שיחה א

74שיחה א

תזריע

א. "תזריע" Ð תורת אדם

כבר הוסבר פעמים רבות¹, ששמות " הפרשות בתורה אינן רק סימן לזיהוי הפרשה, להבחין בין פרשה לחברתה, אלא כל שם, כמו באופן כללי "השמות² שנקראים בהם בלשון הקודש", מבטא ומביע את תוכן הפרשה.

לפיכך רואים שכמה פרשות אינן " נקראות במלה הראשונה שבהן, אלא במלה מאוחרת יותר, כי דוקא מלה זו מבטאת את תוכן הפרשה^*.

כך הוא גם לגבי פרשתנו, שאינה נקראת (עתה³) בשם "אשה", למרות שזוהי המלה הראשונה בפרשה לאחר הפתיחה הכללית: "וידבר.. לאמר", אלא בשם "תזריע".

יש להבין מהי המשמעות המיוחדת של המלה "תזריע"⁴, המכילה בתוכה את תוכן הפרשה כולה?

יותר מכך יש להבין: על המלים

אשה כי תזריע" מביא רש"י בפירושו על התורה ממדרש רבה⁵: "אמר ר' שמלאי כשם שיצירתו של אדם אחר כל בהמה חיה ועוף במעשה בראשית, כך תורתו נתפרשה אחר תורת בהמה חיה ועוף". מכך מובן, שהחידוש שבפרשתנו לעומת הענינים שבפרשה הקודמת הוא, ששם נתפרשה תורת

בהמה חיה ועוף", ובפרשתנו – תורת אדם.

וכיון שכך, יוצא, שהמלה "אשה" אינה תחילת הפרשה בלבד, אלא היא מבטאת את תוכנה – תורת אדם, ואם כך, מדוע אכן אין הפרשה נקראת בשם "אשה", אלא בשם "תזריע"?

הכרחי לומר, שהמעלה של "תורת האדם" – שזהו תוכנה של הפרשה – מתבטאת במלה "תזריע".

ב. הסיבה לבריאת האדם בסוף ולפירוט תורתו בסוף

מלשון מאמר חז"ל שהוזכר לעיל –

כשם שיצירתו... כך תורתו.." מוכח, ש"תורתו (של אדם) נתפרשה אחר תורת בהמה חיה ועוף" לא מפני שנברא אחרון – שהרי אז, היה נאמר 75"מפני שיצירתו..."⁶. אלא מכך שנאמר "כשם שיצירתו..", מוכח, שתורה זו מופיעה בסוף, מפני אותה סיבה שיצירתו היתה בסוף.

לגבי הסיבה לבריאת האדם בסוף נאמר בדברי המדרש עצמם כאן⁷: שאם לא יתנהג האדם כראוי, "אומרים לו: יתוש קדמך, שלשול קדמך" (או כדברי הגמרא⁸ "שלא יהיו המינים אומרים שותף היה לו להקדוש־ברוך־הוא במעשה בראשית"; "כדי שייכנס למצוה מיד"; "כדי שייכנס לסעודה מיד").

לכן שואלים המפרשים⁹, שהרי, כל " הסיבות הללו מתאימות, לכאורה, רק לגבי יצירתו, אך לא לגבי תורתו. ומדוע נאמר במדרש "כשם (ולא "מפני") שיצירתו... כך תורתו..."?

ההסבר לכך הוא: אדמו"ר הזקן מבאר בספר התניא¹⁰, שנחיתותו של האדם לעומת כל שאר הנבראים, ואפילו לעומת בעלי החיים הטמאים, ואפילו לעומת היתוש, אינה רק כשהוא עובר עבירה בפועל, כפשטות דברי המדרש שלעיל, אלא אף מפני שהוא "יכול להתאוות לדברים האסורים": בכך בלבד הוא כבר "גרוע ומשוקץ ומתועב יותר מבעלי חיים הטמאים ושקצים ורמשים", כי כל אלו, לא זו בלבד שאינם חוטאים בפועל, אלא "אינם¹¹ יכולים לעבור כלל על רצונו יתברך".

ולפי זה יובן מאמר חז"ל שלעיל

כשם שיצירתו... כך תורתו...", כי נחיתותו זו של האדם אשר יכול להתאוות לענין שהוא "נגד רצונו יתברך" – בדיוק כשם שזוהי הסיבה לבריאתו "אחר כל בהמה חיה ועוף", כך היא גם הסיבה לענין ש"תורתו נתפרשה אחר תורת בהמה חיה ועוף", כפי שיוסבר להלן.

ג. סדר הלימוד: מן הקל אל הכבד

הסדר שבו היהודי מתחיל ולומד תורה הוא מן הקל אל הכבד. הן בתוכן הלימוד: "בן¹² חמש למקרא בן עשר למשנה...", ובדירוג זה עצמו:

ילמד¹³ אדם תורה ואחר כך יהגה 76(יעיין... להקשות וכו')", והן באופן הלימוד: אין מתחילים מיד בלימוד התורה לשמה בדרגה הנעלית ביותר, כ"דוד (אשר) היה מחבר תורה שלמעלה בהקדוש־ברוך־הוא"¹⁴, אלא כפסק חז"ל¹⁵: "מעיקרא כי עביד אינש (=בתחילה כאשר פועל האדם) אדעתא דנפשי' קא עביד (=למען עצמו הוא עושה)".

(בנתינת התורה הסדר הוא, להיפך: בתחילה הדרגה הגבוהה, ואחר כך הנמוכה. כפי הסדר המופיע בפסוק¹⁶: "ואהיה אצלו שעשועים", ורק לאחר מכן "ושעשועי את בני אדם". וכך הוא הסדר בהמשכת התורה מלמעלה למטה¹⁷. אך בלימוד ובעבודת האדם, הסדר הוא מלמטה למעלה, מן הקל אל הכבד).

וכשם שסדר הלימוד בתורה בכלל הוא מלמטה למעלה, כך הוא גם הסדר בלימוד הפרשיות: בתחילה מופיעים הענינים הקלים, ורק לאחר מכן הענינים הקשים. ולכן "תורתו (של אדם) נתפרשה אחר תורת בהמה חיה ועוף", כי הבירור – "להבדיל בין הטמא ובין הטהור"¹⁸ – של בהמה חיה ועוף, הרי כיון ש"אינם יכולים לעבור כלל על רצונו יתברך", הרי ה"בירור" שלהם קל יותר מה"בירור" של האדם.

לפי הסבר זה מובן, ששיטתו של ר' שמלאי, שהיווצרותו של האדם בסוף אינה מפני מעלתו – "כדי שייכנס לסעודה מיד" – שהרי אז לא היה זה הסבר לכך שתורתו נתפרשה אחר תורת בהמה וכו',

[ואדרבה: אם האדם נעלה יותר, הרי זיכוכו קל יותר, ו"תורתו" היתה צריכה להתפרש לפני תורת הבהמה וכו'],

אלא להיפך: מפני חסרונו – מפני היותו נוצר מחומר גס, הנוטה לרע וכדומה יותר מבעלי החיים¹⁹, וקשה יותר לזככו, כדלעיל.

ד. מעלות האדם מלמעלה או על ידי יגיעה

לפי האמור לעיל יובן הקשר שבין המאמר "כשם שיצירתו... כך תורתו..." לבין בעל המאמר – ר' שמלאי²⁰:

77מעלתו של דבר יכולה להיווצר בשני אופנים: א) מלמעלה – הן מעצם היוולדו, או שהיא ניתנת במתנה לאחר היווצרותו, אך אין עמלים לשם כך, ב) על ידי יגיעה: עמלים כדי להשיג זאת.

בכל אחד משני אופנים אלו יש יתרון מיוחד: באופן הראשון יש יתרון, שהמעלות אינן מוגבלות: כיון שהן מלמעלה, אין להן הגבלות, בשונה ממעלות המגיעות על־ידי עבודה.

מצד שני, יש יתרון במעלות המושגות על־ידי עבודת האדם, בכך שהן בפנימיותו: מעלות המתקבלות כמתנה מלמעלה או נמצאות אצל האדם ממולדתו, הרי כיוון שהמקבל לא טרח עבורן, ייתכן שאין הוא כלי מתאים עבורן, ואין הן קשורות לפנימיותו. לעומת זאת, המעלות שהוא יגע בהם, קשורות אליו, וחודרות לפנימיותו²¹.

וזהו ההבדל בין שני הטעמים לבריאת האדם בסיום הבריאה: לגבי המעלות הניתנות כמתנה מלמעלה – הרי האדם נעלה בדרגתו על שאר הנבראים מיד בהיוולדו, עוד לפני שהתחיל לעמול: יש בו נפש אלקית שהיא חלק אלקה ממעל ממש²². אמנם, הוא עלול ח"ו למרוד בקונו מאוחר יותר – חסרון נורא שאין לשום נברא אחר – אך אין הוא מאבד בכך את מעלתו המולדת, מעלת נשמתו, כי גם בשעת החטא היא באמנה אתו יתברך²³.

אך לגבי המעלות הנובעות מעבודת האדם, הרי בהן אין האדם נעלה משאר הנבראים בתחילת יצירתו. ואדרבה, מה שגלוי בו הוא האפשרות שיחטא, כי מעלת נשמתו היא עדיין בהעלם, וצריכה להתגלות רק על ידי עבודתו. לפי זה מובן, שהטעם לבריאתו בסוף הוא כדי שיאמרו לו: "יתוש קדמך".

ה. ר' שמלאי: מעלות על ידי יגיעה

וזהו הקשר של המאמר "כשם שיצירתו..." – המסביר את הסיבה לבריאת האדם באחרונה מפני חסרונו – לר' שמלאי:

ר' שמלאי לא היה מיוחס, עד כדי כך שרבי יוחנן נמנע מללמוד עמו ספר יוחסין²⁴. לפיכך היתה דרכו, שצריך לעמול על כל דבר, ולכן מתאים לו לומר, שהמעלה היא כזו שיש להתייגע כדי להשיגה. לכן הוא סובר, שהסיבה ל"יצירתו של אדם אחר כל בהמה חיה ועוף" היא מפני "יתוש קדמך"²⁵:

78מעלתו תושג מאוחר יותר, כאשר הוא מתייגע, כדלהלן.

לפי זה יובן מדוע הפרשה העוסקת ב"תורת האדם" נקראת "תזריע", כי המלה "תזריע", בלשון נקבה, מצביעה על יגיעה²⁶, כנאמר בלקוטי תורה²⁷, שהענין של "איש מזריע תחילה" רומז לאתערותא דלעילא, מתנה מלמעלה. ואילו "אשה כי תזריע" זוהי אתערותא דלתתא – עבודת האדם, והמעלות המושגות על ידי כך אינן נתונות במתנה, אלא מעלות שהושגו בעמל.

ו. להגיע למעלה דוקא ממקום נמוך

ביתר עומק:

לפי הכלל "סוף מעשה במחשבה תחילה"²⁸, מובן שלפי כל הטעמים (ואף לפי הטעם שהאדם נוצר באחרונה מפני "יתוש קדמך") הכרחי לומר, שהאדם נברא אחרון מפני מעלתו²⁹ – היותו תכלית הבריאה כולה.

אך ההבדל בין השיטות השונות הוא: לפי הטעם "כדי שייכנס לסעודה מיד" וכדומה, יש לאדם מצד עצמו, מיד עם בריאתו, מעלה על פני כל הנבראים, כי מעלת נשמתו קיימת בו תמיד, כדלעיל בסעיף ד'. ואילו לפי הטעם "יתוש קדמך" הרי מצד עצמו הוא נחות מכל הנבראים, מפני שגופו הוא מחומר "גס" ונחות ביותר. והעובדא שדוקא הוא (אף מצד הגוף) עלה במחשבה תחילה, היא מפני המעלה שיגיע אליה רק באמצעות יגיעתו³⁰.

79והמעלה שיגיע אליה על ידי עבודתו קשורה לעצם העובדה שמצד גופו הוא נחות מכל הנבראים:

מצד עצם היות גוף האדם מחומר נחות אף מיתוש, הרי כאשר הוא משיג את זאת, שאדם שנוצר מן האדמה יהיה אדם מלשון "אדמה לעליון"³¹, הרי הוא מחדש מציאות חדשה³². ועל ידי כך מתגלה אצלו כוח עצמותו ית', שרק בכוח זה אפשר לחדש יש מאין³³.

ז. "תזריע": מעלת היגיעה

לפי זה יש לומר, שהשם "תזריע" אינו מבטא רק את מהות העבודה, כדלעיל בסוף סעיף ה', אלא אף את מעלת העבודה:

ידוע³⁴, שההולדה היא חידוש יש מאין, אך ההתחדשות אינה בעצם ההולדה, אלא ב"תזריע": ההולדה היא רק גילוי ההעלם, כי אף לפני ההולדה כבר קיים העובר בהעלם, ועל ידי הלידה הוא רק מתגלה. אך ההתחדשות כבר התרחשה ב"תזריע" ובאמצעות ההולדה מגלים שההזרעה היתה כראוי.

ולכן נקראת הפרשה בשם "תזריע", כי במלה זו מתבטאת המעלה המושגת באמצעות יגיעה, כדלעיל.