שיחה א
102שיחה א
א. "טלית שכולה תכלת... בית
מלא ספרים..."
נאמר במדרש1, שקרח פתח את מחלוקתו בשאלתו למשה "טלית שכולה תכלת, מהו שתהא פטורה מן הציצית". וכאשר השיב לו משה "חייבת בציצית", טען קרח: "טלית שכולה תכלת אין פוטרת את עצמה, ד' חוטין פוטרות אותה? (בתמיה)".
לאחר מכן הוא המשיך ושאל: "בית מלא ספרים, מהו שיהא פטור מן המזוזה". ועל תשובת משה "חייב במזוזה", טען קרח: "כל התורה כולה, רע"ה2 פרשיות, אינה פוטרת את הבית, פרשה אחת3 שבמזוזה פוטרת את הבית? (בתמיה)".
והוא סיים ואמר: "דברים אלו לא נצטוית עליהן, ומלבך אתה בודאן".
מסבירים המפרשים4, שקרח סבר שמובן מאליו, שטלית שכולה תכלת פטורה מן הציצית ובית מלא ספרים פטור ממזוזה, והוא סבר שגם משה יאמר כך. ובשאלת שתי שאלות אלו התכוון קרח, שכאשר ישיב לו משה שהם פטורים, הוא יוכל לטעון: כשם שטלית שכולה תכלת אינה זקוקה לציצית, ובית מלא ספרים אינו זקוק למזוזה – כיון שבטלית עצמה יש תכלת, והבית כבר מכיל את פרשיות המזוזה, כך, כיון ש"כל העדה כולם קדושים", אין הם זקוקים לקדושת אהרן, ולכן "מדוע תתנשאו על קהל ה'".
אך אין מובן5: כיון ששני הענינים – "טלית שכולה תכלת..." ו"בית מלא ספרים..." – מביעים אותו רעיון, 102מתעוררת השאלה6: לאחר ששמע קרח את תשובת משה, שהטלית חייבת בציצית, מדוע הוא המשיך ושאל לגבי "בית מלא ספרים"7?
מכך מובן, שלגבי בית מלא ספרים נראית סברתו פשוטה יותר מאשר לגבי טלית שכולה תכלת8. ולכן, גם לאחר שמשה השיבו לגבי הטלית ש"חייבת בציצית", הוא עדיין סבר שלגבי בית מלא ספרים יאשר משה, שהוא פטור ממזוזה.
אך בכל זאת הוא שאל מלכתחילה דוקא לגבי טלית שכולה תכלת, ולא לגבי בית מלא ספרים* (למרות שהיה ברור לו יותר לגבי הבית, שהוא פטור ממזוזה), כי ההוכחה לטענתו "כל העדה כולם קדושים... ומדוע תתנשאו" נובעת מ"טלית...", ולא מבית מלא ספרים הפטור ממזוזה9.
ב. "משה אמת ותורתו אמת"
כדי להבין זאת, יש להקדים ולהסביר את המסופר בדברי חז"ל10, שעדת קרח הודו אחר כך בטעותם, והודאתם התבטאה בדבריהם "משה אמת ותורתו אמת".
בכך אין מובן:
103כפי הנראה ממשמעות הפסוקים כפשוטם, הרי למרות שקרח ועדתו חלקו גם על משה, היתה מחלוקתם בעיקר לגבי אהרן11. ולכן, בדרישתם "מדוע תתנשאו על קהל ה'"12, אמר להם משה, שכולם, כולל אהרן, יקטירו קטורת, ועל ידי כך ייווכחו לראות ש"האיש אשר יבחר הוא הקדוש", שאהרן הוא הכהן הגדול13.
גם הענינים שבהמשך הפרשה, המופיעים כהמשך למחלוקת קרח, וכתובים משום כך בפרשת קרח, קשורים לכהונת אהרן: הענין של "פרח מטה אהרן"14; ההוראה לכהנים בני אהרן לשמור שזר לא ייכנס למקדש15; והציווי על מתנות כהונה16.
ואין מובן: כיון שעיקר המחלוקת של עדת קרח היתה כלפי אהרן, מדוע התבטאה חזרתם בתשובה באמירה "משה אמת", ולא רק "ותורתו אמת"17?
ג. החטא העיקרי: מחלוקת
תמיהה גדולה יותר אנו מוצאים בענין מחלוקת קרח ועדתו: נאמר בגמרא18 "כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו19, שנאמר20 ולא יהיה כקרח וכעדתו". ולכאורה, חטאם של קרח ועדתו היה בהתנגדותם לכהונת אהרן, לאמיתיות של תורת משה וכו', וכיצד ניתן ללמוד מכך, ש"המחזיק במחלוקת", בכל מחלוקת שהיא, עובר על "לא יהיה כקרח וכעדתו"?
מכך מובן, שחטאם של קרח ועדתו היה בעיקר בכך שהיתה זו מחלוקת, כדברי רש"י על "ויפול על פניו"21 – שמשה לא נבהל מפני שקרח חלק עליו או על כהונת אהרן, אלא הוא נבהל "מפני המחלוקת". וכשמוסברת במדרש22 הסיבה לכך שדתן ואבירם לקו עם קרח, נאמר שם "שהיו שכנים לקראת בעל מחלוקת"23.
104הסבר זה מתאים גם לכך שהפרשה פותחת במלים "ויקח קרח":
משמעות המילה "ויקח" היא כדברי התרגום "ואתפליג"24, וכפי שמבאר רש"י "נחלק משאר העדה להחזיק במחלוקת". והשם "קרח", המראה על מהותו25, ועל מהות הפרשה הנקראת בשם "קרח", הוא מלשון "קרחה"26, שמשמעותה פילוג27 – להתנתק ולהתחלק (תלישת השיער מהראש וכדומה).
ד. בשלישי מתברר ה"טוב" שב"מחלוקת" – הרקיע
ה"מחלוקת" הראשונה בעולם, הוא הרקיע המבדיל בין מים למים28. ולכן אין נאמר ביום השני "כי טוב", כי "בו נבראת מחלוקת"29.
אף־על־פי־כן נאמר ביום השלישי פעמיים "כי טוב" – "אחד למלאכת המים ואחד למלאכתו של יום"29 – שאז התבררה, והפכה ל"טוב", גם המלאכה (המחלוקת – המחיצה) שנוצרה ביום השני30.
כך גם לגבי האלף השלישי, שהוא במקביל ליום השלישי31, שבזמן מתן תורה (שבאלף השלישי), כאשר התבטלה הגזירה (ה"הפרדה") המבדילה בין עליונים לבין תחתונים, וניתן הכוח לכך ש"העליונים ירדו לתחתונים והתחתונים יעלו לעליונים"32 – תוקנה המחיצה של הרקיע המבדילה בין (מים) עליונים לבין (מים) תחתונים.
ה. המחלוקת – ההיפך מהתורה וממשה
מכך מובן, שכל מחלוקת, של "ואתפלג" – ובמיוחד לפי מה שנאמר בספר "נועם אלימלך"33, ש"ואתפלג 105קרח" הוא בדומה לרקיע המבדיל34, או כנאמר במקומות אחרים35, שהוא בדומה לדור הפלגה, שאף הוא קשור לרקיע המבדיל36, הוא ההיפך ממהות התורה, אשר "ניתנה לעשות שלום בעולם"37, ולפיכך – גם ההיפך ממשה38, אשר התורה נקראת על שמו39.
אמנם, התואר "אוהב שלום ורודף שלום" מופיע לגבי אהרן40, וזהו ההסבר בפנימיות לכך שקרח ניהל מחלוקת כלפי אהרן41, אך העיקר והפנימיות של המחלוקת היו כלפי משה, כי עצם עבודתו של אהרן היתה מפני שכך נאמר בתורה, שניתנה באמצעות משה.
ו. הגורם האמיתי – מחלוקת על מהות משה
ההסבר המפורט לכך הוא:
את עצם ענין ה"שלום" (תורה) חידש משה, אך כיון שמשה כשלעצמו היה נעלה מעניני העולם42, הרי השלום בעולם בפועל נעשה על ידי אהרן, אשר הוריד את עצמו אל ה"בריות"43, וקירב אותם, ורוממם44 אל התורה, אשר "כל נתיבותיה שלום"45. וממילא יוצא, שעצם המציאות של מחלוקת, הנרמזת בשמו של קרח – קרחה – היא ההיפך למהותו של משה, ומעשה קרח – ניהול המחלוקת בפועל ("ואתפליג... להחזיק במחלוקת") – הוא ההיפך ממהותו של אהרן46.
106זהו ההסבר בפנימיות לכך שעל ידי מחלוקתו של קרח על כהונת אהרן נבעה מחלוקתו כלפי משה, כמובא לעיל מן המדרש, שעל ידי שאלתו על "טלית שכולה תכלת" (ועל "בית מלא ספרים") מתוך כוונה לחלוק על כהונת אהרן, נבעו דבריו למשה "דברים אלו לא נצטוית עליהן ומלבך אתה בודאן": כיון שמחלוקתו בפועל כנגד כהונת אהרן, המיישם בפועל את דרכו של משה, נבעה מהיותו בעל מחלוקת בעצם מהותו, ובפנימיותו היתה התנגדות למשה, ולכן גרמה מחלוקתו על אהרן – שהיא ה"תוצאה" של מחלוקתו הפנימית כנגד משה – לגילוי ה"גורם" למחלוקת בגלוי.
וכיון שה"מחשבה תחילה" באה לידי ביטוי דוקא ב"סוף מעשה"47,
לכן, כשם שלגבי "ויקח קרח לעורר על הכהונה", הרי מחלוקתו על אהרן – שהיתה ה"גורם" למחלוקתו על ה"תכלת" ועל ה"מזוזה" – הגיעה אחריהן,
כך התגלתה מחלוקתו על משה – שהיתה הגורם הפנימי למחלוקתו על אהרן – בפועל רק בסוף.
זהו ההסבר לכך שה"תשובה" של עדת קרח התבטאה באמירה "משה אמת ותורתו אמת": כדי לוודא שהחזרה בתשובה היא אמיתית, ושהם לא ייכשלו שוב בחטא זה, עד אשר "יעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם"48, יש לעקור את הגורם לחטא. וכיון שמחלוקת קרח ועדתו על "אהרן" נבעה בפנימיות ממחלוקתם על משה ותורתו, על עצם מהות ה"שלום", לפיכך התבטאה עיקר התשובה באמירה "משה אמת ותורתו אמת".
ז. פרטי המחלוקת נרמזים באותיות המילה "קרח"
לפי האמור לעיל, שהמחלוקת של קרח ועדתו על אהרן היתה תוצאה של מחלוקתם על משה ותורתו, יש לומר, שגם מחלוקותיהם על הציצית ועל המזוזה אינן פרט צדדי, הוכחה של ענין אחר (שכשם שבית מלא ספרים וטלית שכולה תכלת אינם זקוקים למזוזה ולחוט של תכלת, כך גם ישראל, אשר "כולם קדושים", אינם זקוקים לקדושת אהרן), אלא הן קשורות לאותו ענין. כלומר, מחלוקתם על משה ותורתו מביאה למעשה לידי מחלוקותיהם על אהרן, על ציצית ועל מזוזה.
וכיון ששלשה ענינים אלו הם האופנים שבהם מתבטאת בפועל מחלוקת קרח, יש להניח, שבשם "קרח" אינה נרמזת רק נקודת המחלוקת עצמה, אלא גם הענינים שבהם מתבטאת המחלוקת בפועל.
107ההבדל הוא, שענין המחלוקת בכללותו ובעצמיותו נרמז בכלל, במילה כולה, ושלשת הענינים המפורטים נרמזים בפרטי המילה, בשלש האותיות49: כל אות רומזת לענין אחר.
ח. כוונת קרח – שינוי העולם הזה – שינוי באות ה"א
בעת מתן תורה התחדש, שהתורה ירדה למטה לעולם הזה, שלא כקודם לכן, כאשר התורה היתה למעלה50, והתבטלה המחלוקת (המחיצה) בין העליונים לתחתונים, כדלעיל בסעיף ד', ואז נעשה העולם הזה כפי שהוא צריך להיות, כדברי חז"ל51 על הפסוק "יום הששי". וכיון ש"ואתפליג קרח", הוא התנגד לשלום, לדרכה של התורה, כדלעיל בסעיף ה', אלא חפץ במחלוקת – הוא גרם ועורר להקים שוב את המחיצה והגזירה שהיו לפני מתן תורה. כלומר, הוא חפץ לשנות ענין זה שהתחדש בעולם הזה.
הדבר נרמז בשלוש האותיות של המילה "קרח" – קו"ף, רי"ש, חי"ת: העולם הזה נברא ודומה לאות ה"א52. וכיון שקרח חפץ לשנות את העולם הזה, נרמזים אופני השינוי בשלש אותיות אלו – קו"ף, רי"ש וחי"ת – הדומות53 בצורתן לאות ה"א, אך בשינוי, כפי שיוסבר להלן.
באות ה"א יש שלושה קווים: קו למעלה, ושני קווים – מימין ומשמאל. בקבלה ובחסידות מוסבר54, שהקווים שלמעלה ושבימין מצביעים על המחשבה והדיבור, וקו השמאל מצביע על המעשה. קו השמאל אינו מחובר לשני הקווים האחרים, כי יש הפרדה בין המחשבה והדיבור לבין המעשה.
השינוי שבשלוש האותיות הנ"ל – קר"ח – לעומת האות ה"א מתבטא בעיקר בקו השמאלי הרומז למעשה: באות קו"ף הקו השמאלי ארוך מאד, באות רי"ש הוא אינו קיים כלל, ובאות חי"ת – הוא מחובר לשני הקווים האחרים.
ט. שני כיוונים בחיבור של עליונים ותחתונים
ההסבר לכך הוא:
ב"חיבור עליונים ותחתונים" שהתחדש במתן תורה, יש שני ענינים:
נדרשת עבודה בתחתונים, עד אשר "המעשה הוא העיקר"55, וכמוסבר 108בהרחבה בספר התניא56, שה"דירה בתחתונים" אינה מושגת כל כך על ידי לימוד התורה במחשבה ובדיבור, אלא בעיקר על ידי קיום המצוות במעשה. וכך גם בכוח המעשה עצמו, יש מעלה בזיכוך עניני הרשות ובעשיית מצוה באמצעותם על פני מעשה שמושג על ידי עשיית המצוות בדבר המוכן לכך, שאינה חודרת כל כך ל"גשמיותו"57. דוקא על ידי העבודה בעניני הרשות, כאשר "כל מעשיך" הם "לשם שמים", וכאשר "בכל דרכיך", דרכיו של האדם, יש "דעהו"*, מבררים ומזככים עד לדרגות הנמוכות ביותר. זוהי המעלה של בעלי העסקים על יושבי האהל, שדוקא אצלם קיים הענין של "אמצאך בחוץ"58.
אך מצד שני, צריכים ה"תחתונים" להיות מחוברים ל"עליונים". ובחיבור זה יש שני ענינים:
א) "העליונים ירדו לתחתונים" – לימוד התורה, "עליונים", צריך להגיע לבירור ולקיום המצוות, "תחתונים", ולהתממש בכך. כלומר, בקיום מצוה יש להיזהר לקיימה לפי פרטי הדינים שנלמדו לפני כן בתורה, שהרי אם לא יוודא שהמעשה הוא בהתאם לתורה, ייתכן שה"מצוה" תתבצע באופן הנוגד למצוה.
ובמיוחד בעיסוק בעניני הרשות, הכרחי לעסוק בהם באופן שלא יפגע בשיעוריו הקבועים בלימוד התורה, לפי המבואר בהלכות תלמוד תורה, וכדומה.
ב) "והתחתונים יעלו לעליונים" – אין די בכך שה"תחתונים" מיושמים על ידי ה"עליונים", כפי שהם יורדים אליהם, אלא יש צורך, שה"תחתונים" ישתוקקו להתרומם "לעליונים": אמנם, "המעשה הוא העיקר", אך בעל העסק צריך לדעת שהוא נמצא למטה, ועליו לרצות לעלות. והרצון צריך להיות חזק ביותר, עד שבעת מן העתים הוא 109יתממש למעשה – הוא מתנתק בעיסוקו ומתנהג כיושב אהל59.
י. האותיות "קרח" – שלושה אופנים של התנגדות לאות ה"א
שלושה ענינים אלו – א) שה"מטה" צריך להתקיים, ב) הוא צריך להיות מודרך מה"מעלה", ג) הוא צריך לחפוץ לעלות למעלה – נרמזים בצורת האות ה"א: א) הרגל השמאלית, המצביעה על המעשה, קיימת בה; ב) היא אינה ארוכה יותר מקו הימין. כלומר, המעשה קיים רק בהתאם לירידת העליונים, ואינו יורד "למטה" יותר מכפי המדה; ג) יש הפרדה בין הרגל השמאלית לבין הקווים העליון והימני המצביעים על המחשבה והדיבור שבלימוד התורה. כלומר, הוא חש תמיד בניתוקו מהתורה, ומשום כך הוא נמשך ושואף לעלות למעלה60.
זהו ההסבר לכך שאותיות המילה "קרח" (מלשון קרחה – המחלוקת על "חיבור עליונים ותחתונים") הן קו"ף רי"ש חי"ת, כי שלוש אותיות אלו מבטאות את שלשת האופנים של ההתנגדות ל"חיבור עליונים ותחתונים": הקו"ף, שרגלה השמאלית ממשיכה למטה ביותר, עד למקום שהרגל הימנית אינה מגיעה אליו61 – מבטאת את ההתנגדות, והיא ההיפך ל"העליונים ירדו לתחתונים" שלפי הקדושה. הרי"ש, שאין לה רגל שמאלית כלל62 – מבטאת התנגדות למעשה, ובמיוחד להדגשה ש"המעשה הוא העיקר"; והחי"ת, שרגלה השמאלית מחוברת לקווים העליון והימני, דבר המצביע על הטענה שבעל עסק "מיוחס" בדיוק כיושב אהל – מבטאת את ההתנגדות לכך שה"תחתונים יעלו לעליונים" דקדושה63.
יא. חי"ת – התנגדות לכהונת אהרן
ענינים אלו של מחלוקת קרח, הנרמזים בשלוש אותיות אלו, התבטאו במחלוקותיו על כהונת אהרן, על המזוזה ועל התכלת: האות קו"ף – במחלוקתו על התכלת, הרי"ש – במחלוקתו על המזוזה, וחי"ת – על התנגדותו לאהרן.
ההסבר לכך הוא:
כהן מובדל מעניני העולם הזה ועוסק 110רק בקדושה. ובמיוחד כהן כאהרן, כהן גדול, אשר "מן המקדש לא יצא"64. וכיון שכל יהודי צריך לבצע את כל סוגי העבודות, נדרש מכל אחד, אפילו מהיהודי הפשוט ביותר, להתנתק בזמן כלשהו מעניני העולם ולהיות בדומה לכהן, ואף – בדומה לכהן גדול.
על כך טען קרח65, כפי שנרמז בחי"ת שבו: כיון ש"כל העדה כולם (גם העוסקים בענינים של עסק – לשם שמים) קדושים", ואדרבה: "ובתוכם הוי'", המשכת שם הוי', שם העצם66, היא דוקא במעשה, כידוע67, שעל ידי ענינים רוחניים מקבלים רק "גילויים", ואילו המשכת העצמות היא דוקא על ידי מעשה המצוות ועל ידי זיכוך הענינים הגשמיים שהם רשות, לכן מהי גדולתו של הכהן הגדול, ולפיכך, כמשמעות השניה של "מדוע תתנשאו", מדוע צריכים "כל העדה" להתרומם ולעלות למעלה, כאשר הם נעלים ככהן גדול, ואדרבה: דוקא "בתוכם הוי'"68?
יב. קו"ף ורי"ש – התנגדות לציצית ולמזוזה
ההסבר לקשר שבין האותיות קו"ף רי"ש, להתנגדות קרח כלפי התכלת וכלפי המזוזה:
"טלית" היא בבחינת ה"מקיף" הנמשך באמצעות קיום המצוות, וה"ציצית" מצביעה על המשכת הפנימיות, שבאמצעות לימוד התורה69, וכן על ידי אהבה ויראה70. וזו היתה טענתו של קרח: אף אם נניח, שבדרך כלל זקוקה "טלית" (קיום המצוות) ל"ציצית" (לימוד התורה ואהבה ויראה), כי בלי לימוד אין לדעת כיצד לקיים את המצוה, וכן ללא עיסוק בעבודה פנימית יקויימו המצוות באופן גשמי בלבד, אבל "טלית שכולה תכלת", כאשר קיום המצוות, הטלית, חדור בכליון ובהתבטלות, תכלת71, כאשר מאיר אצל היהודי אור הנשמה 111על ידי אמונה פשוטה וקבלת עול – אז, לטענת קרח, צריכה הטלית להיות פטורה מציצית72. לשם מה דרושות כאן אהבה ויראה?
וכאשר השיב לו משה, שבכל זאת זקוקים גם במקרה זה ל"ציצית"73, טען קרח, בהתבססו על תשובת משה: כיון שגם טלית שכולה תכלת חייבת בציצית, הרי העיקר היא העבודה הפנימית, ואם כך74 "בית מלא ספרים" – כאשר הוא כבר מלא בתורה, הרי בודאי די בכך. ומדוע דרושה "מזוזה" – קיום המצוות?
לפי זה מובן, שהתנגדות קרח לציצית (תכלת) היא בדומה75 לאות קו"ף, והתנגדותו למזוזה היא בדומה לאות רי"ש.
יג. הסדר של טענות קרח – בהתאם לשיטתו
לפי האמור לעיל מובן מדוע שאל קרח שוב על "בית מלא ספרים" גם לאחר תשובת משה "טלית שכולה תכלת חייבת בציצית", למרות שלכאורה שני ענינים אלו מבוססים על אותו עיקרון, כי אדרבה: התשובה "חייבת בציצית" היא היסוד לטענה שבית מלא ספרים יהיה פטור ממזוזה, כדלעיל בסעיף יב.
לפי זה מובן בפשטות מדוע הוא שאל תחילה על טלית שכולה תכלת, ולא על בית מלא ספרים, כי בנוסף לכך שהשאלה על "בית מלא ספרים" התעוררה רק לאחר תשובת משה "חייבת בציצית", כדלעיל, הרי הטענה ש"בית מלא ספרים" צריך להיות פטור ממזוזה אינה קשורה* למחלוקתו על 112כהונת אהרן76, ולהיפך: הטענה "תהא פטורה מן המזוזה" מבטאת את המעלה של ה"עליונים", ואילו מחלוקתו על כהונת אהרן מדגישה את המעלה של ה"תחתונים". ולכן מוכיח קרח את טענתו דוקא מ"טלית שכולה תכלת תהא פטורה מן הציצית", כי טענה זו מביעה את מעלת המעשה, כדלעיל.
יד. ההתנגדות לכהונה –
סכנה!
כאמור לעיל, מספרת התורה שבכתב רק על מחלוקתו של קרח לגבי כהונת אהרן. אף בתורה שבעל־פה, שבה מסופר גם מחלוקתו לגבי הציצית והמזוזה – נראה בפשטות, שטענות אלו היוו הקדמה בלבד לטענתו "מדוע תתנשאו", לגבי כהונת אהרן. מכך מובן, שהמחלוקת על כהונת אהרן, הנרמזת באות חי"ת, קשה יותר מהמחלוקת על ציצית ומזוזה, הנרמזות בקו"ף וברי"ש.
ההסבר לכך הוא:
כאשר אדם שקוע בגשמיות, כנרמז באות קו"ף, הוא מכיר בדרגתו הנחותה, ובודאי יחזור בתשובה77. כך גם בהיותו שקוע בענינים רוחניים, כנרמז באות רי"ש – הרי הוא אינו חש אמנם בדרגה נחותה, אך ביודעו שהעיקר הוא קיום המצוות בגשמיות, הוא יחזור בו מטעותו וישוב בתשובה. אך כאשר האדם סובר שאין בו שום פגם, הוא כה מיוחס ככהן הגדול (חי"ת), ואדרבה "בתוכם הוי'" – הרי ייתכן78 שהוא יישאר בטעותו79.
אמנם, לכאורה הוא צודק: בעיסוקו בגשמיות לשם שמים הוא מממש את התכלית של דירה בתחתונים יותר ממי ש"מן המקדש לא יצא" – על כך השיב משה80, שמעלת עבודתו של אהרן 113הכהן הגדול על עבודתו שלו היא כמעלת האור על החושך. אמנם, הוא מממש את התכלית, אך הוא שרוי בחושך הכפול והמכופל של גשמיות העולם, ולכן הוא צריך "להתרומם" ל"בוקר" של אהרן הכהן הגדול.
וכהוראה הנלמדת מן המשנה בפרק הרביעי של פרקי אבות81, הנלמד82 פעמים רבות בשבת פרשת קרח – "הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה" – שגם בעל עסק צריך למעט בעסק ולעסוק בתורה כיושב אהל83, בלי להתחשב במעלה של "אמצאך בחוץ"58.
הערות
עמוד 102
- 1. במדב"ר פי"ח, ג. תנחומא פרשתנו ב. ילקו"ש ריש פרשתנו. – בירוש' סנהדרין (פ"י, ה"א) בכמה שינוים ובהוספת שאלה: בהרת כגריס כו'. וראה ד"ה ויקח קורח תרכ"ט.
- 2. כ"ה במד"ר וילקו"ש שם. ובעץ יוסף לתנחומא שם, שכצ"ל גם בתנחומא.
- 3. כ"ה הגירסא במד"ר שם (אבל בתנחומא וילקו"ש: שתי פרשיות). ונתבאר בסד"ה ויקח קרח תרכ"ט.
- 4. גו"א לפרש"י עה"ת כאן. וראה גם בחיי וש"ך עה"ת כאן.
- 5. וגם: הרי טענתו היא, לכאורה, רק על החוט של תכלת, ומהו אומרו "שתהא פטורה מן הציצית" (וכמו שהקשה בד"ה ויקח קרח תרס"ו ותש"ג)? ברא"ם (וכ"ה בגו"א) כאן, שכוונת קרח היתה להחוט של תכלת [ועפ"ז, הפירוש ד"ד' חוטין פוטרין אותה" הוא "בכל ציצית חוט א'" (כמ"ש במ"כ למד"ר שם. ולהעיר, שישנה גירסא במדרש (זית רענן לילקו"ש שם. וכן הובא בבחיי וש"ך) "חוט א' של תכלת פוטרת אותה")]. אבל (א) מהלשון "שתהא פטורה מן הציצית" (וגם מתשובת משה "חייבת בציצית") משמע שקרח טען שתהא פטורה מן הציצית לגמרי [ופי' "ד' חוטין כו'" הוא ד' חוטין שבציצית אחת – ראה מנחות לט, ריש ע"ב. או"ח רסי"א]. (ב) במדרש שם: "מה כתיב למעלה מן הענין ועשו להם ציצית" – ואינו מזכיר "ונתנו גו' פתיל תכלת" (ואינו מרמזו אפילו ב"וגו'"). (ג) בירושלמי פ' חלק ה"א: "חייבת בציצית דכתיב (תצא כב, יב) גדילים תעשה לך וגו'" – והרי בתצא שם לא נזכר "פתיל תכלת".
עמוד 102
- 6. וגם אינו מובן: מכיון שלדעתו של קרח, הטענה "כי כל העדה כולם קדושים גו' ומדוע תתנשאו גו'" יש בה אותה הסברא ד"טלית שכולה תכלת אינה פוטרת עצמה (בתמי')" הרי מזה עצמו שמשה עשה את אהרן לכה"ג הו"ל להבין, שלדעתו של משה – גם טלית שכולה תכלת חייבת בציצית. ואין לתרץ שלסברת קרח "שמלבו בדא" משה לעשות אהרן כה"ג ומפני שהוא אחיו, ולכן שאל את משה "טלית שכולה תכלת כו'" בחשבו, שמכיון שבענין זה אין לו פני' יאמר שפטורה מציצית (ואז יטעון "מדוע תתנשאו") – כי באם בשניהם היא אותה הסברא, הרי ודאי שגם משה יבין כוונתו בשאלתו "טלית כו'" וגם בזה יהי' "בודא מלבו" וישיב ש"חייבת בציצית"?
- 7. בגו"א שם: שמטלית שכולה תכלת (ענין המעשה) רצה להוכיח שאין צריך לאהרן, ומבית מלא ספרים (ענין התלמוד) רצה להוכיח שאין צריך למשה. עיי"ש. וראה גם ש"ך עה"ת. אבל [נוסף לזה שבפשטות עיקר המחלוקת היתה על אהרן, כדלקמן סעיף ב' ובהערות], לאחרי ששמע תשובת משה "חייבת בציצית" – האיך חשב שישיב לו שבית מלא ספרים יהי' פטור ממזוזה, והרי בשניהם סברא אחת?
- 8. וכן משמע ממ"ש במדרש משלי (באבער) פי"א "נתעטף בה כו' השיב כו' בית כו'", שבשאלתו "בית מלא ספרים כו'" רצה להוכיח לענין טלית שכולה תכלת. וראה לקמן הערה *75. ועפ"ז יומתק מה שבהר"ת דתיבת אמת (ראה להלן הערה 17) נרמז מזוזה לפני תכלת – כי מכיון שסברתו במזוזה היא היסוד לסברתו לחלוק על התכלת, נמצא שבמחשבה והגיון חלק תחלה על מזוזה, והרי סדר התשובה של עדת קרח (כפי שנרמז בהר"ת) הוא כפי סדר החטא – שמתחיל במחשבה. ולכן הרמז דאהרן הוא באות הראשונה ד"אמת" (אף שבפועל חלקו תחלה על תכלת ומזוזה), כי במחשבה נחלקו תחלה על אהרן, ומזה באו לחלוק גם על תכלת ומזוזה.
- *. ב"מדרש אגדה" (הו"ל ע"י באבער) כאן: "אמר קרח למשה בית מלא ספרים כו' אמר משה צריך כו' וכן אמר לו טלית שכולה תכלת כו'". אבל צ"ע במדרש (כת"י) זה, כיון שסדר השאלות בו הוא הפוך מבכל מדרשים הנ"ל וכן הובא בכו"כ ספרים.
- 9. ולהעיר ג"כ, שבפרש"י כאן נזכר רק ענין התכלת ולא ענין המזוזה.
- 10. ב"ב (עד, א), סנה' (קי, סע"א) ובמדב"ר (פי"ח, כ) – כגירסת הבחיי והש"ך פרשתנו טז, לד. וכ"ה בתנחומא פרשתנו יא.
עמוד 103
- 11. ואף שחלקו גם על משה שעשה כל המעשים מלבו ו"לא ה' שלחני" (טז, כח ואילך) – הרי עיקר מחלקותם היתה על המעשים, ובעיקר – על כהונת אהרן, וכמפורש בכתוב (שם, י־יא) "ובקשתם גם כהונה"; "ואהרן .. כי תלינו עליו" – אלא שבכדי לבטל מעשים אלו, הוצרכו לומר שמשה עשאם ח"ו מדעתו. וראה רא"ם שם פסוק כח.
- 12. שם, ג. ומ"ש רש"י שם "אם לקחת אתה מלכות כו'", היינו בכדי לסיים "לא הי' לך לברר לאחיך כהונה". וראה גו"א שם.
- 13. טז, ה ואילך. ובהקטרת הקטרת כו' – אין הוכחה כ"א רק ש"תורתו (מינוי אהרן) אמת", אבל לא ע"ז ש"משה אמת" [ובנביא שקם באומות כמותו (ספרי ברכה לד, יו"ד) – הרי רק נבואתו אמת].
- 14. יז, טז־כג.
- 15. יח, א ואילך.
- 16. שם, ח ואילך. וראה רש"י שם, ח.
- 17. וגם לפי המבואר בספרים ש"אמת" הוא ר"ת אהרן מזוזה תכלת – הרי גם תיבת אהרן היא רק ברמז.
- 18. סנה' קי, א. וכ"ה בבמדב"ר שם. תנחומא שם י.
- 19. אם הכוונה לאו מה"ת ממש – ראה שאילתות פ' קרח. סהמ"צ להרמב"ם שרש ח ובנ"כ שם. מל"ת מה.
- 20. יז, ה.
- 21. טז, ד (מבמדב"ר שם, ו. תנחומא שם ד).
- 22. במדב"ר שם, ה. תנחומא שם.
- 23. ראה גם רש"י טז, כז: כמה קשה המחלוקת כו'.
עמוד 104
- 24. ובמדרש (נסמן בהערה 1) "אין ויקח אלא לשון פליגא".
- 25. ראה יומא פג, ב: ר' מאיר הוה מדייק בשמא. עיי"ש.
- 26. סנה' קט, ב.
- 27. ולהעיר מהסמיכות ד"ולא תשימו קרחה" ל"לא תתגודדו" (ראה יד, א) שדרשו ע"ז רז"ל (יבמות יג, ב) לא תעשו אגודות אגודות. וראה ספהמ"צ להרמב"ם מל"ת שם. ובילקו"ש עה"פ: "לא תתגודדו לא תשימו אגודות אגודות .. שלא תשימו קרחה בכם כשם שעשה קרח לישראל ועשאן אגודות אגודות". וראה גם פנים יפות כאן, שקרח (בצירוף רע) בגימטריא מחלקת. וראה לקמן הערה 33.
- 28. שלכן נברא הרקיע ביום השני, לפי שהאירה בו מדת הגבורה, שענינה – (צמצום ו)התחלקות (שעהיוה"א ספ"י. לקו"ת שה"ש ל, א).
- 29. ב"ר פ"ד, ו. וכמה טעמים י"ל בזה ד"ויבדל אלקים בין האור גו'" – לא נחשב "מחלוקת". ואכ"מ.
- 30. וכמו – שכפשוטו "יהי רקיע" דיום השני הי' "במילואו וטובו" (רש"י בראשית א, ז) רק ביום השלישי; ביום השלישי האירה מדת התפארת, שממתיקה היא את הצמצום שמצד מדת הגבורה.
- 31. רמב"ן ובחיי בראשית ב, ג.
- 32. שמו"ר פי"ב, ג. תנחומא וארא טו.
- 33. הובא ונתבאר באוה"ת קרח ע' תרצז. תשכג. ד"ה כל פטר רחם תרכ"ז. ועוד. וראה גם יהל אור ס"ע קצא. (והוא ע"פ זח"א יז, א ואילך – הובא גם בצרור המור כאן). וראה אוה"ת שם (ע' תרצז) בענין רקיע כעין הקרח הנורא, ועפ"ז י"ל שבהשם קרח מרומז גם ענין הבדלת הרקיע (שהוא כעין הקרח). וראה לקמן ע' 120 ואילך.
עמוד 105
- 34. ראה לעיל הערה 28. ולהעיר מהמבואר בדרושי פ' קרח (לקו"ת פרשתנו נד, ג. ובכ"מ) שקרח רצה לעשות הגבורות עיקר.
- 35. בחיי פרשתנו טז, כט. וראה גם הגהות הרח"ו לזהר ריש פרשתנו. לקו"ת מצורע כה, א. אוה"ת ריש פרשתנו. שם ע' תרס. תרפה. שת.
- 36. ראה ב"ר שם: והמים הללו לקו בהם .. ודור הפלגה.
- 37. רמב"ם סוף הל' חנוכה. וראה גטין נט, ב. לקו"ש ח"ח ע' 349 ואילך.
- 38. שהוא ג"כ שלישי (שבת פח, א. וראה מדרש משלי פכ"ב) ותפארת (ראה אוה"ת שם ס"ע תשיז). וראה סד"ה כל פטר רחם תרכ"ז, שמשה רצה לברר את קרח כמו שיום השלישי מברר את המחיצה שנעשה ביום שני (ראה לעיל הערה 30). ולהעיר ממלחמת מדין (מלשון מדון ומריבה – נסמן בד"ה החלצו תרנ"ט בתחלתו) שהייתה צריכה להיות ע"י משה דוקא, לפי שהוא "הגורם החיבור וההתכללות" (לקו"ת מטות פז, א).
- 39. שבת פט, א.
- 40. אבות פ"א מי"ב. וראה מדרש ורש"י עה"פ (ברכה לג, ח) ויבכו בנ"י את משה.
- 41. ראה אוה"ת שם ע' תשה: רצו להגביר הגבורות ולכן חלקו על אהרן הכהן איש החסד.
- 42. שלכן טען "מאין לי בשר" ובא ע"י ע' הזקנים דוקא (לקו"ת ואתחנן יב, א – אבל באופן אחר שם בהעלתך לא, ד. לג, ב. ואלה ואלה דא"ח).
- 43. שאין בהם שום מעלה ורק שהם בריות שנבראו ע"י הקב"ה (ראה תענית כ, ב. תניא פל"ב).
- 44. כי אהרן הוא "שושבינא דמטרוניתא" שמעלה כנס"י מלמטלמ"ע, משא"כ משה "שושבינא דמלכא" ממשיך אוא"ס מלמעלמ"ט (תו"א ר"פ תצוה (ובהוספות שם). לקו"ת בהעלותך לב, א־ב. ר"פ מסעי. ובכ"מ).
- 45. משלי ג, יז.
- 46. להעיר מפרש"י כאן: "ומה ראה קרח לחלוק עם משה .. מה עשה .. והלבישן טליתות שכולן תכלת כו'" – שבתחלה ראה לחלוק עם משה, ומה שהלבישן טליתות כו' (שזה הי' הוכחה לטענתו אח"כ "מדוע תתנשאו גו'" כנגד כהונת אהרן) הי' בכדי א) לחלוק עליו (על משה) ב) ולבטל את דבריו.
עמוד 106
- 47. כמאמר (פיוט לכה דודי) "סוף מעשה במחשבה תחלה".
- 48. רמב"ם הל' תשובה פ"ב ה"ב.
עמוד 107
- 49. ראה שומר אמונים ויכוח הראשון סי' כא־ג.
- 50. שזהו עיקר החידוש דמ"ת, כדמוכח משבת פח סע"ב ואילך.
- 51. שבת (פח, א) ובפרש"י עה"פ (בראשית א, לא).
- 52. מנחות כט, ב.
- 53. ראה שו"ע אדה"ז חאו"ח סל"ו (בנוגע לתפלין). הדעות בזה (בכלל) – נקבצו (לאחרונה) בס' מאיר עיני סופרים, סי' ז' סעיף ב' סק"א. וש"נ.
- 54. תו"א צה, סע"ב. לקו"ת ר"פ בלק. סדור רפב, א. המשך באתי לגני השי"ת פ"ח.
- 55. ראה אבות פ"א מי"ז: לא המדרש עיקר אלא המעשה.
עמוד 108
- 56. ראה שם רפל"ז ש"תכלית השלימות הזה" (וקאי א"דירה בתחתונים" דרפל"ו) תלוי בעשיית המצות "וגם במצות תלמוד תורה .. דעקימת שפתיו הוי מעשה כי א"א לנפש האלקית לבטא בשפתים .. כי אם ע"י נפש החיונית הבהמית". שמזה מובן, שהדירה בתחתונים נעשה בעיקר ע"י עשיית המצות (שלכן מקשה שם (מט, א) ממ"ש רז"ל שת"ת כנגד כולם. וראה שם פל"ה (מד, סע"ב ואילך) שהשראת השכינה על הגוף ונה"ב הוא דוקא ע"י קיום המצות מעשיות).
- 57. ראה גם לקו"ש [המתורגם] ח"ה ע' 76. (ויתירה מזו מצינו (ראה בארוכה לקו"ש [המתורגם] ח"ד ע' 89) שבשביל הבירור בתחתונים, הוצרך להיות גם אכילת בשר תאוה לש"ש). אבל ראה לקו"ש [המתורגם] ח"ו ע' 197 ואילך ובהערה 54, שהבירור דדברי הרשות הוא רק הקדמה ל(עליית הנשמה הנעשה ע"י ה)עבודה דתומ"צ.
- *. אבות פ"ב מי"ב. משלי ג, ו. טושו"ע או"ח סרל"א. וראה לקו"ש [המתורגם] ח"ו שם הערה 52.
- 58. תו"א תרומה (פ, ב). לקו"ת שה"ש מד, סע"ב ואילך.
עמוד 109
- 59. כהוראת חז"ל "הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה" – ראה בסיום השיחה.
- 60. ובדוגמת תשובה [הבאה מצד ההרגש שהוא מרוחק כו'] שנרמזת ב"תלי' כרעי'" (מנחות שם).
- 61. ראה המשך הנ"ל שם (וראה גם רע"מ פנחס רנב, א. ס' הליקוטים פ' ראה) שקנה הקו"ף הו"ע רגלי' יורדות מות. ושם – שהוא ההיפך מה"א.
- 62. שמורה רק למחשבה ודבור (המשך הנ"ל שם).
- 63. ראה סדור מה, א ואילך ופיה"מ – לאדה"א – פקמ"ה (מרע"מ שם), שה"א מורה לביטול וחי"ת להתנשאות, ומתאים להמבואר בפנים, כי הרצון לעלות למעלה בא מצד ידיעתו שהוא בהפסק ופירוד מהעליונים ומצד הביטול שבו.
עמוד 110
- 64. אמור כא, יב.
- 65. ראה בכ"ז גם לקו"ש ח"ד פ' קרח. ושם, שזהו הטעם לזה שמחלוקת קרח היתה אחר מעשה המרגלים דוקא (סדר עולם רבא פ"ח – הובא ברשב"ם ותוס' ב"ב קיט, א) – כי מה שהמרגלים לא רצו להכנס לא"י הוא, לפי ש"לא רצו להשפיל א"ע למצות מעשיות". וע"ז אמרו יהושע וכלב "טובה הארץ מאד מאד", שהמשכת אוא"ס הבל"ג, בחי' "מאד", הוא ע"י מעשה המצות דוקא (לקו"ת שלח לז, א ואילך. ונתבאר בארוכה בלקו"ש שם פ' שלח) – לכן לאחר שלילת דעת המרגלים דוקא טען קרח "מדוע תתנשאו".
- 66. כ"מ להל' ע"ז פ"ב ה"ז. וראה פרדס שער יט בתחלתו.
- 67. ראה בהנסמן בהערה 65.
- 68. ואי"ז סותר למה שביקשו כהונה גדולה – כי הכהונה שביקשו הם, רצו שתהי' באופן שאינה סתירה לעניני העולם, ולא ככהונת אהרן (שלכן הי' אפשר, לדעתם, שר"נ איש יהיו כה"ג).
- 69. לקו"ת ריש פרשתנו. דרמ"צ טז, א. ד"ה והי' לכם לציצית תש"ב. ועוד.
- 70. לקו"ת שלח מד, א־ב. מו, ג. פרשתנו נד, סע"ג. ולפי ביאור זה (שאהוי"ר הו"ע ציצית), גם לימוד התורה (ובפרט שצ"ל בדיבור, דעקימת שפתיו הוי מעשה – ראה לעיל הערה 56) נכלל בבחי' מקיף דטלית (ראה לקו"ת שם).
- 71. ראה לקו"ת שלח מה, ב־ג. מו, ג.
עמוד 111
- 72. ועפ"ז מובן מה שאמר קרח שתהא פטורה מן הציצית (ולא רק מתכלת – ראה לעיל הערה
- 73. כי הביטול צ"ל בפנימיות (ראה לקו"ת שלח מו, ג).
- 74. ראה אוה"ת שם ע' תרס. שת. סה"מ תרכ"ו ע' קטו.
- 75. אבל לא ממש, שהרי טענתו "שתהא פטורה מציצית" הוא דוקא בטלית שכולה תכלת, כנ"ל בפנים. ועפ"ז מתורצת הקושיא דלעיל הערה 6 – כי במחלוקת קרח על אהרן, מנגד הוא לגמרי ל"התחתונים יעלו לעליונים" כנ"ל סעיף יא, ולכן לא התחיל בהטענה "מדוע תתנשאו", כ"א אמר מתחלה "טלית שכולה תכלת תהא פטורה מציצית" וחשב שעל זה יסכים משה ג"כ, ולאח"ז יוכיח שמכיון שכשהמעשה היא בביטול א"צ לבחי' "עליונים", א"כ – "מדוע תתנשאו".
- *. מ"ש בפנים, הוא לפי המבואר במאמרים שנסמנו בהערה 74. אבל לפי המבואר בד"ה ויקח קרח תרס"ו ותש"ג (ועוד), שגם בהטענה "בית מלא ספרים כו'" רצה שתהי' ההמשכה מהמקיף ולא יצטרכו לפנימי כמו בטענתו טלית שכולה תכלת כו' (וכמשמעות פשטות הענין, שבשניהם היא אותה הסברא. ובפרט שמהלשון "השיב כו' בית כו'" משמע שבשאלתו בית כו' רצה להוכיח לענין טלית כו' כנ"ל הערה 8) יש לומר, שמה שהי' פשוט לו בבית מלא ספרים יותר מבטלית שכולה תכלת הוא א) ע"ד החילוק בפשטות הענינים: פרשה הכתובה בספר – ה"ה גם אז מציאות בפ"ע בתור פרשה (ואדרבא בזה תלוי' מציאות (כשרות) הספר) משא"כ החוט שבטלית. ב) בית מלא ספרים וכן הפרשיות שבמזוזה הו"ע התורה, ולהיות שתורה ענינה הוא חכמה הבנה והשגה, לכן גם המצות השייכות לתורה צריכות להיות ע"פ שכל, ולכן הטענה שכלית "כל התורה כו' פרשה שבמזוזה כו'" היתה פשוטה אצלו יותר, מהטענה שכלית שבמצות ציצית "טלית שכולה תכלת כו'". ומ"מ, מתחילה שאל טלית כו' – כי התוכן דטלית שכולה תכלת תהא פטורה מציצית הוא – שבענינים של מעשה א"צ לבחי' פנימי, וזה שייך יותר למחלקותו על אהרן (ראה לעיל הערה 7).
- 5. . ולהעיר גם מיר"ק (הובא באוה"ת ריש פרשתנו): דהוי מתלוצץ בציצית.
עמוד 112
- 76. וכוונתו בטענה זו – י"ל: מכיון שהענין ד"ואתפליג קרח" הוא – התנגדות לכל עניני מ"ת (כמרומז בג' האותיות שבשמו), חלק גם על מזוזה ואמר "בית כו' פטור ממזוזה".
- 77. ראה שבת קד, א: "כרעי' דקו"ף תלוי' דאי הדר בי' לעייל" – בדוגמת מה שאמרו (מנחות כט, ב) בנוגע לה"א.
- 78. ראה עד"ז רבינו יונה – ברכות א, ב (נעתק בלקו"ש [המתורגם] ח"ז ע' 76). אבל גם על זה חלק קרח (ראה סד"ה ויקח קרח תרכ"ט).
- 79. שזהו מה שהחי"ת אין לו פתח למעלה (ראה פיה"מ ס"פ הנ"ל).
- 80. ראה גם לקו"ש [המתורגם] ח"ד ע' 33. ועיי"ש בארוכה, שעפ"ז מתורצות כמה קושיות. ולהוסיף: שעפ"ז מתורץ גם הלשון (במדב"ר פי"ח, ד. רש"י כאן טז, ה) "להפוך את הבקר לערב" – דלכאורה, בטענתם "כי כל העדה כולם קדושים גו' ומדוע תתנשאו" רצו לומר, שגם הם יכולים להיות כמו אהרן – כה"ג, וא"כ הול"ל "להפוך את הערב לבקר" (או עכ"פ ב' הענינים, כבתנחומא כאן ג), ולמה אמרו "בקר לערב" – כי בטענתם "כל העדה כולם קדושים ובתוכם (דוקא) הוי'", רצו להוכיח שעבודת הכהונה – ענין האור, "בקר" – היא שייכת ל"כל העדה" העוסקים בעניני עוה"ז חשך כפול ומכופל (ראה לעיל הערה
- 68. , היינו שה"בקר" (יהי' טפל ו)יהפך ל"ערב".
עמוד 113
במדבר רבה י״ח:ג׳ - הטקסט מספריא
וַיִּקַּח קֹרַח, מַה כְּתִיב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן (במדבר טו, לח): וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת, קָפַץ קֹרַח וְאָמַר לְמשֶׁה טַלִּית שֶׁכֻּלָּהּ תְּכֵלֶת מַהוּ שֶׁתְּהֵא פְּטוּרָה מִן הַצִּיצִית, אָמַר לוֹ חַיֶּיבֶת בְּצִיצִית. אָמַר לוֹ קֹרַח טַלִית שֶׁכֻּלָּהּ תְּכֵלֶת אֵין פּוֹטֶרֶת עַצְמָהּ, אַרְבָּעָה חוּטִין פּוֹטְרוֹת אוֹתָהּ. בַּיִת מָלֵא סְפָרִים מַהוּ שֶׁיְהֵא פָּטוּר מִן הַמְּזוּזָה, אָמַר לוֹ חַיָּב בִּמְּזוּזָה, אָמַר לוֹ, כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּה מָאתַיִם וְשִׁבְעִים וְחָמֵשׁ פָּרָשִׁיּוֹת אֵינָהּ פּוֹטֶרֶת אֶת הַבַּיִת, פָּרָשָׁה אַחַת שֶׁבַּמְּזוּזָה פּוֹטֶרֶת אֶת הַבַּיִת, אָמַר לוֹ דְּבָרִים אֵלּוּ לֹא נִצְטַוֵּיתָ עֲלֵיהֶן, וּמִלִּבְּךָ אַתָּה בּוֹדְאָן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיִּקַּח קֹרַח, אֵין וַיִּקַּח אֶלָּא לָשׁוֹן פְּלִיגָא, שֶׁלִּבּוֹ לְקָחוֹ. וְכָעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (איוב טו, יב): מַה יִּקָּחֲךָ לִבֶּךָ, הוּא שֶׁמּשֶׁה אוֹמֵר לָהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טז, ט): הַמְעַט כִּי הִבְדִּיל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. אָמְרוּ חֲכָמִים חָכָם גָּדוֹל הָיָה קֹרַח וּמִטּוֹעֲנֵי הָאָרוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ז, ט): וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵהֶם, וְקֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת, וּכְשֶׁאָמַר משֶׁה (במדבר טו, לח): וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת, מִיָּד צִוָּה וְעָשׂוּ מָאתַיִם וַחֲמִשִּׁים טַלִּיתוֹת תְּכֵלֶת וְנִתְעַטְּפוּ בָּהֶן אוֹתָן מָאתַיִם וַחֲמִשִּׁים רָאשֵׁי סַנְהֶדְרָאוֹת שֶׁקָּמוּ עַל משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טז, ב): וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי משֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד. עָמַד קֹרַח וְעָשָׂה לָהֶם מִשְׁתֶּה וְנִתְעַטְּפוּ בְּטַלִּיתוֹת שֶׁל תְּכֵלֶת, בָּאוּ בְּנֵי אַהֲרֹן לִטֹּל מַתְּנוֹתֵיהֶם חָזֶה וְשׁוֹק, עָמְדוּ כְּנֶגְדָן, אָמְרוּ לָהֶן מִי צִוָּה אֶתְכֶם לִטֹּל כָּךְ, לֹא משֶׁה, לֹא נִתֵּן כְּלוּם, לֹא דִּבֵּר הַמָּקוֹם כָּךְ. בָּאוּ וְהוֹדִיעוּ אֶת משֶׁה, הָלַךְ לְפַיְסָן, מִיָּד עָמְדוּ כְּנֶגְדוֹ לְקַדְּמוֹ לִפְנֵי משֶׁה. וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם, מִי הֵם, אֱלִיצוּר בֶּן שְׁדֵיאוּר וַחֲבֵרָיו, (במדבר א, יז): הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר נִקְּבוּ בְּשֵׁמֹת, אַף עַל פִּי שֶׁלֹא פִּרְסְמָן הַכָּתוּב נָתַן סִימָנֵיהֶן, וּמִתּוֹךְ הַמִּקְרָאוֹת אַתְּ מֵבִין אוֹתָם. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְבֶן טוֹבִים שֶׁנִּמְצָא גוֹנֵב כֵּלִים מִבֵּית הַמֶּרְחָץ, וְלֹא הָיָה רוֹצֶה בַּעַל הַגְּנֵבָה לְפַרְסְמוֹ, הִתְחִיל נוֹתֵן סִימָנָיו, אָמְרוּ לוֹ מִי גָנַב כֵּלֶיךָ, אָמַר לָהֶם אוֹתוֹ בֶּן טוֹבִים בַּעַל קוֹמָה וְשִׁנָּיו נָאוֹת וְשַׂעֲרוֹ שָׁחוֹר וְחָטְמוֹ נָאֶה, מִשָּׁנָּתַן סִימָנָיו יָדְעוּ מִי הוּא. אַף כָּאן אַף עַל פִּי שֶׁסְּתָמָן הַכָּתוּב, בָּא וְנָתַן סִימָנֵיהֶן וְאַתָּה יוֹדֵעַ מִי הֵם, נֶאֱמַר לְהַלָּן (במדבר א, טז יז): אֵלֶּה קְרוּאֵי הָעֵדָה נְשִׂיאֵי מַטּוֹת אֲבוֹתָם רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל הֵם, וַיִּקַּח משֶׁה וְאַהֲרֹן אֵת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר נִקְּבוּ בְּשֵׁמֹת, וְנֶאֱמַר כָּאן (במדבר טז, ב ג): נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם, וַיִּקָּהֲלוּ עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרֹן.
ספר המצוות, שורשים ח׳ - הטקסט מספריא
שאין ראוי למנות שלילות החיוב עם האזהרה.
דע שהאזהרה היא אחת משני חלקי הצווי. וזה כי אתה תצוה למצווה שיעשה דבר אחד או שלא יעשהו, כמו שתצוהו לאכול ותאמר לו אכול או תצוהו להרחיק מן האכילה ותאמר לו לא תאכל, ואין בלשון הערבי שם יכלול שני אלו הענינים יחד, כבר זכרו זה המדברים במלאכת ההגיון ואמרו זה לשונם. ואמנם הצווי והאזהרה אין להם בלשון הערבי שם יקבצם ונצטרכו לקרות שניהם בשם אחד מהם והוא הצווי. והנה כבר התבאר לך כי האזהרה מענין הצווי והמלה המפורסמת בלשון הערבי המונחת לאזהרה היא מלת לא, וזה הענין בעצמו נמצא בלא ספק בכל לשון, כלומר שאתה תצוה למצווה שיעשה דבר או לא יעשה, אם כן הוא מבואר שמצות עשה ומצות לא תעשה שניהם צווי גמור, דברים צונו לעשותם, ודברים הזהירנו מעשותם, ושם המצוה לעשותו מצות עשה ושם המוזהר מהם מצות לא תעשה, והשם שיכללם יחד בלשון הערבי גזרה, וכן החכמים קראו כל מצוה בין עשה בין לא תעשה גזרת מלך. אמנם שלילת החיוב הוא ענין אחר והוא שתשלול נשוא מנושא ואין בו מענין הצווי שום דבר כלל באמרך לא אכל פלוני אמש ולא שתה פלוני היום, ואין ראובן אבי שמעון, והדומים לזה הנה זה כולו שלילת החיוב אין ריח צווי בו.
והמלה שישללו בה בערבי על הרוב הוא מלת לא וישללו גם כן במלת בלי. אמנם העברים רוב שלילתם במלת לא בעצמה שבה יזהירו, וישללו ג"כ באין ומה שיתחבר בו מן הכנויים כמו אינו אינם אינכם וזולתם, אמנם השלילה בעברי במלת לא כאמרו ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, לא איש אל ויכזב ורבים כאלה, והשלילה באין כאמרו ואדם אין, והמתים אינם יודעים מאומה וזולתם רבים. הנה כבר התבאר לך ההפרש שבין האזהרה והשלילה, וזה שהאזהרה מענין הצווי ולא תהיה אלא בפעולת הצווי בשוה, רוצה לומר כי כמו שפעולת הצווי לעולם עתידה כן האזהרה, ולא יתכן שיהיה הצווי בעבר, וכן האזהרה, ואין פנים להכניס הצווי בספור כי הספור צריך לנשוא ונושא והצווי מאמר שלם כמו שהתבאר בספרים המחוברים לזה, והאזהרה גם כן לא תכנס בספור ואין כן השלילה כי השלילה תכנס בספור ותשלול העבר והעתיד והעומד, וזה כלו מבואר בעצמו עם ההשתכלות. וכאשר היה זה כן אין ראוי שימנו מן הלאוין שהם שלילה במצות לא תעשה בשום פנים, וזה ענין מופתי לא יצטרך עליו עד זולת מה שהזכרנו מהבנת עניני המלות עד שיבדיל בין האזהרה והשלילה.
וכבר נעלם מזולתנו זה עד שמנה לא תצא כצאת העבדים ולא ידע כי זה שלילה לא אזהרה. ובאור זה כמו שאספר, וזה כי האל כבר דן במי שיכה את עבדו או אמתו הכנעני ויחסרהו בעת ההכאה אחד מראשי האיברים שהוא יוצא לחרות והיה עולה במחשבתנו אם הדבר כן בעבד כנעני כל שכן באמה עבריה ושהיא כשחסרה אחד מראשי האברים תצא לחירות, ושלל ממנה זה הדין באמרו לא תצא כצאת העבדים כאלו יאמר אינו מתחייב שתצא לחרות בחסרון אבריה, וזה שלילת דין ממנה לא אזהרה, וכן פירשו אותו בעלי הקבלה. ואמרו במכילתא לא תצא כצאת העבדים אינה יוצאה בראשי איברים כדרך שהעבדים כנענים יוצאים. הנה כבר התבאר לך שהוא שלילת דין אחד ישלול אותו ממנה לא שהוא הזהירנו מדבר, ואין הפרש בין אמרו לא תצא כצאת העבדים או אמרו לא יבקר הכהן לשער הצהוב טמא הוא שלילה לבד לא אזהרה, וזה שהוא מספר לנו שלא יצטרך עם הסימן הזה ההסגר ולא יספק בו כי הוא טמא, וכן אמרו לא יומתו כי לא חופשה זה גם כן שלילה לא אזהרה כי הוא אמר אינו מתחייב להם המות אחר שלא נשלם החרות, ואין ראוי שיפורש זה כשנאמר לא יומתו ויצא זה מענין השלילה לענין האזהרה כי הנה אמרו לא יומתו כי לא חופשה כמו אמרו אין לנערה חטא מות ששלל ממנה חיוב ההריגה בעבור האונס, וכן הנה שלל מהם חיוב ההריגה בעבור העבדות כאלו יאמרו אין להם חטא מות. וכן אמרו ולא יהיה כקרח וכעדתו הוא שלילה, ובארו חכמים שהוא שלילה ופירשו ענינה ואמרו (תנחומא) שהוא יתעלה ספר לנו שכל מי שיחלוק על הכהונה ויערער בה לא יחול בו כקרח וכעדתו מן הבליעה והשרפה אבל אמנם יהיה עונשו כאשר דבר ה' ביד משה, רוצה לומר הצרעת, והוא יתעלה אמר אליו הבא נא ידך בחיקך, והביאו ראיה ממה שקרה לעוזיהו מלך יהודה, ואף על פי שמצאנו להם לשון אחר בגמרא סנהדרין (דף ק"י) והוא אמרם כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו שנאמר ולא יהיה כקרח וכעדתו, זה על צד האסמכתא לא שיהיה פשטיה דקרא בכוונה הזאת.
ואולם האזהרה על זה הוא נכלל תחת לאו שני כמו שאבאר במקומו, ואין שם דבר יתבאר לך בו שלילה מן האזהרה זולת עניני המאמר, אמנם מן המלה לא יתבאר בשום פנים, כי מלת השלילה והאזהרה בעברי מלה אחת והיא מלת לא, ויצטרך אל משכיל שיהיה מבין עניני המאמר והוא ישיג מהרה איזה לאו הוא שלילה ואיזה לאו הוא אזהרה, במה שקדם לנו ביאורו. וכבר רמזו ע"ה על זה הענין וזה במה שמצאנו להם מחלוקת בלאו מן הלאוין אם הוא שלילה או אזהרה, והוא אמרו בחטאת העוף ומלק את ראשו ממול ערפו ולא יבדיל. כי הנה תנא דידן ותנא המדבר בלשון המשנה סברתו שזה אזהרה ולכן אמר אם הבדיל פסול, ויתחייב לפי זה שיהיה זה הלאו מצות לא תעשה הוא כאשר הבדיל פסול כאילו הקריב שאור או דבש, ורבי אלעזר סבר שזה הלאו שלילה לא אזהרה ושאמרו לא יבדיל ירצה בו אינו צריך שיבדיל את הראש אבל שיחתכו על איזה שעור שיהיה ולכן אם הבדיל לפי דעתו כשר, וכן אמרו בגמרא זבחים (דף ס"ה:) אומר היה רבי אלעזר ברבי שמעון שמעתי שמבדילים בחטאת העוף מאי לא יבדיל אינו צריך להבדיל, והקשו על זה ואמרו אלא מעתה גבי בור דכתיב ולא יכסנו הכי נמי דאין צריך לכסות, והיתה התשובה התם דכתיב בעל הבור ישלם מכלל דבעי כסוי. הנה כבר התבאר כי מענין המאמר יקחו ראיה אם הוא שלילה או אזהרה, והתבאר גם כן שאמרו לא יבדיל מצות לא תעשה לפי מה שכתב המשנה, ומהנה התבאר שאמרו בעולת העוף ושסע אותו בכנפיו לא יבדיל אין ראוי למנותו כי הוא שלילה, ולדברי הכל אם הבדיל כשר כי הוא בעבור שאמר בעולת בהמה ונתח אותה לנתחיה והיה עולה בדעת שעולת העוף כן ואמר שאינו צריך להבדיל אבל ישסעהו לבד, ואם הבדיל כשר כמו שהתבאר במקומו.
ומכלל אלו הלאוין לאוי השלילה גם כן אמרו כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה. ואמנם יתבאר לך שזה שלילה לא אזהרה כשתדע עניני זה המאמר מהו, וזה שהכתוב ההוא כבר דן בדמים קצובים בערכים בחשבון שנות הנערך והיותו זכר או נקבה, ואין הפרש בין שאמר ערכי עלי או ערך פלוני עלי ואנחנו נראה הפלוני ההוא מי הוא ומה שנותיו ויתן לפי זה, ואם היה הנערך איש שנתחייב מיתת בית דין ונגמר דינו ואחר זה אמר מי שאמר ערך זה עלי לא יתחייב לתת דבר בי הוא חשוב כמת שאין ערך לו משנגמר דינו, וזה הענין ירצה באמרו לא יפדה רוצה לומר אין לו דמים שיצטרך אותו המעריך שיתנם, וזה דין מדיני הערכים ומשפטיהם זכרם הכתוב ואינו אזהרה. ולשון המשנה (ערכין י':) הגוסס והיוצא ליהרג לא נידר ולא נערך. ובאר התלמוד שזה בתנאי שיהיה יוצא חייב מבית דין ישראל. ולשון מכילתא חייבי מיתת בית דין אין להם פדיון שנאמר כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה, והתבונן לשון המאמר ודקדק העיון בו איך בארו שזה הלאו שלילה לא אזהרה, באמרם אין להם פדיון ולא אמרו אין פודין אותם. וזה הענין בעצמו בארו בספרא בפרשת ערכים אמרו מנין למחוייב מיתת בית דין שאמר ערכי עלי שלא אמר כלום תלמוד לומר לא יפדה, כלומר מנין שאינו חייב ערך. וכבר בארנו זה הענין תכלית הבאור עד שלא נשאר בו ספק אפילו אצל מי ששכלו יותר עב שבכל האנשים. ואחר שדברנו בכונה הזאת דע כי המלות שתבוא בהן אזהרה בתורה ארבע מלות וכל מה שיזהיר ממנו באחת מאלו הארבע יקרא מצות לא תעשה, והם השמר פן ואל ולא. ובבאור אמרו (מכות י"ג:) כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה. ונשאר עלינו לבאר דבר אחד כדי שתשלם בו כוונת השאר. וזה כי כשספר בתורה וגזר עלינו שננקה נפשותינו בשנשלול ממנו הפועל הפלוני והפלוני הנה אותו הפועל ימנה מכלל מצות לא תעשה ואע"פ שהלאו שבא בו הוא שלילה לא אזהרה מאחר שצונו שנשלול אותו מנפשותינו, ובאמרו אני לא עשיתי כך וכך ידענו בהכרח שהפועל כך וכך מוזהר ממנו, וזה כמו שצוה הכתוב לנו שנאמר לא אכלתי באוני ממנו ולא בערתי ממנו בטמא ולא נתתי ממנו למת, הורה זה על היות כל פעל מאלו מוזהר ממנו. והנה יבא באור זה במקומו בדברנו על אלו המצות:
ספר המצוות, מצוות לא תעשה ש״מ - הטקסט מספריא
הזהירנו מגלות ערות אחות האב. והוא אמרו יתברך ערות אחות אביך לא תגלה. והעובר על לאו זה במזיד חייב כרת, ובשוגג יביא חטאת קבועה:
תניא, שער היחוד והאמונה י׳ - הטקסט מספריא
אַךְ מִכָּל מָקוֹם, הוֹאִיל ״וְדִבְּרָה תוֹרָה כִּלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם״, ״לְשַׁכֵּךְ אֶת הָאֹזֶן מַה שֶּׁהִיא יְכוֹלָה לִשְׁמוֹעַ״, לְכָךְ נִיתַּן רְשׁוּת לְחַכְמֵי הָאֱמֶת לְדַבֵּר בִּסְפִירוֹת בְּדֶרֶךְ מָשָׁל, וְקָרְאוּ אוֹתָן ״אוֹרוֹת״, כְּדֵי שֶׁעַל יְדֵי הַמָּשָׁל הַזֶּה יוּבַן לָנוּ קְצָת עִנְיַן הַיִּחוּד שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא וּמִדּוֹתָיו, שֶׁהוּא בְּדֶרֶךְ מָשָׁל, כְּעֵין יִחוּד אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁבְּתוֹךְ גּוּף כַּדּוּר הַשֶּׁמֶשׁ עִם גּוּף הַשֶּׁמֶשׁ – שֶׁנִּקְרָא ״מָאוֹר״, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדוֹל וְגוֹ׳״, וְהַזִּיו וְהַנִּיצוֹץ הַמִּתְפַּשֵּׁט וּמֵאִיר מִמֶּנּוּ – נִקְרָא ״אוֹר״, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם״, וּכְשֶׁהָאוֹר הוּא בִּמְקוֹרוֹ בְּגוּף הַשֶּׁמֶשׁ – הוּא מְיוּחָד עִמּוֹ בְּתַכְלִית הַיִּחוּד, כִּי אֵין שָׁם, רַק עֶצֶם אֶחָד שֶׁהוּא גּוּף הַמָּאוֹר הַמֵּאִיר, כִּי הַזִּיו וְהָאוֹר שָׁם – עֶצֶם אֶחָד מַמָּשׁ עִם גּוּף הַמָּאוֹר הַמֵּאִיר, וְאֵין לוֹ שׁוּם מְצִיאוּת כְּלָל בִּפְנֵי עַצְמוֹ.
וְכַדְּבָרִים הָאֵלֶּה מַמָּשׁ, וְיוֹתֵר מִזֶּה, הֵן מִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא וּרְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ בְּעוֹלַם הָאֲצִילוּת עִם מַהוּתוֹ וְעַצְמוּתוֹ כִּבְיָכוֹל, הַמִּתְלַבֵּשׁ בְּתוֹכָם וּמִתְיַיחֵד עִמָּהֶם בְּתַכְלִית הַיִּחוּד, מֵאַחַר שֶׁנִּמְשְׁכוּ וְנֶאֶצְלוּ מֵאִתּוֹ יִתְבָּרֵךְ, עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל כְּדֶרֶךְ הִתְפַּשְּׁטוּת הָאוֹר מֵהַשֶּׁמֶשׁ. אַךְ לֹא מַמָּשׁ בְּדֶרֶךְ זֶה, רַק בְּדֶרֶךְ רְחוֹקָה וְנִפְלָאָה מֵהַשָּׂגָתֵינוּ, כִּי גָּבְהוּ דְרָכָיו מִדְּרָכֵינוּ.
וּמִכָּל מָקוֹם, לְשַׁכֵּךְ הָאֹזֶן, נִשְׁמַע וְנִתְבּוֹנֵן מִמְּשַׁל אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ, הַמְיוּחָד וּבָטֵל בִּמְקוֹרוֹ וְאֵינוֹ עוֹלֶה בְּשֵׁם כְּלָל בִּפְנֵי עַצְמוֹ, רַק שֵׁם הַמָּקוֹר לְבַדּוֹ – כָּךְ כָּל מִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא וּרְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ, אֵינָן עוֹלוֹת וְנִקְרָאוֹת בְּשֵׁמוֹת אֵלּוּ כְּלָל, אֶלָּא לְגַבֵּי הַנִּבְרָאִים עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים, שֶׁהֲוָויָיתָם וְחַיּוּתָם וְהַנְהָגָתָם, שֶׁהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מְהַוֶּה וּמְחַיֶּה אוֹתָם וּמַנְהִיגָם, הוּא בִּרְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ וּבִינָתוֹ וְדַעְתּוֹ הַמִּתְלַבְּשׁוֹת בְּמִדּוֹתָיו הַקְּדוֹשׁוֹת, כִּדְאִיתָא בַּמִּדְרָשׁ: ״בַּעֲשָׂרָה דְבָרִים נִבְרָא הָעוֹלָם: בְּחָכְמָה, בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וְכוּ׳, דִּכְתִיב, ׳ה׳ בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ, כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה, בְּדַעְתּוֹ תְּהוֹמוֹת נִבְקָעוּ וְגוֹ׳״. וּכְמַאֲמַר אֵלִיָּהוּ: ״דְּאַפִּיקַת עֲשַׂר תִּיקּוּנִין, וְקָרִינָן לְהוֹן עֲשַׂר סְפִירָן, לְאַנְהָגָא בְהוֹן עָלְמִין סְתִימִין דְּלָא אִתְגַּלְיָין וְעָלְמִין דְּאִתְגַּלְיָין, וּבְהוֹן אִתְכְּסִיאַת כוּ׳״.
עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, בְּיוֹם רִאשׁוֹן מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית – נִגְלֵית מִדַּת הַחֶסֶד, כְּלוּלָה מִכָּל מִדּוֹתָיו הַקְּדוֹשׁוֹת, וּרְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ וּבִינָתוֹ וְדַעְתּוֹ מְלוּבָּשִׁין בָּהּ, וּבָרָא בָהּ אֶת הָאוֹר – בְּמַאֲמַר ״יְהִי אוֹר״, שֶׁהִיא בְּחִינַת הִתְפַּשְּׁטוּת וְהַמְשָׁכַת הָאוֹר לָעוֹלָם מִלְמַעְלָה, וְהִתְפַּשְּׁטוּתוֹ בָּעוֹלָם מִסּוֹף הָעוֹלָם עַד סוֹפוֹ, שֶׁהִיא בְּחִינַת מִדַּת חֶסֶד; רַק מִפְּנֵי שֶׁכְּלוּלָה גַּם מִמִּדַּת גְּבוּרָה, לָכֵן לֹא הָיָה רוּחָנִי כְּאוֹר שֶׁל מַעְלָה מַמָּשׁ, וְגַם נִתְלַבֵּשׁ בָּעוֹלָם הַזֶּה שֶׁהוּא בִּבְחִינַת גְּבוּל וְתַכְלִית, שֶׁהוּא מַהֲלַךְ תּ״ק שָׁנָה מֵהָאָרֶץ לָרָקִיעַ וּמִמִּזְרָח לְמַעֲרָב.
וְכֵן בְּיוֹם שֵׁנִי – נִגְלֵית מִדַּת גְּבוּרָה, כְּלוּלָה מִשְּׁאָר מִדּוֹת, וּרְצוֹנוֹ כוּ׳, וּבָרָא בָהּ הָרָקִיעַ – בְּמַאֲמַר ״יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם, וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם״, שֶׁהִיא בְּחִינַת צִמְצוּם וּגְבוּרוֹת לְהַעֲלִים מַיִם הָעֶלְיוֹנִים הָרוּחָנִיים מִמַּיִם הַתַּחְתּוֹנִים, וְעַל יְדֵי זֶה, נִתְגַּשְּׁמוּ הַתַּחְתּוֹנִים בְּהִבָּדְלָם מֵהָעֶלְיוֹנִים; וּמִדַּת חֶסֶד כְּלוּלָה בָּהּ, כִּי ״עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה״ שֶׁהַכֹּל כְּדֵי שֶׁתֵּרָאֶה הַיַּבָּשָׁה וְאָדָם עָלֶיהָ לַעֲבוֹד ה׳. וְכֵן כּוּלָּן.
וְזֶהוּ שֶׁאָמַר אֵלִיָּהוּ בַּתִּיקּוּנִים שָׁם: ״לְאַחֲזָאָה אֵיךְ אִתְנַהֵיג עָלְמָא בְּצֶדֶק וּמִשְׁפָּט כוּ׳, צֶדֶק אִיהוּ דִין, מִשְׁפָּט אִיהוּ רַחֲמֵי כוּ׳, כּוֹלָּא לְאַחֲזָאָה אֵיךְ אִתְנַהֵיג עָלְמָא, אֲבָל לָאו דְּאִית לָךְ צֶדֶק יְדִיעָא דְּאִיהוּ דִין, וְלָא מִשְׁפָּט יְדִיעָא דְּאִיהוּ רַחֲמֵי, וְלָאו מִכָּל אִינּוּן מִדּוֹת כְּלָל״:
בראשית רבה ד׳:ו׳ - הטקסט מספריא
וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת הָרָקִיעַ, זֶה אֶחָד מִן הַמִּקְרָאוֹת שֶׁהִרְעִישׁ בֶּן זוֹמָא אֶת הָעוֹלָם, וַיַּעַשׂ, אֶתְמְהָא, וַהֲלוֹא בְּמַאֲמָר הֵן, הֱוֵי (תהלים לג, ו): בִּדְבַר ה' שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם, לָמָּה אֵין כְּתִיב בַּשֵּׁנִי כִּי טוֹב, רַבִּי יוֹחָנָן תָּנֵי לָהּ בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי בֶּן רַבִּי חֲלַפְתָּא, שֶׁבּוֹ נִבְרֵאת גֵּיהִנֹּם, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ל, לג): כִּי עָרוּךְ מֵאֶתְמוּל תָּפְתֶּה, יוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אֶתְמוֹל וְאֵין בּוֹ שִׁלְשׁוֹם. רַבִּי חֲנִינָא אוֹמֵר שֶׁבּוֹ נִבְרֵאת מַחְלֹקֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם. אָמַר רַבִּי טַבְיוֹמֵי אִם מַחְלֹקֶת שֶׁהִיא לְתִקּוּנוֹ שֶׁל עוֹלָם וּלְיִשּׁוּבוֹ, אֵין בָּהּ כִּי טוֹב. מַחְלֹקֶת שֶׁהִיא לְעִרְבּוּבוֹ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל לְפִי שֶׁלֹא נִגְמְרָה מְלֶאכֶת הַמַּיִם, לְפִיכָךְ כָּתוּב בַּשְּׁלִישִׁי כִּי טוֹב שְׁנֵי פְּעָמִים, אֶחָד לִמְלֶאכֶת הַמַּיִם, וְאֶחָד לִמְלַאכְתּוֹ שֶׁל יוֹם. שָׁאֲלָה מַטְרוֹנָה אַחַת אֶת רַבִּי יוֹסֵי, אָמְרָה לוֹ לָמָּה אֵין כְּתִיב בַּשֵּׁנִי כִּי טוֹב, אָמַר לָהּ אַף עַל פִּי כֵן חָזַר וּכְלָלוֹ כֻּלּוֹ בַּסּוֹף, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית א, לא): וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד, אָמְרָה לֵיהּ מָשָׁל שִׁשָּׁה בְּנֵי אָדָם בָּאִין אֶצְלְךָ וְאַתְּ נוֹתֵן לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מָנֶה, וּלְאֶחָד אֵין אַתְּ נוֹתֵן מָנֶה, וְאַתְּ חוֹזֵר וְנוֹתֵן לְכֻלָּם מָנֶה אֶחָד, לֹא נִמְצָא בְּיַד כָּל אֶחָד מָנֶה וּשְׁתוּת וּבְיַד אֶחָד שְׁתּוּת, אֶתְמָהָא. חָזַר וְאָמַר לָהּ כְּהַהוּא דְאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן, לְפִי שֶׁלֹא נִגְמְרָה מְלֶאכֶת הַמַּיִם, לְפִיכָךְ כְּתִיב בַּשְּׁלִישִׁי שְׁתֵּי פְּעָמִים כִּי טוֹב, אַחַת לִמְלֶאכֶת הַמַּיִם וְאַחַת לִמְלֶאכֶת הַיּוֹם. רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי תַּנְחוּם בַּר חֲנִילָאִי אָמַר, כְּתִיב (ישעיה מו, י): מַגִּיד מֵרֵאשִׁית אַחֲרִית, מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם צָפָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא משֶׁה קָרוּי טוֹב (שמות ב, ב), וְעָתִיד לִטֹּל אֶת שֶׁלּוֹ מִתַּחַת יְדֵיהֶם, לְפִיכָךְ לֹא כָּתוּב בָּהֶם כִּי טוֹב. רַבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ לִגְיוֹן קָשֶׁה, אָמַר הַמֶּלֶךְ הוֹאִיל וְלִגְיוֹן זֶה קָשֶׁה אַל יִכָּתֵב שְׁמִי עָלָיו. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הוֹאִיל וְהַמַּיִם הַלָּלוּ לָקוּ בָּהֶם דּוֹר הַמַּבּוּל, וְדוֹר אֱנוֹשׁ, וְדוֹר הַפְלָגָה, לְפִיכָךְ אַל יִכָּתֵב בָּהֶן כִּי טוֹב.
רש"י על בראשית א׳:ז׳ - הטקסט מספריא
ויעש אלהים את הרקיע. תִּקְּנוֹ עַל עָמְדוֹ, וְהִיא עֲשִׂיָּתוֹ, כְּמוֹ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ (דברים כ"א):
מעל לרקיע. עַל הָרָקִיעַ לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא מֵעַל לָרָקִיעַ, לְפִי שֶׁהֵן תְּלוּיִין בָּאֲוִיר. וּמִפְּנֵי מָה לֹא נֶאֱמַר כִּי טוֹב בְּיוֹם שֵׁנִי? לְפִי שֶׁלֹא הָיָה נִגְמָר מְלֶאכֶת הַמַּיִם עַד יוֹם שְׁלִישִׁי, וַהֲרֵי הִתְחִיל בָּהּ בְּשֵׁנִי, וְדָבָר שֶׁלֹּא נִגְמַר אֵינוֹ בִּמְלוֹאוֹ וְטוּבוֹ; וּבַשְּׁלִישִׁי שֶׁנִּגְמַר מְלֶאכֶת הַמַּיִם וְהִתְחִיל וְגָמַר מְלָאכָה אֲחֶרֶת, כָּפַל בּוֹ כִּי טוֹב שְׁתֵּי פְּעָמִים, אַחַת לִגְמַר מְלֶאכֶת הַשֵּׁנִי וְאַחַת לִגְמַר מְלֶאכֶת הַיּוֹם:
ויעש אלהים את הרקיע AND GOD MADE THE EXPANSE — He put it in proper condition in its place: this is the meaning of “making” it. Similarly (Deuteronomy 21:12) ועשתה את צפרניה “And she shall let grow (literally, make) her nails”.
מעל לרקיע ABOVE THE EXPANSE — It is not said here על הרקיע “upon the firmament״, but מעל “hanging from above”, because they (the waters) were suspended in space (Genesis Rabbah 4:3). Why is it not stated in reference to the work of the second day “that it was good”? Because the work associated with water was not completed until the third day — He only began it on the second — and anything that is not completed is not in a state of perfection and at its best (and so cannot be termed “good”). Therefore on the third day when He completed the work associated with water and another work was commenced and finished, the words כי טוב are repeated, once in reference to the completion of the work of the second day, and again in reference to the completion of the work of that day (Genesis Rabbah 4:10).
שמות רבה י״ב:ג׳ - הטקסט מספריא
וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה נְטֵה יָדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים קלה, ו): כֹּל אֲשֶׁר חָפֵץ ה' עָשָׂה וגו', אָמַר דָּוִד אַף עַל פִּי שֶׁגָּזַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (תהלים קטו, טז): הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה' וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם, מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְמֶלֶךְ שֶׁגָּזַר וְאָמַר בְּנֵי רוֹמִי לֹא יֵרְדוּ לְסוּרְיָא וּבְנֵי סוּרְיָא לֹא יַעֲלוּ לְרוֹמִי, כָּךְ כְּשֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעוֹלָם גָּזַר וְאָמַר: הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה' וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם, כְּשֶׁבִּקֵּשׁ לִתֵּן הַתּוֹרָה בִּטֵּל גְּזֵרָה רִאשׁוֹנָה וְאָמַר הַתַּחְתּוֹנִים יַעֲלוּ לָעֶלְיוֹנִים וְהָעֶלְיוֹנִים יֵרְדוּ לַתַּחְתּוֹנִים, וַאֲנִי הַמַּתְחִיל, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יט, כ): וַיֵּרֶד ה' עַל הַר סִינַי, וּכְתִיב (שמות כד, ט): וְאֶל משֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל ה', הֲרֵי כֹּל אֲשֶׁר חָפֵץ ה' עָשָׂה בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ וגו'. כְּמוֹ כֵן כְּשֶׁבִּקֵּשׁ אָמַר (בראשית א, ט): יִקָּווּ הַמַּיִם, וּכְשֶׁבִּקֵּשׁ עָשָׂה אֶת הַיַּבָּשָׁה יַם וּתְהוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (עמוס ה, ח, ט, ו): הַקּוֹרֵא לְמֵי הַיָּם, וְאוֹמֵר (בראשית ז, יא): בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנוֹת תְּהוֹם רַבָּה. וּכְשֶׁבִּקֵּשׁ עָשָׂה אֶת הַיָּם וּתְהוֹמוֹת יַבָּשָׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יד, כט): וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם, וְאוֹמֵר (תהלים קו, ט): וַיּוֹלִיכֵם בַּתְּהֹמוֹת כַּמִּדְבָּר. וְכֵן בְּמִצְרַיִם, בְּמשֶׁה שֶׁהָיָה בָּאָרֶץ, נָתַן לוֹ רְשׁוּת לִשְׁלֹט בְּמַעֲשֵׂה שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה נְטֵה יָדְךָ עַל הַשָּׁמַיִם וגו'. לָמָּה הֵבִיא עֲלֵיהֶם בָּרָד, לְפִי שֶׁשָֹּׂמוּ יִשְׂרָאֵל נוֹטְעֵי כְּרָמִים וְגַנּוֹת וּפַרְדֵּסִים וְאִילָנוֹת, לְפִיכָךְ הֵבִיא עֲלֵיהֶם בָּרָד וְשִׁבַּר אֶת הַכֹּל. עַל הָאָדָם וְעַל הַבְּהֵמָה, כֵּיוָן שֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁלֹא שָׁמְעוּ לִדְבָרָיו מַה שֶּׁאָמַר לָהֶם (שמות ט, יט): שְׁלַח הָעֵז, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּדַי שֶׁיָּבוֹא הַבָּרָד עַל הַכֹּל.
מדרש תנחומא, וארא ט״ו - הטקסט מספריא
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה נְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַשָּׁמַיִם וִיהִי בָרָד (שמות ט, כב). זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: כֹּל אֲשֶׁר חָפֵץ ה' עָשָׂה בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ (תהלים קלה, ו). הַשָּׁמַיִם, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה' וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם (תהלים קטו, טז). מָשָׁל לְמַה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְמֶלֶךְ שֶׁגָּזַר וְאָמַר: בְּנֵי רוֹמִי לֹא יֵרְדוּ לְסוּרִיָּא, וּבְנֵי סוּרִיָּא לֹא יַעֲלוּ לְרוֹמִי. כָּךְ כְּשֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעוֹלָם, גָּזַר וְאָמַר: הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה' וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם. כְּשֶׁבִּקֵּשׁ לִתֵּן אֶת הַתּוֹרָה, בִּטֵּל אֶת הַגְּזֵרָה הָרִאשׁוֹנָה וְאָמַר: הַתַּחְתּוֹנִים יַעֲלוּ לָעֶלְיוֹנִים, וְהָעֶלְיוֹנִים יֵרְדוּ לַתַּחְתּוֹנִים, וַאֲנִי הַמַּתְחִיל, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּרֶד ה' עַל הַר סִינַי וְגוֹ' (שמות יט, כ). וּכְתִיב: וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל ה' (שמות כד, א). הֱוֵי, כֹּל אֲשֶׁר חָפֵץ וְגוֹ'.
כְּשֶׁבִּקֵּשׁ אָמַר יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם (בראשית א, ט). וּכְשֶׁבִּקֵּשׁ, עָשָׂה אֶת הַיָּם יַבָּשָׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה (שמות יד, כט). הֱוֵי כֹּל אֲשֶׁר חָפֵץ ה' עָשָׂה. בַּשָּׁמַיִם, נְטֵה יָדְךָ עַל הַשָּׁמַיִם וִיהִי בָרָד (שמות ט, כב). וּבָאָרֶץ, נְטֵה אֶת מַטְּךָ וְהַךְ אֶת עֲפַר הָאָרֶץ. מַה כְּתִיב לְמַעְלָה מֵהָעִנְיָן, כִּי עַתָּה שָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי, וְאוּלָם בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ (שמות ח, יב), שֶׁלֹּא תָּמוּת בְּמַכּוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת, וּלְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי בְּכָל הָאָרֶץ.
משנה אבות א׳:י״ב - הטקסט מספריא
הלל ושמאי קבלו מהם. הלל אומר הוי מתלמידיו של אהרן. אוהב שלום. ורודף שלום. אוהב את הבריות. ומקרבן לתורה:
תניא, ליקוטי אמרים ל״ב - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, עַל יְדֵי קִיּוּם הַדְּבָרִים הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל, לִהְיוֹת גּוּפוֹ נִבְזֶה וְנִמְאָס בְּעֵינָיו, רַק שִׂמְחָתוֹ תִּהְיֶה שִׂמְחַת הַנֶּפֶשׁ לְבַדָּהּ, הֲרֵי זוֹ דֶּרֶךְ יְשָׁרָה וְקַלָּה לָבֹא לִידֵי קִיּוּם מִצְוַת ״וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ״ לְכָל נֶפֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל – לְמִגָּדוֹל וְעַד קָטָן.
כִּי מֵאַחַר שֶׁגּוּפוֹ נִמְאָס וּמְתוֹעָב אֶצְלוֹ, וְהַנֶּפֶשׁ וְהָרוּחַ מִי יוֹדֵעַ גְּדוּלָּתָן וּמַעֲלָתָן בְּשָׁרְשָׁן וּמְקוֹרָן בֵּאלֹקִים חַיִּים. בְּשֶׁגַּם שֶׁכּוּלָּן מַתְאִימוֹת, וְאָב אֶחָד לְכוּלָּנָה, וְלָכֵן נִקְרְאוּ כָּל יִשְׂרָאֵל ״אַחִים״ מַמָּשׁ, מִצַּד שׁוֹרֶשׁ נַפְשָׁם בַּה׳ אֶחָד רַק שֶׁהַגּוּפִים מְחוּלָּקִים. וְלָכֵן, הָעוֹשִׂים גּוּפָם עִיקָּר וְנַפְשָׁם טְפֵלָה – אִי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת אַהֲבָה וְאַחֲוָה אֲמִיתִּית בֵּינֵיהֶם, אֶלָּא הַתְּלוּיָה בְדָבָר לְבַדָּהּ.
וְזֶהוּ שֶׁאָמַר הִלֵּל הַזָּקֵן עַל קִיּוּם מִצְוָה זוֹ: ״זֶהוּ כָּל הַתּוֹרָה כוּלָּהּ, וְאִידָךְ פֵּירוּשָׁא הוּא כוּ׳״. כִּי יְסוֹד וְשׁוֹרֶשׁ כָּל הַתּוֹרָה – הוּא לְהַגְבִּיהַּ וּלְהַעֲלוֹת הַנֶּפֶשׁ עַל הַגּוּף מַעְלָה מַּעְלָה עַד עִיקָּרָא וְשָׁרְשָׁא דְּכָל עָלְמִין וְגַם, לְהַמְשִׁיךְ אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן, דְּהַיְינוּ, בִּמְקוֹר נִשְׁמוֹת כָּל יִשְׂרָאֵל, לְמֶהֱוֵי אֶחָד בְּאֶחָד דַּוְקָא, וְלֹא כְּשֶׁיֵּשׁ פֵּירוּד חַס וְשָׁלוֹם בַּנְּשָׁמוֹת, דְּ״קוּדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא לָא שַׁרְיָא בַּאֲתַר פְּגִים״, וּכְמוֹ שֶׁאוֹמְרִים: ״בָּרְכֵנוּ אָבִינוּ כּוּלָּנוּ כְּאֶחָד בְּאוֹר פָּנֶיךָ״, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר בַּאֲרִיכוּת:
וּמַה שֶּׁכָּתוּב בַּגְּמָרָא, שֶׁמִּי שֶׁרוֹאֶה בַּחֲבֵירוֹ שֶׁחָטָא – מִצְוָה לִשְׂנֹאותוֹ, וְגַם לוֹמַר לְרַבּוֹ שֶׁיִּשְׂנָאֵהוּ. הַיְינוּ – בַּחֲבֵירוֹ בְּתוֹרָה וּמִצְוֹת, וּכְבָר קִיֵּים בּוֹ מִצְוַת ״הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ״ – עַם שֶׁאִתְּךָ בְּתוֹרָה וּבְמִצְוֹת, וְאַף־עַל־פִּי־כֵן לֹא שָׁב מֵחֶטְאוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּסֵפֶר חֲרֵדִים.
אֲבָל מִי שֶׁאֵינוֹ חֲבֵירוֹ וְאֵינוֹ מְקוֹרָב אֶצְלוֹ, הִנֵּה עַל זֶה אָמַר הִלֵּל הַזָּקֵן: ״הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן, אוֹהֵב שָׁלוֹם וְכוּ׳, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה״. לוֹמַר, שֶׁאַף הָרְחוֹקִים מִתּוֹרַת ה׳ וַעֲבוֹדָתוֹ, וְלָכֵן נִקְרָאִים בְּשֵׁם ״בְּרִיּוֹת״ בְּעָלְמָא – צָרִיךְ לְמָשְׁכָן בְּחַבְלֵי עֲבוֹתוֹת אַהֲבָה, וְכוּלֵּי הַאי וְאוּלַי יוּכַל לְקָרְבָן לְתוֹרָה וַעֲבוֹדַת ה׳; וְהֵן לָא – לֹא הִפְסִיד שְׂכַר מִצְוַת אַהֲבַת רֵיעִים.
וְגַם הַמְקוֹרָבִים אֵלָיו וְהוֹכִיחָם וְלֹא שָׁבוּ מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶם שֶׁמִּצְוָה לִשְׂנֹאותָם – מִצְוָה לְאָהֳבָם גַּם כֵּן. וּשְׁתֵּיהֶן הֵן אֱמֶת: שִׂנְאָה – מִצַּד הָרָע שֶׁבָּהֶם, וְאַהֲבָה – מִצַּד בְּחִינַת הַטּוֹב הַגָּנוּז שֶׁבָּהֶם, שֶׁהוּא נִיצוֹץ אֱלֹקוּת שֶׁבְּתוֹכָם הַמְחַיֶּה נַפְשָׁם הָאֱלֹקִית. וְגַם, לְעוֹרֵר רַחֲמִים בְּלִבּוֹ עָלֶיהָ, כִּי הִיא בִּבְחִינַת גָּלוּת בְּתוֹךְ הָרָע מִסִּטְרָא אָחֳרָא הַגּוֹבֵר עָלֶיהָ בָּרְשָׁעִים, וְהָרַחֲמָנוּת – מְבַטֶּלֶת הַשִּׂנְאָה וּמְעוֹרֶרֶת הָאַהֲבָה, כַּנּוֹדָע מִמַּה שֶּׁכָּתוּב: לְ״יַעֲקֹב אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם״.
[וְלֹא אָמַר דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם: ״תַּכְלִית שִׂנְאָה שְׂנֵאתִים וְגוֹ׳״, אֶלָּא עַל הַמִּינִים וְהָאֶפִּיקוֹרְסִים, שֶׁאֵין לָהֶם חֵלֶק בֵּאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא רֵישׁ פֶּרֶק ט״ז דְּשַׁבָּת]:
משנה תורה, הלכות תשובה ב׳:ב׳ - הטקסט מספריא
ומה היא התשובה? הוא שיעזוב החוטא חטאו, ויסירו ממחשבתו, ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד, שנאמר: "יעזוב רשע דרכו ואיש אוון מחשבותיו" (ישעיהו נה, ז). וכן יתנחם על שעבר, שנאמר: "כי אחרי שובי נחמתי" (ירמיהו לא, יט), ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם, שנאמר: "ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו" (הושע יד, ד). וצריך להתודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בלבו.
משנה אבות א׳:י״ז - הטקסט מספריא
שמעון בנו אומר כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה. וכל המרבה דברים מביא חטא:
משנה אבות ב׳:י״ב - הטקסט מספריא
רבי יוסי אומר יהי ממון חברך חביב עליך כשלך. והתקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך. וכל מעשיך יהיו לשם שמים:
שולחן ערוך, אורח חיים רל״א - הטקסט מספריא
אִם אִי אֶפְשָׁר לוֹ לִלְמֹד בְּלֹא שְׁנַת הַצָּהֳרַיִם, יִישַׁן. הַגָּה: וּכְשֶׁנֵּעוֹר מִשְּׁנָתוֹ אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ אֱלֹהַי נְשָׁמָה (בֵּית יוֹסֵף); וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁיִּקְרָא קֹדֶם שֶׁיִּישַׁן: וִיהִי נֹעַם (תְּהִלִּים צ, יז) (כָּל בּוֹ); וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַאֲרִיךְ בָּהּ, שֶׁאָסוּר לִישַׁן בַּיּוֹם יוֹתֵר מִשְּׁנַת הַסוּס שֶׁהוּא שִׁתִּין נִשְׁמֵי, וְאַף בְּזֶה הַמְּעַט לֹא תְּהֵא כַּוָּנָתוֹ לַהֲנָאַת גּוּפוֹ, אֶלָּא לְהַחֲזִיק גּוּפוֹ לַעֲבוֹדַת ה' יִתְבָּרַךְ; וְכֵן בְּכָל מַה שֶּׁיֵּהָנֶה בָּעוֹלָם הַזֶּה, לֹא יְכַוֵּן לַהֲנָאָתוֹ, אֶלָּא לַעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ, כְּדִכְתִּיב: בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָּעֵהוּ (מִשְׁלֵי ג, ו) וְאָמְרוּ חֲכָמִים: כָּל מַעֲשֶׂיךָ יִהְיוּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, שֶׁאֲפִלּוּ דְּבָרִים שֶׁל רְשׁוּת, כְּגוֹן הָאֲכִילָה וְהַשְּׁתִיָּה, וְהַהֲלִיכָה וְהַיְשִׁיבָה, וְהַקִּימָה וְהַתַּשְׁמִישׁ, וְהַשִּׂיחָה וְכָל צָרְכֵי גּוּפְךָ, יִהְיוּ כֻּלָּם לַעֲבוֹדַת בּוֹרְאֲךָ, אוֹ לְדָבָר הַגּוֹרֵם עֲבוֹדָתוֹ, שֶׁאֲפִלּוּ הָיָה צָמֵא וְרָעֵב, אִם אָכַל וְשָׁתָה לַהֲנָאָתוֹ אֵינוֹ מְשֻׁבָּח, אֶלָּא יִתְכַּוֵּן שֶׁיֹּאכַל וְיִשְׁתֶּה כְּפִי חִיּוּתוֹ, לַעֲבֹד אֶת בּוֹרְאוֹ; וְכֵן אֲפִלּוּ לִישֵׁב בְּסוֹד יְשָׁרִים, וְלַעֲמֹד בִּמְקוֹם צַדִּיקִים, וְלֵילֵךְ בַּעֲצַת תְּמִימִים, אִם עָשָׂה לַהֲנָאַת עַצְמוֹ וְהִשְׁלִים חֶפְצוֹ וְתַאֲוָתוֹ, אֵינוֹ מְשֻׁבָּח אֶלָּא אִם כֵּן עָשָׂה לְשֵׁם שָׁמַיִם; וְכֵן בִּשְׁכִיבָה, אֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁבִּזְמַן שֶׁיָּכוֹל לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְווֹת לֹא יִתְגָּרֶה בְּשֵׁנָה לְעַנֵּג עַצְמוֹ, אֶלָּא אֲפִלּוּ בִּזְמַן שֶׁהוּא יָגֵעַ וְצָרִיךְ לִישַׁן כְּדֵי לָנוּחַ מִיְּגִיעָתוֹ, אִם עָשָׂה לַהֲנָאַת גּוּפוֹ אֵינוֹ מְשֻׁבָּח, אֶלָּא יִתְכַּוֵּן לָתֵת שֵׁנָה לְעֵינָיו וּלְגוּפוֹ מְנוּחָה לְצֹרֶךְ הַבְּרִיאוּת שֶׁלֹּא תִּטָּרֵף דַּעְתּוֹ בַּתּוֹרָה מֵחֲמַת מְנִיעַת הַשֵּׁנָה; וְכֵן בְּתַשְׁמִישׁ אֲפִילּוּ בָּעוֹנָה הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה, אִם עָשָׂה לְהַשְׁלִים תַּאֲוָתוֹ אוֹ לַהֲנָאַת גּוּפוֹ הֲרֵי זֶה מְגֻנֶּה, וַאֲפִלּוּ אִם נִתְכַּוֵּן כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ לוֹ בָּנִים שֶׁיְּשַׁמְּשׁוּ אוֹתוֹ וִימַלְּאוּ מְקוֹמוֹ אֵינוֹ מְשֻׁבָּח, אֶלָּא יִתְכַּוֵּן שֶׁיִּהְיוּ לוֹ בָּנִים לַעֲבוֹדַת בּוֹרְאוֹ אוֹ שֶׁיִּתְכַּוֵּן לְקַיֵּם מִצְוַת עוֹנָה כְּאָדָם הַפּוֹרֵעַ חוֹבוֹ; וְכֵן בְּשִׂיחָה, אֲפִלּוּ לְסַפֵּר בְּדִבְרֵי חָכְמָה צָרִיךְ שֶׁתִּהְיֶה כַּוָּנָתוֹ לַעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא אוֹ לְדָבָר הַמֵּבִיא לַעֲבוֹדָתוֹ. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר, חַיָּב אָדָם לָשׂוּם עֵינָיו וְלִבּוֹ עַל דְּרָכָיו וְלִשְׁקֹל כָּל מַעֲשָׂיו בְּמֹאזְנֵי שִׂכְלוֹ, וּכְשֶׁרוֹאֶה דָּבָר שֶׁיָּבִיא לִידֵי עֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ יַעֲשֵׂהוּ, וְאִם לָאו לֹא יַעֲשֵׂהוּ; וּמִי שֶׁנּוֹהֵג כֵּן, עוֹבֵד אֶת בּוֹרְאוֹ תָּמִיד.
בבא בתרא קי״ט א - הטקסט מספריא
לְעוֹלָם בָּתֵּי אָבוֹת קָא חָשֵׁיב, וְהָא קָא מַשְׁמַע לַן – דִּבְנוֹת צְלָפְחָד נָטְלוּ חֵלֶק בְּכוֹרָה; אַלְמָא אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מוּחְזֶקֶת הִיא.
אָמַר מָר: וְהַבָּנִים נָטְלוּ בִּזְכוּת אֲבִי אֲבִיהֶם, וּבִזְכוּת אֲבִי אִמּוֹתֵיהֶן. וְהָתַנְיָא: בִּזְכוּת עַצְמָן! לָא קַשְׁיָא; הָא כְּמַאן דְּאָמַר לְיוֹצְאֵי מִצְרַיִם, הָא כְּמַאן דְּאָמַר לְבָאֵי הָאָרֶץ.
וְאִיבָּעֵית אֵימָא: הָא וְהָא לְבָאֵי הָאָרֶץ, וְלָא קַשְׁיָא; הָא דַּהֲוָה בֶּן עֶשְׂרִים. הָא דְּלָא הֲוָה בֶּן עֶשְׂרִים.
וְשֶׁהָיָה בְּכוֹר נוֹטֵל שְׁנֵי חֲלָקִים. וְאַמַּאי? רָאוּי הוּא, וְאֵין הַבְּכוֹר נוֹטֵל בָּרָאוּי כִּבְמוּחְזָק! אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: בְּיִתְדוֹת אֹהָלִים.
מֵתִיב רַבָּה, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּנוֹת צְלָפְחָד נָטְלוּ אַרְבָּעָה חֲלָקִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּפְּלוּ חַבְלֵי מְנַשֶּׁה עֲשָׂרָה״! אֶלָּא אָמַר רַבָּה: אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מוּחְזֶקֶת הִיא.
מֵיתִיבִי, אָמַר רַבִּי חִידְקָא: שִׁמְעוֹן הַשִּׁקְמוֹנִי הָיָה לִי חָבֵר מִתַּלְמִידֵי רַבִּי עֲקִיבָא, וְכָךְ הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן הַשִּׁקְמוֹנִי אוֹמֵר: יוֹדֵעַ הָיָה מֹשֶׁה רַבֵּינוּ שֶׁבְּנוֹת צְלָפְחָד יוֹרְשׁוֹת הֵן, אֲבָל לֹא הָיָה יוֹדֵעַ אִם נוֹטְלוֹת חֵלֶק בְּכוֹרָה אִם לָאו;
וּרְאוּיָה הָיְתָה פָּרָשַׁת נַחֲלוֹת לִיכָּתֵב עַל יְדֵי מֹשֶׁה, אֶלָּא שֶׁזָּכוּ בְּנוֹת צְלָפְחָד וְנִכְתְּבָה עַל יָדָן.
וְיוֹדֵעַ הָיָה מֹשֶׁה רַבֵּינוּ שֶׁהַמְקוֹשֵׁשׁ בְּמִיתָה – שֶׁנֶּאֱמַר: ״מְחַלְּלֶיהָ מוֹת יוּמָת״, אֲבָל לֹא הָיָה יוֹדֵעַ בְּאֵי זוֹ מִיתָה הוּא יָמוּת; וּרְאוּיָהּ הָיְתָה פָּרָשַׁת מְקוֹשֵׁשׁ שֶׁתִּכָּתֵב עַל יְדֵי מֹשֶׁה, אֶלָּא שֶׁנִּתְחַיֵּיב מְקוֹשֵׁשׁ וְנִכְתְּבָה עַל יָדוֹ. לְלַמֶּדְךָ,
The Gemara answers: Actually, the verse is counting fathers’ houses. And by also counting the inheritance of Zelophehad’s daughters, the verse teaches us this: That the daughters of Zelophehad took the portion of the firstborn due their father. Evidently, Eretz Yisrael is considered already in possession of one who was entitled to his portion of the land, even before the land was assigned. Although a firstborn son does not take a double portion of the property due to his deceased father as he does the property his father possessed, it is considered that Hepher possessed the portion that would eventually be assigned to him, and that Zelophehad was entitled to a double portion.
§ The Gemara continues its discussion of the baraita. The Master says: And the sons of the spies and of the protesters took portions of the land in the merit of their paternal grandfathers and in the merit of their maternal grandfathers if those grandfathers were among those who left Egypt. The Gemara asks: But isn’t it taught in a baraita (Tosefta 7:10): The sons of the spies and of the protesters took portions in their own merit? The Gemara answers: This is not difficult: This baraita, which states they took portions in the merit of their grandfathers, is written in accordance with the opinion of the one who says that Eretz Yisrael was divided among those who left Egypt; and that baraita, which states that they took portions in their own merit, is written in accordance with the opinion of the one who says that Eretz Yisrael was divided among those who entered Eretz Yisrael.
The Gemara suggests another answer. And if you wish, say instead: This baraita and that baraita are written in accordance with the opinion that asserts that Eretz Yisrael was divided among those who entered Eretz Yisrael, and it is not difficult: This baraita is discussing one who was twenty years old when the Jewish people entered Eretz Yisrael, and therefore he took a portion in his own merit, and that baraita is discussing one who was not twenty years old.
§ The mishna teaches: And Zelophehad took an additional portion that he received from Hepher, because he was a firstborn, and a firstborn takes two portions of inheritance from his father. The Gemara asks: But why was he entitled to the double portion of the firstborn? His portion of land is property merely due to Hepher, as Hepher never actually possessed the land, and the halakha is that a firstborn does not take a double portion of property due to the deceased as he does of property the deceased possessed. Rav Yehuda says that Shmuel says: This clause of the mishna is stated with regard to tent pegs and other assorted movable property that Hepher possessed.
Rabba raises an objection from a baraita: Rabbi Yehuda says: The daughters of Zelophehad took four parts, as it is stated: “And ten parts fell to Manasseh” (Joshua 17:5). Clearly, this is referring to portions of land, and not simply movable property. Rather, Rabba says: Eretz Yisrael is considered already in possession of one who was entitled to his portion of inheritance land, even before the land was assigned.
The Gemara raises an objection from a baraita. Rabbi Ḥideka said: Shimon HaShikmoni was my colleague among the students of Rabbi Akiva, and so would Rabbi Shimon HaShikmoni say: Even before turning to God for guidance, Moses our teacher knew that the daughters of Zelophehad were inheritors and that they were entitled to their father’s portion, as well as his share in Hepher’s portion. But he did not know if they were entitled to take a portion of the firstborn of Hepher’s portion or not.
Rabbi Ḥideka continues citing Rabbi Shimon HaShikmoni: And the Torah portion concerning the laws of inheritances was fit to have been written through God initiating a commandment to Moses, without mentioning Zelophehad’s daughters. But by demonstrating their desire for land in Eretz Yisrael the daughters of Zelophehad merited that the portion was written through a response to them.
Rabbi Ḥideka continues citing Rabbi Shimon HaShikmoni: And Moses our teacher similarly knew that the wood gatherer, who gathered wood on Shabbat (see Numbers 15:32–36), was to be punished by death, as it is stated: “Every one that profanes it shall be put to death” (Exodus 31:14), but he did not know by which death penalty the wood gatherer must die. And the Torah portion concerning the punishment of the wood gatherer was fit to have been written through God initiating a commandment to Moses, to teach which form of court-imposed capital punishment is administered to one who violates Shabbat. But the wood gatherer was found guilty, and the portion was written through the incident involving him. This is to teach you
הטקסט של ברכות א ב אינו זמין בספריא.
במדבר רבה י״ח:ד׳ - הטקסט מספריא
וַיִּקַּח קֹרַח, לָקַח טַלִּיתוֹ וְהָלַךְ לִטֹּל עֵצָה מֵאִשְׁתּוֹ, כְּשֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה (במדבר ח, ו ז): קַח אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְטִהַרְתָּ אֹתָם, וְכֹה תַעֲשֶׂה לָהֶם לְטַהֲרָם וגו' וְהֶעֱבִירוּ תַעַר עַל כָּל בְּשָׂרָם, מִיָּד עָשָׂה כֵן לְקֹרַח, הִתְחִיל לַחֲזֹר עַל יִשְׂרָאֵל, לֹא הָיוּ מַכִּירִין אוֹתוֹ, אָמְרוּ לוֹ מִי עָשָׂה לְךָ כָּךְ, אָמַר לָהֶם משֶׁה עָשָׂה בִּי, וְלֹא עוֹד אֶלָּא נְטָלַנִי בְּיָדַי וְרַגְלַי וְהָיוּ מְנִיפִין אוֹתִי וְאוֹמֵר לִי הֲרֵי אַתָּה טָהוֹר, וְהֵבִיא אֶת אַהֲרֹן אָחִיו וְקִשְׁטוֹ כַּכַּלָּה וְהוֹשִׁיבוֹ בְּאֹהֶל מוֹעֵד, מִיָּד הִתְחִילוּ שׂוֹנְאֵי משֶׁה לְהִתְגָּרוֹת בּוֹ אֶת יִשְׂרָאֵל, וְאָמְרוּ משֶׁה מֶלֶךְ, וְאַהֲרֹן אָחִיו כֹּהֵן גָּדוֹל, וּבָנָיו סְגָנֵי כְּהֻנָּה, תְּרוּמָה לַכֹּהֵן, מַעֲשֵׂר לַכֹּהֵן, עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע מַתָּנוֹת לַכֹּהֵן, מִיָּד (במדבר טז, ג): וַיִּקָּהֲלוּ עַל משֶׁה, מִיָּד (במדבר טז, ג): וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם. אָמַר רַבִּי לֵוִי בְּאוֹתָהּ שָׁעָה כִּנֵּס קֹרַח עֲדָתוֹ, וְאָמַר לָהֶם הִרְבֵּיתֶם עָלֵינוּ מַשֹּׂוֹי יוֹתֵר מִשִּׁעְבּוּד מִצְרַיִם, טוֹב לָנוּ תַּחַת מִצְרַיִם מִתַּחַת יֶדְכֶם, וּבִקְּשׁוּ לְסָקְלוֹ, לְפִיכָךְ (במדבר טז, ד): וַיִּשְׁמַע משֶׁה וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו, אָמַר לָהֶם משֶׁה לֹא לִמְלוּכָה אֲנִי מְבַקֵּשׁ וְלֹא לְאַהֲרֹן אָחִי כְּהֻנָּה גְדוֹלָה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טז, יא): וְאַהֲרֹן מַה הוּא כִּי תַלִּינוּ עָלָיו. אָמַר משֶׁה רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם לֹא כָּךְ צִוִּיתָנִי (שמות כח, א): וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ, וַהֲרֵי עוֹמְדִים כְּנֶגְדֵנוּ לְהָרְגֵנוּ, אָמַר (במדבר טז, ה): בֹּקֶר וְיֹדַע ה' אֶת אֲשֶׁר לוֹ, מַהוּ כֵן, אָמַר רַבִּי נָתָן אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִם נִתְקַבְּצוּ כָּל חַרְטֻמֵּי הָעוֹלָם וּבִקְשׁוּ לַהֲפֹךְ אֶת הַבֹּקֶר לְעֶרֶב לֹא יוּכְלוּ, וּכְשֵׁם שֶׁהִבְדַּלְתִּי בֵּין אוֹר לְחשֶׁךְ כֵּן הִבְדַּלְתִּי אַהֲרֹן לְהַקְדִּישׁוֹ בְּקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים. מִיָּד (במדבר טז, יב): וַיִּשְׁלַח משֶׁה לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וַיֹּאמְרוּ לֹא נַעֲלֶה, לֹא נֵלֵךְ וְלֹא נָבוֹא אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא לֹא נַעֲלֶה, (משלי יח, ז): פִּי כְסִיל מְחִתָּה לוֹ פָּתְחוּ פִּיהֶם לְפֻרְעָנוּת, לוֹמַר שֶׁהֵן מֵתִין בִּירִידָה וְלֹא בַעֲלִיָּה, כְּשֵׁם שֶׁאָמְרוּ כָּךְ מֵתוּ (במדבר טז, לג): וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שְׁאֹלָה. אָמַר משֶׁה הוֹאִיל וְלֹא רָצוּ לֵילֵךְ אֶצְלִי אֲנִי אָבוֹא אֶצְלָם אוּלַי יִתְבַּיְשׁוּ וְיַחְזְרוּ בָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טז, כה): וַיָּקָם משֶׁה וַיֵּלֶךְ אֶל דָּתָן וַאֲבִירָם, כְּשֶׁרָאוּ אוֹתוֹ הִתְחִילוּ לְחָרֵף וּלְגַדֵּף, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טז, כז): וְדָתָן וַאֲבִירָם יָצְאוּ נִצָּבִים, וְכִי יוֹשְׁבִין אוֹ כּוֹרְעִים אוֹ נוֹפְלִים יוֹצְאִים בְּנֵי אָדָם, אֶלָּא כְּשֶׁיָּצְאוּ הֵן מְחָרְפִין וּמְגַדְּפִין, נֶאֱמַר כָּאן יְצִיאָה וְהַצָּבָה, וְנֶאֱמַר בְּגָלְיַת הַפְּלִשְׁתִּי יְצִיאָה וְהַצָּבָה, דִּכְתִיב (שמואל א יז, ד טז): וַיֵּצֵא אִישׁ הַבֵּנַיִם וגו' וַיִּגַּשׁ הַפְּלִשְׁתִּי הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב וַיִּתְיַצֵּב אַרְבָּעִים יוֹם, מַה יְּצִיאָה וְהַצָּבָה הָתָם בְּחֵרוּפִין וּבְגִדּוּפִין, אַף כָּאן בְּחֵרוּפִין וּבְגִדּוּפִין, לְפִיכָךְ פָּתַח משֶׁה וְאָמַר (במדבר טז, כט): אִם כְּמוֹת כָּל הָאָדָם יְמֻתוּן אֵלֶּה, (במדבר טז, לב): וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ, בּוֹא וּרְאֵה כַּמָּה קָשָׁה מַחֲלֹקֶת, שֶׁכָּל הָעוֹזֵר בְּמַחֲלֹקֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְאַבֵּד אֶת זִכְרוֹ, שֶׁכָּךְ כְּתִיב (במדבר טז, לה): וְאֵשׁ יָצְאָה מֵאֵת ה' וַתֹּאכַל אֵת הַחֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ. אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה כַּמָּה קָשָׁה הַמַּחֲלֹקֶת שֶׁבֵּית דִּין שֶׁל מַעְלָה אֵין קוֹנְסִים אֶלָּא מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה וּבֵית דִּין שֶׁל מַטָּה מִבֶּן שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה, בְּמַחֲלָקְתּוֹ שֶׁל קֹרַח תִּינוֹקוֹת בֶּן יוֹמָן נִשְׂרְפוּ וְנִבְלְעוּ בִּשְׁאוֹל תַּחְתִּית, דִּכְתִיב (במדבר טז, כז): וּנְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם וְטַפָּם (במדבר טז, לג): וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שְׁאֹלָה, לְכָךְ כְּתִיב: וַיִּקַּח קֹרַח.
מצוטט ב־6 עמודים
אגרות קודש 1
- כרך כו ‹ ט'תתקכה לקו"ש ח"ח ע' 103
תורת מנחם 5
- כ - שנת תשי"ז - חלק שלישי ‹ בס"ד. שיחת ש"פ קרח, מבה"ח תמוז, ה'תשי"ז. לקו"ש ח"ח ע' 102
- מ - שנת תשכ"ד - חלק שלישי ‹ בס"ד. שיחת יום א' פ' קרח, כ"ז סיון, ה'תשכ"ד לקו"ש ח"ח ע' 103
- מ - שנת תשכ"ד - חלק שלישי ‹ בס"ד. שיחת ש"פ קרח, ג' תמוז, ה'תשכ"ד לקו"ש ח"ח ע' 103
- נ - שנת תשכ"ז - חלק שלישי ערוך ‹ בס"ד. שיחת ש"פ קרח, מבה"ח תמוז, ה'תשכ"ז לקו"ש ח"ח ע' 102
- נב - שנת תשכ"ח - חלק שני ‹ שיחת חג הפורים, ה'תשכ"ח לקו"ש ח"ח ע' 102