שיחה א

173שיחה א

ה' מנחם אב

בקשר למה שדובר (בההתועדות דיום ג' שהוכפל בו כי טוב ער"ח מנ"א) ע'ד השתדלות מיוחדת לסיים מסכתות במשך ט' הימים שמר"ח מנ"א -- וכן ע'ד לימוד בתורת האריז"ל ביום ההילולא שלו (אשר יום זה (ד' מנ"א) הוא ערב יום ההילולא שלו, ובפרט -- שעתה כבר לאחר חצות היום', ובזמן רעווא דרעווין').

-- הנה בלקוטי הש"ס להאריז"ל: מבאר מרז"ל ,ת"ח*: אין להם מנוחה כו'" שבסיום מס' ברכות (מס' הראשונה שבש"ס) -- ועד"ז בסיום מס' מו"קי, שע"פ ביאור זה יתיישבו כמה קושיות ודיוקים שבמאמר זה, כדלקמןז.

א איתא בסוף ברכות*': ,אמר רבי חייא בר אשי אמר רב תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעוה"ז ולא בעוה"ב שנאמר: ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלקים בציון".

והקשה המהרש"א: הרי ,עוה"ב שזוכין לו הת"ח הוא כולו מנוחה כמ"ש* ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי כו" -- וא"כ איך אפ"ל ש,ת"ח אין להם מנוחה כו' ולא בעוה"ב"?

גם צלה"ב: לפני זה המאמר (,ת"ח אין להם מנוחה וכו'") איתא שם: ,היוצא מבית הכנסת ונכנס לביהמ"ד ועוסק בתורה זוכה ומקבל פני שכינה (וגם זה נלמד שם מאותו הכתוב וכדמסיים) שנאמר ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלקים בציון" -- ומזה שאומר ,היוצא" סתם, היינו אף מי שאינו ת"ח,

*3) בשל"ה בהקדמה (יז, א). עמק המלך שער הדיקנא פ"ח (סא, ג). ועוד. אוה"ת ואתחנן (עי סז), המשך תרס"ו (ע' יב): צדיקים אין להם כו'. נתבאר בארוכה לקמן ח'ב.

*4) בבבלי אבל לא בירוש' (אף שהובא מרז"ל עד"ז בירוש' שביעית ספ"ד). וביארו באחרונים שי"ל -- שבבבלי הודגש יותר הענין דילכו מחיל אל חיל שהיו עולים אח"כ ללמוד תורה בא"י ועד שר"ז התענה מאה תעניות כו' (ב"מ פה, סע"א).

7 הלשון במס' מו"ק היא ,כל היוצא מבית הכנסת לביהמ"ד ומביהמ"ד לביהכ"נ". ולכאורה י"ל הכוונה: שלומד בביהמ"ד כל היום עד שבא זמן תפלה ואז הוא יוצא מביהמ"ד לביהכ"נ (ויוקשה ענין ד,כל* היוצא -- נוסף על הדוחק גדול לומר שמדבר רק בזה שתורתו אומנתו!). אבל במס' ברכות -- שאינו מוסיף ומביהמ"ד לביהכ"נ -- משמע שמדבר גם בבעלי עסק.

וכן מוכרת בשו"ע אדה"ז סקנ"ה, שמביא מאמר זה [,וכל היוצא מביהכ"ג לביהמ"ד כו'"] בהמשך למ"ש לפנ"ז ,לקבוע אותה מיד אחר התפלה קודם שילך לעסקיו". ועפ"ז יל"פ במו"ק הוא"ו ד,ומביהמ"ד* -- וא"ו המחלק (במקום או). ועייג'כ פרשיי שם.

174מוכח שגם הכתוב ,ילכו מחיל אל חיל וגו'" (שמני' ילפינן) אינו מדבר דווקא בת"ח -- וא"כ מנ"ל ללמוד (במאמר השני) מפסוק זה כי רק ת"ח אין להם מנוחה כו'?

ב והנה מאמר זה איתא (כנ"ל) גם בסוף מס' מו"ק -- בשינוי לשון: ,ת'ח אין להם מנוחה אפילו לעוה"ב שנאמר ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלקים בציון".

ושינוי זה הוא שינוי בתוכן הענין:

(ת'ח אין להם מנוחה) אפילו לעוה"ב -- משמעותו, שמובן ופשוט הוא שאין להם מנוחה בעוה"ז, אבל צריך הודעה וראי' מקרא שאין להם מנוחה אפילו לעוה"ב;: משא"כ במס' ברכות, שמהל' ,אין להם מנוחה לא בעוה"ז ולא בעוהיב שנאמר כו'" מוכח כי החידוש הוא גם בזה שאין להם מנוחה בעוה"ז.

ג. והנה על המאמר (שבמס' ברכות) ,תח איז להם מנוחה לא בעוה"ז ולא בעוה"ב וכו'", כתב בלקוטי הש"ס להאריז"ל*', וז"יל: העניז כי בעולם שלאחר המיתה ת"ח עוסקים בתורה ועולין ממדריגה למדריגה ומישיבה לישיבה כי אפילו מרע"ה בכל יום ויום עולה ומשיג יותר כי כמו שהשי"ת אין לו סוף כך תורתו אין לה סוף. וז"ס יצא אדם לפעלו* ר"לי לעסוק בתורה במה שפעל בעוה"ז כי כשיצא האדם מעוה"ז יוצא תחילה לפעלו ר"ל לעסוק בתורה במה שפעל בעוה"ז ואח"כ לעבודתו* שהוא עובד שם וטורח עדי ערב ר"ל שיגמור העוה"ז הדומה לערב כי לעתיד אחר התחי' יהי" להם מנוחה ומלאה הארץ דעה כל אחד לפי מדריגתו:י. עכ"ל בהנוגע לעניננו.

ועפ"ז סרה קושיית המהרש"א, כי ב' זמנים שונים הם: מה שאמרו ת"ח אין להם מנוחה בעוה"ב כוונתם למשך הזמן עד ,שיגמור עוה"ז"; ומה שנאמר ,ליום שכולו שבת ומגוחה כו" המכוון הוא ,לעתיד אחר התח"".

ד. וע"פ הביאור בלקוטי הש"ס שם יובן ג"כ מה שאמרו ,ת"ח אין להם מנוחה כו" -- כי הענין ד,יצא אדם לפעלו", שפירושו הוא ,לעסוק בתורה במה שפעל בעוה"ז" שייך רק [בזה שתורתו אומנתו, ועכ"פ] בתלמיד חכם. משא"כ לימוד התורה של בעלי-עסקים, שאינו באופן ד,פעלו".

ואפ שגם בבעלי-עסקים עבודתם את ה' צריכה להיות בתמידות [,וכל 175מעשיך יהיו לשם שמים" ו(יתירה מזו) ,בכל דרכיך דעהו""], הרי בג"ע דלשם יוצא האדם מעוה"ז שייך רק פעלו דעסק התורה " ולא הפעולה דקיום המצות (כ"א רק קבלת שכרם). ועסק התורה באופן של ,פעלו" הוא במארי תורה -- בתלמידי חכמים דוקא.

ה. שינוי הלשון והענין שבין מס' ברכות למס' מו"ק -- יובז בהקדים הידוע* שבעלי' ממדריגה למדריגה -- ,איז להם מנוחה"" -- שני אופנים;

א) שהמדריגה העליונה, עם כל העילוי שבה, יש לה ערך להמדריגה שלמטה ממנה -- ואז ההשגה דמדויגה הקודמת היא מסייעת להשגת מדריגה העליונה, הבאה אחרי.

ב) המדריגה העליונה היא נעלית באין ערוך*5 לגבי המדריגה שלמטה ממנה, עד שזו התחתונה (לא רק שאינה מסייעת, אלא אדרבה) היא מבלבלת להשגת מדריגה העליונה; ובכדי להגיע להשגתה של העליונה צ"ל תחילה ביטול השגה הקודמת.

ולכן ר' זירא כי סליק לארעא דישראל יתיב מאה תעניתא דלישתכח גמרא בבלאה מיני"* -- כי (לימוד ר"ז ב)תלמוד ירושלמי הוא מובדל בערך מתלמוד בבלי, ולכן בכדי לבוא לידי השגת התלמוד ירושלמי ה" צריך לשכוח תלמוד בבלי -- ביטול השגתו הקודמת.

ו. והנה ידוע" שבתורה יש ב' מדריגות: א) כמו שנמשכה בעולם, שבחינה זו שבתורה (עם היות שארוכה מארץ מדה גו'י) היא במדה ושיעור. ב) התורה כמו שהיא מצ"ע, שהיא בבחי' בלי גבול וסוף. וכלשון האריז"ל (המובא לעיל סעיף ג): ,כמו שהשי"ת אין לו סוף, כך תורתו אין לה סוף".

ושני אופנים ב,אין להם מנוחה" דלעיל ס"ה -- הם בשתי בחינות אלו שבתורה: בבחינת התורה שבהגבלה -- גם מדריגה הכי עליונה מוכרח שיהיי לה ערך להמדריגות שלמטה ממנה ואפילו למדריגה הכי תחתונה; ובבח" 176התורה שבבחי' א"ס -- מוכרח שיהי' גם א"ע במדריגות, כיון שהיא א"ס. וכידוע" שכשהנדון הוא, בכללות מהותו, בבחי' בלי גבול, אזי הרי מדריגה העליונה שבו היא ,בלי גבולית" לגבי המדריגה שלמטה ממנה.

זה ועפי"ז יובז השינוי שבין הל' במס' מו"ק לזו שבמס' ברכות:

הפירוש ד,אין להם מנוחה" שבמס' מו"ק הוא העדר המנוחה כפשוטה, היינו שת"ח אינם עומדים במדריגה אחת כי אם עולים תמיד מדרגא לדרגא --

ולכן אומר ,(ת"ח אין להם מנוחה) אפילו לעוה"ב" -- החידוש הוא (וזקוק לראי' מקרא) שגם לאחר מיתה והסתלקות (עוה"ב) ,משיגים הם השגות חדשות .. נתוסף בהם השגה"* (אבל בעוה"ז -- פשוט שהולכים מחיל אל חיל -- עולים בהשגת התורה").

אבל במס' ברכות הכוונה ב,אין להם מנוחה" היא להעלי' באופן דאיץ ערוך [וכמובן ממש"כ בלקוטי הש"ס להאריז"ל בביאור מרז"ל שבמס' ברכות: ,כמו שהשי"ת אין לו סוף כך תורתו אין לה סוף"]

ולכן מדגיש ואומר ,לא בעוה"ז ולא בעוה"ב" -- כי הענין ד,אין להם מנוחה" באופן כזה, עלי' שבאין ערוך, הוא חידוש הן בעוה"ב והן בעוה"ז, ואדרבה: מכיון שההגבלה של עוה"ז היא במדה יתירה מההגבלות שבעולם הבא -- הרי ה,אין להם מנוחה" בעוה"ז [היינו, שגם בהיותם בהגבלת עוה"ז יכולים להתעלות באופן דאין ערוך] הוא חידוש יותר מזה שבעוה"ב.

ח. ויומתק הנ"ל ויובז הבא לקמן -- בהקדים: הכתובים ילכו מחיל אל חיל ויצא אדם לפעלו (ככל התורה) -- כמה פי' בהם, ומהם פי' כללים, ושזה אמר חדא וזה אמר חדא ולא פליגי, כ"א משלימים זא"ז, פי' אחד בהזמן דהיום לעשותם" -- בעוה", והשני -- בלמחר לקבל שכרם - עוה"ב. ובהזמז דהיום לעשותם: פי' אחד בל' ציווי, והשני -- הבטחה ושכר. ועפ"ז מובן שכתוב אחד מלמדנו כו"כ ענינים. ובפרטיות: ילכו מחיל אל חיל - ציווי ללכת מביהכנ"ס לביהמ"ד כו' והבטחה (ושכר) שלא יה" להם מנוחה בעוה"ז והבטחה (ושכר) שלא יהי' להם מנוחה בעוה"ב. ועד"ז בפיי הכתוב דיצא אדם לפעלו -- פי' הבעש"ט ואדמו"ר הזקן ופי' האריז"ל כדלקמן:

ט. בפירוש הכתוב ,יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב", מביא כ"ק מו"ח אדמו"ר (בעל המאסר והגאולה די"ב-י"ג תמוז) בתחילת מאמרו ד"ה זה 5 177פירוש הבעש"ט: כל נשמה יש לה שליחות שבשבילה ירדה למטה. וזהו יצא אדם לפעלו, שיציאת האדם, היינו: ירידת הנשמה למטה, היא ,לפעלו", לקיים את השליחות. ולעבודתו עדי ערב -- שעל האדם לידע, שהוא צריך ומוכרח להשלים קיום השליחות ,עדי ערב" בעוד שיש זמן לעשות *.

ובסיום ד"ה זה מביא פירוש כ"ק אדמו"ר הזקן עה"פ: יצא אדם לפעלו, כאשר יהודי מתחיל עבודתו בעבודת הבורא באופן דקבלת עול -- ,לפעלו" - עי"ז נעשה ,ולעבודתו עדי ערב", שיש לו עריבות ומתיקות בעבודתו, ומביאה לו שמחה גדולה ותענוג.

וע"פ הידוע< שהפירושים שבפסוק אחד יש להם קשר ושייכות זל"ז - ייל בנדו"ד, שע"י קיום ההוראה דיצא אדם לפעלו גו' כפי פירוש הבעש"ט ואדה"ז, מגיעים להשכר דיצא אדם לפעלו גו' כפי פירוש האריז"ל.

יו"ד, שייכות המיוחדת של ג' פירושים הנ"ל -- כ"א למי שאמרו - להאריז"ל הבעש"ט ואדמוה"ז ייל בדא"פ:

כתהאריז"ל מבארים בעיקר את היחודים וכו', העילוי שבעולמות העליונים שנעשה ע'י העבודה דלמטה; עיקר הסברתה של תורת החסידות הוא -- בענין ואופן העבודה שבעולם הזה ובפרטיות דוקא ובהתחלקות דוקא (ובגודל המעלה שבזה).

ובתורת החסידות גופא הפרש בין תורת החסידות הכללית לתורת חסידות חב"ד, כבמ"ש ב"ק מו"ח אדמו"ר* (בד"ה יצא אדם, שם"): הבעש"ט ביאר אשר כל יהודי (אפילו הפשוט שבפשוטים) יכול וצריך להיות עובד ה'; ואדמוה"ז ביאר (והורה את הדרך) איך לעבוד את ה.

וע"פ הנ"ל י"ל בעניז ג' הפירושים שבפסוק יצא אדם לפעלו גו"

פירוש הבעש"ט -- שכל אחד צריך ומוכרח לקיים את השליחות ,עדי ערב" -- הוא בהתאם להענין שכל יהודי יכול וצריך להיות עובד ה';

פירוש אדה"ז -- שע"י התחלת העבודה בקב"ע נעשה עריבות ומתיקות (שהוא הדרך בעבודה) -- הוא בהתאם לההוראה איך לעבוד את ה/

ופירוש האריזיל -- ,בעולם שלאחר .. עולין ממדרי' למדרי' כו" - הוא בהתאם להמבואר בקבלה בענין העילוי שבעולמות עליונים שנעשה ע"י העבודה למטה,

שע"י קיום ההוראה דיצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב כפי פירוש הבעש"ט ואדמוה"ז -- מגיעים להשכר דיצא אדם לפעלו, ד,עולין ממדריי למדרי' ומישיבה לישיבה".

178ועד שבאים ל,יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים".

הוספה (בכתב) ביום השלישי שהוכפל בו כי טוב, ז' מנ"א:

ויה"ר שיהפכו ימים אלה -- מתחיל מיום זה -- בחודש החמישי בשבעה לחודש"* -- לששון ולשמחה ולמועדים טובים, כי יצא אדם העליון, כביכול, לפעלו -- פועל ישועות בקרב הארץ", כי אלקים יושיע ציון ויבנה ערי יהודה!

וכדברי חכמים במשנתם בסיום מס' מו"ק: ומחה ה' אלקים דמעה מעל כל פנים וגו',

ובל' (ופי'י) הזוהר"י: לאחר כו' ומחה ה' אלקים דמעה כו' אזי כו' השמחה שיהי' לצדיקים לעתיד לבוא,

ומקרא מלא דיבר הכתוב?: ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ* נצר מטעי מעשה ידי להתפאר.

179ב*.

א. במרז"ל שבסוף מס' ברכות (ועד"ז בסוף מס' מו"ק') יש ב' גירסאות:

א) ,ח"ח אין להם מנוחה לא בעוה"ז ולא בעוה"ב כו'"; ב) ,צדיקים אין להם מנוחה כו'" (וגירסא זו מובאת בכ"מ?).

ונראה ששינוי זה, הוא שינוי גם בתוכן הענין: לפי הגירסא ,ת"ח אין להם מנוחה כו" -- המדובר הוא במעלה מיוחדת השייכת דוקא בלימוד התורה (,תלמידי חכמים"), כדלקמן; אבל להגירסא ,צדיקים אין להם מנוחה כו'" -- הרי תואר זה כולל גם מארי עובדין טבין:, שאינם ת"ח, שהרי גם הם -- צדיקים.

וצלה"ב טעם שתי שיטות אלו.

ב. והנה בטעם הדבר ש,ת"ח אין להם מנוחה כו", כתב האריז"ל בלקוטי הש"ס: ,כי בעולם שלאחר המיתה ת'"ח עוסקים בתורה ועולין ממדרי' למדרי' ומישיבה לישיבה .. כי כמו שהשי"ת אין לו סוף כך תורתו אין לה סוף".

ולפ"ז מובז טעם הגירסא ,ת"ח אין להם מנוחה כו" -- כי רק התורה היא בבחי' ,אין לה סוף"י, שלכן אין מנוחה (אין סוף) גם לעליות של ת"ח העוסקים בתורה: אבל המצות, עם היות שגם הן ציוויו של הקב"ה (שאין לו סוף), בכ"ז בהן עצמן ישנה הגבלה:, ואדרבא צ"ל מדידה והן בכללות ענין המצות שנצטווינו לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו, לא תוסיפו ולא תגרעו* (משא"כ בת"ת שצ"ל בהוספה דוקא כדאיתא בהל' ת"ת), הן בכל מצוה בפ"ע: תפלין -- ד' פרשיות ולא חמש וכו" 180וכן הוא החילוק באופן חיוב האדם בהן: החיוב דת"ת אין בו הגבלות, ובל' הרמב"ם" ,כל איש מישראל חייב בת"ת בין עני בין עשיר בין שלם בגופו בין בעל יסורין כו'", והחיוב הוא תמידי": משא"כ מצות, שכל מצוה ומצוה בהגבלה שלה (בזמן מסויים או במקום מטויים, וכיו"ב).

ועפ"ז צלה"ב טעם הגירסא ,צדיקים איז להם מגוחה כו'" -- שבכללן גם מארי עובדין טבין (עבודת המצות) כנ"ל -- איך שייך בעבודה זו (שהיא מוגבלת כנ"ל), ,אין להם מנוחה כו" המורה על ענין בל"ג?

ובהכרח לומר, שגם במצות ישנם מעלה זו דבל'ג, שעפ"ז אתי שפיר הגירסא ,צדיקים אין להם מנוחה כו"". והיינו שב' הגירסאות מתאימות בב' הבחינות: גבול ובל"ג.

ג. והנה לכאורה יש להוכיח שהמצות הן גם בבחי' בל"ג (כמו התורה) מהדין'י שמבטלין ת"ת מפני מצוה שא"א לעשותה עִ'יי אחרים -- דאם נאמר שהמצות הן רק בבחי' גבול, איך ידחו ת"ת, דבר שהוא בל"ג?

אבל באמת אין להוכיח מזה שגם מצות הן בליג -- כי זה שמבטלין ת"ת מפני מצוה שא"א לעשותה ע"י אחרים הוא לא מפני מעלת המצות, כ"א מפני שע"י העדר קיום המצוה חסר בלימוד התורה, כדלקמן:

כתב אדה"ז'' (בטעם דין הנ"ל): ,מפסיק תלמודו ועושה המצוה .. כי זה כל האדם כמו שאמרו* חכמים תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים, ואם אינו עושה כן נמצא שלמד שלא לעשות ונוח לו* כו'",

דהוספת אדה"ז ,ואם אינו עושה כן נמצא שלמד שלא לעשות" (היינו, שהלימוד שלו אינו כדבעי) -- לאחרי שאמר* ד,זה כל האדם" לקיים המצות,

יל"פ כוונתו, שטעם זה (ד,זה כל האדם") אינו מספיק, כי הן אמת דקיום המצות הוא ,כל האדם", אבל סו"ס אא"פ שדבר מוגבל ידחה דבר (התורה) שהוא בל"ג -- ולכן מוסיף אדה"ז ,ואם אינו עושה כן נמצא שלמד שלא לעשות", היינו: קיום המצות - ,זה כל האדם" (גם -- כח השכל שבו.

181ו)כמו שאמרו חכמים תכלית (שכוונתו גם -- שלימות) חכמה תשובה ומע"ט ו(עפ"ז מובן ש)אם אינו עושה כן נמצא שלמד (שלא כדבעי כיוז שהוא) שלא לעשות כו'".

ד. ויש לומר הביאור בזה: במצות יש ב' ענינים*: א) גדרים המיוחדים לכל מצוה בפ"ע, שמבדילים בין זל"ז -- שמצד זה הרי הן בבחי' גבול. ב) הצד השווה שבכל המצות -- שמצד זה הן בבח" בל"ג.

היינוו הפרטים שבכל מצוה ומצוה -- שבהם שונה כל אחת מחברתה - זוהי ההגבלה שבמצות; אולם נקודה הכללית שבכל המצות, שכולן הן מצוה לי ציווי, היינו רצוז העליון ב"ה שהוא בכל המצות בשוה -- כי הרצון שבמצות הוא למעלה מההגבלות וההתחלקות שבמצות, וכנוסח הברכה (השווה בכל המצות): אשר קדשנו במצותיו וצונו, וכמרז"ל*י ,לא תהא יושב ושוקל במצותי' של תורה וכו' קלה שבקלות כו' וחמורה שבחמורות כו" - שמצד נקודה זו שבמצות -- רצונו של הקב"ה -- ה"ה בל"ג.

וכשם שהוא בנוגע להמצות עצמן, כן הוא בנוגע לקיום המצות ע"י האדם: אף שחיובן של כאו"א בפ"ע הוא מוגבל (כנ"ל ס"ב), הרי כללות (העבודה של) המצות הוא חיוב תמידי, וכדברי חכמים במשנתם": אני נבראתי לשמש את קוני, כל רגע שהוא קיים, הרי תכליתו לשמש את קונו, וכנ"ל כי זה כל האדם, ועד לפס"ד בשו"ע ,כל מעשיך יהיו לש"ש" 3, ו,בכל דרכיך דעהו"?, ויתירה מזו: ידוע" הטעם ד,עוסק במצוה פטור מן המצוה"*, שזהו משום שכל המצות כלולות זמ"ז, ולכן כשעושה מצוה אחת ה"ז כאלו עשה גם שאר המצות, דזהו מצד הרצון העצמי שבמצות שלמעלה מהתחלקות*; ונמצא שגם בעסקו במצוה פרטית (אף שמצד פרטי מצוה זו הוא ענין נפרד ומוגבל, בכ"ז) יש בזה שייכות לכללות המצות, הבלי גבול שבהן.

ועפ"ז מובן החילוק בין ב' הגירסאות: מצד הפרטיות שבמצות -- שהן גבול -- הנה דוקא ,ת"ח אין להם מנוחה כו'"; אבל מצד כללות המצות - שהן בלי גבול -- הרי כל אלו שהם ,צדיקים (כולל מארי עובדין טבין) אין להם מנוחה כו'".

ה אבל עדיין צ"ע: נתבאר* הטעם מה ש,ת"ח (דוקא) אין להם מנוחה 182כו' ולא בעוה"ב" -- שזהו עפ"י מש"כ האריז"ל בלקוטי הש"ס: ,וז"ס יצא .אדם לפעלו" ר"ל לעסוק בתורה במה שפעל בעוה"ז כי כשיצא האדם מעוה"ז יוצא תחילה לפעלו ר"ל לעסוק בתורה במה שפעל בעוה"ז כו'". ולכן רק ,ח"ח אין להם מנוחה כו' בעוה"ב" -- כי בג"ע, במקום שבו יוצא האדם מעוה"ז, שייך רק בחי' ,פעלו" דעסק התורה* ולא (העסק) הפעולה דקיום המצות 5.

ועפ"ז עדיין אינו מיושב: הן אמת שגם במצות שייך הענין דעליות עד אין סוף מפני שגם בהן יש ענין הבל"ג, אבל איך אפ"ל ד,צדיקים אין להם מנוחה", שזהו מפני ש,יצא אדם לפעלו בעוה"ב" -- והרי בג"ע אין בחיי ,פעלו" דקיום המצות?

והביאור הוא: ידוע שב,עוה"ב" יש ב' פירושים: א) גן עדן (ונקרא עוה"ב, כי ,באין לו לאדם אחר חיי העוה"ז""); ב) עולם התחי"י

ולפייז י"ל, שהפירוש דעוה"ב במרז"ל זה תלוי בב' הגירסאות: לפי הגירסא ,ח"ח אין להם מנוחה כו'" -- שזה מצד מעלת התורה -- ,עוה"ב" פירושו (גם) ג"ע (ששם שייך ה,פעלו" דתורה ולא של המצות); ולהגירסא ,צדיקים אין להם מנוחה כו" -- הכולל גם עבודת המצות - ,עוה"ב" פירושו עולם התחי', שאז שוב יהי" זמן של ,פעלו" גם במצות.

ו לכאורה יש להקשות ע"ז: א) הרי ארז"ל:: ,מצות בטילות לעת"ל", ופירש אדה"ז" ד,היינו בתחיית המתים"?

ב) הרי מבואר בחסידות'? דמשארז"ל ,צדיקים אין להם מנוחה כו" (שעולים תמיד מדרגא לדרגא) הוא בג"ע, אבל לעת"ל הוא זמן של שבת ומנוחה גם מהעליות?" -- ואיך זה מתאים עם הנת"ל, שהמכוון במ"ש ש,צדיקים אין להם מנוחה כו' בעוה"ב" הוא (לא לג"ע, כ"א) לעולם התחי'?

והביאור בזה: בהזמן של עולם התחי' גופא תהיינה ב' תקופות * -- תקופה ראשונה עלי' כאו"א אומר: ושם נעשה לפניך כמצות רצונך, כי אז 183מצות קיימות", ולכן ישנן גם העליות שע"י מדרגא לדרגא; ותקופה שנ" שאז מצות בטילות.

מהראיות לזה: ידוע משארז"ל* דלעת"ל ,משה ואהרן עמנו" ויקריבו קרבנות -- קיום מצות. ובפרט הרי ענין הקרבן הוא העלאה של חיות הבהמה מלמטה למעלה, כמבואר בכ"מ -- ומזה, שגם לאחרי תחה"מ יה" הענין דעליות כו'.

ז. אולם עדיין אינו מבואר: ,אין להם מנוחה" פירושו שעליות הצדיקים הן בלי שום הפסק; וע"פ הנ"ל, אף שצדיקים אין להם מנוחה בעוה"ב (עולם העשי') -- אבל הרי בין עוה"ז לעולם התחי' יש להם הפסק של מנוחה בג"ע (שאין שם ה,פעלו" דמצות)?

והביאור בזה: נת"ל דעשיית המצות שייכת רק בעוה"ז כשהנשמה מלובשת בגוף, אבל הנשמה בג"ע, שהיא בלי הגוף, לא תתכן עבודה זו.

ולכן, בגדר (בשייכות ל)עבודה זו של מארי עובדין טבין (צדיקים) -- שאינה במציאות כי אם כשהנשמה היא ביחד עם הגוף -- הזמן דג"ע אינו במציאות *; ולכן מה שאין עליות למארי עובדין טבין בעת היות נשמתן בג"ע, לא נקרא הפסק בעליות אלו.

דוגמא לדבר: מ"ש הרגצובי"> דלא שייך הוספה בזמן כשהנשמה היא למעלה. והיינו כי בשעה שנפסק חיבור הנשמה עם הגוף ועולה לג"ע, שוב אין בעולמה המושג דזמן דדני התורה (אף שישנו בנוגע לשכר המצות, לעסק התורה וכו' -- כידוע בנוגע לחצות לילה וכו').

ח. ועוד י"ל בזה: כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע מבאר (בהצוואה שלו), וז"ל: ,ועוד י"ל בדרך אפשר בעומק יותר, ע"פ מה ששמעתי בשם כ"ק אאמו"ר זצוקללה"ה שלצ"ג גם בג"ע מאיר להם בחי' אוא"ס הסוכ"ע"* ..

184ולפ'ז י"ל דשייכות שם מעין עשיית המצות, וע"ד מעין ודוגמא המצות שיהיו לעת"ל .. וזהו"ע כיבוד או"א מה שמכניס את האבות לג"ע כו'".

[וי"ל שזהו גם פירוש הפנימי בדברי הרמב"ם": כך אמרו* חכמים הראשונים העוה"ב כו' אלא צדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהן ונהנין מזיו השכינה. הרי נתברר לך שאין שם גוף (שמפרש עוה"ב דמרז"ל זה -- ג"ע5) .. וכן זה שאמרו עטרותיהן בראשיהן כלומר דעת שידעו .. והיא העטרה שלהן כענין שאמר שלמה* בעטרה שעטרה לו אמו .. כך עטרה שאמרו חכמים כאן היא הידיעה. ומהו זהו שאמרו נהנין מזיו השכינה שיודעים ומשיגיו מאמתת הקב"ה מה שאינם יודעים והם בגוף האפל השפל.

די"ל שכוונתו -- שבג"ע ב' ענינים: ,עטרותיהן בראשיהן" -- שעטרה היא על הראש ומקיפו, הידיעה מצד אור הסוכ"ע, שהוא בחי' מקיף עליהן'י: נהניץ מזיו השכינה .. שיודעין ומשיגין* כו'", שזהו מה שעולין מדרגא לדרגא בהשגת התורה, שהוא באופן פנימי"].

ועפ"ז, שגם בג"ע שייך (עכ"פ) ,מעין עשיית המצות', נמצא שעכ"פ ,צ'ג'" אין להם מנוחה -- גם מצד ה,פעלו" דמצות -- אפילו בג"ע. (משיחת כ' מנ"א תעשל"ה)