126
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
זה כתוב "וביום השביעי מקרא קודש...".
חלוקת פסוק זה לשני ענינים שונים שאינם קשורים זה בזה: (א) "וביום הראשון מקרא קודש", שהיה גם בפסח מצרים, (ב) "וביום השביעי מקרא קודש" שקשור רק לפסח דורות – איננה מתקבלת, מפני הסיבות הבאות:
א) בפסוק כתוב "כל מלאכה לא יעשה בהם". כלומר, איסור מלאכה ביום הראשון וביום השביעי נכללים באותו ציווי. ב) על "כל מלאכה לא יעשה בהם" כתוב במכילתא: "אין לי אלא יום טוב האחרון שהוא אסור בעשיית מלאכה, יום טוב הראשון מנין, תלמוד לומר ביום הראשון מקרא קודש". יוצא איפוא, שעיקר האיסור כתוב על "ביום השביעי", ובאמצעותו לומדים גם "ביום הראשון". וכיוון שבפסח מצרים לא היה עיקר האיסור ("ביום השביעי"), מובן שגם האיסור הנוסף ("ביום הראשון") אינו אמור לגבי פסח מצרים. ג) בפסח מצרים לא היה בכלל "יום הראשון", אלא "יום אחד".
ד. הם מלו עצמם בצורה המותרת מן התורה בשבת
גם לפי דעת הר"ן25, שבפסח מצרים היה קיים איסור מלאכה, ניתן ליישב את הקושי על המדרש לגבי דחיית יום טוב על־ידי מילה שלא בזמנה.
לשם כך יש להבין תחלה את הדיוק בלשון המדרש בשיר השירים26: "כולם אחוזי חרב מלומדי מלחמה איש חרבו על ירכו27, שבשעה שאמר להם משה... מיד כל אחד ואחד נטל חרבו על ירכו ומל עצמו" – שהרי לכאורה קשה: א) מדוע חשוב לציין שהם מלו את עצמם בחרב – העיקר הוא שהם מלו את עצמם "מיד"? ב) לשם מה מודגש "חרבו" – חרב שלו – מדוע חשוב אם זו חרב שלו או של אחר?
אלא שבכך מתורצת השאלה שצויינה לעיל: מילה היא מלאכה אסורה ביום טוב כאשר היא נעשית כדרכה – באיזמל28. אבל מילה בחרב היא מלאכה שלא כדרכה, המותרת בשבת מן התורה29. ולכן מודגש במדרש (ובפסוק שהוא מצטט), שהם נימולו בחרב.
אם היה כתוב חרב סתם, היינו יכולים עדיין לחשוב שהכוונה היא
הערות
- 25. לפסחים קטז, א. וראה עוד דיעות בזה בתו"ש שם. וכן מסיק בתורת חסד שם (אות ז'). זה דמפני שלא הספיק בצקת כו' גם אז לא אכלו חמץ כל ז' הימים, אף דאיסורו הי' רק יום אחד. וכן צ"ל בהערות לסידור דף סב (שעב): דאי אכילת חמץ הי' רק יום אחד הוא ט"ס.
- 26.
- 27. שה"ש ג, ח.
- 28. כל' הש"ס – שבת קל, סע"א. ובכ"מ. וברע"ב כלים (פי"ג מ"ד): איזמל – תער קטן שמלין בו את התינוק, ולהעיר מרמב"ם (הל' מילה פ"ב ה"א. נעתק בטושו"ע יו"ד סרס"ד): ונהגו כל ישראל בסכין.
- 29. שהרי הענין ד"תקוני גברא" (ראה שבת קו, א ובפרש"י שם ד"ה מה לי) מצד עצמו [גם את"ל דבזה לא שייך הפטור דלא כדרכה] הוא רק שבות – ראה מנחת חינוך מוסך השבת (מלאכת מכה בפטיש). וראה השקו"ט בחמדת ישראל בקונט' נר מצוה (נט, ד ואילך) ומסיק דלא כהמנ"ח.
משנה תורה, הלכות מילה ב׳:א׳ - הטקסט מספריא
הכל כשרין למול ואפילו ערל ועבד ואשה וקטן מלין במקום שאין שם איש אבל עכו"ם לא ימול כלל ואם מל אינו צריך לחזור ולמול שנייה ובכל מלין ואפילו בצור ובזכוכית ובכל דבר שכורת ולא ימול בקרומית של קנה מפני הסכנה ומצוה מן המובחר למול בברזל בין בסכין בין במספרים ונהגו כל ישראל בסכין.
שולחן ערוך, יורה דעה רס״ד - הטקסט מספריא
הַכֹּל כְּשֵׁרִים לָמוּל; אֲפִלּוּ עֶבֶד אִשָּׁה וְקָטָן וַעֲרֵל יִשְׂרָאֵל שֶׁמֵּתוּ אֶחָיו מֵחֲמַת מִילָה. וְאִם יֵשׁ יִשְׂרָאֵל גָּדוֹל שֶׁיּוֹדֵעַ לָמוּל, הוּא קוֹדֵם לְכֻלָּם. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִשָּׁה לֹא תָּמוּל (סמ"ק וְהַגָּהוֹת מָרְדְּכַי), וְכֵן נוֹהֲגִין לְהַדֵּר אַחַר אִישׁ. אֲבָל עוֹבֵד כּוֹכָבִים, אֲפִלּוּ הוּא מָהוּל, לֹא יָמוּל כְּלָל. וְאִם מָל אֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר וְלָמוּל פַּעַם שֵׁנִית. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּחַיָּבִים לַחֲזֹר וּלְהַטִּיף מִמֶּנּוּ דַּם בְּרִית. (טוּר בְּשֵׁם סְמַ"ג). וְכֵן עִקָּר. מוּמָר לְכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ, אוֹ שֶׁהוּא מוּמָר לְעָרְלוֹת, דִּינוֹ כְּעוֹבֵד כּוֹכָבִים (כ"מ בְּשַׁ"ס פ"ב דע"א וּבְטוּר וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם הר' מָנוֹחַ וב"ה וד"מ שבאוֹר זָרוּעַ מִסְתַּפֵּק). תִּינוֹק שֶׁהֻצְרְכוּ לְמוּלוֹ תּוֹךְ ח', מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה, אֵין חִלּוּק בֵּין יִשְׂרָאֵל לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים, דְּכָל תּוֹךְ ח' לֹא מִקְרֵי מִילָה. מִיהוּ אִם נִשְׁאֲרוּ צִיצִין הַמְּעַכְּבִין הַמִּילָה, אוֹ שֶׁמָּל וְלֹא פָּרַע, יִגְמֹר הַיִּשְׂרָאֵל הַמִּילָה לְח' אוֹ לְאַחַר שֶׁיִּתְרַפֵּא (רַשְׁבָּ"א). וְיֵשׁ לְאָדָם לַחֲזֹר וּלְהַדֵּר אַחַר מוֹהֵל וּבַעַל בְּרִית הַיּוֹתֵר טוֹב וְצַדִּיק (אוֹר זָרוּעַ). וְאִם נְתָנוֹ לְאֶחָד, אָסוּר לַחֲזֹר בּוֹ. מִיהוּ אִם חָזַר בּוֹ, הָוֵי חֲזָרָה (מָרְדְּכַי ס"פ כָּל הַגֵּט). וְאֵין מוֹעִיל בָּזֶה קִבּוּל קִנְיָן. (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי דְּשַׁבָּת וּתְשׁוּבַת הָרֹא"שׁ כ"ב). אֲבָל אִם נִשְׁבַּע לוֹ, כּוֹפִין אוֹתוֹ שֶׁיְּקַיֵּם (שָׁם בְּהָרֹא"שׁ). וְאִם נְתָנוֹ לְאֶחָד וְלֹא הָיָה בָּעִיר, וְאָב הָיָה סָבוּר שֶׁלֹּא יִהְיֶה שָׁם בִּזְמַן הַמִּילָה וְשָׁלַח אַחַר אַחֵר וּבְתוֹךְ כָּךְ בָּא הָרִאשׁוֹן, יִמְהֲלֶנּוּ הַרִאשׁוֹן, דְּוַדַּאי לֹא חָזַר מִן הָרִאשׁוֹן (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תשו' ר"מ ומהרי"ק שֹׁרֶשׁ ע"ו). אִשָּׁה אֵינָהּ יְכוֹלָה לִתֵּן לְאַחֵר לָמוּל, דַּהֲרֵי אֵינָהּ שַׁיָּכָה בְּמִצְוַת לָמוּל אֶת בְּנָהּ (שָׁם בִּתְשׁוּבָה בְּשֵׁם ר"מ).
בַּכֹּל מָלִין, וַאֲפִלּוּ בְּצֹר וּבִזְכוּכִית וּבְכָל דָּבָר הַכּוֹרֵת, חוּץ מִבִּקְרוּמִית שֶׁל קָנֶה, לְפִי שֶׁקֵּיסָמִים נִתָּזִים מִמֶּנָּה, וְיָבֹא לִידֵי כְּרוּת שָׁפְכָה. וּמִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר לָמוּל בְּבַרְזֶל, בֵּין בְּסַכִּין בֵּין בְּמִסְפָּרַיִם, וְנָהֲגוּ לָמוּל בְּסַכִּין.
כֵּיצַד מָלִין, חוֹתְכִין אֶת הָעָרְלָה, כָּל הָעוֹר הַחוֹפֶה הָעֲטָרָה, עַד שֶׁתִּתְגַּלֶה הָעֲטָרָה, וְאַחַר כָּךְ פּוֹרְעִין אֶת הַקְּרוּם הָרַךְ שֶׁלְּמַטָּה מֵהָעוֹר, בַּצִּפֹּרֶן, וּמַחֲזִירוֹ לְכָאן וּלְכָאן עַד שֶׁיֵּרָאֶה בְּשַׂר הָעֲטָרָה, וְאַחַר כָּךְ מוֹצְצִין הַמִּילָה עַד שֶׁיֵּצֵא הַדָּם מֵהַמְּקוֹמוֹת הָרְחוֹקִים, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבֹא לִידֵי סַכָּנָה. וְכָל מוֹהֵל שֶּׁאֵינוֹ מוֹצֵץ, מַעֲבִירִין אוֹתוֹ. וְאַחַר שֶׁמָּצַץ נוֹתֵן עָלֶיהָ אִסְפַּלְנִית אוֹ רְטִיָּה אוֹ אֲבַק סַמִּים הָעוֹצְרִים הַדָּם. הַגָּה: וְיִהְיֶה נִזְהָר, אִם יֵשׁ לָאִסְפַּלְנִית שָׂפָה, שֶׁיַּהַפְכֶנּוּ לַחוּץ וְלֹא לְפָנִים, שֶׁלֹּא לְדַבֵּק בַּמַּכָּה וְיָבֹא לִידֵי סַכָּנָה. (רַבֵּנוּ יְרוּחָם נָתִיב א').
מָל וְלֹא פָּרַע, כְּאִלּוּ לֹא מָל.
יֵשׁ צִיצִים הַמְעַכְּבִים הַמִּילָה וְיֵשׁ שֶׁאֵינָם מְעַכְּבִים אוֹתָהּ. כֵּיצַד, אִם נִשְׁאַר מֵהָעוֹר עוֹר הַחוֹפֶה אֶת רֹב גָּבְהָהּ שֶׁל עֲטָרָה, אֲפִלּוּ בְּמָקוֹם אֶחָד, זֶהוּ הַמְעַכֵּב אֶת הַמִּילָה וּכְאִלּוּ לֹא נִמּוֹל. וְאִם לֹא נִשְׁאַר מִמֶּנּוּ אֶלָּא מְעַט, וְאֵינוֹ חוֹפֶה רֹב גָּבְהָהּ שֶׁל עֲטָרָה, אֵינוֹ מְעַכֵּב הַמִּילָה. וּמִכָּל מָקוֹם אִם הוּא בַּחֹל, לְכַתְּחִילָה יִטֹּל כָּל הַצִּיצִים הַגְּדוֹלִים אַף שֶׁאֵינָן מְעַכְּבִים (טוּר).
קָטָן שֶׁבְּשָׂרוֹ רַךְ וּמְדֻלְדָּל, אוֹ שֶׁהוּא בַּעַל בָּשָׂר הַרְבֵּה עַד שֶׁנִּרְאֶה כְּאִלּוּ אֵינוֹ מָהוּל, רוֹאִים אִם בְּעֵת שֶׁמִּתְקַשֶּׁה נִרְאֶה מָהוּל אֵין צָרִיךְ לָמוּל פַּעַם שֵׁנִית, וּמִכָּל מָקוֹם מִשּׁוּם מַרְאִית הָעַיִן צָרִיךְ לְתַקֵּן רִבּוּי הַבָּשָׂר שֶׁמִּכָּאן וּמִכָּאן. וְאִם אֵינוֹ נִרְאֶה נִמּוֹל בְּעֵת הַקִּשּׂוּי, צָרִיךְ לַחְתֹּךְ כָּל הַבָּשָׂר הַמְּדֻלְדָּל, עַד שֶׁיִּהְיֶה נִרְאֶה כְּנִמּוֹל בִּשְׁעַת קִשּׁוּיוֹ. הַגָּה: וְאֵין צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא נִרְאֶה בְּעֵת קִשּׁוּיוֹ רֹב הָעֲטָרָה, הוֹאִיל וְנִמּוֹל פַּעַם אַחַת כַּהֹגֶן, אֲפִלּוּ אֵינוֹ נִרְאֶה רַק מִעוּט הָעֲטָרָה שֶׁנִּמּוֹל סָגֵי וְאֵין צָרִיךְ לְמוּלוֹ שֵׁנִית. וּמִכָּל מָקוֹם אִם אֶפְשָׁר יְתַקֵּן עַל יְדֵי שֶׁיִּמְשֹׁךְ הָעוֹר, וְיִדְחֲקֶנָּה לַאֲחוֹרָיו, וְיִקְשְׁרֶנָּה שָׁם עַד שֶׁתַּעֲמֹד וְלֹא תַּחֲזֹר לְמַטָּה (ת"ה סִימָן רס"ד).
שבת ק״ו א - הטקסט מספריא
יִדְאֲגוּ כׇּל הָאַחִין כּוּלָּן. אֶחָד מִבְּנֵי חֲבוּרָה שֶׁמֵּת — תִּדְאַג כָּל הַחֲבוּרָה כּוּלָּהּ. אָמְרִי לַהּ דְּמֵת גָּדוֹל, וְאָמְרִי לַהּ דְּמֵת קָטָן.
וְכׇל הַמְקַלְקְלִין פְּטוּרִין. תָּנֵי רַבִּי אֲבָהוּ קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל הַמְקַלְקְלִין פְּטוּרִין חוּץ מֵחוֹבֵל וּמַבְעִיר. אֲמַר לֵיהּ: פּוֹק תָּנֵי לְבַרָּא, חוֹבֵל וּמַבְעִיר אֵינָהּ מִשְׁנָה. וְאִם תִּמְצָא לוֹמַר מִשְׁנָה — חוֹבֵל בְּצָרִיךְ לְכַלְבּוֹ, מַבְעִיר בְּצָרִיךְ לְאֶפְרוֹ.
וְהָאֲנַן תְּנַן: כׇּל הַמְקַלְקְלִין פְּטוּרִין! מַתְנִיתִין רַבִּי יְהוּדָה, בָּרָיְיתָא רַבִּי שִׁמְעוֹן. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: מִדְּאִיצְטְרִיךְ קְרָא לְמִישְׁרֵא מִילָה, הָא חוֹבֵל בְּעָלְמָא חַיָּיב.
וּמִדַּאֲסַר רַחֲמָנָא הַבְעָרָה גַּבֵּי בַּת כֹּהֵן, שְׁמַע מִינַּהּ מַבְעִיר בְּעָלְמָא חַיָּיב.
וְרַבִּי יְהוּדָה? הָתָם — מְתַקֵּן הוּא, כִּדְרַב אָשֵׁי. דְּאָמַר רַב אָשֵׁי: מַה לִּי לְתַקֵּן מִילָּה, מַה לִּי לְתַקֵּן כְּלִי. מַה לִּי לְבַשֵּׁל פְּתִילָה, מַה לִּי לְבַשֵּׁל סַמָּנִין.
שִׁיעוּר הַמְלַבֵּן כּוּ׳. רַב יוֹסֵף מַחְוֵי כָּפוּל, רַב חִיָּיא בַּר אַמֵּי מַחְוֵי פָּשׁוּט.
מַתְנִי׳ רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הַצָּד צִפּוֹר לַמִּגְדָּל, וּצְבִי לַבַּיִת — חַיָּיב. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: צִפּוֹר לַמִּגְדָּל
all of the brothers should be concerned, lest their death be approaching. Similarly, if one member of a group dies, the entire group should be concerned. Some say the concern is greatest if the eldest dies. If he, despite his virtues, could not avoid punishment, others will certainly not be saved. And some say the concern is greatest if the youngest dies, because the least significant people are punished first, and perhaps this is the start of a punishment for the entire group.
We learned in the mishna: And anyone who performs labors destructively on Shabbat is exempt. Rabbi Abbahu taught this baraita before Rabbi Yoḥanan: Anyone who performs labors destructively on Shabbat is exempt, except for one who inflicts a wound or kindles a fire. Rabbi Yoḥanan said to him: Go teach that outside. This baraita is not fit for discussion in the study hall. The opinion that deems one liable for inflicting a wound or kindling a fire on Shabbat is not an accepted teaching and should be ignored. And if you want to say that it is a legitimate teaching, one who inflicts a wound would only be liable in a case where he needed the blood to give to his dog, and one who kindles a fire would only be liable in a case where he needs its ashes.
The Gemara asks: How could Rabbi Abbahu teach this baraita? Didn’t we learn explicitly in the mishna: Anyone who performs labors destructively on Shabbat is exempt, including one who inflicts a wound or who kindles a fire? The Gemara answers: In his opinion, the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who deems one liable for performing labor which is not needed for its own sake, whereas the baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who exempts in that case. The Gemara explains: What is the reason that Rabbi Shimon deems one who inflicts a wound or kindles a fire on Shabbat liable even though these are destructive acts? From the fact that a verse was necessary to permit circumcision on Shabbat, by inference, in general, one who inflicts a wound is liable. If inflicting a wound was not prohibited on Shabbat, there would be no need to permit circumcision.
Similarly, from the fact that the Torah prohibited kindling a fire on Shabbat even with regard to the execution by burning of a priest’s daughter who committed adultery, conclude from it that in general, one who ignites a fire on Shabbat is liable.
The Gemara asks: And how does Rabbi Yehuda address this proof? The Gemara answers: There, that is a case of a constructive labor in accordance with the explanation of Rav Ashi. For Rav Ashi said: What difference is there to me between repairing the child through circumcision and repairing a vessel? They are both constructive acts. And what difference is there to me between cooking a lead wick, as a melted lead wick was poured down the throat of the criminal sentenced to execution by burning, and cooking herbs used to produce dyes in the Tabernacle? The Torah addressed these cases specifically because they are constructive, and nothing can be derived from them with regard to liability for performance of destructive labors.
We learned in the mishna: The measure that determines liability for one who whitens and for similar prohibited labors is the full width of a double sit. Rav Yosef would demonstrate the width of a double sit by indicating the distance between the index and middle fingers and instructing the onlookers to double the measure. Rabbi Ḥiyya bar Ami would demonstrate in a simple manner, as he calculated that the distance between the thumb and the forefinger is equal to a double sit.
MISHNA: Rabbi Yehuda says: One who traps a bird into a closet or cage, and one who traps a deer into a house is liable. The Rabbis say: One is liable for trapping a bird into a closet
מצוטט בעמוד אחד
לקוטי שיחות 1
- כרך טז ‹ בא ‹ שיחה ב ‹ 108 לקו"ש חי"ז ע' 126
עמודים המצטטים את אותם מקורות
הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 19 עמודים.
- לקוטי שיחות כרך לג חג השבועות שיחה ב מאותו ספר שבת קו, א
- לקוטי שיחות כרך לו ויקהל ויקהל מאותו ספר שבת קו, א
- לקוטי שיחות כרך יד עקב-כ"ף אב שיחה א מאותו ספר שבת קו, א
- תורת מנחם תשי"ז שיחת ליל ג' דחול המועד סוכות שבת קו, ב
- תורת מנחם שיחת יום ג' פ' וארא, כ"ד טבת ה'תשי"ב שבת קו, ב
- תורת מנחם שיחת ש"פ עקב, כ"ף מנחם-אב, ה'תשכ"ו שבת קו, ב
- שולחן ערוך אורח חיים חלק ב הלכות שבת שטז צידה האסורה והמותרת בשבת א שבת קו, ב
- שולחן ערוך אורח חיים חלק ד הלכות יום טוב תצז דין הכנה ביו"ט ה שבת קו, ב
- שולחן ערוך אורח חיים חלק ד הלכות יום טוב תצז דין הכנה ביו"ט יא שבת קו, ב
- שולחן ערוך קו"א אורח חיים חלק ד סימן תצה (ב) שבת קו, א
- שולחן ערוך קו"א אורח חיים חלק ד סימן תצז (ג) שבת קו, ב
- ספר השיחות אור לערב יוהכ"פ תש"ז שבת קו, ב
- ספר השיחות ש"פ נח, בדר"ח מרחשון בסעודת היום תש"ז שבת קו, ב
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות יום טוב (סי' תצה-תקכט) הלכות יום טוב (סי' תצה-תקכט) תצה איזה מלאכות אסורים ביום טוב שבת קו, א
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות יום טוב (סי' תצה-תקכט) הלכות יום טוב (סי' תצה-תקכט) תצז דין הכנה ביום טוב שבת קו, ב
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות יום טוב (סי' תצה-תקכט) הלכות יום טוב (סי' תצה-תקכט) תצח דין שחיטה ביום טוב שבת קו, ב
- תורת מנחם שיחת ש"פ מקץ, שבת חנוכה, אדר"ח טבת, ה'תשכ"ט שבת קו, א
- תורת מנחם שיחת ש"פ צו, שבת הגדול, יו"ד ניסן, ה'תשכ"ט שבת קו , ב
- תורת מנחם שיחת ש"פ בראשית, מבה"ח מרחשון, ה'תשל"א שבת קו, ב