֶה כָּךְ וְזֶה כָּךְ, יִהְיֶה הַפְּסַק כָּךְ, הֲרֵי כְּשֶׁאָדָם יוֹדֵעַ וּמַשִּׂיג בְּשִׂכְלוֹ פְּסַק זֶה כַּהֲלָכָה הָעֲרוּכָה בְּמִשְׁנָה אוֹ גְּמָרָא אוֹ פּוֹסְקִים, הֲרֵי זֶה מַשִּׂיג וְתוֹפֵס וּמַקִּיף בְּשִׂכְלוֹ רְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, דְּלֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בֵּיהּ וְלֹא בִּרְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ, כִּי אִם בְּהִתְלַבְּשׁוּתָם בַּהֲלָכוֹת הָעֲרוּכוֹת לְפָנֵינוּ, וְגַם שִׂכְלוֹ מְלוּבָּשׁ בָּהֶם.
וְהוּא יִחוּד נִפְלָא שֶׁאֵין יִחוּד כָּמוֹהוּ וְלֹא כְּעֶרְכּוֹ נִמְצָא כְּלָל בְּגַשְׁמִיּוּת, לִהְיוֹת לַאֲחָדִים וּמְיוּחָדִים מַמָּשׁ מִכָּל צַד וּפִנָּה.
וְזֹאת מַעֲלָה יְתֵרָה גְּדוֹלָה וְנִפְלָאָה לְאֵין קֵץ אֲשֶׁר בְּמִצְוַת יְדִיעַת הַתּוֹרָה וְהַשָּׂגָתָהּ עַל כָּל הַמִּצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת, וַאֲפִילוּ עַל מִצְוֹת הַתְּלוּיוֹת בְּדִבּוּר, וַאֲפִילוּ עַל מִצְוַת תַּלְמוּד תּוֹרָה שֶׁבְּדִבּוּר.
כִּי עַל יְדֵי כָּל הַמִּצְוֹת שֶׁבְּדִבּוּר וּמַעֲשֶׂה, הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מַלְבִּישׁ אֶת הַנֶּפֶשׁ, וּמַקִּיפָהּ אוֹר ה׳ מֵרֹאשָׁהּ וְעַד רַגְלָהּ, וּבִידִיעַת הַתּוֹרָה, מִלְּבַד שֶׁהַשֵּׂכֶל מְלוּבָּשׁ בְּחָכְמַת ה׳, הִנֵּה גַּם חָכְמַת ה׳ בְּקִרְבּוֹ – מַה שֶּׁהַשֵּׂכֶל מַשִּׂיג וְתוֹפֵס וּמַקִּיף בְּשִׂכְלוֹ מַה שֶּׁאֶפְשָׁר לוֹ לִתְפּוֹס וּלְהַשִּׂיג מִידִיעַת הַתּוֹרָה, אִישׁ כְּפִי שִׂכְלוֹ וְכֹחַ יְדִיעָתוֹ וְהַשָּׂגָתוֹ בִּפְשַׁט־רֶמֶז־דְּרוּשׁ־סוֹד.
וּלְפִי שֶׁבִּידִיעַת הַתּוֹרָה, הַתּוֹרָה מְלוּבֶּשֶׁת בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם וְשִׂכְלוֹ וּמוּקֶּפֶת בְּתוֹכָם, לָכֵן נִקְרֵאת בְּשֵׁם ״לֶחֶם״ וּ״מְזוֹן הַנֶּפֶשׁ״.
כִּי כְּמוֹ שֶׁהַלֶּחֶם הַגַּשְׁמִי זָן אֶת הַגּוּף כְּשֶׁמַּכְנִיסוֹ בְּתוֹכוֹ וְקִרְבּוֹ מַמָּשׁ, וְנֶהְפָּךְ שָׁם לִהְיוֹת דָּם וּבָשָׂר כִּבְשָׂרוֹ, וַאֲזַי יִחְיֶה וְיִתְקַיֵּם, כָּךְ בִּידִיעַת הַתּוֹרָה וְהַשָּׂגָתָהּ בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם שֶׁלּוֹמְדָהּ הֵיטֵב בְּעִיּוּן שִׂכְלוֹ עַד שֶׁנִּתְפֶּסֶת בְּשִׂכְלוֹ וּמִתְאַחֶדֶת עִמּוֹ וְהָיוּ לַאֲחָדִים – נַעֲשָׂה מָזוֹן לַנֶּפֶשׁ וְחַיִּים בְּקִרְבָּהּ, מֵחַיֵּי הַחַיִּים אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא הַמְלוּבָּשׁ בְּחָכְמָתוֹ וְתוֹרָתוֹ שֶׁבְּקִרְבָּהּ.
וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: ״וְתוֹרָתְךָ בְּתוֹךְ מֵעָי״, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּ״עֵץ חַיִּים״ שַׁעַר מ״ד פֶּרֶק ג׳, שֶׁלְּבוּשֵׁי הַנְּשָׁמוֹת בְּגַן עֵדֶן הֵן הַמִּצְוֹת, וְהַתּוֹרָה הִיא הַמָּזוֹן לַנְּשָׁמוֹת שֶׁעָסְקוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר וַיַּקְהֵל דַּף ר״י.
וְ״לִשְׁמָהּ״, הַיְינוּ כְּדֵי לְקַשֵּׁר נַפְשׁוֹ לַה׳ עַל יְדֵי הַשָּׂגַת הַתּוֹרָה, אִישׁ כְּפִי שִׂכְלוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בִּ״פְרִי עֵץ חַיִּים״.
[וְהַמָּזוֹן הִיא בְּחִינַת אוֹר פְּנִימִי, וְהַלְּבוּשִׁים בְּחִינַת מַקִּיפִים. וְלָכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁתַּלְמוּד תּוֹרָה שָׁקוּל כְּנֶגֶד כָּל הַמִּצְוֹת, לְפִי שֶׁהַמִּצְוֹת הֵן לְבוּשִׁים לְבַד, וְהַתּוֹרָה הִיא מָזוֹן וְגַם לְבוּשׁ לַנֶּפֶשׁ הַמַּשְׂכֶּלֶת, שֶׁמִּתְלַבֵּשׁ בָּהּ בְּעִיּוּנָהּ וְלִמּוּדָהּ, וְכָל שֶׁכֵּן כְּשֶׁמּוֹצִיא בְּפִיו בְּדִבּוּר, שֶׁהֶבֶל הַדִּבּוּר נַעֲשֶׂה בְּחִינַת אוֹר מַקִּיף, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בִּ״פְרִי עֵץ חַיִּים״]:
עמודים המצטטים את אותם מקורות
הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 5 עמודים.