שיחה ב
65שיחה ב
שמיני
א. "בין הטמא ובין הטהור..."
בפסוק האחרון שבפרשתנו נאמר: "להבדיל בין הטמא ובין הטהור ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל".
ב"דיבור המתחיל" השני מצטט רש"י את המלים "בין הטמא ובין הטהור", ומפרש1: "צריך לומר בין חמור לפרה2, והלא כבר מפורשים* הם, אלא בין טמאה לך לטהורה לך, בין נשחט חציו של קנה לנשחט רובו".
לאחר מכן מצטט רש"י את המלים "ובין החיה הנאכלת", ואומר1: "צריך לומר בין צבי לערוד, והלא כבר מפורשים הם, אלא בין שנולדו בה
ב סימני טריפה כשרה, לנולדו בה סימני טריפה פסולה".
יש להבין:
א) בין הבהמות והחיות הטהורות, המותרות לאכילה, וכן בין הבהמות והחיות הטמאות, אשר אותן "לא תאכל", יש סוגים רבים, מלבד החמור והפרה, הצבי והערוד. מדוע, אפוא, אומר רש"י, שהכוונה היא דוקא לארבעה סוגים אלו? אמנם, פירוש רש"י זה לקוח ממדרש "תורת כהנים" על הפסוק, אך, כפי שכבר הוסבר פעמים רבות, רש"י מצטט מפירושי חז"ל רק את הדברים הקשורים להבנת פשוטו של מקרא, ובניסוח הנחוץ לשם כך3.
ב) אף אם הכוונה לארבעה סוגים אלו, מנין נלמד, שבתחילת הפסוק –
בין הטמא ובין הטהור" – הכוונה היא
"בין חמור לפרה", ובהמשך הפסוק –
בין החיה הנאכלת..." – הכוונה היא
"בין צבי לערוד'. מהי המשמעות בכך ש'טמא' ו'טהור' הם חמור ופרה, ואילו נאכלת' ו'לא תאכל' הם צבי וערוד?
ג) אותה שאלה מתעוררת על מסקנתו של רש"י, שהחלק הראשון של הפסוק עוסק ב"נשחט חציו של 65קנה...", ואילו החלק השני – ב"נולדו בה סימני טריפה...": כיצד רואים במלים "בין הטמא...", שהכוונה היא " להבדל "בין נשחט חציו של קנה...", והיכן רואים שבמלים "בין החיה הנאכלת..." מדובר על "נולדו בה סימני טריפה..."?
ב. בתחילת הפסוק: בהמה,
בהמשך הפסוק: חיה
ההסבר לכך הוא:
בחלקו הראשון של הפסוק נאמר "בין הטמא ובין הטהור", בלי להזכיר את המלה "חיה", המופיעה רק בחלקו השני של הפסוק. מכך מובן, שהחלק השני של הפסוק עוסק בחיות, ואילו בחלק הראשון מדובר על המצוי – דיבר הכתוב בהווה – בהמות.
אמנם, "בהמה בכלל חיה"4, אך אין הכוונה שבכל מקום נכללת במלה "חיה" גם הבהמה, אלא שהמלה "חיה" מתאימה להיאמר גם על מין הבהמה, " במקום שהכרחי להסביר כך. אך במקום שאפשרי להבין שהכוונה היא רק לסוג של "חיה" ולא ל"בהמה", אין הבהמה נכללת במלה "חיה5".
וכך גם בפסוקנו יש להסביר, שבמלה "חיה" הכוונה היא דוקא לסוג החיה. כי אילו היתה מלה זו כוללת כאן גם את מין הבהמה, צריכה היתה המלה
חיה" להופיע בתחילת הפסוק.
לפיכך כותב רש"י, שבחלקו הראשון של הפסוק יש לפרש "בין חמור לפרה": שני סוגים של בהמה, ואילו בחלקו השני של הפסוק יש לפרש "בין צבי לערוד": שני סוגים של חיה.
ג. "להבדיל" דוקא בין סוגים דומים
מובן בפשטות, מדוע נבחרו דוקא ארבעה סוגים אלו – חמור ופרה, צבי וערוד:
לשון הפסוק "להבדיל..." מתאימה דוקא כאשר יש דמיון מסויים בין הדברים שרוצים להבחין ביניהם, כי בין דברים השונים לחלוטין, אינה נדרשת הבדלה, כדברי רש"י*: "שהרי מובדלין וניכרין הם".
מכך מובן בפשטות, שהביטוי
להבדיל" – הן בין בהמה טמאה לטהורה (בחלק הראשון של הפסוק) והן בין החיה הנאכלת לאשר לא תאכל (בחלק השני של הפסוק) – מתאים להיאמר לגבי בהמות וחיות שיש ביניהן דמיון. ומשום כך מורה התורה, שיש להבדיל ביניהן.
לפיכך יש לומר, שכדוגמא צריכה להיות בהמה (וחיה) טהורה, אשר יש בהמה (וחיה) טמאה הדומה לה מאד. ואם יש רבות כאלו, צריכה הדוגמא להיות מהמצויה ביותר – "בהווה".
66כאשר מדובר על הבדלה בין סוגי בהמה הדומים זה לזה, ולמרות זאת האחד טמא והאחר טהור, הרי הדוגמא המתאימה לכך היא ההבדלה בין חמור לפרה: אלה הן הבהמות המצויות ביותר6, ויש ביניהן דמיון מסויים, ולפיכך מחליפים ביניהן, כנאמר במשנה7: "המחליף פרה בחמור" – המשנה נוקטת במציאות זו, כי "דיברו חכמים בהווה"*. ועל כך ניתנת ההוראה "להבדיל" – החמור טמא, ואילו הפרה8 טהורה.
וכאשר מדובר לגבי החיות, הדוגמאות הן הצבי והערוד, כי מבין החיות הנאכלות, הצבי היא החיה המצויה ביותר,
כפי שרואים מכך שכאשר התורה רוצה לציין שמותר לאכול בהמה מסויימת באותו אופן שנאכלת החיה, היא נוקטת בדוגמא* "כצבי וכאיל",
והערוד דומה לצבי. במין "ערוד" מתכוון כאן רש"י לערוד המוזכר בתנ"ך ובמשנה9, שעליו אומר הרמב"ם10
וערוד הוא פרא לימוד מדבר", זוהי חיה שרצה מהר11 כצבי. ולכן צריך להיות דמיון ביניהן גם במבנה גופן, כמבואר ב"חובת הלבבות"12, שמבנה הגוף של כל בעל חיים נברא על ידי 67הקדוש־ברוך־הוא בהתאם לצרכי גופו. וכיון שהצבי והערוד דומים ביניהם הן בתכונת ריצתם המהירה* והן בצורתם, לפיכך נדרשת דוקא ביניהם ההוראה "להבדיל"13.
ד. בין טומאה לטהרה ובין איסור להיתר אכילה
זהו ההסבר לסברה שמעלה רש"י בפירושו. ההסבר למסקנתו של רש"י בפירושו הוא: מנין מסיק רש"י שב"טמא" ו"טהור" הכוונה היא להבדל של "נשחט חציו של קנה...", ואילו במלים "חיה הנאכלת..." הכוונה היא להבדל של "נולדו בה סימני טריפה..."?
ההסבר לכך הוא:
המושג "טמא" לגבי איסור אכילה מופיע בקשר לסוגים של בעלי חיים האסורים באכילה. ואילו סוגים של בעלי חיים המותרים באכילה נקראים רק "טהורים". אפילו החלקים מתוכם האסורים באכילה (אבר מן החי; דם; גדי הנשה; ועוד) אינם נקראים
טמאים".
ומתעוררת השאלה: כיון שבמלים
להבדיל בין הטמא ובין הטהור" אין התורה מתכוונת להבדלה בין חמור לפרה, אלא להבדלה בין איסור והיתר בבהמה הטהורה עצמה – מדוע היא משתמשת במושגים "טמא" ו"טהור"14?
לפיכך מסביר על כך רש"י: "בין טמאה לך לטהורה לך", שאין הכוונה כאן לטומאה ולטהרה כפשוטן, לגבי הבהמה כשלעצמה15, אלא ביחס לאדם, כשהכוונה היא לדין המופיע 68לפני כן בפרשה16, שנבלת בהמה טהורה מטמאת את האדם הנוגע בה או הנושא אותה.
ולכן מפרש על כך רש"י "בין נשחט...", כי הפרט הקובע את ההבדל אם הבהמה "טמאה" או "טהורה" הוא אופן מיתתה ושחיטתה: כאשר "נשחט חציו של קנה" הרי כאילו לא היתה כאן שחיטה, שהרי זוהי שחיטה פסולה, ואז
י יש לבהמה דין של נבילה17, והיא מטמאת. אך אם "נשחט רובו" – שחיטה כשרה, אין היא מטמאת. הדין של "הנוגע בנבלתה יטמא..." מופיע דוקא לגבי "וכי ימות", ולא לגבי בהמה ר שנשחטה18. כ
אך כאשר מגיעים לחלק השני של הפסוק, שבו נאמר "הנאכלת" ו"לא תאכל" – מושגים של היתר ואיסור אכילה, ולא טומאה וטהרה – מסביר רש"י שמדובר על הבדלה "בין שנולדו בה סימני טריפה...", כי "סימני טריפה" קשורים לאיסור אכילה ולא לטומאה: גם כאשר "נולדו בה סימני טריפה פסולה", אם השחיטה היתה כשרה – אין הבהמה מטמאת19. "
ה. הבדל דק דוקא בקנה
מה"ענינים מופלאים" בהלכה, אשר בפירוש רש"י זה20:
69ההלכה קובעת, ששחיטת הבהמה צריכה להיעשות בשני הסימנים: הקנה עם הושט. כלומר, יש לשחוט את הרוב של כל אחד משני הסימנים. כאשר שחטו רק חציו של אחד הסימנים, אף כאשר חתכו את הסימן האחר כולו, השחיטה פסולה21.
נשאלת השאלה: כיון שבשני הסימנים – הן בקנה והן בושט – צריך להישחט דוקא רוב הסימן, מדוע מזכיר " רש"י רק סימן אחד: "בין נשחט חציו של קנה..."22? לכאורה, צריך היה רש"י לומר "סימן", ביטוי הכולל הן את " הקנה והן את הושט23?
ההסבר לכך הוא: כאשר יש נקב " כלשהו בושט במקום הראוי לשחיטה, הבהמה היא נבילה כבר בחייה, ואין מועילה לגביה שחיטה. לכן, אם שוחטים בושט פחות מרובו, נחשבת הבהמה לנבילה מיד בסמוך לתחילת " השחיטה24. שהרי, בתחילת חיתוך הושט כבר נעשה בו נקב, ועל ידי נקב כלשהו בושט חל על הבהמה דין נבילה25.
משום כך אין לומר שב"להבדיל בין הטמא ובין הטהור" הכוונה היא ל"בין נשחט חציו של ושט לנשחט רובו". כיון שהדין "טמא" חל מיד בניקוב משהו מהושט, והמשך השחיטה עד
חציו" אינו מעלה ואינו מוריד, ואילו המושג "טהור" אפשרי רק בשחיטת רובו, אין מתאים לכך הביטוי
להבדיל", כי בין "משהו" לבין "רוב" המרחק הוא רב26, ואילו הביטוי
להבדיל" מתאים דוקא לגבי דברים הדומים ביותר.
רק לגבי הקנה, שכל עוד לא נחתך רובו הבהמה עדיין טהורה, ומועילה לגביה שחיטה27, והטומאה במקרה של
נשחט חציו של קנה" נגרמת עקב אי השלמת ה"משהו" (יותר מחציו) בשחיטה כשרה – דוקא לגבי הבדל קטן 70זה בין טומאה לבין טהרה מתאים הביטוי "להבדיל".
ו. אין לדעת אם "נשחט חציו" בדיוק
ענין הלכתי נוסף בפירוש רש"י זה:
יש כלל28, ש"אי אפשר לצמצם". ולכן, אם נשחט חציו של קנה, אין לדעת בודאות שאכן לא נשחט יותר מחציו. ייתכן, שהקנה נשחט בשערה אחת יותר מחציו29, באופן שאינו ניכר30. ומתעוררת השאלה: מדוע קובעת התורה "להבדיל בין הטמא..." – שאם נשחט חציו של קנה, הבהמה טמאה, והרי ייתכן שהיתה זו שחיטה כשרה, מעט יותר מחציו, וכיון שאז זהו רוב סימן, צריכה הבהמה להיות טהורה?
שאלה זו מתעוררת רק לפי הדעות31 הסוברות, שהדין "ספיקא דאורייתא לחומרא"32 הוא מדרבנן בלבד – שמדאורייתא הספק מותר, אך רבנן החמירו וקבעו שספיקא דאורייתא ייפסק לחומרה. ואז אפשר לשאול: כיצד קובעת התורה ש"נשחט חציו" טמא, כאשר התורה מתירה זאת מפני הספק הנוצר במקרה כזה, שהרי אין אפשרות לוודא במדידה אנושית אם אכן נשחט בדיוק חציו או בשערה אחת יותר?
לעומת זאת, לפי הדעות33 הסוברות ש"ספיקא דאורייתא לחומרא" הוא מן התורה, אין להקשות קושי זה, כי כיון שספק זה דאורייתא, אם נשחט חציו או רובו, נפסק מן התורה לחומרא, יוצא, שבמקרה כזה ממילא פוסקת התורה שהבהמה טמאה.
ז. לפי רש"י: ספיקא דאורייתא לחומרא מן התורה
לגבי שיטת רש"י בענין ספיקא דאורייתא, ניתן היה, לכאורה, להוכיח מפירושו על הגמרא, שהוא סובר שספיקא דאורייתא נפסק מן התורה לקולא: בגמרא34 מובאת ברייתא "שתי קדרות, אחת של חולין ואחת של תרומה, ולפניהם שתי מדוכות, אחת של חולין ואחת של תרומה, ונפלו אלו 71לתוך אלו מותרין" (לזר), כי מניחים ש"תרומה לתוך התרומה נפלה וחולין לתוך חולין נפלו". ושואלת שם הגמרא: אם נאמר, שאכילת תרומה, כזית בכדי אכילת פרס, אסורה מדאורייתא, כיצד ייתכן להניח ש"תרומה לתוך תרומה נפלה..." ושמשום כך מותר לאכול את הקדרה של החולין, והרי ייתכן שהתרומה נפלה לקדרה של החולין?
רש"י מבאר שם את שאלת הגמרא: "ותלינן לקולא בעוון מיתה"? כלומר, כיצד ייתכן להקל בספק תרומה, כאשר מדובר ב"עוון מיתה" של תרומה לזר? מדברי רש"י אלו ניתן, לכאורה, להסיק, שהוא סובר35: דוקא כאשר מדובר בעוון מיתה נפסק ספיקא דאורייתא מן התורה לחומרא, אך כאשר אין עוון מיתה – ספיקא דאורייתא לקולא, מן התורה.
אך במקומות רבים36 אנו מוצאים, שרש"י אומר במפורש, שספיקא דאוריתא נקבע לחומרא מן התורה. לכן הכרחי לומר, שרש"י מוסיף במקרה של שתי קדרות, שאי אפשר להתיר את הקדרה של החולין מצד הספק, מפני שהתרומה היא "עוון מיתה" – ואינו מסתפק בטיעון הכללי שספיקא דאורייתא לחומרא – מפני הסברה, שקדרה של חולין היא בחזקת היתר37. ואילו לא היתה התרומה לזר כרוכה באיסור מיתה, אפשר היה לומר שחזקת ההיתר של קדרת החולין מכריעה את הספק דאורייתא – לצד היתר.
אך במקרה שבו אין בספק דאורייתא חזקת היתר, סובר רש"י, שספיקא דאורייתא מן התורה לחומרא. ועל־אחת־כמה־וכמה סובר כך רש"י בעניננו, במקרה שנשחט חציו של קנה: לא זו בלבד שאין כאן חזקת היתר, אלא, להיפך: על הבהמה חלה חזקת איסור38, ובודאי כאשר מתעורר ספק בשחיטה, הרי ספיקא דאורייתא לחומרא מן התורה.
ח. מהו הקשר בין "שמיני"
לבין עניננו?
מ"יינה של תורה" שבפירוש רש"י זה:
כבר הוסבר פעמים רבות39, ששם הפרשה מכיל את תוכנה של כל הפרשיות והפסוקים שבה, ועל־אחת־כמה־וכמה את סיומה, בבחינת "נעוץ40 תחילתן בסופן וסופן בתחילתן".
72יש לשאול: מהו הקשר בין המלים והמשמעות של "להבדיל בין הטמא ובין הטהור" לבין שם הפרשה "שמיני"? " ולהיפך: שמיני הוא מספר מקודש41, ומפני המעלה שב"שמיני" – אף, ביינה של תורה, מלשון "שמן"42 – נטל יום זה עשר עטרות43, וכאשר מדובר על דרגה כה נעלה, שנאמר לגביה "לא יגורך רע"44, כיצד תיתכן טומאה, שבגינה יש צורך בהבדלה "בין הטמא ובין הטהור"?
ט. כדי "להבדיל" בספק, יש צורך ב"שמיני"
ההסבר לכך הוא: כאשר עוסקים בהבדלה בין טמא לטהור המתבטאת בדקות, כחוט השערה, כך שניתן לחשוב שהטמא הוא טהור, ובכל זאת נדרשים להבדיל ולהדגיש שהוא טמא ולדחותו – לשם כך יש צורך בנתינת " כח מיוחדת, דוקא מהדרגה הנעלית של "שמיני":
בדרגה של "שבעת ימי הבנין"45, בדרגת "השתלשלות", קשה להבדיל כראוי בספק דק כחוט השערה. אדרבה: היצר הרע, שהוא "הפקח", עוטה
גלימה של משי", איצטלא דקדושה46, וטוען כלפי האדם:
כיוון שכל דבר שהקדוש־ברוך־הוא מזמן לאדם, הרי זאת כדי שהאדם יברר ויזכך את הניצוץ האלוקי הטמון בדבר, ואם כך – טוען היצר הרע – כיצד תוכל להימנע משימוש במאכל ולדחות את הניצוץ האלוקי שבו? אמנם, יש ספק, שמא הדבר אסור, אך מדוע עליך לחשוש לכך? ובכלל – כך טוען היצר הרע – כאשר שוחטים בהמה הרי זו שחיטה כשרה. רוב השחיטות הן כשרות, ומדוע להעלות חשש ומשום כך לדחות47 את הניצוץ האלוקי שבדבר?
אך כאשר יש ליהודי דרגה של
שמיני" שלמעלה מהשתלשלות, יש לו רצון אמיתי שלא לעבור ח"ו על רצון העליון אף כחוט השערה, ויש לכך תוקף הנעלה מהגבלות השכל – אז אין נכנעים לפיתויי היצר, כי הנפש הבהמית אינה יכולה להכניע את הרצון העצמי של היהודי, שלמעלה מהשתלשלות בנפש48.
73כידוע49 בענין התשובה, שעל ספק של חטא התשובה קשה ועמוקה יותר מאשר על חטא ודאי, ומשום כך ערכו של קרבן חטאת הוא דנקא (דוקא50, או פחות51) וערכו של אשם – שתיים52 (שני סלעים – 48 דנקא53). וכך גם לגבי הימנעות מאיסור מלכתחילה, שכדי להישמר מספק איסור54, ובמיוחד מספק שיש צורך "להבדיל" בו – יש צורך בדרגת "שמיני".
זהו גם הקשר בין פרשת שמיני לפרשה שלאחריה – "אשה כי תזריע וילדה זכר": על ידי שמעוררים את דרגת ה"שמיני" שבנפש, שאין בה שינויים, אף כאשר ההגיון שונה מהרצון העליון, בכל זאת עומדים בתוקף וכו' – אז מגיעים ל"וילדה זכר"55, שיר חדש, בלשון זכר56, בגאולה העתידה, גאולה שאין אחריה גלות (למעלה משינויים), בגאולה האמיתית והשלימה, בביאת משיח צדקנו, בקרוב ממש.
הערות
עמוד 65
- 1. וכ"ה בתו"כ כאן.
- 2. בתו"כ שלפנינו* כאן: "בין פרה לחמור כו' בין שנשחט רובו של קנה לנשחט חציו". ורש"י " משנה מלשון התו"כ וכותב "בין חמור לפרה כו' בין ל נשחט חציו של קנה לנשחט רובו"** – "חמור" ו"חציו" לפני "פרה" ו"רובו" – כי בכתוב נאמר "בין " הטמא (ואח"כ) ובין הטהור". ל
- *. כן הוא בכ"מ שראיתי ברש"י תו"כ וכו' (ולא מופרשים). וראה לקמן סעיף ג' ובהערה 13. '
- 3. ראה הערה 2.
- . בתו"כ שהי' לפני הרשב"א (הובא ברע"ב כאן): "בין פרה לחמור כו' בין נשחט חציו של קנה (ואח"כ) לנשחט רובו".
- . כ"ה בכל דפוסי רש"י שלפנינו (כולל דפוס הראשון). וב"לשון רש"י" שברמב"ן כאן: בין פרה לחמור כו' בין נשחט חציו כו' לנשחט רובו (ראה שוה"ג הקודם).
עמוד 65
- 4. רש"י פרשתנו יא, ב (מתו"כ עה"פ. חולין עא, א).
- 5. שהרי בכ"מ (בראשית א, כה־כו. נח ז, יד. ויקרא ה, ב. ועוד) אין בהמה נכללת ב"חי'".
- *. קדושים כ, כה. "
עמוד 66
- 6. ראה משנה ב"ק ספ"ה: כל בהמה .. חי' ועוף כיו"ב א"כ למה נאמר שור או חמור אלא שדבר הכתוב בהווה. וראה פרש"י משפטים כא, לג (והא דלא כתב רש"י שם שדבר הכתוב בהווה* – מפני שכבר אמרו לפני זה בפסוק כח**).
- 7. ב"מ ק, א.
- *. ל' המשנה – שבת סה, א. סו, ב.
- 8. ויש להוסיף דנקט פרה דוקא (ולא שור) כי שור – רובא לרדיא ולא לשחיטה (ב"ב צב, א).
- *. דברים (יב, טו. טו, כב. ועד"ז יב, כב).
- 9. איוב לט, ה. כלאים ספ"ח. ועוד. אבל פשוט שכוונת רש"י אינה ל"ערוד" הנזכר בברכות לג, א – כי ערוד זה (לא רק שאין לו דמיון לצבי, אלא ש)אינו "חי'" כ"א מין נחש (שרץ).
- 10. בפיה"מ לכלאים שם. (אבל בהעתקת הרב קאפח: ערוד – חמור הבר (!)). וכ"ה בתרגום (ירמי' ב, כד) פרה לימוד מדבר – כערודא. וראה ערוך מע' ערוד ועוד.
- 11. להעיר מערוך השלם מע' ערוד שבל' ערבית ערוד פי' קל המרוץ (אלא שמביא זה שם בפי' ערוד שבברכות הנ"ל). וראה ירמי' שם דמסיים: כל מבקשי' לא ייעפו ופרש"י שלא יוכלו להשיגה. – אלא שלפרש"י שם משמע דפרה לימוד מדבר אינו ערוד (שרש"י מפרשו בכ"מ חמור הבר).
- 12. שער הבטחון פ"ג (קרוב לסופו).
- . ואף שבפרש"י שם "שור ולא אדם חמור ולא כלים" – מה שנאמר "שור או חמור" ולא "בהמה או חי'" (שגם אז היינו למדים "בהמה ולא אדם חי' ולא כלים") הוא לפי שדבר הכתוב בהווה.
- . ומה שהוזקק רש"י שם להעתיק הלימוד ד"שור שור משבת" וכן הפי' "שור ולא אדם חמור ולא כלים" – הוא לפי שבכל מקום ש"דבר הכתוב בהווה" נאמרה רק דוגמא אחת – דוגמא הכי מצוי', ומכיון שכאן נאמרו ב' דוגמאות – שור וחמור, קס"ד לומר שכאן הוא בדוקא (כי דוחק לומר שב' הדוגמאות – שור וחמור – שקולין הן בה"הווה"), ולכן צריך להלימוד ד"שור שור משבת" ש"כל בהמה וחי' כשור". ומה שנאמרו כאן ב' דוגמאות הוא בכדי למעט אדם וכלים – ב' מיעוטין. וראה לקו"ש ח"ו [המתורגם] ע' 145 ובהערות שם. ואפילו את"ל דכלל זה הוא גם בפרה שגם בהם חורשים – הרי עיקר החרישה בשוורים כנראה במוחש. וראה רש"י וישלח לב, טו.
עמוד 67
- *. משא"כ איל הוא רק בהיותו "עופר" (בחור – רש"י שה"ש ב, ט).
- 13. ולכן הקושיא שרש"י מקשה כאן* על הפירוש "בין חמור לפרה"; "בין צבי לערוד" היא " [לא שאין שייך בהם ענין "הבדלה", כ"א] "והלא כבר מפורשים הם" (לעיל יא, ג ואילך), וס"ל לרש"י שב"להבדיל בין הטמא ובין הטהור ובין החי' הנאכלת גו'" מחדש ענין שלא נתפרש " מקודם**.
- 14. ובפרט, שבסיום הכתוב נאמר "הנאכלת גו' לא תאכל".
- 15. להעיר מספרי זוטא (הובא ביל"ש חוקת) עה"פ הנוגע במת: הנוגע במת טמא ואין מת עצמו טמא. ויותר נ"ל דהכוונה כאן כפשוטה: טמאה לך על ידך (מעשיך – ששחט חציו).
- . משא"כ קושיית רש"י בפ' קדושים (כ, כה) היא "שהרי מובדלין וניכרין הם". ובזה יומתק גם מה שדוקא בפ' קדושים מוסיף רש"י "וכמה בין רובו לחציו מלא שערה" (אף שבתו"כ נאמר זה גם כאן) – כי מכיון שמה ששולל שם הפי' "בין פרה לחמור" הוא לפי שמובדלין וניכרין הם, הוצרך להדגיש שלהפירוש "בין שנשחט רובו כו'" שייך לשון "הבדלה", כי "מלא שערה" אינו מובדל וניכר.
- . ואף שלפנ"ז מפרש "להבדיל – לא בלבד השונה אלא שתהא יודע ומכיר ובקי בהן" – באם כוונת הכתוב היא רק לחדש "שתהא יודע כו'", הול"ל "זאת תורת הבהמה ולהבדיל בין בהמה לבהמה והעוף וגו'" או כיו"ב. אלא שמ"מ, ממה שנאמר "זאת (היינו מה שנאמר לפני זה) תורת הבהמה גו' להבדיל" מוכח ש"להבדיל" קאי (לא רק על "בין הטמא וגו'", אלא) גם על "תורת הבהמה והעוף גו'" שלפנ"ז. ולכן מפרש "שתהא יודע ומכיר כו'". –
עמוד 68
- 16. יא, לט־מ.
- 17. ראה רש"י תולדות כז, ג: ושחוט יפה שלא תאכילני נבילה. וראה גם חולין לב, סע"א. רמב"ם הל' שחיטה פ"ג הי"ח (ובכס"מ שם). הל' אבות הטומאות פ"א ה"ב. טויו"ד סו"ס כז.
- 19. חולין שם. רמב"ם הל' אבות הטומאות פ"ב ה"ו. טור שם. בתו"כ שמיני (יא, לט) ובחולין (עד, א. וש"נ) יליף דין זה ממ"ש (שמיני שם) "מן הבהמה". ומכיון שבפרש"י עה"ת לא הובא לימוד זה, יש להוכיח לכאורה, שבדרך הפשט, שחיטת טריפה אינה מטהרתה מידי נבילה. אבל – אינו. כי אדרבא "ל, שע"פ דרך הפשט א"צ ללימוד על זה כלל. ויל"פ בב' אופנים: א) שפשטות הלשון "וכי ימות" שולל נשחטה. ושאני נבלת בהמה טמאה, שמכיון שלא נאמר בה מיתה – מטמאה היא גם כשנשחטה. וכמ"ש הרשב"ם (שפירושו הוא ע"ד הפשט. וראה רשב"ם "פ וישב) פסוק לט (אלא שלדידי' לא הי' זה ברור "כ, ולכן הוזקק גם ל"וחכמים דרשו"). וכן כתבו מפרשי רש"י פסוק כו. ב) שפירוש "נבילה" – לשיטת רש"י – הוא דוקא כשמתה מאלי'. משא"כ נשחטה (גם כשהיא טריפה), אינה נקראת בשם נבילה* (ולא רק שאין בה איסור נבילה. וכן משמע מלשון רש"י תולדות שם: שלא תאכילני נבילה). אלא שזהו דוקא בבהמה טהורה ולא בטמאה, לפי שאין שייך בה ענין השחיטה כלל (משא"כ טריפה, שהי' בה תורת שחיטה – טרם שנטרפה (ראה תו"כ שם. חולין עב, ריש ע"ב)).
- 20. עוד ענין בהלכה בפרש"י דידן, שע"פ פירושו יובן מה שבתחלת הכתוב נאמר "בין הטמא" ואח"כ "ובין הטהור", ובסיום הכתוב – הנאכלת" ואח"כ "אשר לא תאכל" – כי בשחיטה, החזקה היא "טמא", וכן בהתחלתה (במשהו הראשון – שרק בסופה מתברר שהי' דרך הכשרתה) ורק לאחרי שיודעים בודאי שנשחט רובו, הוא "טהור" (ראה חולין ט, א: בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה. ובמתניתא שם: "נבילה ומטמאה במשא". וראה רמב"ם הל' שחיטה פ"א הי"ב. ש"ך יו"ד סכ"ה סק"א). משא"כ בנולדו בה סימני טריפה, הרי כל זמן שאין אנו יודעים שהם סימני טריפה פסולה, היא בחזקת היתר (חולין שם) – "נאכלת", ורק לאחרי שיודעים בודאי שנולדו בה סימני טריפה פסולה – "לא תאכל". (ועפי"ז יומתק גם מ"ש "לא תאכל" – בלשון עתיד).
- 18. ראה רשב"ם יא, לט. וראה ברמב"ן ומפרשי רש"י פסוק כו.
- . שלכן אינה אסורה באכילה משום נבילה. (משא"כ לפי אופן הא' שרק מפני שנאמר "וכי ימות" אינה מטמאה – י"ל דמה שאין בה איסור נבילה, הוא לפי שאין איסור חל על איסור).
עמוד 69
- 21. חולין כז, א ואילך. רמב"ם הלכות שחיטה פ"א הל' ט־י. יו"ד סי' כא סעיף א' וב'.
- 22. ובפרט שההבדלה בין הטמא ובין הטהור ה"ה ע"י שחיטת עוד חוט השערה (יותר מחצי) מסימן השני, וא"כ הו"ל לרש"י לכתוב לכאורה "בין נשחט כו' של וושט כו'" – כי דרך קנה לישחט תחלה (רש"י חולין לב, ב).
- 23. וכמ"ש רש"י עצמו בפ' קדושים "סימן".
- 24. אלא שכששוחט את רובו, אין נעשית נבילה ע"י הנקב שעשה בתחלת השחיטה – כי זהו דרך הכשרתה (ראה רש"י חולין כ, ב (ד"ה וכי). וראה גם שם יט, ב (ד"ה שחיטתו)).
- 25. רמב"ם שם פ"ג ה"ו וי"ט.
- 26. ואף שהטומאה שמצד נקיבת הוושט (שנעשה ע"י תחלת השחיטה) הוא דוקא בלא נשחט רובו, וההפרש בין חציו לרובו הוא בחוט השערה – מ"מ, מכיון שבנשחט חציו נעשה הטומאה מצד הנקב שבתחלת השחיטה (לפי שבאופן זה, הנקב שעשה בתחלת השחיטה אינו דרך הכשרתה), הרי דין הטומאה הוא (לא מצד שלא נגמר רובו, כ"א) מצד הנקב משהו.
- 27. רמב"ם שם ה"ו.
עמוד 70
- 28. חולין כח, ב. וש"נ.
- 29. בחולין כט, א: "בעינן רוב הנראה לעינים". ובפרש"י שם: "כלומר רוב גמור שהוא ניכר". אבל בדרך הפשט, ממ"ש "להבדיל", מוכח שההפרש בין "חציו" ל"רובו" הוא חוט השערה. וכמפורש ברש"י פ' קדושים. וראה פמ"ג במשבצות זהב ליו"ד סי' כא סק"ב, שפירוש רש"י בחולין שם "לא קאי הכי במסקנא".
- 30. בתוד"ה לפי (חולין כח, ב): "ויש להוכיח מכאן דהלכה דבידי אדם אפשר לצמצם". אבל ברמב"ם (הל' רוצח פ"ט ה"ח) "שא"א לצמצם ואפילו בידי אדם" (וראה רש"י זבחים לח, ריש ע"ב).
- 31. ראה מקומות שנסמנו בשד"ח כללים מע' ס' כלל יו"ד (כרך ג' ע' 1196 – הוצאת קה"ת).
- 32. ביצה ג, ב.
- 33. ראה מקומות שנסמנו בשד"ח שם. וכ"ה דעת הצ"צ בשו"ת יו"ד סכ"א.
- 34. פסחים מד, א.
עמוד 71
- 35. כשיטת הרמב"ם הל' טומאת מת ספ"ט (ראה כס"מ שם).
- 36. יבמות פח, ב – ד"ה היכי דמי. קידושין עג, יו א – ד"ה ואב"א. חולין כב, סע"א – ד"ה איצטריך קרא למעוטי. וראה מלא הרועים מע' ספיקא דאורייתא. שד"ח שם.
- 37. ראה שו"ת הצ"צ שם בסופו, שגם בהאופן שבברייתא שם, יש חזקת היתר.
- 38. חולין ט, א. רמב"ם הל' שחיטה פ"א הי"ג. "ד סי' כה (ובש"ך שם סק"א).
- 39. ראה גם לעיל ע' 25.
- 40. ספר יצירה פ"א מ"ז.
עמוד 72
- 41. שו"ת הרשב"א ח"א סי' ט. כלי יקר ר"פ שמיני. ונתבאר בארוכה בד"ה ויהי ביום השמיני תש"ד (פ"י וי"א) ותש"ה. ובכ"מ.
- 42. פי' הה"מ – הובא באוה"ת שמע"צ ע' א'תתיז.
- 43. רש"י ר"פ שמיני (מסדר עולם רבה פ"ז).
- 44. תהלים ה, ה. וראה במדב"ר (פי"ב, ג) ותנחומא (נשא כג), שבאותו יום כלו מזיקין מן העולם.
- 45. תניא רפ"ג. וראה מאו"א י, ח; ב, י.
- 46. ראה היום יום ע' סד.
- 47. ראה לקו"ת שה"ש (ו, ד), שהפרישות מדברים האסורים הוא כמו אכזריות על הניצוץ אלקי שבהם.
- 48. ובדוגמת המבואר בתניא פי"ט ובהמשך דיום ההילולא (באתי לגני תש"י) פ"ד, שבענינים הנוגעים לעצם הנשמה, אין ביכולת (הרוח שטות ד)נה"ב להעלים. וראה גם לקו"ש ח"ד [המתורגם] ע' 180 ובהערות שם.
עמוד 73
- 49. רבינו יונה ברכות א, ב – ד"ה והא דאמרינן. וראה שו"ע אדה"ז או"ח סתר"ג.
- 50. שיטת התוס' ד"ה מכלל – כריתות י, ב.
- 51. שיטת רש"י ותוס' זבחים מח, א.
- 52. זבחים שם.
- 53. כי סלע של תורה הוא ד' זוזים (קדושין יא, ב) ודנקא הוא שתות של זוז.
- 54. שלכן אמרז"ל: נגע כו' ספק נידה (סנה' קג, א. ובפרש"י שם (משא"כ בב"מ קז, א. ואכ"מ)). (משיחת ש"פ שמיני תשכ"ה)
- 55. ראה אוה"ת ר"פ תזריע.
- 56. תוס' ד"ה ה"ג ונאמר – פסחים קטז, ב.
רש"י על ויקרא י״א:ב׳ - הטקסט מספריא
דברו אל בני ישראל. אֶת כֻּלָּם הִשְׁוָה לִהְיוֹת שְׁלוּחִים בְּדִבּוּר זֶה, לְפִי שֶׁהֻשְׁווּ בַּדְּמִימָה וְקִבְּלוּ עֲלֵיהֶם גְּזֵרַת הַמָּקוֹם מֵאַהֲבָה:
זאת החיה. לְשׁוֹן חַיִּים, לְפִי שֶׁיִּשְֹרָאֵל דְּבוּקִים בַּמָּקוֹם וּרְאוּיִין לִהְיוֹת חַיִּים, לְפִיכָךְ הִבְדִּילָם מִן הַטֻּמְאָה וְגָזַר עֲלֵיהֶם מִצְוֹת, וְלָאֻמּוֹת לֹא אָסַר כְּלוּם, מָשָׁל לְרוֹפֵא שֶׁנִּכְנַס לְבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה כּוּ' כִּדְאִיתָא בְּמִדְרַשׁ רַבִּי תַנְחוּמָא:
זאת החיה. מְלַמֵּד שֶׁהָיָה מֹשֶׁה אוֹחֵז בַּחַיָּה וּמַרְאֶה אוֹתָהּ לְיִשְֹרָאֵל זֹאת תֹּאכְלוּ וְזֹאת לֹא תֹאכְלוּ (חולין מ"ב), אֶת זֶה תֹּאכְלוּ וְגוֹ' (פסוק ט'), אַף בְּשִׁרְצֵי הַמַּיִם אָחַז מִכָּל מִין וָמִין וְהֶרְאָה לָהֶם, וְכֵן בָּעוֹף וְאֶת אֵלֶּה תְּשַׁקְּצוּ מִן הָעוֹף (פסוק י"ג), וְכֵן בַּשְּׁרָצִים וְזֶה לָכֶם הַטָּמֵא (פסוק כ"ט):
זאת החיה … מכל הבהמה. מְלַמֵּד שֶׁהַבְּהֵמָה בִּכְלַל חַיָּה (ספרא; חולין ע'):
דברו אל בני ישראל SPEAK TO THE CHILDREN OF ISRAEL (The word “speak” is in the plural) — He made all of them (Moses, Aaron, Eleazar and Ithamar) alike His messengers in communicating this utterance, because they were all alike in remaining silent and lovingly accepted the decree of the Omnipresent God in respect to the death of Nadab and Abihu.
זאת החיה THESE ARE THE ANIMALS — the word חיה is an expression denoting life and is purposely used here in preference to בהמה to express the following idea: because Israel cleave to the Omnipresent and therefore deserve to remain in life, [זאת החיה is thus taken to mean: This, O living nation (or, nation that lives), is what ye may eat!]. He therefore separated them from what is unclean, and imposed commandments upon them, whilst to the other nations who do not cleave to him He prohibited nought. A parable! It may be compared to the case of a physician who goes to visit a sick person: one who is incurable he permits to eat whatever he chooses, while to the patient who may recover he gives directions as to what he may eat and may not eat — as may be found in the Midrash of Rabbi Tanchuma 3:3:6.
זאת החיה THIS IS THE ANIMAL — This! the expression זאת teaches us that Moses held each animal and showed it to Israel, saying, “This ye may eat, and this ye may not eat” (Chullin 42a). Similarly Scripture states of fish (v. 9) 'את זה תאכלו וגו THIS YE MAY EAT etc. — also of the swarming creatures of the waters he held some of every species and showed them to them (to the Israelites). So, too, in the case of birds: (v. 13) “And these are they which ye shall have in abomination amongst the fowls”, and similarly as regards the swarming reptiles (v. 29): “And these are unclean to you” (Sifra, Shemini, Section 2 2; cf. Menachot 29a).
מכל הבהמה ....... זאת החיה THESE ARE THE ANIMALS (החיה) [WHICH YE MAY EAT]; AMONG ALL THE CATTLE (הבהמה) [YE MAY EAT] etc. — This teaches us that בהמה is included in the term חיה (Sifra, Shemini, Section 2 8; Chullin 71a).
משנה בבא קמא ה׳ - הטקסט מספריא
שור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצדה. ואין ידוע אם עד שלא נגחה ילדה. אם משנגחה ילדה. משלם חצי נזק לפרה. ורביע נזק לולד. וכן פרה שנגחה את השור ונמצא ולדה בצדה. ואין ידוע אם עד שלא נגחה ילדה. אם משנגחה ילדה. משלם חצי נזק מן הפרה ורביע נזק מן הולד:
הקדר שהכניס קדרותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות ושברתן בהמתו של בעל הבית פטור. ואם הוזקה בהן. בעל הקדרות חייב. ואם הכניס ברשות בעל חצר חייב. הכניס פירותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות ואכלתן בהמתו של בעל הבית פטור. ואם הוזקה בהן בעל הפירות חייב. ואם הכניס ברשות בעל החצר חייב:
הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות. ונגחו שורו של בעל הבית. או שנשכו כלבו של בעל הבית פטור. נגח הוא שורו של בעל הבית חייב. נפל לבורו והבאיש מימיו חייב. היה אביו או בנו לתוכו משלם את הכופר. ואם הכניס ברשות בעל החצר חייב. רבי אומר בכולן אינו חייב עד שיקבל עליו לשמור:
שור שהיה מתכוון לחבירו והכה את האשה ויצאו ילדיה פטור מדמי ולדות. ואדם שהיה מתכוון לחבירו והכה את האשה ויצאו ילדיה משלם דמי ולדות. כיצד משלם דמי ולדות. שמין את האשה כמה היא יפה עד שלא ילדה וכמה היא יפה משילדה. אמר רבן שמעון בן גמליאל אם כן משהאשה יולדת משבחת. אלא שמין את הולדות כמה הן יפין ונותן לבעל. ואם אין לה בעל נותן ליורשיו. היתה שפחה ונשתחררה. או גיורת פטור:
החופר בור ברשות היחיד. ופתחו לרשות הרבים. או ברשות הרבים ופתחו לרשות היחיד. ברשות היחיד ופתחו לרשות היחיד אחר. חייב. החופר בור ברשות הרבים ונפל לתוכו שור או חמור ומת חייב. אחד החופר בור. שיח. ומערה. חריצין. ונעיצין. חייב. אם כן למה נאמר בור. מה בור שיש בו כדי להמית עשרה טפחים אף כל שיש בו כדי להמית עשרה טפחים. היו פחותין מעשרה טפחים ונפל לתוכו שור או חמור ומת פטור. ואם הוזק בו חייב:
בור של שני שותפין. עבר עליו הראשון ולא כסהו והשני ולא כסהו השני חייב. כסהו הראשון ובא השני ומצאו מגולה ולא כסהו. השני חייב. כסהו כראוי ונפל לתוכו שור או חמור ומת פטור. לא כסהו כראוי ונפל לתוכו שור או חמור ומת חייב. נפל לפניו מקול הכרייה חייב. לאחריו מקול הכרייה פטור. נפל לתוכו שור וכליו ונשתברו. חמור וכליו ונתקרעו. חייב על הבהמה ופטור על הכלים. נפל לתוכו שור חרש. שוטה. וקטן. חייב. בן או בת עבד או אמה פטור:
אחד שור ואחד כל בהמה לנפילת הבור. ולהפרשת הר סיני. ולתשלומי כפל. ולהשבת אבידה. לפריקה. לחסימה. לכלאים. ולשבת. וכן חיה ועוף כיוצא בהן. אם כן למה נאמר שור או חמור אלא שדבר הכתוב בהווה:
רש"י על שמות כ״א:ל״ג - הטקסט מספריא
וכי יפתח איש בור. שֶׁהָיָה מְכֻסֶּה וְגִלָּהוּ:
או כי יכרה. לָמָּה נֶאֱמַר? אִם עַל הַפְּתִיחָה חַיָּב עַל הַכְּרִיָּה לֹא כָל שֶׁכֵּן? אֶלָּא לְהָבִיא כוֹרֶה אַחַר כּוֹרֶה שֶׁהוּא חַיָּב (בבא קמא נ"א):
ולא יכסנו. הָא אִם כִּסָּהוּ פָּטוּר; וּבְחוֹפֵר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים דִּבֵּר הַכָּתוּב:
שור או חמור. הוּא הַדִּין לְכָל בְּהֵמָה וְחַיָּה, שֶׁבְּכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר שׁוֹר אוֹ חֲמוֹר אָנוּ לְמֵדִין אוֹתוֹ שׁוֹר שׁוֹר מִשַּׁבָּת, שֶׁנֶּאֱמַר לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ (שמות כ"ג), מַה לְּהַלָּן כָּל בְּהֵמָה וְחַיָּה כְּשׁוֹר – שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר בְּמָקוֹם אַחֵר וְכָל בְּהֶמְתֶּךָ (דברים ה') – אַף כָּאן כָּל בְּהֵמָה וְחַיָּה כְּשׁוֹר, וְלֹא נֶאֱמַר שׁוֹר וַחֲמוֹר אֶלָּא שׁוֹר וְלֹא אָדָם, חֲמוֹר וְלֹא כֵלִים (בבא קמא נ"ג):
וכי יפתח איש בור AND IF A MAN SHALL OPEN A PIT which was covered over, and he now uncovered it.
או כי יכרה OR IF A MAN SHALL DIG [A PIT] — Why is this stated? If he becomes liable for opening one that already exists how much the more is he liable for digging a new one! However, it does not mean that he digs a pit from beginning to end but it is intended to include in this law a person who digs after another has dug (i. e. who deepens to a height of ten handbreaths a pit which another has already excavated to a depth less than this. Before he did this an animal which fell into the pit was unlikely to kill itself; now, however, such a fall may prove fatal) — that such a one alone becomes liable (cf. Bava Kamma 51a).
ולא יכסנו AND SHALL NOT COVER IT — if, however, he did cover it, though he did not fill it in with earth” he is not liable (Bava Kamma 50a). Scripture speaks of one who excavates a pit in a public thoroughfare (cf. Bava Kamma 49b).
שור או חמור AN OX OR AN ASS — This is the law also with respect to all cattle and beasts, because wherever the Torah prescribes something with regard to “ox or ass”, we derive it (the fact that it applies to all cattle and beasts) on the grounds of the verbal similarity of שור in the text in question with שור which occurs in the law prescribing the Sabbath rest, for — with regard to the latter — it is stated, (Exodus 23:12) “that thine ox and thine ass may rest”. Now how is it in the latter case? We know that all cattle and beasts are to be treated in this respect as the “ox”, because in another passage referring to Sabbath (Deuteronomy 5:14) it is expressly said “[thy ox and thy ass] and all thy cattle”! So here, too, all cattle and beasts are to be treated as the ox. The only reason why ox and ass are alone mentioned is to imply: “an ox” — but not a man, “an ass” — but not vessels (Bava Kamma 53b).
בבא בתרא צ״ב א - הטקסט מספריא
הַמּוֹכֵר פֵּירוֹת לַחֲבֵרוֹ, וּזְרָעָן וְלֹא צִמֵּחוּ; וַאֲפִילּוּ זֶרַע פִּשְׁתָּן – אֵינוֹ חַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָן. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: זֵרְעוֹנֵי גִּינָּה שֶׁאֵינָן נֶאֱכָלִין, חַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָן.
גְּמָ׳ אִיתְּמַר: הַמּוֹכֵר שׁוֹר לַחֲבֵירוֹ וְנִמְצָא נַגְחָן, רַב אָמַר: הֲרֵי זֶה מִקָּח טָעוּת; וּשְׁמוּאֵל אָמַר, יָכוֹל לוֹמַר לוֹ: לִשְׁחִיטָה מְכַרְתִּיו לָךְ.
וְלִיחְזֵי; אִי גַּבְרָא דְּזָבֵין לְנִכְסְתָא – לְנִכְסְתָא, אִי לְרִדְיָא – לְרִדְיָא! בְּגַבְרָא דְּזָבֵין לְהָכִי וּלְהָכִי.
וְלִיחְזֵי דְּמֵי הֵיכִי נִינְהוּ!
לָא צְרִיכָא; דְּאִיַּיקַּר בִּישְׂרָא, וְקָם בִּדְמֵי רִדְיָא. אִי הָכִי, לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? נָפְקָא מִינַּהּ לְטִרְחָא.
הֵיכִי דָּמֵי?
MISHNA: With regard to one who sells produce to another that is sometimes purchased for consumption and sometimes for planting, and the buyer planted it and it did not sprout, and even if he had sold flaxseeds, which are only occasionally eaten, the seller does not bear financial responsibility for them, i.e., he is not required to compensate the buyer. Since the buyer did not specify that he purchased the produce in order to plant it, the seller can claim that he assumed the buyer intended to eat it. Rabban Shimon ben Gamliel says: If he had sold seeds for garden plants, which are not eaten at all, then the seller bears financial responsibility for them, as they were certainly purchased for planting.
GEMARA: An amoraic dispute was stated with regard to one who sells an ox to another and the ox is found to be one that habitually gores. Rav says: This is a mistaken transaction, since the buyer can claim that he bought the ox specifically for labor, and an ox that gores is not suitable for this function. Therefore, the seller must take back the ox and reimburse the buyer. And Shmuel says: The sale is not voided, as the seller can say to him: I sold it to you for slaughter, and the fact that it gores is immaterial.
The Gemara suggests: But let us see if the buyer is a man who generally purchases oxen for slaughter, in which case it can be presumed that he also purchased this ox for slaughter, or if he is a man who generally purchases oxen for plowing, in which case it can be presumed that he also purchased this ox for plowing. The Gemara answers: The dispute concerns a man who sometimes purchases oxen for this purpose and sometimes for that purpose, and so it is uncertain for which purpose he purchased this ox.
The Gemara persists: But let us see the payment he made; how much was it? Since an ox fit for plowing costs more than one fit only for slaughter, the purpose for which the ox was purchased will be apparent from the price paid.
The Gemara answers: No, it is necessary to discuss the case where the price of an ox to be slaughtered for its meat appreciated and reached the value of an ox for plowing. But if the price disparity is significant, there is no dispute. The Gemara asks: If so, for the sake of what practical difference did they discuss the case? Even if the ox was not suitable for the buyer’s purposes, he could sell it for the same price of the ox he needs. The Gemara answers: The practical difference is with regard to the effort of selling the ox in order to recover its value; who must go to the effort of doing so?
The Gemara clarifies: What are the circumstances of the case under discussion?
רש"י על ירמיהו ב׳:כ״ד - הטקסט מספריא
פֶּרֶה. שַׁלְוָואטִיקְ״וּ בְּלַעַ״ז, וְיֵשׁ לוֹעֲזִין קוּלִיי״ן בְּלַעַ״ז:
לִמּוּד מִדְבָּר. הַלָּמוּד לִהְיוֹת בַּמִּדְבָּרוֹת; כֵּן אָהַבְתְּ לָנוּעַ:
שָׁאֲפָה רוּחַ. פּוֹתַחַת אֶת פִּיהָ וְשׁוֹאֶפֶת רוּחַ, וּלְעוֹלָם הוּא חוֹזֵר לִמְקוֹמוֹ (קהלת א:ו):
תַּאֲנָתָהּ מִי יְשִׁיבֶנָּה. אוֹתָהּ מִדַּת תַּנִּינִים שֶׁיֵּשׁ בָּהּ, כִּי גַּם הַתַּנִּין שׁוֹאֵף רוּחַ, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר ״שָׁאֲפוּ רוּחַ כַּתַּנִּים״ (ירמיה יד:ו). מִי יְשִׁיבֶנָּה מֵאוֹתָהּ מִדָּה? כֵּן אַתֶּם, מִי יוּכַל לַהֲשִׁיבְכֶם מִדַּרְכְּכֶם הָרָעָה?
כָּל מְבַקְשֶׁיהָ לֹא יִיעָפוּ. כִּי עַל חִנָּם יִיעָפוּ, שֶׁלֹּא יוּכְלוּ לְהַשִּׂיגָהּ. וּמַה סוֹפָהּ? בְּחָדְשָׁהּ יִמְצָאוּנְהָ. חֹדֶשׁ אֶחָד יֵשׁ בַּשָּׁנָה שֶׁהִיא יְשֵׁנָה כָּל הַחֹדֶשׁ, וְאָז הִיא נִלְכֶּדֶת; אַף אַתֶּם, חֹדֶשׁ אֶחָד (הוּא אָב) הוּכַן לָכֶם כְּבָר מִימוֹת הַמְרַגְּלִים, שֶׁקָּבְעוּ אֲבוֹתֵיכֶם בְּכִיַּת חִנָּם, בּוֹ תִּלָּכְדוּ (סוטה לה.). תַּאֲנָתָהּ. שׁוֹ״ן דְּגְרוֹנְמִינְ״ט בְּלַעַ״ז. וְכֵן תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״כִּירוּדָא״. דָּבָר אַחֵר: לְשׁוֹן יְלָלָה, כְּמוֹ ״תַּאֲנִיָּה וַאֲנִיָּה״ (יחזקאל כט:ב). לָשׁוֹן אַחֵר: שַׁאקוֹנְטְרִיאָ״ה בְּלַעַ״ז, כְּמוֹ ״תַּאֲנַת שִׁילֹה״ (יהושע טז:ו):
רש"י על בראשית ל״ב:ט״ו - הטקסט מספריא
עזים מאתים ותישים עשרים. מָאתַיִם עִזִּים צְרִיכוֹת עֶשְׂרִים תְּיָשִׁים, וְכֵן כֻּלָּם, הַזְּכָרִים כְּדֵי צֹרֶךְ הַנְּקֵבוֹת; וּבִבְ"רַ דּוֹרֵשׁ מִכָּאן לָעוֹנָה הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה, הַטַּיָּלִים בְּכָל יוֹם, הַפּוֹעֲלִים שְׁתַּיִם בְּשַׁבָּת, הַחַמָּרִים אַחַת בְּשַׁבָּת, הַגַּמָּלִים אַחַת לִשְׁלֹשִׁים יוֹם, הַסַּפָּנִים אַחַת לְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים; וְאֵינִי יוֹדֵעַ לְכַוֵּן הַמִּדְרָשׁ הַזֶּה בְּכִוּוּן, אַךְ נִרְאֶה בְעֵינַי שֶׁלָּמַדְנוּ מִכָּאן שֶׁאֵין הָעוֹנָה שָׁוָה בְּכָל אָדָם אֶלָּא לְפִי טֹרַח הַמֻּטָּל עָלָיו, שֶׁמָּצִינוּ כָּאן שֶׁמָּסַר לְכָל תַּיִשׁ עֶשֶׂר עִזִּים וְכֵן לְכָל אַיִל; לְפִי שֶׁהֵם פְּנוּיִים מִמְּלָאכָה דַּרְכָּם לְהַרְבּוֹת תַּשְׁמִישׁ וּלְעַבֵּר עֶשֶׂר נְקֵבוֹת, וּבְהֵמָה מִשֶּׁנִּתְעַבְּרָה אֵינָהּ מְקַבֶּלֶת זָכָר, וּפָרִים שֶׁעוֹסְקִין בִּמְלָאכָה, לֹא מָסַר לְזָכָר אֶלָּא אַרְבַּע נְקֵבוֹת, וְלַחֲמוֹר שֶׁהוֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ רְחוֹקָה שְׁתֵּי נְקֵבוֹת לְזָכָר, וְלַגְּמַלִּים שֶׁהוֹלְכִים דֶּרֶךְ יוֹתֵר רְחוֹקָה נְקֵבָה אַחַת לְזָכָר:
עזים מאתים ותישים עשרים TWO HUNDRED SHE GOATS AND TWENTY HE GOATS — Two hundred she goats have need of twenty he goats, and so too in the case of all the various species the males were in number according to the need of the females. In Genesis Rabbah an inference is made from here as regards the minimum period imperative for the marital duty imposed by the Torah. I am unable however to show exactly how this inference is arrived at. But it appears to me that we may learn from here at least that this period is not the same for every person, but that it depends upon the amount of labour imposed upon him by his occupation.
רש"י על שיר השירים ב׳:ט׳ - הטקסט מספריא
דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי. בְּקַלּוּת מְרוּצָתוֹ, שֶׁמִּהֵר לָבֹא כִצְבִי וּכְעֹפֶר הָאַיָּלִים. עֹפֶר אַיָּל בָּחוּר:
הִנֵּה זֶה עוֹמֵד וגו'. סְבוּרָה הָיִיתִי לֵישֵׁב עֲגוּנָה עוֹד יָמִים רַבִּים. וְהִנֵּה הוּא הוֹדִיעַ שֶׁהָיָה עוֹמֵד וּמֵצִיץ מִן חַלּוֹנוֹת הַשָּׁמַיִם אֶת הֶעָשׂוּי לִי, שֶׁנֶּאֱמַר "רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי וגו'":
רש"י על ויקרא כ׳:כ״ה - הטקסט מספריא
והבדלתם בין הבהמה הטהרה לטמאה. אֵין צָרִיךְ לוֹמַר בֵּין פָּרָה לַחֲמוֹר, שֶׁהֲרֵי מֻבְדָּלִין וְנִכָּרִין הֵם, אֶלָּא בֵּין טְהוֹרָה לְךָ לִטְמֵאָה לְךָ — בֵּין שֶׁנִּשְׁחַט רֻבּוֹ שֶׁל סִימָן לְנִשְׁחַט חֶצְיוֹ, וְכַמָּה בֵּין רֻבּוֹ לְחֶצְיוֹ? מְלֹא שְׂעָרָה (ספרא):
אשר הבדלתי לכם לטמא. לֶאֱסֹר:
והבדלתם בין הבהמה הטהרה לטמאה YE SHALL THEREFORE DISTINGUISH BETWEEN CLEAN BEASTS AND UNCLEAN — It is needless for Scripture to say that one should distinguish between a cow and an ass for these are different and are therefore distinguishable. But it means: you shall distinguish between such an animal as is clean (permitted) to you and such as is unclean (forbidden) to you although it is a clean animal per se, i.e., make a distinction between an animal which has been killed by cutting at least the greater part of each organ (the gullet and the windpipe) or whether it has been killed by cutting exactly the half of each organ. And how much difference is there between the greater part and the exact half? A hair’s breadth only (and consequently the command is given: והבדלתם, “you shall very carefully distinguish”) (Sifra, Kedoshim, Chapter 12 20; cf. also Rashi on Leviticus 11:47 and Chullin 27a).
אשר הבדלתי לכם לטמא WHICH I HAVE SEPARATED FOR YOU TO DECLARE THEM UNCLEAN — This means, to declare them as forbidden.
רש"י על בראשית כ״ז:ג׳ - הטקסט מספריא
שא נא. לְשׁוֹן הַשְׁחָזָה, כְּאוֹתָהּ שֶׁשָּׁנִינוּ אֵין מַשְׁחִיזִין אֶת הַסַּכִּין, אֲבָל מַשִּׂיאָהּ עַל גַּבֵּי חֲבֶרְתָּהּ (ביצה כ"ח), חַדֵּד סַכִּינְךָ וּשְׁחֹט יָפֶה, שֶׁלֹּא תַאֲכִילֵנִי נְבֵלָה (בראשית רבה):
תליך. חַרְבְּךָ שֶׁדֶּרֶךְ לִתְלוֹתָהּ:
וצודה לי. מִן הַהֶפְקֵר וְלֹא מִן הַגֶּזֶל:
שא נא — The word שא means sharpen, similar to what שא read in the Mishna (Beitzah 28a) “One may not sharpen the knife in the usual manner but one may sharpen it by passing it (משיאין) over another”. Isaac said to Esau, “Sharpen your knife and slaughter an animal according to the regulations so that you may not give me to eat נבלה” (i.e. the flesh of animal that is not killed according to the ritual rules) (Genesis Rabbah 65:13).
תליך means thy sword which is usually hung (at the side).
צודה לי AND HUNT FOR ME [SOME VENISON] of animals that are ownerless, but not of such as are acquired by theft (literally, by robbery).
משנה תורה, הלכות שחיטה ג׳:י״ח - הטקסט מספריא
כל מקום שאמרנו בשחיטה פסולה הרי זו נבלה, ואם אכל ממנה כזית לוקה משום אוכל נבלה שאין מוציא מידי נבלה אלא שחיטה כשרה כאשר צוה משה רבינו ע"ה =עליו השלום= כמו שביארנו, וכל ספק בשחיטה הרי הוא ספק נבלה והאוכל ממנה מכין אותו מכת מרדות.
משנה תורה, הלכות שאר אבות הטומאות א׳:ב׳ - הטקסט מספריא
אחד בהמה וחיה בין המותרין באכילה בין האסורין אם מתו כולן בשרן מטמא בכזית ושחיטת בהמה טהורה וחיה טהורה מטהרתו בכ"מ ואפילו שחט חולין בעזרה וקדשים בחוץ הרי אלו טהורין ואם אירע פיסול בשחיטה הרי זו נבילה ומטמאה במשא כמו שביארנו בהלכות שחיטה:
משנה תורה, הלכות שאר אבות הטומאות ב׳:ו׳ - הטקסט מספריא
טריפה שנשחטה שחיטה כשירה אע"פ שהיא אסורה באכילה הרי היא טהורה וכן השוחט את הבהמה ומצא בה עובר מת שחיטת אמו מטהרתו מידי נבילה מצא בה בן שמונה חי נטרף אף על פי שנשחט אחר שנטרף אין שחיטתו מטהרתו מידי נבילה לפי שאין למינו שחיטה לפיכך ולד בהמה שלא שהה ז' ימים גמורין אם שחטו בתוך ז' אין שחיטתו מטהרתו מידי נבילה מפני שהוא כנפל:
משנה תורה, הלכות שחיטה א׳:י״ב - הטקסט מספריא
כל השוחט צריך לבדוק הסימנין לאחר שחיטה, ואם לא בדק ונחתך הראש קודם שיבדק הרי זו נבלה ואפילו היה השוחט זריז ומהיר.
הטקסט של רמב"ם הלכות שחיטה א ל אינו זמין בספריא.
משנה תורה, הלכות רוצח ושמירת נפש ט׳:ח׳ - הטקסט מספריא
נמצא הנהרג מכוון בין שתי עיירות ואנשי זו כאנשי זו בשוה יביאו עגלה אחת בשותפות ויתנו ויאמרו. אם זו היא הקרובה הרי היא שלהן ואלו יתנו להם חלקם מתנה. ואם אלו הם הקרובים הרי הוא שלהן ואלו יתנו להן חלקם מתנה. לפי שאי אפשר לצמצם ואפילו בידי אדם.
משנה תורה, הלכות טומאת מת ט׳ - הטקסט מספריא
מי שהיה חופר בשדה ומצא מתים רבים בגומא אחת זה על גב זה או זה בצד זה או שמצא הרוגים או שמצא מת יושב או ראשו בין ברכיו אינו חושש שמא מקום זה בית הקברות היה אלא נוטל המת שמצא ונוטל כל העפר התיחוח שתחתיו וחופר בבתולת קרקע שלש אצבעות ומוציא הכל ושאר השדה בחזקת טהרה כשהיתה קודם שימצא ועפר זה עם שלש אצבעות שחופר הוא הנקרא תבוסת המת.
שדה שנהרגו בו הרוגים מלקט כל העצמות שבה והרי היא טהורה וכן המפנה קברו מתוך שדהו מלקט כל העצמות עצם עצם והרי היא טהורה וכן בור שמטילים בתוכו נפלים או הרוגים מלקט כל העצמות שבו עצם עצם והרי הוא טהור.
היה חופר ומצא מת מושכב כדרך שקוברין המתים נוטלו ואת תבוסתו וכן אם מצא שנים נוטל כל אחד מהן ותבוסתו עמו וכל השדה טהורה מצא שלשה מתים כל אחד מהן מוטל כדרך הנקברין אם יש בין זה לזה מארבע אמות ועד שמונה כמלוא מטה וקובריה ה"ז חושש שמא בית הקברות הוא זה וצריך לבדוק מן האחרון עשרים אמה שהן כשתי מערות וחצר שביניהן ואם לא מצא שם מת אחר הרי אותן העשרים שבדק טהורות אף על פי שהן שכונת קברות מצא מת אחד בסוף עשרים אמה צריך לבדוק ממנו עשרים אמה אחרות לפי שרגלים לדבר ואם היה אחד מאלו שמצא בתחלה או בסוף הרוג או יושב או מושכב שלא כדרכו שיהיה ראשו בין ירכותיו אינו בודק עשרים אמה אלא נוטלן ואת תבוסתן בלבד שחזקתן עכו"ם.
העכו"ם אין להם טומאת קברות הואיל ואינן מטמאין באהל הרי הנוגע בקברן טהור עד שיגע בעצמה של טומאה או ישאנה.
מת שחסר אבר שאם ינטל מן החי ימות אין לו תבוסה ולא שכונת קברות ומתים הנמצאים גלויים על פני השדה אין להם שכונת קברות ולא תבוסה אלא מלקט עצם עצם והכל טהור והנקבר שלא ברשות יש לו תבוסה ואין לו שכונת קברות.
אחד המוצא שלשה מתים כדרכן בתחלה או שמצא שלשה כוכין או כוך ונקיע ומערה הרי זו שכונת קברות מצא שנים ואחד היה ידוע יש להם תבוסה ואין להם שכונת קברות שהקבר הידוע אינו עושה שכונה ולא אמרו אלא המוצא שלשה בתחלה הוא שצריך בדיקה כיצד בודק העשרים אמה שאמרנו חופר עד שהוא מגיע לסלע או לבתולה והיא הקרקע שנראית שאינה עבודה העמיק אפילו מאה אמה ומצא חרש הרי זו כבתחילה וצריך להעמיק עד שיגיע לבתולה הגיע למים הרי זו כבתולה.
אינו צריך לחפור תלם אחד מתחלת העשרים עד סופן אלא חופר אמה על אמה ומניח אמה וחופר אמה על אמה ומניח אמה וכן עד סופן שאין בין קבר לקבר פחות מאמה.
היה בודק והגיע בתוך העשרים לנהר או לשלולית או לדרך הרבים יפסיק ואינו צריך לבדוק שהרי נפסקה שכונת הקברות.
המוצא עפר זה של בדיקה טהור אא"כ מצא טומאה במקום שחפר אבל קודם שימצא אוכל בתרומה והמפקח בגל אינו אוכל בתרומה שהרי יודע ודאי שהמתים שם תחת הגל אלא שאינו מכיר מקומן.
גל טמא שנתערב בשני גלין טהורין בדק אחד מהן ומצאו טהור הוא טהור והשנים טמאין בדק שנים ונמצאו טהורים הן טהורים והשלישי בחזקת טמא בדק שלשתן ומצא טהור כולן בחזקת טומאה עד שיבדוק שלשתן עד שיגיע לסלע או לבתולה ויהיו שלשתן טהורין.
בור שמטילין לתוכו נפלים המאהיל עליו טמא דין תורה אף ע"פ שחולדה וברדלס מצויין שם אין ספק מוציא מידי ודאי אבל אם הפילה שם אשה נפל ואין ידוע אם הפילה דבר המטמא או לא הפילה הואיל וחולדה וברדלס מצויין שם הרי ספקו טהור.
דבר ידוע שכל אלו הטומאות וכיוצא בהן שהן משום ספק הרי הן של דבריהן ואין טמא מן התורה אלא מי שנטמא טומאת ודאי אבל כל הספיקות בין בטומאות בין במאכלו' אסורות בין בעריות ושבתות אין להם אלא מדברי סופרים [ואע"פ כן דבר שחייבין על זדונו כרת ספיקו אסור מן התורה שהרי העושה אותו חייב אשם תלוי] כמו שביארנו בהלכות איסורי ביאה ובכמה מקומות.
משנה תורה, הלכות שחיטה א׳:י״ג - הטקסט מספריא
כל בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע בודאי שנשחטה שחיטה כשרה.
מדרש תנחומא, נשא כ״ג - הטקסט מספריא
וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, מַהוּ בְּיוֹם כַּלּוֹת. לְשׁוֹן כַּלָּה, בְּיוֹם שֶׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן, נִתְכַּלּוּ הַמַּזִּיקִין מִן הָעוֹלָם. עַד שֶׁלֹּא הוּקַם, הָיוּ הַמַּזִּיקִין מְצוּיִין בָּעוֹלָם. כְּשֶׁהָיָה מֹשֶׁה עוֹלֶה בָּהָר, הָיָה אוֹמֵר הַמִּזְמוֹר הַזֶּה, יוֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן (תהלים צא, א), שֶׁיּוֹשֵׁב בְּסִתְרוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהוּא עֶלְיוֹן נוֹרָא. בְּצֵל שַׁדַּי יִתְלוֹנָן, שֶׁלָּן שָׁם מֵאָה וְעֶשְׂרִים יוֹם כְּמִנְיַן צֵל. אֹמַר לַה' מַחְסִי וּמְצוּדָתִי, שֶׁהָיָה מַחְסִי וְנַעֲשָׂה לִי כְּחוֹמָה. אֱלֹהַי אֶבְטַח בּוֹ, אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בִּי בָּטַחְתָּ, חַיֶּיךָ אֲנִי עוֹמֵד לְךָ. כִּי הוּא יַצִּילְךָ מִפַּח יָקוּשׁ, מַהוּ מִפַּח יָקוּשׁ. מְצוּדָתוֹ שֶׁל דָּוִד שֶׁנִּתְפַּשׂ לֵיהָרֵג, שֶׁנֶּאֱמַר: וְשָׁאוּל וַאֲנָשָׁיו עוֹטְרִים אֶל דָּוִד וְאֶל אֲנָשָׁיו לְתָפְשָׂם (ש״א כג, כו). וְתַחַת כְּנָפָיו תֶּחְסֶה, צִנָּה וְסוֹחֵרָה אֲמִתּוֹ, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, צִנָּה אֲנִי נַעֲשֶׂה לוֹ וּלְכָל מִי שֶׁחוֹסֶה בַּתּוֹרָה. לֹא תִּירָא מִפַּחַד לַיְלָה, מִכָּאן שֶׁהָיוּ מִתְיָרְאִין מִן הַמַּזִּיקִין. מֵחֵץ יָעוּף יוֹמָם, אָמַר רַבִּי בְּרֶכְיָה הַכֹּהֵן בְּרַבִּי, יֵשׁ מַזִּיק שֶׁהוּא פּוֹרֵחַ כְּעוֹף וְקוֹשֵׁשׁ כְּחֵץ. מִדֶּבֶר בָּאֹפֶל יַהֲלֹךְ מִקֶּטֶב יָשׁוּד צָהֳרָיִם, זֶה קֶטֶב מְרִירִי, שֶׁכָּל מִי שֶׁרוֹאֶה אוֹתוֹ, אֵין לוֹ חַיִּים בָּעוֹלָם, בֵּין אָדָם בֵּין בְּהֵמָה בֵּין חַיָּה. כֵּיצַד עָשׂוּי. רֹאשׁוֹ דּוֹמֶה לְעֵגֶל, וְקֶרֶן אַחַת יוֹצְאָה בְּתוֹךְ מִצְחוֹ, וְהוּא עָשׂוּי אַפְסִיִּין. וּמְרִירִי שׁוֹלֵט מִשִּׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז עַד תִּשְׁעָה בְּאָב, בַּצָּהֳרַיִם. לְפִיכָךְ, מִקֶּטֶב יָשׁוּד צָהֳרָיִם. לֹא תְאֻנֶּה אֵלֶיךָ רָעָה, וְנֶגַע לֹא יִקְרַב בְּאָהֳלֶךָ, זֶה אֹהֶל מוֹעֵד. הֱוֵי, שֶׁעַד יוֹם שֶׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן, הָיוּ בָּהֶן מַזִּיקִין מְצוּיִים. וּבַיּוֹם שֶׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן, נִתְכַּלּוּ. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, מַה לִּי לִלְמֹד מִסֵּפֶר תְּהִלִּים. נִלְמַד מִמְּקוֹמוֹ, יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ, מִכָּל דָּבָר רַע. אֵימָתַי, בַּיּוֹם שֶׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן.
תניא, ליקוטי אמרים ג׳ - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, כָּל בְּחִינָה וּמַדְרֵגָה מִשָּׁלֹשׁ אֵלּוּ: נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה – כְּלוּלָה מֵעֶשֶׂר בְּחִינוֹת, כְּנֶגֶד עֶשֶׂר סְפִירוֹת עֶלְיוֹנוֹת שֶׁנִּשְׁתַּלְשְׁלוּ מֵהֶן, הַנֶּחְלָקוֹת לִשְׁתַּיִם, שֶׁהֵן: שָׁלֹשׁ אִמּוֹת וְשֶׁבַע כְּפוּלוֹת; פֵּירוּשׁ, חָכְמָה בִּינָה וָדַעַת, וְשִׁבְעַת יְמֵי הַבִּנְיָן: חֶסֶד גְּבוּרָה תִּפְאֶרֶת כוּ׳.
וְכָךְ בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם, שֶׁנֶּחְלֶקֶת לִשְׁתַּיִם: שֵׂכֶל וּמִדּוֹת.
הַשֵּׂכֶל כּוֹלֵל: חָכְמָה בִּינָה וָדַעַת, וְהַמִּדּוֹת הֵן: אַהֲבַת ה׳ וּפַחְדּוֹ וְיִרְאָתוֹ וּלְפָאֲרוֹ כוּ׳.
וְחָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת נִקְרְאוּ אִמּוֹת וּמָקוֹר לַמִּדּוֹת, כִּי הַמִּדּוֹת הֵן תּוֹלְדוֹת חָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת:
וּּבֵיאוּר הָעִנְיָן, כִּי הִנֵּה הַשֵּׂכֶל שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הַמַּשְׂכֶּלֶת, שֶׁהוּא הַמַּשְׂכִּיל כָּל דָּבָר – נִקְרָא בְּשֵׁם ״חָכְמָה״, ״כֹּ״חַ מָ״ה״.
וּכְשֶׁמּוֹצִיא כֹּחוֹ אֶל הַפּוֹעַל, שֶׁמִּתְבּוֹנֵן בְּשִׂכְלוֹ לְהָבִין דָּבָר לַאֲשׁוּרוֹ וּלְעָמְקוֹ, מִתּוֹךְ אֵיזֶה דְּבַר חָכְמָה הַמּוּשְׂכָּל בְּשִׂכְלוֹ – נִקְרָא ״בִּינָה״.
וְהֵן הֵם ״אָב״ וָ״אֵם״ הַמּוֹלִידוֹת אַהֲבַת ה׳ וְיִרְאָתוֹ וּפַחְדּוֹ.
כִּי הַשֵּׂכֶל שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הַמַּשְׂכֶּלֶת, כְּשֶׁמִּתְבּוֹנֵן וּמַעֲמִיק מְאֹד בִּגְדוּלַּת ה׳, אֵיךְ הוּא ״מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין״ וְ״סוֹבֵב כָּל עָלְמִין״ וְ״כוּלָּא קַמֵּיהּ כְּלָא חֲשִׁיב״ נוֹלְדָה וְנִתְעוֹרְרָה מִדַּת יִרְאַת הָרוֹמְמוּת בְּמוֹחוֹ וּמַחֲשַׁבְתּוֹ, לִירֹא וּלְהִתְבּוֹשֵׁשׁ מִגְּדוּלָּתוֹ יִתְבָּרֵךְ שֶׁאֵין לָהּ סוֹף וְתַכְלִית, וּפַחַד ה׳ בְּלִבּוֹ.
וְשׁוּב יִתְלַהֵב לִבּוֹ בְּאַהֲבָה עַזָּה כְּרִשְׁפֵּי אֵשׁ, בַּחֲשִׁיקָה וַחֲפִיצָה וּתְשׁוּקָה וְנֶפֶשׁ שׁוֹקֵקָה, לִגְדוּלַּת אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא.
וְהִיא כְּלוֹת הַנֶּפֶשׁ, כְּדִכְתִיב: ״נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי וְגוֹ׳״.
וְהַצִּמָּאוֹן, הוּא מִיסוֹד הָאֵשׁ שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית, וּכְמוֹ שֶׁכָּתְבוּ הַטִּבְעִיִּים, וְכֵן הוּא בְּעֵץ חַיִּים, שֶׁיְּסוֹד הָאֵשׁ הוּא בַּלֵּב, וּמְקוֹר הַמַּיִם וְהַלֵּיחוֹת מֵהַמּוֹחַ, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֵץ חַיִּים שַׁעַר נ׳, שֶׁהִיא בְּחִינַת חָכְמָה שֶׁנִּקְרָא מַיִם שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית.
וּשְׁאָר הַמִּדּוֹת כּוּלָּן, הֵן עַנְפֵי הַיִּרְאָה וְהָאַהֲבָה וְתוֹלְדוֹתֵיהֶן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּמָקוֹם אַחֵר.
וְהַדַּעַת, הוּא מִלְּשׁוֹן ״וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה״, וְהוּא לְשׁוֹן הִתְקַשְּׁרוּת וְהִתְחַבְּרוּת, שֶׁמְּקַשֵּׁר דַּעְתּוֹ בְּקֶשֶׁר אַמִּיץ וְחָזָק מְאֹד, וְיִתְקַע מַחֲשַׁבְתּוֹ בְּחוֹזֶק בִּגְדוּלַּת אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, וְאֵינוֹ מַסִּיחַ דַּעְתּוֹ.
כִּי אַף מִי שֶׁהוּא חָכָם וְנָבוֹן בִּגְדוּלַּת אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, הִנֵּה אִם לֹא יְקַשֵּׁר דַּעְתּוֹ וְיִתְקַע מַחֲשַׁבְתּוֹ בְּחוֹזֶק וּבְהַתְמָדָה – לֹא יוֹלִיד בְּנַפְשׁוֹ יִרְאָה וְאַהֲבָה אֲמִיתִּית, כִּי אִם דִּמְיוֹנוֹת שָׁוְא.
וְעַל כֵּן, הַדַּעַת הוּא קִיּוּם הַמִּדּוֹת וְחַיּוּתָן, וְהוּא כּוֹלֵל חֶסֶד וּגְבוּרָה, פֵּירוּשׁ, אַהֲבָה וַעֲנָפֶיהָ וְיִרְאָה וַעֲנָפֶיהָ:
תניא, ליקוטי אמרים י״ט - הטקסט מספריא
וּלְתוֹסֶפֶת בֵּיאוּר, צָרִיךְ לְבָאֵר הֵיטֵב מַה שֶּׁכָּתוּב: ״נֵר ה׳ נִשְׁמַת אָדָם״.
פֵּירוּשׁ, שֶׁיִּשְׂרָאֵל הַקְּרוּיִם ״אָדָם״, נִשְׁמָתָם הִיא, לְמָשָׁל, כְּאוֹר הַנֵּר שֶׁמִּתְנַעְנֵעַ תָּמִיד לְמַעְלָה בְּטִבְעוֹ, מִפְּנֵי שֶׁאוֹר הָאֵשׁ חָפֵץ בְּטֶבַע, לִיפָּרֵד מֵהַפְּתִילָה וְלִידָּבֵק בְּשָׁרְשׁוֹ לְמַעְלָה בִּיסוֹד הָאֵשׁ הַכְּלָלִי שֶׁתַּחַת גַּלְגַּל הַיָּרֵחַ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֵץ חַיִּים.
וְאַף שֶׁעַל יְדֵי זֶה יִכְבֶּה וְלֹא יָאִיר כְּלוּם לְמַטָּה, וְגַם לְמַעְלָה – בְּשָׁרְשׁוֹ, יִתְבַּטֵּל אוֹרוֹ בִּמְצִיאוּת בְּשָׁרְשׁוֹ, אַף־עַל־פִּי־כֵן, בְּכָךְ הוּא חָפֵץ בְּטִבְעוֹ.
כָּךְ נִשְׁמַת הָ״אָדָם״, וְכֵן בְּחִינַת רוּחַ וָנֶפֶשׁ, חֶפְצָהּ וְחֶשְׁקָהּ בְּטִבְעָהּ לִיפָּרֵד וְלָצֵאת מִן הַגּוּף וְלִידָּבֵק בְּשָׁרְשָׁהּ וּמְקוֹרָהּ – בַּה׳ חַיֵּי הַחַיִּים בָּרוּךְ־הוּא; הֲגַם שֶׁתִּהְיֶה אַיִן וָאֶפֶס וְתִתְבַּטֵּל שָׁם בִּמְצִיאוּת לְגַמְרֵי, וְלֹא יִשָּׁאֵר מִמֶּנָּה מְאוּמָה מִמַּהוּתָהּ וְעַצְמוּתָהּ הָרִאשׁוֹן, אַף־עַל־פִּי־כֵן, זֶה רְצוֹנָהּ וְחֶפְצָהּ בְּטִבְעָהּ.
וְטֶבַע זֶה הוּא שֵׁם הַמּוּשְׁאָל לְכָל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ בִּבְחִינַת טַעַם וָדַעַת.
וְגַם כָּאן, הַכַּוָּונָה, שֶׁרָצוֹן וְחֵפֶץ זֶה בַּנֶּפֶשׁ אֵינוֹ בִּבְחִינַת טַעַם וָדַעַת וְשֵׂכֶל מוּשָּׂג וּמוּבָן, אֶלָּא לְמַעְלָה מֵהַדַּעַת וְשֵׂכֶל הַמּוּשָּׂג וְהַמּוּבָן, וְהִיא בְּחִינַת חָכְמָה שֶׁבַּנֶּפֶשׁ שֶׁבָּהּ אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא.
וְזֶהוּ כְּלָל בְּכָל סִטְרָא דִקְדוּשָּׁה, שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא מַה שֶּׁנִּמְשָׁךְ מֵחָכְמָה, שֶׁנִּקְרָא ״קוֹדֶשׁ הָעֶלְיוֹן״, הַבָּטֵל בִּמְצִיאוּת בְּאוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא הַמְלוּבָּשׁ בּוֹ, וְאֵינוֹ דָּבָר בִּפְנֵי עַצְמוֹ כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, וְלָכֵן נִקְרָא ״כֹּ״חַ מָ״ה״.
וְהוּא הֵפֶךְ מַמָּשׁ מִבְּחִינַת הַקְּלִיפָּה וְסִטְרָא אָחֳרָא, שֶׁמִּמֶּנָּה נַפְשׁוֹת אוּמּוֹת הָעוֹלָם דְּעָבְדִין לְגַרְמַיְיהוּ, וְאָמְרִין: ״הַב הַב״ וְ״הַלְעִיטֵנִי״, לִהְיוֹת יֵשׁ וְדָבָר בִּפְנֵי עַצְמוֹ, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, הֵפֶךְ בְּחִינַת הַחָכְמָה; וְלָכֵן נִקְרָאִים ״מֵתִים״, כִּי ״הַחָכְמָה תְּחַיֶּה״, וּכְתִיב: ״יָמוּתוּ וְלֹא בְחָכְמָה״, וְכֵן הָרְשָׁעִים וּפוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל קוֹדֶם שֶׁבָּאוּ לִידֵי נִסָּיוֹן לְקַדֵּשׁ הַשֵּׁם; כִּי בְּחִינַת הַחָכְמָה שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית עִם נִיצוֹץ אֱלֹהוּת מֵאוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא הַמְלוּבָּשׁ בָּהּ, הֵם בִּבְחִינַת גָּלוּת בְּגוּפָם בַּנֶּפֶשׁ הַבַּהֲמִית, מִצַּד הַקְּלִיפָּה שֶׁבֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי שֶׁבַּלֵּב, הַמּוֹלֶכֶת וּמוֹשֶׁלֶת בְּגוּפָם בְּסוֹד גָּלוּת הַשְּׁכִינָה, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.
וְלָכֵן נִקְרֵאת אַהֲבָה זוֹ בַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית, שֶׁרְצוֹנָהּ וְחֶפְצָהּ לִדָּבֵק בַּה׳ חַיֵּי הַחַיִּים בָּרוּךְ־הוּא, בְּשֵׁם ״אַהֲבָה מְסוּתֶּרֶת״, כִּי הִיא מְסוּתֶּרֶת וּמְכוּסָּה בִּלְבוּשׁ שַׂק דִּקְלִיפָּה בְּפוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל, וּמִמֶּנָּה נִכְנָס בָּהֶם רוּחַ שְׁטוּת לַחֲטוֹא, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״אֵין אָדָם חוֹטֵא כוּ׳״.
אֶלָּא שֶׁגָּלוּת הַזֶּה לִבְחִינַת חָכְמָה – אֵינוֹ אֶלָּא לַבְּחִינָה הַמִּתְפַּשֶּׁטֶת מִמֶּנָּה בַּנֶּפֶשׁ כּוּלָּהּ לְהַחֲיוֹתָהּ, אֲבָל שֹׁרֶשׁ וְעִיקָּר שֶׁל בְּחִינַת חָכְמָה שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית הוּא בַּמּוֹחִין, וְאֵינָהּ מִתְלַבֶּשֶׁת בִּלְבוּשׁ שַׂק דִּקְלִיפָּה שֶׁבַּלֵּב בֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי בִּבְחִינַת גָּלוּת מַמָּשׁ, רַק שֶׁהִיא בִּבְחִינַת שֵׁינָה בָּרְשָׁעִים, וְאֵינָהּ פּוֹעֶלֶת פְּעוּלָּתָהּ בָּהֶם – כָּל זְמַן שֶׁעֲסוּקִים בְּדַעְתָּם וּבִינָתָם בְּתַאֲוֹת הָעוֹלָם.
אַךְ כְּשֶׁבָּאִים לִידֵי נִסָּיוֹן בִּדְבַר אֱמוּנָה, שֶׁהִיא לְמַעְלָה מֵהַדַּעַת, וְנָגְעָה עַד הַנֶּפֶשׁ – לִבְחִינַת חָכְמָה שֶׁבָּהּ, אֲזַי הִיא נֵיעוֹרָה מִשְּׁנָתָהּ, וּפוֹעֶלֶת פְּעוּלָּתָהּ בְּכֹחַ ה׳ הַמְלוּבָּשׁ בָּהּ, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וַיִּקַץ כְּיָשֵׁן ה׳״, לַעֲמוֹד בַּנִּסָּיוֹן בֶּאֱמוּנַת ה׳ בְּלִי שׁוּם טַעַם וָדַעַת וְשֵׂכֶל מוּשָּׂג לוֹ, לְהִתְגַבֵּר עַל הַקְּלִיפּוֹת וְתַאֲווֹת עוֹלָם הַזֶּה בְּהֶיתֵּר וּבְאִיסּוּר שֶׁהוּרְגַּל בָּהֶם, וְלִמְאוֹס בָּהֶם, וְלִבְחוֹר לוֹ ה׳ לְחֶלְקוֹ וּלְגוֹרָלוֹ, לִמְסוֹר לוֹ נַפְשׁוֹ עַל קְדוּשַּׁת שְׁמוֹ.
וְאַף כִּי הַקְּלִיפּוֹת גָּבְרוּ עָלָיו כָּל יָמָיו וְלֹא יָכוֹל לָהֶם, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה שֶׁ״הָרְשָׁעִים הֵם בִּרְשׁוּת לִבָּם״, מִכָּל מָקוֹם, כְּשֶׁבָּא לִידֵי נִסָּיוֹן בִּדְבַר אֱמוּנָה בַּה׳ אֶחָד, שֶׁיְּסוּדָתָהּ בְּהַרְרֵי קוֹדֶשׁ, הִיא בְּחִינַת חָכְמָה שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית, שֶׁבָּהּ מְלוּבָּשׁ אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, הֲרֵי כָּל הַקְּלִיפּוֹת בְּטֵלִים וּמְבוּטָּלִים וְהָיוּ כְּלֹא הָיוּ מַמָּשׁ לִפְנֵי ה׳, כְּדִכְתִיב: ״כָּל הַגּוֹיִם כְּאַיִן נֶגְדּוֹ וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״כִּי הִנֵּה אוֹיְבֶיךָ ה׳, כִּי הִנֵּה אוֹיְבֶיךָ יֹאבֵדוּ, יִתְפָּרְדוּ וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״כְּהִמֵּס דּוֹנַג מִפְּנֵי אֵשׁ יֹאבְדוּ וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״הָרִים כַּדּוֹנַג נָמַסּוּ״.
וְהִנֵּה, אוֹר ה׳ אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא הַמְלוּבָּשׁ בַּחָכְמָה שֶׁבַּנֶּפֶשׁ – גָּדוֹל וְעָצוּם כֹּחוֹ כָּל כָּךְ, לְגָרֵשׁ וְלִדְחוֹת הַסִּטְרָא אָחֳרָא וְהַקְּלִיפּוֹת שֶׁלֹּא יוּכְלוּ יִגְּעוּ אֲפִילוּ בִּלְבוּשָׁיו, שֶׁהֵם מַחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה שֶׁל אֱמוּנַת ה׳ אֶחָד; דְּהַיְינוּ, לַעֲמוֹד בַּנִּסָּיוֹן, לִמְסוֹר נַפְשׁוֹ אֲפִילוּ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת רַק אֵיזֶה מַעֲשֶׂה לְבַד נֶגֶד אֱמוּנַת ה׳ אֶחָד, כְּגוֹן, לְהִשְׁתַּחֲוֹת לַעֲבוֹדָה זָרָה, אַף שֶׁאֵינוֹ מַאֲמִין בָּהּ כְּלָל בְּלִבּוֹ, וְכֵן שֶׁלֹּא לְדַבֵּר תּוֹעָה חַס וְשָׁלוֹם עַל אַחְדּוּת ה׳, אַף שֶׁאֵין פִּיו וְלִבּוֹ שָׁוִין, רַק לִבּוֹ שָׁלֵם בֶּאֱמוּנַת ה׳.
וְזֶה – נִקְרָא ״דְּחִילוּ הַנִּכְלָל בִּרְחִימוּ״, שֶׁהִיא אַהֲבָה הַטִּבְעִית שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית שֶׁבִּכְלָלוּת יִשְׂרָאֵל, שֶׁחֶפְצָהּ וּרְצוֹנָהּ בְּטִבְעָהּ לִידָּבֵק בְּשָׁרְשָׁהּ וּמְקוֹרָהּ אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, שֶׁמִּפְּנֵי אַהֲבָה זוֹ וְרָצוֹן זֶה, הִיא יְרֵאָה וּמְפַחֶדֶת בְּטִבְעָהּ מִנְּגוֹעַ בִּקְצֵה טוּמְאַת עֲבוֹדָה־זָרָה חַס־וְשָׁלוֹם, שֶׁהִיא נֶגֶד אֱמוּנַת ה׳ אֶחָד, אֲפִילוּ בִּלְבוּשֶׁיהָ הַחִיצוֹנִים שֶׁהֵם דִּבּוּר אוֹ מַעֲשֶׂה, בְּלִי אֱמוּנָה בַּלֵּב כְּלָל:
הטקסט של ברכות א ב אינו זמין בספריא.
מצוטט ב־4 עמודים
לקוטי שיחות 1
- כרך יב ‹ מצורע ‹ שיחה א ‹ 81 לקו"ש ח"ז ע' 71
תורת מנחם 2
שולחן ערוך ספרי כ"ק אדמו"ר הזקן 1
- קו"א יורה דעה ‹ מהדורא בתרא ‹ (הגהה לקוטי שיחות ח"ז ע' 71