שיחה ב

80שיחה ב

תזריע

א. "תשב – לשון עכבה"

מן הפסוק "ושלשים יום ושלשת ימים תשב בדמי טהרה בכל קדש לא " תגע... עד מלאת ימי טהרה"¹ מצטט " רש"י את המילה "תשב", ומפרש: "אין תשב² (או "אין לשון ישיבה"³) אלא לשון עכבה, וכמו ותשבו בקדש⁴, וישב באלוני ממרא"⁵.

מבאר רמב"ן⁶, שלפי פירוש רש"י "תשב – לשון עכבה", אמורים הדברים לגבי "בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבוא", והמשמעות של "תשב לשון עכבה" היא, שעליה להימנע מנגיעה בקודש ומביאת המקדש במשך שלושים ושלושה הימים, למרות שהם "ימי טוהר" לגבי בעלה.

לפי זה יש לבאר, שרש"י מביא כהוכחה ל"תשבו לשון עכבה" את " הפסוקים "ותשבו בקדש" ו"וישב באלוני ממרא" – כי לפי פירוש רש"י משמעות המושג "ישיבה"^* שם אינה מלשון "התיישבות", השתקעות,

ב

– כמשמעותו ברוב המקומות, שהרי אז לא היתה מכך הוכחה לפירוש

ישיבה לשון עכבה". ולהיפך:

התיישבות" ו"עכבה" הם ביטויים מנוגדים זה לזה: כאשר אדם מתיישב במקום מסויים כתושב, הרי הוא נמצא שם בקביעות, באופן של התיישבות. ואילו כאשר אדם נמצא במקום מפני גורם המעכבו⁷, הרי הוא נמצא שם באופן הפוך מהתיישבות ומקביעות: הוא היה צריך להימצא במקום אחר, אך נשאר במקום זה מפני עיכוב כלשהו –

אלא מלשון עכבה:

כאשר יצאו ישראל ממצרים, היתה מטרת יציאתם כדי להגיע אל ארץ טובה ורחבה⁸, אל ארץ נושבת⁹. והישארותם במדבר, ובכלל זה בקדש –

ותשבו בקדש", לא היתה בקביעות ובהתיישבות, אלא להיפך¹⁰: הם נשארו רק מפני שסיבות שונות עיכבו אותם מלהגיע אל ארץ ישראל, והם הוכרחו להישאר בקדש.

80כך גם לגבי אברהם אבינו: מיד לאחר שהקדוש־ברוך־הוא הורה לו "קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה" נאמר "וישב באלוני ממרא". הכרחי לומר, שהיה דבר אשר עיכבו שם, והמשמעות של "וישב" שם אינה מלשון התיישבות וקביעות¹¹, אלא "לשון " עכבה": אברהם התעכב מללכת "בארץ לארכה ולרחבה", ונשאר באלוני ממרא.

ב. "עכבה" – אין הכוונה להתיישבות ולקביעות

יש המפרשים¹² ש"עכבה" היא הישארות. כלומר, המילה "תשב" קשורה ל"בדמי טהרה", שהיולדת נשארת במשך ל"ג ימים במצב של " טהרה אף כאשר רואה דם, כאדם הנעשה תושב במקום מסויים, ונמצא שם באופן קבוע, ללא שינויים¹³. לפי זה פירוש המושג "ישיבה" ב"ותשבו " בקדש" וב"וישב באלוני ממרא" הוא –

מ התיישבות, השתקעות.

אך אי אפשר להסביר כך. כי אילו " היה רש"י מתכוון במילה "עכבה" להישארות באופן קבוע ובהתיישבות, הוא לא היה צריך להביא לכך הוכחות, ועל־אחת־כמה־וכמה לא היה מביא הוכחה מ"ותשבו בקדש", אשר בספר דברים: המושג "ישיבה" מלשון התיישבות מופיע פעמים רבות בפרשות הקודמות. יותר מכך: בפעם הראשונה בתורה שבה מופיע המושג

וישב" – "וישב בארץ נוד קדמת עדן"¹⁴, המשמעות היא¹⁵ שקין התיישב¹⁶ בארץ נוד¹⁷, כנאמר בהמשך הפסוק "ויהי בונה עיר".

מכך שרש"י זקוק בכל זאת להוכחות לפירושו "ישיבה לשון עכבה", מובן, שבמילה "עכבה" הוא מתכוון למשמעות הפשוטה של המילה^* – עיכוב ועצירה, וכיון שפירוש זה הוא חידוש, ושונה ממשמעות המושג

ישיבה" בדרך כלל, צריך רש"י להביא 81דוגמא והוכחה לפירוש זה – מ"ותשבו בקדש" ומ"וישב באלוני ממרא"¹⁸.

ג. שתי הוכחות ל"תשב – " לשון עכבה"

אך יש להבין:

א) מדוע זקוק רש"י לשתי הוכחות – "ותשבו בקדש" ו"וישב באלוני ממרא" – ואינו מסתפק באחת מהן?

ב) מדוע מצטט רש"י את הפסוק " "ותשבו בקדש", המופיע בפרשת דברים, לפני הפסוק "וישב באלוני ממרא", המופיע בתורה לפני כן, בפרשת לך לך?

ההסבר לכך הוא: "

אברהם לא נשאר באלוני ממרא מפני גורם מחוצה לו שהכריחו לא ללכת בארץ לארכה ולרחבה, אלא מצד עצמו, ולכן אין זו הוכחה מספקת לכך שישיבה היא עכבה, שהרי ייתכן להסביר כאן את "וישב" גם מלשון התיישבות וקביעות, שהוא התיישב באלוני ממרא, שהרי העיכוב היה מצד עצמו.

לפיכך צריך רש"י להביא גם את

ותשבו בקדש", ששם הכרחי לבאר את המושג "ישיבה" מלשון "עכבה", שהרי הישארותם בקדש היתה ההיפך מרצונם ללכת לארץ ישראל^*, ולכן אי אפשר לבאר שהם התיישבו בקדש בקביעות, והכרחי להסביר זאת רק באופן של עיכוב – שכיון שלא היה

בהעלות הענן", היה בלתי אפשרי שיהיה "יסעו בני ישראל", כי "לא יסעו עד יום העלותו"¹⁹.

רק לאחר שכבר יש הוכחה מ"ותשבו בקדש", שישיבה היא מלשון עכבה, אפשר להבין זאת מ"וישב" שבפסוק

וישב באלוני ממרא".

זהו ההסבר לכך שרש"י אינו מסתפק 82בהוכחה מ"וישב באלוני ממרא". אך עדיין יש להבין: מדוע אין הוא מסתפק בפסוק "ותשבו בקדש"? –

ד. "בדמי טהרה" – " משמעות וחידוש

בהמשך אותו פסוק מצטט רש"י את המילים "בדמי טהרה" ומפרש: "אף־על־פי שרואה, טהורה". לאחר מכן הוא מצטט שוב "בדמי טהרה", ואומר: "לא מפיק ה"א. והוא שם דבר, כמו טוהר".

יש להבין:

א) בפירוש "והוא שם דבר כמו טוהר" מפרש רש"י את המשמעות של " "בדמי טהרה", אך בפירושו "אף־על־פי " שרואה, טהורה" הוא מציין את החידוש שמחדשת התורה במילים "בדמי טהרה". וקשה: מדוע מקדים רש"י לבאר את החידוש שבמילים, אף לפני שהוא מבאר את משמעותן?

ב) לפי הפירוש "והוא שם דבר כמו טוהר", שמשמעות המילים "בדמי טהרה" היא כמו "בדמי טוהר", יוצא, " שלא רק האשה טהורה "אף־על־פי שרואה", אלא גם הדמים טהורים, כי התורה מכנה אותם "דמי טוהר". ומדוע אומר אפוא רש"י ב"דיבור המתחיל" הראשון, שהחידוש ב"בדמי טהרה" הוא " בכך שהאשה "טהורה", "אף־על־פי ד שרואה", הרי יש חידוש גדול הרבה יותר ב"בדמי טהרה" – שאפילו הדמים טהורים?

ה. "מפיק ה"א – שלה"

מיד לאחר פירושו על "בדמי טהרה"

אף לפני שהוא מפרש את "בכל קדש לא תגע" – מצטט רש"י את המילים האחרונות בפסוק "ימי טהרה", ומפרש

מפיק ה"א, ימי טוהר שלה".

ואין מובן:

א) כלל זה, שמילה בעלת מפיק בה"א משמעותה "שלה", כבר ידוע לתלמיד מהפרשות הקודמות, החל מפרשת בראשית²⁰. ומה מחדש עתה רש"י בדבריו ש"טהרה – מפיק ה"א" הוא "טוהר שלה"²¹?

ב) מדוע כותב רש"י את פירושו על

ימי טהרה" מיד לאחר פירושו על

בדמי טהרה" – לפני שהוא מפרש את המילים "בכל קדש לא תגע" שביניהן²²?

83ו. פירוש רש"י על "בכל קדש" ועל "לא תגע"

לאחר מכן מפרש רש"י את המילים "בכל קדש" ו"לא תגע", ואף כאן הוא מציב אותן בסדר שונה: תחילה הוא מצטט את "לא תגע" ומפרש "אזהרה לאוכל²³ כמו ששנויה ביבמות"²⁴, ואחר כך הוא מצטט "בכל קדש" (המופיעות לפני "לא תגע") ומפרש: "לרבות את התרומה".

הסיבה לשינוי הסדר היא²⁵, שהפירוש "לא תגע – אזהרה לאוכל" הוא המחייב את הפירוש "לרבות את התרומה"²⁶:

בהמשך הפסוקים²⁷ נאמר, שלאחר שמסתיימים "ימי טהרה" צריכה האשה להביא קרבן ורק אז היא טהורה. אך האזהרה "בכל קדש לא תגע..." (שבפסוקנו) היא רק "עד מלאת ימי טהרה", כלומר, עד שקיעת החמה של יום הארבעים. מכך מובן, שהאזהרה "בכל קדש לא תגע... עד מלאת ימי טהרה" מוסיפה עוד איסור. כלומר, לאחר מלאת ימי טהרה, לאחר שקיעת החמה, עד שהיא מביאה קרבן טהרתה, היא אסורה רק בחלק מעניני הקודש, ובמשך שלושים ושלושה הימים, עד מלאת ימי טהרה – היא אסורה בדברים נוספים.

ואילו היתה המשמעות של "לא תגע" כפשוטה, שאסור לאשה לנגוע בקודש, אפשר היה להבין שהאיסור "עד מלאת ימי טהרה", בנוסף לאיסור שחל עליה מאוחר יותר, כל עוד לא הביאה קרבן, הוא ב"לא תגע". כלומר, עד שקיעת החמה של יום הארבעים היא אסורה גם בנגיעה בקודש, ולאחר מכן היא אסורה רק באכילת קודש.

אך לאחר שרש"י מפרש "לא תגע – אזהרה לאוכל", שגם "עד מלאת ימי 84טהרה" היא אסורה רק באכילת קודש, הכרחי לבאר "לרבות את התרומה", שהאיסור במשך שלושים ושלושה הימים, בנוסף לאיסורים שלאחר מכן, הוא איסור אכילת התרומה²⁸, כי אחר כך, אף לפני שהביאה את הקרבן, היא אסורה רק באכילת קודש, אך לא באכילת תרומה.

אך יש להבין:

מנין אכן מסיק רש"י ש"לא תגע" היא "אזהרה לאוכל", ומשום כך הכרחי לבאר "לרבות את התרומה". והרי, המשמעות הפשוטה של "לא תגע" היא, שהיא לא תגע, ומדוע הכרחי²⁹, בדרך הפשט, לבאר את המילה "תגע" שלא כפשוטה³⁰?

ז. מנין שצריך להמתין עד ל"כפרת טהרתה"

לאחר דברי רש"י "לרבות את התרומה", הוא מוסיף: "לפי שזו טבולת יום ארוך, שטבלה לסוף שבעה ואין שמשה מעריב לטהרה עד שקיעת החמה של יום ארבעים שלמחר תביא את כפרת טהרתה" – שאיסורה לאכול תרומה במשך שלושים ושלושה הימים אינו מפני שטומאת הלידה לגבי קודש ומקדש נמשכת ארבעים יום, אלא מפני שחובתה להקריב "כפרת טהרתה", שאפשר לקיימה רק למחרת יום הארבעים, גורמת לכך ש"הערב שמש" שלה, המטהר לצורך אכילת תרומה³¹, חל רק בשקיעת החמה של יום הארבעים. (ואילו לא היתה מחוסרת כפרה, מותר היה לה לאכול תרומה מיד לאחר "הערב שמש" של היום השביעי).

יש להבין: בפשטות יוצא, שאסור ליולדת לאכול תרומה "עד מלאת ימי טהרה" משום שטומאת הלידה לגבי קודש ומקדש כשלעצמה נמשכת 85ארבעים יום, אף אילו לא תחוייב בקרבן, בדומה לטומאת שבעת הימים כלפי בעלה, אשר "כימי נדת דותה", למרות שהנדה אינה צריכה להביא קרבן. מנין מסיק רש"י שאיסור אכילת תרומה במשך שלושים ושלושה הימים " נובע מכך שצריך להמתין עד אשר "למחר תביא את כפרת טהרתה"³²?

ח. "בדמי טהרה" קשור ל"תשב"

ההסבר לכל האמור לעיל הוא:

מכך שמיד לאחר המילה "תשב" נאמר "בדמי טהרה" מוכח, שהמילה " "תשב (לשון עכבה)" אינה קשורה רק ל"בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא", אלא גם למילים "בדמי טהרה" הכתובות בסמוך ל"תשב".

על כך מפרש רש"י "בדמי טהרה – אף־על־פי שרואה, טהורה". בכך אין רש"י מתכוון לבאר את החידוש שבמילים "בדמי טהרה" כשלעצמן, אלא את הקשר ביניהן אל הנאמר לפני כן "תשב", שהיא (היולדת, אשר עליה נאמר "תשב") מעוכבת מלהיטמא על ידי ראיה, ונשארת "טהורה".

ולאחר מכן, ב"דיבור המתחיל" השני, מפרש רש"י ומבאר את המילים

בדמי טהרה" כשלעצמן: "והוא שם דבר כמו טוהר". כלומר, גם הדמים עצמם טהורים.

ט. עכבה – גם כאשר הגורם לשינוי קיים רק בכללות

אך עקב הפירוש "והוא שם דבר כמו טוהר" מתעורר קושי על המשמעות של

תשב לשון עכבה":

הביטוי "עכבה" – עיכוב מלהיכנס למקום או למצב מסויים – מתאים כאשר יש דבר הגורם לכניסה למצב זה, ובכל זאת חל עיכוב ונשארים במצב הקודם. אך כאשר מתבטל הגורם המוביל למצב החדש, אין מתאים, לכאורה, הביטוי "עכבה" לגבי הישארות במצב הקודם: אין צורך ב"התעכבות" מיוחדת, שהרי אינו קיים הגורם המחייב יציאה ממצב אחד וכניסה למצב האחר.

ובעניננו: אילו היה הדם טמא, ובכל זאת אין בכוחו לטמא, והיולדת נשארת טהורה, היה מתאים הביטוי "תשב – לשון עכבה" לגבי היולדת, שהיא מתעכבת מלהיטמא אף מהדמים הטמאים. אך כיון שבמשך שלושים ושלושת הימים הדמים טהורים, אין מתאים, לכאורה, לומר, שהיולדת 86"מתעכבת" מלהיטמא, שהרי אין שום גורם שיטמא אותה?

קושי זה מיישב רש"י בצטטו בפירושו "אין תשב אלא לשון עכבה" את הפסוק⁵ "וישב באלוני ממרא":

"

מכך שאברהם נשאר זמן מה באלוני ממרא ולא קיים את הציווי "קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה" מיד, כפי שקיים את שאר הציוויים בזריזות³³, מובן, שמסיבה כלשהי הוא היה צריך לדחות קיום ציווי זה לזמן מאוחר יותר³⁴.

מכך שבכל זאת נאמר גם שם "וישב – לשון עכבה", הרי זאת הוכחה, שכאשר יש אפילו פרט כלשהו שמצד עצמו הוא מוביל למצב אחר, אפילו כאשר במצב הנוכחי אין הדבר קיים בפועל – מתאים הביטוי "ישיבה", "עכבה".

וכך גם בעניננו: כיון שראיית דמים בדרך כלל גורמת לטומאה, מתאים כאן הביטוי "תשב (לשון עכבה) בדמי טהרה", למרות שבשלושים ושלושה ימים אלו הדמים טהורים.

י. עיכוב – מפני חובת הקרבן

כיון ש"עיכוב" מתאים דוקא כאשר יש גורם המוביל למצב חדש, ובכל זאת מתעכבים ונשארים במצב הקודם, צריך היה, לכאורה, להסביר, שהביטוי

תשב (לשון עכבה)" קשור רק ל"בדמי טהרה", משום שלגבי טהרת האשה לבעלה היא מעוכבת מלהיטמא על ידי ראייתה, כדלעיל, אך אינו קשור לטומאתה לקודש ולמקדש, כי בענין זה שלושים ושלושה הימים הם ימי טומאה³⁵, כפי שהוסבר לעיל בסעיף ז', שבפשטות צריך היה לומר, שטומאת הלידה לגבי קודש ומקדש נמשכת ארבעים יום.

בכך מחדש רש"י "ימי טהרה – מפיק ה"א, ימי טוהר שלה". כלומר³⁶, ימים אלו הם "ימי טוהר" שלה סתם, ללא הגבלות, לגבי כל הפרטים, גם לגבי הקודש והמקדש³⁷. והדין "בכל קדש 87לא תגע ואל המקדש לא תבא עד מלאת ימי טהרה" נובע מגורם צדדי שאינו מאפשר את היטהרותה למעשה, כך שתוכל לנגוע בקודש ולבוא אל המקדש.

לפיכך מסיים רש"י את דבריו ב"דיבור המתחיל" "בכל קדש" בדבריו "לפי שזו טבולת יום ארוך... שלמחר תביא כפרת טהרתה": כשם שטומאתה לגבי אכילת קדשים לאחר מלאת ימי טהרה – לפני שהיא מביאה את הקרבן, נובעת מכך שחובתה בקרבן מונעת את היטהרותה לאכילת קדשים, על־אף שמצד עצמה אין היא טמאה³⁸, כך גם טומאתה לאכילת תרומה בשלושים ושלושת הימים אינה מפני שהיא טמאה מצד עצמה, אלא מפני שחובתה להביא כפרת טהרתה אינה מאפשרת ש"הערב שמש" שלפני יום הארבעים יטהר אותה לאכילת תרומה³⁹.

יא. "לא תגע – אזהרה לאוכל"

לפי זה יובן מדוע צריך רש"י לבאר ש"לא תגע" היא "אזהרה לאוכל", ומדוע הוא מביא פירוש זה לאחר פירושו "ימי טהרה – ימי טוהר שלה":

אילו היה מבאר, שלגבי קודש ומקדש היא טמאה ארבעים יום, אפשר היה להבין את האיסור "לא תגע" כפשוטו, שאסור לה לנגוע בקודש. כי על־אף שאיננו מוצאים שהטמא אסור 88בנגיעת קודש, אפשר היה לומר, שטומאת הלידה חמורה יותר משאר הטומאות, והכוונה של "לא תגע" היא כפשוטו⁴⁰.

אך לאחר שרש"י מפרש, ששלושים ושלושת הימים הם "ימי טוהר שלה", והאיסור "בכל קדש..." נובע רק מסיבה אחרת, כפי שמבאר רש"י בהמשך ש"הבאת כפרת טהרתה" מביאה לידי היותה טבולת יום, אי אפשר לומר שה"עכבה" בימי הטוהר תהיה גם מנגיעה בקודש, כאשר אפילו ו בהיותה טמאה ממש⁴¹ מותר הדבר⁴². לפיכך מסביר רש"י שזוהי "אזהרה לאוכל"⁴³.

יב. "ישיבה" למעלה – עכבה

מ"יינה של תורה" שבפירוש רש"י זה:

מדברי רש"י "אין לשון ישיבה אלא לשון עכבה" מובן, שאין זה עוד פירוש ל"ישיבה", שבנוסף לשני הפירושים הידועים למושג ישיבה: "לשבת"

"ולהתיישב", יש אפשרות שלישית, אלא רש"י מחדש שכל "ישיבה" היא מלשון עכבה. כלומר, גם כשהמשמעות היא "לשבת" וגם כשהמשמעות היא

להתיישב" – הרי יש כאן משמעות של

עכבה".

89ההסבר לכך הוא:

ב"ישיבה" לאמיתתה, במקורה, כלומר, ב"ישיבה" למעלה

– שהרי כל דבר למטה נובע מהמקור ומהשורש שלמעלה, "שנשתלשלו מהן"⁴⁴, כפי שמפרשים חז"ל⁴⁵ את הפסוק "תשים משטרו בארץ" ו"גבוה על גבוה שומר וגבוהים עליהם"⁴⁶. ואף למעלה מזה, עד הקב"ה כביכול, אשר "מאמיתת הימצאו" קיימים "כל הנמצאים"⁴⁷, שבשמים ובארץ ובמה שביניהם – אנו מוצאים כביכול, את הביטוי "ישיבה", והרי אין לו דמות הגוף ולא גוף⁴⁸ –

על כך מביא אדמו"ר הצמח צדק⁴⁹, אשר יום ההילולא שלו⁵⁰ חל בחודש – זה, שני ביאורים: הסבר אחד – שישיבה היא ירידה והשפלה, כשם שכאשר אדם כאן למטה יושב, להבדיל, הוא נמוך יותר מהיותו בעמידה. ולפי זה, הישיבה היא בבחינת אור ה"ממלא" – היורד ונשפל להחיות את העולמות. הסבר אחר הוא מביא מדברי הרמב"ם⁵¹, שישיבה מצביעה על העדר שינוי. ולפי זה זוהי בחינת אור ה"סובב" שמעל לעולמות, שעל דרגה זו נאמר "אני הוי' לא שניתי".

שני ביאורים אלו תואמים לשתי המשמעויות של "ישיבה" בדרך כלל: הפירוש של ירידה והשפלה קשור לישיבה במובן של "לשבת", כאדם המשפיל את קומתו. והפירוש של ירידה כהעדר שינוי קשור למשמעות של "להתיישב" – קביעות, כדלעיל בסעיף ב'.

וכאן מחדש רש"י, ש"אין לשון ישיבה אלא לשון עכבה", שכל ישיבה

הן בדרגת אור הממלא והן בדרגת אור הסובב – היא עכבה. כביאורו הידוע של הרבי (מהורש"ב) נ"ע⁵², (אשר יום ההילולא שלו, ב' ניסן⁵³, חל בשבוע זה), שענין האור בכלל, אפילו אור שלפני הצמצום (בדרגה אמיתית של "לא שניתי"), בא על ידי עכבה.

יג. שני אופנים של "עכבה"

אמנם, גם אור הסובב ("ישיבה" במשמעות של "העדר שינוי") קשור לעכבה, אך עכבה זו אינה דומה לעכבה 90שעל ידה נמשך אור הממלא ("ישיבה" במשמעות של "ירידה והשפלה"):

אור הממלא בא על ידי הקדמת הצמצום, אשר צמצום והתעלמות הם ההיפך מגילוי, ואילו העכבה באור הסובב, שהוא, באופן כללי, האור שלפני הצמצום, אינה צמצום והתעלמות, אלא כיון שגילוי אור עצמותו ית' הוא ברצון (אותיות צנור⁵⁴) ולא בהכרח ח"ו, הרי זו העכבה. כפי שמבאר הרבי (מהורש"ב) נ"ע בהרחבה⁵².

לשני אופנים אלו של עכבה רומז רש"י בציטוט שני הפסוקים "ותשבו בקדש" ו"וישב באלוני ממרא": העכבה של "ותשבו בקדש", שהיתה מתוך הכרח ולהיפך מרצונם ללכת לארץ ישראל, כדלעיל בסעיף ג', רומזת לעכבה של גילוי אור הממלא – צמצום, היפך הגילוי, כדלעיל. והעכבה של "וישב באלוני ממרא", שהיתה ברצונו של אברהם, כדלעיל שם, רומזת לעכבה, לרצון, שעל ידי זה בא גילוי האור שלפני הצמצום.

יד. הגורם – הצמצום

זהו הטעם, בפנימיות הענינים, לכך שרש"י מביא את הפסוק "ותשבו בקדש" לפני "וישב באלוני ממרא",

למרות שהעכבה בשביל גילוי האור שלפני הצמצום, הרמוזה ב"וישב באלוני ממרא", באה לפני הצמצום הרמוז ב"ותשבו בקדש",

כי הגורם לגילוי האור שלפני הצמצום, וממילא, גם הגורם לרצון לגילוי, הוא הצמצום, כפי שכ"ק מו"ח אדמו"ר (אשר ביום ב' ניסן התמנה לנשיא⁵⁵) מבאר בהרחבה⁵⁶ שהתכלית בגילוי האור שלפני הצמצום, וכן בגילוי האור ה"בלי גבול", היא כדי שהוא יוכל להתעלם על ידי הצמצום.

טו. צמצום ואתהפכא

מהי המעלה והתכלית שבצמצום? – ידוע⁵⁷, שזאת כדי שישראל יוכלו על ידי עבודתם בתורה ובמצוות להפוך את חושך הצמצום לאור ולגילוי – אתהפכא חשוכא לנהורא⁵⁸,

אך כדי שיוכלו להפוך את החושך לאור, צריך היהודי לעורר בתוכו את התוקף שלא להיבהל מהעלמות ומהסתרים, ועל ידי זה אפשר להגיע 91לדרגה הנעלית – הפיכת החושך עצמו לאור⁵⁹.

לכך רומז רש"י בשני פירושיו על "בדמי טהרה": בתחילה צריך להיות "אף־על־פי שרואה, טהורה" – שהאדם לא יתחשב ב"דם" שרואה, והוא יהיה טהור. ועל ידי כך הוא מגיע לדרגה גבוהה יותר – "והוא שם דבר כמו טוהר", שהופכים את הדם עצמו, שגם הוא יהיה טהור.

טז. העבודה מביאה לגאולה

העבודה הרוחנית של "בדמי טהרה", בשני האופנים שלעיל, אשר עושים ישראל בזמן הגלות, כאשר נמצאים במצב של "טבולת יום ארוך", וממילא "בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא",

מביאה לידי "למחר תביא את כפרת טהרתה", לגילוי שלעתיד לבוא, אשר עליו נאמר⁶⁰ "ולמחר לקבל שכרם", שמגיע על ידי "היום לעשותם"⁶¹, שאז תהיה עבודת הקרבנות – "תביא את כפרת טהרתה", באופן נעלה יותר מאשר היה בזמן הבית – "ושם (דוקא) נעשה לפניך כמצות רצונך"⁶², בבית המקדש השלישי אשר יתגלה⁶³ על ידי משיח צדקנו, בקרוב ממש.