ספרי כ"ק אדמו"ר לקוטי שיחות כרך ז שמיני שיחה ב

68

מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.

לפני כן בפרשה¹⁶, שנבלת בהמה טהורה מטמאת את האדם הנוגע בה או הנושא אותה.

ולכן מפרש על כך רש"י "בין נשחט...", כי הפרט הקובע את ההבדל אם הבהמה "טמאה" או "טהורה" הוא אופן מיתתה ושחיטתה: כאשר "נשחט חציו של קנה" הרי כאילו לא היתה כאן שחיטה, שהרי זוהי שחיטה פסולה, ואז

י יש לבהמה דין של נבילה¹⁷, והיא מטמאת. אך אם "נשחט רובו" – שחיטה כשרה, אין היא מטמאת. הדין של "הנוגע בנבלתה יטמא..." מופיע דוקא לגבי "וכי ימות", ולא לגבי בהמה ר שנשחטה18. כ

אך כאשר מגיעים לחלק השני של הפסוק, שבו נאמר "הנאכלת" ו"לא תאכל" – מושגים של היתר ואיסור אכילה, ולא טומאה וטהרה – מסביר רש"י שמדובר על הבדלה "בין שנולדו בה סימני טריפה...", כי "סימני טריפה" קשורים לאיסור אכילה ולא לטומאה: גם כאשר "נולדו בה סימני טריפה פסולה", אם השחיטה היתה כשרה – אין הבהמה מטמאת¹⁹. "

ה. הבדל דק דוקא בקנה

מה"ענינים מופלאים" בהלכה, אשר בפירוש רש"י זה²⁰:

הערות

16. יא, לט־מ.
17. ראה רש"י תולדות כז, ג: ושחוט יפה שלא תאכילני נבילה. וראה גם חולין לב, סע"א. רמב"ם הל' שחיטה פ"ג הי"ח (ובכס"מ שם). הל' אבות הטומאות פ"א ה"ב. טויו"ד סו"ס כז.
19. חולין שם. רמב"ם הל' אבות הטומאות פ"ב ה"ו. טור שם. בתו"כ שמיני (יא, לט) ובחולין (עד, א. וש"נ) יליף דין זה ממ"ש (שמיני שם) "מן הבהמה". ומכיון שבפרש"י עה"ת לא הובא לימוד זה, יש להוכיח לכאורה, שבדרך הפשט, שחיטת טריפה אינה מטהרתה מידי נבילה. אבל – אינו. כי אדרבא "ל, שע"פ דרך הפשט א"צ ללימוד על זה כלל. ויל"פ בב' אופנים: א) שפשטות הלשון "וכי ימות" שולל נשחטה. ושאני נבלת בהמה טמאה, שמכיון שלא נאמר בה מיתה – מטמאה היא גם כשנשחטה. וכמ"ש הרשב"ם (שפירושו הוא ע"ד הפשט. וראה רשב"ם "פ וישב) פסוק לט (אלא שלדידי' לא הי' זה ברור "כ, ולכן הוזקק גם ל"וחכמים דרשו"). וכן כתבו מפרשי רש"י פסוק כו. ב) שפירוש "נבילה" – לשיטת רש"י – הוא דוקא כשמתה מאלי'. משא"כ נשחטה (גם כשהיא טריפה), אינה נקראת בשם נבילה* (ולא רק שאין בה איסור נבילה. וכן משמע מלשון רש"י תולדות שם: שלא תאכילני נבילה). אלא שזהו דוקא בבהמה טהורה ולא בטמאה, לפי שאין שייך בה ענין השחיטה כלל (משא"כ טריפה, שהי' בה תורת שחיטה – טרם שנטרפה (ראה תו"כ שם. חולין עב, ריש ע"ב)).
20. עוד ענין בהלכה בפרש"י דידן, שע"פ פירושו יובן מה שבתחלת הכתוב נאמר "בין הטמא" ואח"כ "ובין הטהור", ובסיום הכתוב – הנאכלת" ואח"כ "אשר לא תאכל" – כי בשחיטה, החזקה היא "טמא", וכן בהתחלתה (במשהו הראשון – שרק בסופה מתברר שהי' דרך הכשרתה) ורק לאחרי שיודעים בודאי שנשחט רובו, הוא "טהור" (ראה חולין ט, א: בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה. ובמתניתא שם: "נבילה ומטמאה במשא". וראה רמב"ם הל' שחיטה פ"א הי"ב. ש"ך יו"ד סכ"ה סק"א). משא"כ בנולדו בה סימני טריפה, הרי כל זמן שאין אנו יודעים שהם סימני טריפה פסולה, היא בחזקת היתר (חולין שם) – "נאכלת", ורק לאחרי שיודעים בודאי שנולדו בה סימני טריפה פסולה – "לא תאכל". (ועפי"ז יומתק גם מ"ש "לא תאכל" – בלשון עתיד).
18. ראה רשב"ם יא, לט. וראה ברמב"ן ומפרשי רש"י פסוק כו.
. שלכן אינה אסורה באכילה משום נבילה. (משא"כ לפי אופן הא' שרק מפני שנאמר "וכי ימות" אינה מטמאה – י"ל דמה שאין בה איסור נבילה, הוא לפי שאין איסור חל על איסור).

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 29 עמודים.