181
טקסט זה הופק בזיהוי תווים (OCR) מסריקת הספר, ועלול להכיל שגיאות. לנוסח המדויק ראה את הסריקה.
ו)כמו שאמרו חכמים תכלית (שכוונתו גם -- שלימות) חכמה תשובה ומע"ט ו(עפ"ז מובן ש)אם אינו עושה כן נמצא שלמד (שלא כדבעי כיוז שהוא) שלא לעשות כו'".
ד. ויש לומר הביאור בזה: במצות יש ב' ענינים*: א) גדרים המיוחדים לכל מצוה בפ"ע, שמבדילים בין זל"ז -- שמצד זה הרי הן בבחי' גבול. ב) הצד השווה שבכל המצות -- שמצד זה הן בבח" בל"ג.
היינוו הפרטים שבכל מצוה ומצוה -- שבהם שונה כל אחת מחברתה - זוהי ההגבלה שבמצות; אולם נקודה הכללית שבכל המצות, שכולן הן מצוה לי ציווי, היינו רצוז העליון ב"ה שהוא בכל המצות בשוה -- כי הרצון שבמצות הוא למעלה מההגבלות וההתחלקות שבמצות, וכנוסח הברכה (השווה בכל המצות): אשר קדשנו במצותיו וצונו, וכמרז"ל*י ,לא תהא יושב ושוקל במצותי' של תורה וכו' קלה שבקלות כו' וחמורה שבחמורות כו" - שמצד נקודה זו שבמצות -- רצונו של הקב"ה -- ה"ה בל"ג.
וכשם שהוא בנוגע להמצות עצמן, כן הוא בנוגע לקיום המצות ע"י האדם: אף שחיובן של כאו"א בפ"ע הוא מוגבל (כנ"ל ס"ב), הרי כללות (העבודה של) המצות הוא חיוב תמידי, וכדברי חכמים במשנתם": אני נבראתי לשמש את קוני, כל רגע שהוא קיים, הרי תכליתו לשמש את קונו, וכנ"ל כי זה כל האדם, ועד לפס"ד בשו"ע ,כל מעשיך יהיו לש"ש" 3, ו,בכל דרכיך דעהו"?, ויתירה מזו: ידוע" הטעם ד,עוסק במצוה פטור מן המצוה"*, שזהו משום שכל המצות כלולות זמ"ז, ולכן כשעושה מצוה אחת ה"ז כאלו עשה גם שאר המצות, דזהו מצד הרצון העצמי שבמצות שלמעלה מהתחלקות*; ונמצא שגם בעסקו במצוה פרטית (אף שמצד פרטי מצוה זו הוא ענין נפרד ומוגבל, בכ"ז) יש בזה שייכות לכללות המצות, הבלי גבול שבהן.
ועפ"ז מובן החילוק בין ב' הגירסאות: מצד הפרטיות שבמצות -- שהן גבול -- הנה דוקא ,ת"ח אין להם מנוחה כו'"; אבל מצד כללות המצות - שהן בלי גבול -- הרי כל אלו שהם ,צדיקים (כולל מארי עובדין טבין) אין להם מנוחה כו'".
ה אבל עדיין צ"ע: נתבאר* הטעם מה ש,ת"ח (דוקא) אין להם מנוחה
הערות
- 1. לקוטי הוספות / ה' מנחם אב שיחות 11
- 8. להעיר מלקו"ת שלח (לט, א ואילך). ובארוכה -- עטרת ראש נג, א ואילך. נח, ב ואילך.
- 9. תנחומא עקב ב. דב"ר פ"ו, ב. יליש יתרו רמז חצר. ועוד.
- 0. סיום מס' קדושין.
- 1. אבות פ"ב מי"ב.
- 2. משלי ג, ו. רמבים הל' דעות ספ"ג. טושו"ע או"ח סרל"א,
- 3. המשך תרס'ו ע' סח. תקכב. ד"ה לםרבה המשרה ה'ש"ת פ"ג (סה"מ קונט' ח"ב תלה, ב).
- 4. סוכה כה, א.
- 5. ראה המשך תרס"ו שם ע' תקכב. ולהעיר מפיה"מ להרמב"ם אבות רפ"ב. לקו"ש ח"ד עי 2 ואילך (ובהערה 2 שם).
- 6. לעיל ח'א ס"ד.
מדרש תנחומא, עקב ב׳ - הטקסט מספריא
וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: אֹרַח חַיִּים פֶּן תְּפַלֵּס, נָעוּ מַעְגְּלוֹתֶיהָ לֹא תֵּדָע (משלי ה, ו). אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא, שֶׁלֹּא תְּהֵא יוֹשֵׁב וְשׁוֹקֵל מִצְוֹתֶיהָ שֶׁל תּוֹרָה וְרוֹאֶה אֵי זוֹ מִצְוָה שְׂכָרָהּ מְרֻבֶּה וְעוֹשֶׂה אוֹתָהּ. לָמָּה, נָעוּ מַעְגְּלוֹתֶיהָ לֹא תֵּדָע, מְטֻלְטָלִין הֵן שְׁבִילֵי תּוֹרָה. תַּנֵּי רַבִּי חִיָּא, מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה. לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ פַּרְדֵּס וְהִכְנִיס בּוֹ פּוֹעֲלִים, וְלֹא גִּלָּה לָהֶם הַמֶּלֶךְ שְׂכַר נְטִיעוֹת הַכֶּרֶם. שֶׁאִלּוּ גִּלָּה לָהֶם שְׂכַר נְטִיעוֹתָיו, הֵן רוֹאִין אֵיזוֹ נְטִיעָה שֶׁשְּׂכָרָהּ הַרְבֵּה וְנוֹטְעִין אוֹתָהּ. נִמְצְאָה מְלֶאכֶת הַפַּרְדֵּס מִקְצָתָהּ בְּטֵלָה וּמִקְצָתָהּ קַיֶּמֶת. כָּךְ לֹא גִּלָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׂכַר כָּל מִצְוָה וּמִצְוָה. שֶׁאִלּוּ גִּלָּה, נִמְצְאוּ הַמִּצְוֹת מִקְצָתָן קַיָּמוֹת וּמִקְצָתָן בְּטֵלוֹת. וְרַבִּי אֶחָא בְּשֵׁם רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אָמַר, טִלְטֵל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׂכַר עוֹשֶׂה מִצְוָה בָּעוֹלָם הַזֶּה, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין מֻשְׁלָם. תַּנֵּי רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי, שְׁתֵּי מִצְוֹת גִּלָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַתַּן שְׂכָרָן, אַחַת קַלָּה שֶׁבְּקָלוֹת, וְאַחַת חֲמוּרָה שֶׁבַּחֲמוּרוֹת. וְאֵלּוּ הֵן. קַלָּה שֶׁבְּקָלוֹת, שִׁלּוּחַ הַקֵּן, וְשָׁם כְּתִיב: וְהֶאֱרַכְתָּ יָמִים (דברים כב, ז). וַחֲמוּרָה שֶׁבַּחֲמוּרוֹת, כִּבּוּד אָב וָאֵם, שֶׁבּוֹ כְּתִיב: לְמַעַן יַאֲרִיכוּן יָמֶיךָ (שם ה, טז), הֲרֵי הֵן שָׁוִין בְּמַתַּן שְׂכָרָן מֵעוֹלָם הַזֶּה. אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא, וּמָה אִם דָּבָר שֶׁהוּא פְּרִיעַת בַּעַל חוֹב, כָּתוּב בּוֹ אֲרִיכוּת יָמִים. דָּבָר שֶׁהוּא הֶפְסֵד מָמוֹן וְחֶסְרוֹן נְפָשׁוֹת, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. רַבִּי לֵוִי אוֹמֵר, גְּדוֹלָה מִזֹּאת אָמְרוּ, גָּדוֹל דָּבָר שֶׁהוּא פְּרִיעַת חוֹב מִדָּבָר שֶׁהוּא חֶסְרוֹן כִּיס וְחֶסְרוֹן נְפָשׁוֹת. רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא בְּשֵׁם רַבִּי אָמַר, כְּשֵׁם שֶׁמַּתַּן שְׂכָרָהּ מְרֻבֶּה, כָּךְ עָנְשָׁהּ מְרֻבֶּה, הָדָא הוּא דִּכְתִיב: עַיִן תִּלְעַג לְאָב וְתָבוּז לִיקְּהַת אֵם יִקְּרוּהָ עוֹרְבֵי נָחַל וְיֹאכְלוּהָ בְנֵי נָשֶׁר (משלי ל, יז). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, יָבֹא עוֹרֵב שֶׁהוּא אַכְזָרִי עַל בָּנָיו וִינַקֵּר אוֹתָהּ וְאֶל יֵהָנֶה מִמֶּנָּה, וְיָבֹא נֶשֶׁר שֶׁהוּא רַחְמָנִי עַל בָּנָיו וְיֵהָנֶה מִמֶּנָּה. וּמִנַּיִן שֶׁעוֹרֵב אַכְזָרִי עַל בָּנָיו. שֶׁנֶּאֱמַר: מִי יָכִין לָעוֹרֵב צֵידוֹ כִּי יְלָדָיו אֶל אֵל יְשַׁוֵּעוּ, יִתְעוּ לִבְלִי אֹכֶל (איוב לח, מא). וְכֵן הוּא אוֹמֵר, לִבְנֵי עוֹרֵב אֲשֶׁר יִקְרָאוּ (תהלים קמז, ט). וְאָמְרוּ חֲכָמִים זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, הָעוֹרֵב מוֹלִיד לְבָנִים, וְאוֹמֵר הַזָּכָר לַנְּקֵבָה, שֶׁעוֹף אַחֵר בָּא עָלֶיהָ, וּמוֹאֲסִין אוֹתָן וּמַנִּיחִין אוֹתָן. מָה עוֹשֶׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. מַזְמִין לָהֶן יַתּוּשִׁין מִצּוֹאָתָן וּפוֹרְחִין וְאוֹכְלִין אוֹתָן, שֶׁנֶּאֱמַר: מִי יָכִין לָעוֹרֵב צֵידוֹ. אֲבָל הַנֶּשֶׁר רַחְמָנִי הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: כַּנֶּשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתוֹ (דברים לב, יא). שֶׁאֵינוֹ מַאֲמִין בָּהֶן, מִפְּנֵי עוֹפוֹת אֲחֵרִים שֶׁרוֹדְפִין אוֹתָן. מַה הוּא עוֹשֶׂה. מְשִׂימָן עַל כְּנָפָיו אוֹמֵר, מוּטָב יִכָּנֵס הַחֵץ בִּי וְלֹא בְּבָנַי.
דברים רבה ו׳:ב׳ - הטקסט מספריא
זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (משלי ה, ו): אֹרַח חַיִּים פֶּן תְּפַלֵּס נָעוּ מַעְגְּלֹתֶיהָ לֹא תֵדָע. מַהוּ אֹרַח חַיִּים פֶּן תְּפַלֵּס, אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא תְהֵא יוֹשֵׁב וּמְשַׁקֵּל בְּמִצְווֹתֶיהָ שֶׁל תּוֹרָה, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מ, יב): וְשָׁקַל בַּפֶּלֶס הָרִים, לֹא תְהֵא אוֹמֵר הוֹאִיל וְהַמִּצְוָה הַזּוֹ גְּדוֹלָה אֲנִי עוֹשֶׂה אוֹתָהּ שֶׁשְֹּׂכָרָהּ מְרֻבֶּה, וְהוֹאִיל וְזוֹ מִצְוָה קַלָּה אֵינִי עוֹשֶׂה אוֹתָהּ, מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא גִּלָּה לַבְּרִיּוֹת מַהוּ מַתַּן שְׂכָרָהּ שֶׁל כָּל מִצְוָה וּמִצְוָה, כְּדֵי שֶׁיַּעֲשׂוּ כָּל הַמִּצְווֹת בְּתֹם, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: נָעוּ מַעְגְּלֹתֶיהָ לֹא תֵדָע. לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְמֶלֶךְ שֶׁשָֹּׂכַר לוֹ פּוֹעֲלִים וְהִכְנִיס אוֹתָן לְתוֹךְ פַּרְדֵּסוֹ, סָתַם וְלֹא גִּלָּה לָהֶן מַהוּ שְׂכָרוֹ שֶׁל פַּרְדֵּס, שֶׁלֹא יַנִּיחוּ דָּבָר שֶׁשְֹּׂכָרוֹ מוּעָט וְיֵלְכוּ וְיַעֲשׂוּ דָּבָר שֶׁשְֹּׂכָרוֹ מְרֻבֶּה, בָּעֶרֶב קָרָא לְכָל אֶחָד וְאֶחָד אָמַר לוֹ תַּחַת אֵיזֶה אִילָן עָשִׂיתָ, אָמַר לוֹ תַּחַת זֶה, אָמַר לוֹ פִּלְפֵּל הוּא שְׂכָרוֹ זָהוּב אֶחָד, קָרָא לְאַחֵר אָמַר לוֹ תַּחַת אֵיזֶה אִילָן עָשִׂיתָ, אָמַר לוֹ תַּחַת זֶה, אָמַר לוֹ שְׂכָרוֹ חֲצִי זָהוּב פֶּרַח לָבָן הוּא. קָרָא לְאַחֵר אָמַר לוֹ תַּחַת אֵיזֶה אִילָן עָשִׂיתָ, אָמַר לוֹ תַּחַת זֶה, אָמַר לוֹ זַיִת הוּא שְׂכָרוֹ מָאתַיִם זוּז. אָמְרוּ לוֹ לֹא הָיִיתָ צָרִיךְ לְהוֹדִיעַ אוֹתָנוּ אֵיזֶה אִילָן שְׂכָרוֹ מְרֻבֶּה כְּדֵי שֶׁנַּעֲשֶׂה תַּחְתָּיו, אָמַר לָהֶם הַמֶּלֶךְ, אִלּוּ הוֹדַעְתִּי הֵיאַךְ הָיָה כָּל פַּרְדֵּסִי נַעֲשָׂה. כָּךְ לֹא גִּלָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל מִצְווֹת, חוּץ מִשְׁתֵּי מִצְווֹת, הַחֲמוּרָה שֶׁבַּחֲמוּרוֹת וְהַקַּלָּה שֶׁבַּקַּלּוֹת, כִּבּוּד אָב וָאֵם, חֲמוּרָה שֶׁבַּחֲמוּרוֹת, וּמַתַּן שְׂכָרָהּ אֲרִיכוּת יָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ, יב): כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ. וְהַקַּלָּה, שִׁלּוּחַ הַקֵּן, וּמַהוּ שְׂכָרָהּ, אֲרִיכוּת יָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב, ז): שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וגו' וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים, הֱוֵי כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר.
משנה אבות ב׳:י״ב - הטקסט מספריא
רבי יוסי אומר יהי ממון חברך חביב עליך כשלך. והתקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך. וכל מעשיך יהיו לשם שמים:
משנה תורה, הלכות דעות ג׳ - הטקסט מספריא
שמא יאמר אדם הואיל והקנאה והתאוה והכבוד וכיוצא בהם דרך רעה הן ומוציאין את האדם מן העולם אפרוש מהן ביותר ואתרחק לצד האחרון עד שלא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא ישא אשה ולא ישב בדירה נאה ולא ילבש מלבוש נאה אלא השק והצמר הקשה וכיוצא בהן כגון כהני העובדי כוכבים גם זה דרך רעה היא ואסור לילך בה המהלך בדרך זו נקרא חוטא שהרי הוא אומר בנזיר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש אמרו חכמים ומה אם נזיר שלא פירש אלא מן היין צריך כפרה המונע עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה לפיכך צוו חכמים שלא ימנע אדם עצמו אלא מדברים שמנעתו התורה בלבד ולא יהא אוסר עצמו בנדרים ובשבועות על דברים המותרים כך אמרו חכמים לא דייך מה שאסרה תורה אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים ובכלל הזה אלו שמתענין תמיד אינן בדרך טובה ואסרו חכמים שיהא אדם מסגף עצמו בתענית ועל כל הדברים האלו וכיוצא בהן צוה שלמה ואמר אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר למה תשומם.
צריך האדם שיכוון לבו וכל מעשיו כולם לידע את השם ברוך הוא בלבד ויהיה שבתו וקומו ודבורו הכל לעומת זה הדבר כיצד כשישא ויתן או יעשה מלאכה ליטול שכר לא יהיה בלבו לקבוץ ממון בלבד אלא יעשה דברים האלו כדי שימצא דברים שהגוף צריך להם מאכילה ושתיה וישיבת בית ונשיאת אשה וכן כשיאכל וישתה ויבעול לא ישים בלבו לעשות דברים האלו כדי ליהנות בלבד עד שנמצא שאינו אוכל ושותה אלא המתוק לחיך ויבעול כדי ליהנות אלא ישים על לבו שיאכל וישתה כדי להברות גופו ואיבריו בלבד לפיכך לא יאכל כל שהחיך מתאוה ככלב וחמור אלא יאכל דברים המועילים לגוף אם מרים אם מתוקים ולא יאכל דברים הרעים לגוף אע"פ שהן מתוקים לחיך כיצד מי שהיה בשרו חם לא יאכל בשר ולא דבש ולא ישתה יין כענין שאמר שלמה דרך משל אכול דבש וגו' ושותה מי העולשין אף על פי שהוא מר שנמצא שותה ואוכל דרך רפואה בלבד כדי שיבריא ויעמוד שלם הואיל ואי אפשר לאדם לחיות אלא באכילה ושתיה וכן כשיבעול לא יבעול אלא כדי להברות גופו וכדי לקיים את הזרע לפיכך אינו בועל כל זמן שיתאוה אלא כל עת שידע שהוא צריך להוציא שכבת זרע כמו דרך הרפואה או לקיים את הזרע.
המנהיג עצמו על פי הרפואה אם שם על לבו שיהיה כל גופו ואבריו שלמים בלבד ושיהיו לו בנים עושין מלאכתו ועמלין לצורכו אין זו דרך טובה אלא ישים על לבו שיהא גופו שלם וחזק כדי שתהיה נפשו ישרה לדעת את ה' שאי אפשר שיבין וישתכל בחכמות והוא רעב וחולה או אחד מאיבריו כואב וישים על לבו שיהיה לו בן אולי יהיה חכם וגדול בישראל נמצא המהלך בדרך זו כל ימיו עובד את ה' תמיד אפילו בשעה שנושא ונותן ואפילו בשעה שבועל מפני שמחשבתו בכל כדי שימצא צרכיו עד שיהיה גופו שלם לעבוד את ה' ואפילו בשעה שהוא ישן אם ישן לדעת כדי שתנוח דעתו עליו וינוח גופו כדי שלא יחלה ולא יוכל לעבוד את ה' והוא חולה נמצאת שינה שלו עבודה למקום ברוך הוא ועל ענין זה צוו חכמים ואמרו וכל מעשיך יהיו לשם שמים והוא שאמר שלמה בחכמתו בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך.
שולחן ערוך, אורח חיים רל״א - הטקסט מספריא
אִם אִי אֶפְשָׁר לוֹ לִלְמֹד בְּלֹא שְׁנַת הַצָּהֳרַיִם, יִישַׁן. הַגָּה: וּכְשֶׁנֵּעוֹר מִשְּׁנָתוֹ אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ אֱלֹהַי נְשָׁמָה (בֵּית יוֹסֵף); וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁיִּקְרָא קֹדֶם שֶׁיִּישַׁן: וִיהִי נֹעַם (תְּהִלִּים צ, יז) (כָּל בּוֹ); וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַאֲרִיךְ בָּהּ, שֶׁאָסוּר לִישַׁן בַּיּוֹם יוֹתֵר מִשְּׁנַת הַסוּס שֶׁהוּא שִׁתִּין נִשְׁמֵי, וְאַף בְּזֶה הַמְּעַט לֹא תְּהֵא כַּוָּנָתוֹ לַהֲנָאַת גּוּפוֹ, אֶלָּא לְהַחֲזִיק גּוּפוֹ לַעֲבוֹדַת ה' יִתְבָּרַךְ; וְכֵן בְּכָל מַה שֶּׁיֵּהָנֶה בָּעוֹלָם הַזֶּה, לֹא יְכַוֵּן לַהֲנָאָתוֹ, אֶלָּא לַעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ, כְּדִכְתִּיב: בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָּעֵהוּ (מִשְׁלֵי ג, ו) וְאָמְרוּ חֲכָמִים: כָּל מַעֲשֶׂיךָ יִהְיוּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, שֶׁאֲפִלּוּ דְּבָרִים שֶׁל רְשׁוּת, כְּגוֹן הָאֲכִילָה וְהַשְּׁתִיָּה, וְהַהֲלִיכָה וְהַיְשִׁיבָה, וְהַקִּימָה וְהַתַּשְׁמִישׁ, וְהַשִּׂיחָה וְכָל צָרְכֵי גּוּפְךָ, יִהְיוּ כֻּלָּם לַעֲבוֹדַת בּוֹרְאֲךָ, אוֹ לְדָבָר הַגּוֹרֵם עֲבוֹדָתוֹ, שֶׁאֲפִלּוּ הָיָה צָמֵא וְרָעֵב, אִם אָכַל וְשָׁתָה לַהֲנָאָתוֹ אֵינוֹ מְשֻׁבָּח, אֶלָּא יִתְכַּוֵּן שֶׁיֹּאכַל וְיִשְׁתֶּה כְּפִי חִיּוּתוֹ, לַעֲבֹד אֶת בּוֹרְאוֹ; וְכֵן אֲפִלּוּ לִישֵׁב בְּסוֹד יְשָׁרִים, וְלַעֲמֹד בִּמְקוֹם צַדִּיקִים, וְלֵילֵךְ בַּעֲצַת תְּמִימִים, אִם עָשָׂה לַהֲנָאַת עַצְמוֹ וְהִשְׁלִים חֶפְצוֹ וְתַאֲוָתוֹ, אֵינוֹ מְשֻׁבָּח אֶלָּא אִם כֵּן עָשָׂה לְשֵׁם שָׁמַיִם; וְכֵן בִּשְׁכִיבָה, אֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁבִּזְמַן שֶׁיָּכוֹל לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְווֹת לֹא יִתְגָּרֶה בְּשֵׁנָה לְעַנֵּג עַצְמוֹ, אֶלָּא אֲפִלּוּ בִּזְמַן שֶׁהוּא יָגֵעַ וְצָרִיךְ לִישַׁן כְּדֵי לָנוּחַ מִיְּגִיעָתוֹ, אִם עָשָׂה לַהֲנָאַת גּוּפוֹ אֵינוֹ מְשֻׁבָּח, אֶלָּא יִתְכַּוֵּן לָתֵת שֵׁנָה לְעֵינָיו וּלְגוּפוֹ מְנוּחָה לְצֹרֶךְ הַבְּרִיאוּת שֶׁלֹּא תִּטָּרֵף דַּעְתּוֹ בַּתּוֹרָה מֵחֲמַת מְנִיעַת הַשֵּׁנָה; וְכֵן בְּתַשְׁמִישׁ אֲפִילּוּ בָּעוֹנָה הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה, אִם עָשָׂה לְהַשְׁלִים תַּאֲוָתוֹ אוֹ לַהֲנָאַת גּוּפוֹ הֲרֵי זֶה מְגֻנֶּה, וַאֲפִלּוּ אִם נִתְכַּוֵּן כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ לוֹ בָּנִים שֶׁיְּשַׁמְּשׁוּ אוֹתוֹ וִימַלְּאוּ מְקוֹמוֹ אֵינוֹ מְשֻׁבָּח, אֶלָּא יִתְכַּוֵּן שֶׁיִּהְיוּ לוֹ בָּנִים לַעֲבוֹדַת בּוֹרְאוֹ אוֹ שֶׁיִּתְכַּוֵּן לְקַיֵּם מִצְוַת עוֹנָה כְּאָדָם הַפּוֹרֵעַ חוֹבוֹ; וְכֵן בְּשִׂיחָה, אֲפִלּוּ לְסַפֵּר בְּדִבְרֵי חָכְמָה צָרִיךְ שֶׁתִּהְיֶה כַּוָּנָתוֹ לַעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא אוֹ לְדָבָר הַמֵּבִיא לַעֲבוֹדָתוֹ. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר, חַיָּב אָדָם לָשׂוּם עֵינָיו וְלִבּוֹ עַל דְּרָכָיו וְלִשְׁקֹל כָּל מַעֲשָׂיו בְּמֹאזְנֵי שִׂכְלוֹ, וּכְשֶׁרוֹאֶה דָּבָר שֶׁיָּבִיא לִידֵי עֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ יַעֲשֵׂהוּ, וְאִם לָאו לֹא יַעֲשֵׂהוּ; וּמִי שֶׁנּוֹהֵג כֵּן, עוֹבֵד אֶת בּוֹרְאוֹ תָּמִיד.
משנה אבות ב׳ - הטקסט מספריא
רבי אומר איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושה. ותפארת לו מן האדם, והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה. שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות. והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה. ושכר עבירה כנגד הפסדה. והסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עבירה. דע מה למעלה ממך. עין רואה. ואוזן שומעת. וכל מעשיך בספר נכתבין:
רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר. יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ. שיגיעת שניהם משכחת עון. וכל תורה שאין עמה מלאכה. סופה בטלה. וגוררת עון. וכל העמלים עם הצבור. יהיו עמלים עמהם לשם שמים. שזכות אבותם מסייעתן. וצדקתם עומדת לעד. ואתם מעלה אני עליכם שכר הרבה כאילו עשיתם:
הוו זהירין ברשות. שאין מקרבין לו לאדם. אלא לצורך עצמן. נראין כאוהבין בשעת הנאתן. ואין עומדין לו לאדם בשעת דחקו:
הוא היה אומר. עשה רצונו כרצונך. כדי שיעשה רצונך כרצונו. בטל רצונך מפני רצונו. כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך. הלל אומר אל תפרוש מן הצבור ואל תאמן בעצמך עד יום מותך. ואל תדין את חברך עד שתגיע למקומו. ואל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע שסופו להשמע. ואל תאמר לכשאפנה אשנה. שמא לא תפנה:
הוא היה אומר אין בור ירא חטא. ולא עם הארץ חסיד. ולא הביישן למד. ולא הקפדן מלמד. ולא כל המרבה בסחורה מחכים. ובמקום שאין אנשים. השתדל להיות איש:
אף הוא ראה גולגלת אחת שצפה על פני המים. אמר לה על דאטפת אטפוך וסוף מטיפיך יטופון:
הוא היה אומר מרבה בשר. מרבה רמה. מרבה נכסים. מרבה דאגה. מרבה נשים. מרבה כשפים. מרבה שפחות. מרבה זמה. מרבה עבדים. מרבה גזל. מרבה תורה. מרבה חיים. מרבה ישיבה. מרבה חכמה. מרבה עצה. מרבה תבונה. מרבה צדקה. מרבה שלום. קנה שם טוב. קנה לעצמו. קנה לו דברי תורה. קנה לו חיי העולם הבא:
רבן יוחנן בן זכאי קבל מהלל ומשמאי. הוא היה אומר אם למדת תורה הרבה. אל תחזיק טובה לעצמך. כי לכך נוצרת. חמשה תלמידים היו לרבן יוחנן בן זכאי. ואלו הן רבי אליעזר בן הורקנוס. ורבי יהושע בן חנניה. ורבי יוסי הכהן. ורבי שמעון בן נתנאל. ורבי אלעזר בן ערך. הוא היה מונה שבחן. רבי אליעזר בן הורקנוס בור סיד שאינו מאבד טפה. רבי יהושע אשרי יולדתו. רבי יוסי חסיד. רבי שמעון בן נתנאל ירא חטא. ורבי אלעזר בן ערך מעין המתגבר. הוא היה אומר אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים. ואליעזר בן הורקנוס בכף שניה מכריע את כולם. אבא שאול אומר משמו. אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים. ורבי אליעזר בן הורקנוס אף עמהם. ורבי אלעזר בכף שניה. מכריע את כולם:
אמר להם צאו וראו איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם. רבי אליעזר אומר עין טובה. רבי יהושע אומר חבר טוב. רבי יוסי אומר שכן טוב. רבי שמעון אומר הרואה את הנולד. רבי אלעזר אומר לב טוב. אמר להם רואה אני את דברי אלעזר בן ערך. שבכלל דבריו דבריכם. אמר להם צאו וראו איזוהי דרך רעה שיתרחק ממנה האדם. רבי אליעזר אומר עין רעה. רבי יהושע אומר חבר רע. רבי יוסי אומר שכן רע. רבי שמעון אומר הלוה ואינו משלם. אחד הלוה מן האדם. כלוה מן המקום ברוך הוא. שנאמר (תהלים לז, כא) לוה רשע ולא ישלם וצדיק חונן ונותן. רבי אלעזר אומר לב רע. אמר להם רואה אני את דברי אלעזר בן ערך. שבכלל דבריו דבריכם:
הם אמרו שלשה שלשה דברים. רבי אליעזר אומר יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך. ואל תהי נוח לכעוס. ושוב יום אחד לפני מיתתך. והוי מתחמם כנגד אורן של חכמים. והוי זהיר בגחלתן שלא תכוה. שנשיכתן. נשיכת שועל. ועקיצתן. עקיצת עקרב. ולחישתן. לחישת שרף. וכל דבריהם כגחלי אש:
רבי יהושע אומר עין הרע. ויצר הרע. ושנאת הבריות. מוציאין את האדם מן העולם:
רבי יוסי אומר יהי ממון חברך חביב עליך כשלך. והתקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך. וכל מעשיך יהיו לשם שמים:
רבי שמעון אומר הוי זהיר בקרית שמע ובתפלה. וכשאתה מתפלל. אל תעש תפלתך קבע. אלא רחמים ותחנונים לפני המקום ברוך הוא. שנאמר (יואל ב, יג) כי אל חנון ורחום הוא ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה. ואל תהי רשע בפני עצמך:
רבי אלעזר אומר הוי שקוד ללמוד תורה. ודע מה שתשיב לאפיקורוס. ודע לפני מי אתה עמל. ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך:
רבי טרפון אומר היום קצר והמלאכה מרובה והפועלים עצלים והשכר הרבה ובעל הבית דוחק:
הוא היה אומר לא עליך המלאכה לגמור. ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה. אם למדת תורה הרבה נותנים לך שכר הרבה. ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך. ודע מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא:
מצוטט בעמוד אחד
לקוטי שיחות 1
- כרך יז ‹ פרקי אבות ‹ שיחה ה ‹ 378 לקו"ש חי"ד ע' 181
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.