קצד
ולא בחכ'85 כי מבחי' החכ' אין יכולים לקבל, אכן כאשר מסתלק אור אבא בחי' מים אז מתגבר בחי' הדם אזי יכול להתהוות הנגע86. וזהו ענין אם בהרת קדמה לשער לבן טמא, פי' בהרת היא הנגע, והנה מבחי' הנגע עצמה אינם יכולים הקליפות לקבל כי מבחי' החיות עצמה א"א לקבל כ"א כאשר צומח אח"כ שער לבן הנה ע"י השערה נמשך להם החיות ולכן טמא, אבל כשהשער לבן קדמה לבהרת טהור פי' שהשער לבן הי' קודם הבהרת וממילא לא הי' אז הסתלקות אור אבא לכן השערה שנצמח אז היא בחי' שער לבן דקדושה ולכן אף שאח"כ נתהוה הנגע הנה מהנגע עצמה שהיא החיות עצמה א"א להם לקבל לכן הוא טהור.
ספק קוב"ה אומר טהור וכולהו מתיבתא דרקיע אמרי טמא, פי' כי המתיבתא דרקיע אמרו ע"פ ההשגה בתורה שספיקא דאורייתא לחומרא87 לכן אמרו ספיקו טמא, אכן קוב"ה אמר טהור שיש בחי' למעלה מהשגה שמאיר בהשגה דהיינו בג"ע שהוא מ"ש וה' עליהם יראה88 ויצא כברק חצו שהוא בחי' ההברקה בחי' מים כנ"ל89 שמאיר ברקיע בחי' בינה, וכן הוא גם במתיבתא דרקיע אמרי טהור90 לפי שספק זה אף שהוא בדבר דאורייתא אעפ"כ ספיקו טהור דוגמת ספק ממזר שהוא דאורייתא אעפ"כ ספיקו טהור91 מפני שהוא גזירת הכתוב, וכמו ספק טומאה בר"ה טהור92 וילפינן זה מסוטה ממ"ש ונסתרה והיא נטמאה93 ור"ה לאו מקום סתירה הוא כו' לכן ספק טומאה בר"ה טהור, ולכאורה הנה גבי סוטה ניחא כו' מפני שר"ה לאו מקום סתירה הוא אך איך למדים דין זה גבי כל שאר הטומאות שברה"ר ספיקו טהור אף שלא שייך בהם כלל הטעם מה שבר"ה לאו מקום סתירה הוא כו', אלא שזהו גזירת הכתוב שספק טומאה בר"ה הוא טהור מפני כי ר"ה הוא טורי דפרודא94 לכן א"א להרבות טומאה בר"ה כדי שלא יומשך שפע יניקה רבה בקליפות, כמ"כ
הערות
- 85. ימותו ולא בחכ' : איוב ד, כא. ראה הנסמן במאמרי אדה"א דברים ח"א ע' רצט.
- 86. מסתלק אור אבא . . נגע : ראה זהר תזריע מט, ב (ובביאוה"ז שם). ע"ח שער לאה ורחל של"ח, פ"ז. לקו"ת תזריע כג, ב. מצורע כד, ג. מאמרי אדה"ז תקס"ה ח"א ע' תכג ואילך. מאמרי אדה"א ויקרא ח"ב ע' תנג וע' תעג ואילך. סהמ"צ להצ"צ ק, ב ואילך.
- 87. שספיקא דאורייתא לחומרא : ביצה ג, ב.
- 88. וה' עליהם יראה : זכרי' ט, יד. ראה גם לקו"ת ואתחנן ב, סע"ד.
- 89. הברקה בחי' מים כנ"ל : ראה לעיל מאמר ד"ה בגמ' וכו' קא מפלגי במתיבתא דרקיעא פ"ג.
- 90. במתיבתא דרקיע אמרי טהור : בסה"מ תרל"ה כאן העיר: אוצ"ל: אמר (או: אמר קוב"ה) טהור, והכוונה, דאף שלהשגת מתיבתא דרקיע הוא טמא, מ"מ מאיר גם בהם (בחי' שלמע' מהשגה) מה שקוב"ה אמר טהור.
- 91. ספק ממזר . . ספיקו טהור : קדושין עג, א. ראה לקו"ת תזריע כאן כד, סע"א-ב. סהמ"צ להצ"צ מהדורת אותיות מרובעות ע' קד וע' 226 [ושם שו"ה בפסק ממזר כי ממזר כי — אוצ"ל: בספק ממזר כי]. ראה גם שו"ת הצ"צ חיו"ד סקמ"ב, ס"ב. ס"ג.
- 92. ספק טומאה ברה"ר טהור : טהרות פ"ד, מי"א. סוטה כח, ב.
- 93. ונסתרה והיא נטמאה : נשא ה, יג. ראה תוד"ה התם חולין ט, ב. תוד"ה והלל נדה ב, א. תוספת הרא"ש נדה ג, א ד"ה אי.
- 94. רה"ר הוא טורי דפרודא : ראה תניא ספל"ג ובמ"מ הגהות והערות קצרות לשם. מאמרי אדה"א שמות ח"א ע' רצו־ דברים ח"ב ע' תעט ובהנסמן בהנ"ל.
משנה טהרות ד׳:י״א - הטקסט מספריא
ספק ידים ליטמא ולטמא וליטהר טהור. ספק רשות הרבים טהור. ספק דברי סופרים. אכל אוכלים טמאים. שתה משקים טמאים. בא ראשו ורובו במים שאובין. או שנפלו על ראשו ורובו שלשה לוגין מים שאובים. ספיקו טהור. אבל דבר שהוא אב הטומאה. והוא מדברי סופרים. ספיקו טמא:
סוטה כ״ח ב - הטקסט מספריא
כְּוַדַּאי.
וּמִמָּקוֹם שֶׁבָּאתָ: מָה סוֹטָה רְשׁוּת הַיָּחִיד — אַף שֶׁרֶץ רְשׁוּת הַיָּחִיד.
וּמָה סוֹטָה דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דַּעַת לִישָּׁאֵל — אַף שֶׁרֶץ דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דַּעַת לִישָּׁאֵל.
וּמִכָּאן אָמְרוּ: דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דַּעַת לִישָּׁאֵל, בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד — סְפֵיקוֹ טָמֵא, בִּרְשׁוּת הָרַבִּים — סְפֵיקוֹ טָהוֹר. וְשֶׁאֵין בּוֹ דַּעַת לִישָּׁאֵל, בֵּין בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד בֵּין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים — סְפֵיקוֹ טָהוֹר.
וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל: אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא תְּרוּמָה, וּמַהְדַּר לֵיהּ אִיהוּ כְּהוּנָּה?
וְתוּ: לְרַבִּי עֲקִיבָא, כְּהוּנָּה מְנָא לֵיהּ? וְכִי תֵּימָא כְּהוּנָּה לָא צְרִיכָא קְרָא,
like a case of certain contact with an impure item? Accordingly, any cases of uncertain ritual impurity should be treated like certain impurity.
The baraita continues: And since the case of sota is the source for the halakha with regard to uncertain ritual impurity, the details of the halakha are also derived from the case of sota. Therefore, from the place that you came from, i.e., from the source, it is derived that just as the prohibition with regard to a sota applies only when the uncertainty arises in the private domain, i.e., when she has secluded herself with the alleged paramour, so too, uncertain contact with the carcass of a creeping animal renders an item impure only if the contact was in the private domain.
And furthermore, just as a sota is an entity that has awareness in order for her to be asked whether she actually committed adultery, so too, contact with a creeping animal renders an item impure only if it is an entity that has awareness in order for it to be asked, i.e., a person, or an item that may have contracted impurity in a place where a person was present and could have known.
The baraita concludes: And from here the Sages stated that if an entity that has awareness in order for it to be asked may have contracted impurity in the private domain, its uncertain impurity renders it impure; but if it may have contracted impurity in the public domain, its uncertain impurity leaves it pure. And with regard to an entity that lacks awareness in order for it to be asked, whether the uncertainty arose in the private domain or in the public domain, its uncertain impurity is deemed pure, as it is not similar to a sota.
The Gemara begins its discussion of the baraita by inquiring about the exchange between Rabbi Yishmael and Rabbi Akiva: And what was the intention of Rabbi Yishmael? Apparently, he commented on a statement of Rabbi Akiva, who said that it is prohibited for a sota to partake of teruma, and he answered him concerning the matter of the woman’s being prohibited to marry into the priesthood, which was not mentioned by Rabbi Akiva at all.
And furthermore, from where does Rabbi Akiva derive that it is prohibited for a sota to marry into the priesthood? And if you would say that with regard to her prohibition against marrying into the priesthood a verse is not necessary,
חולין ט׳ ב - הטקסט מספריא
חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא בִּמְקוֹם נֶקֶב נָקַב.
אֲמַר לֵיהּ: מִי קָא מְדַמֵּית אִיסּוּרָא לְסַכַּנְתָּא? סַכָּנָה שָׁאנֵי! אֲמַר לֵיהּ רָבָא: מַאי שְׁנָא? סְפֵק סַכַּנְתָּא לְחוּמְרָא? סְפֵק אִיסּוּרָא נָמֵי לְחוּמְרָא!
אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וְלָא שָׁאנֵי בֵּין אִיסּוּרָא לְסַכַּנְתָּא? וְהָא אִילּוּ סְפֵק טוּמְאָה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים – סְפֵיקוֹ טָהוֹר, וְאִילּוּ סְפֵק מַיִם מְגוּלִּין – אֲסוּרִין!
אֲמַר לֵיהּ: הָתָם הִלְכְתָא גְּמִירִי לַהּ מִסּוֹטָה, מָה סוֹטָה בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד – אַף טוּמְאָה בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד.
מֵתִיב רַב שִׁימִי: שֶׁרֶץ בְּפִי חוּלְדָּה, וְחוּלְדָּה מְהַלֶּכֶת עַל גַּבֵּי כִּכָּרוֹת שֶׁל תְּרוּמָה – סָפֵק נָגַע, סָפֵק לֹא נָגַע – סְפֵיקוֹ טָהוֹר, וְאִילּוּ סְפֵק מַיִם מְגוּלִּין אֲסוּרִין!
הָתָם נָמֵי הִלְכְתָא גְּמִירִי לַהּ מִסּוֹטָה: מָה סוֹטָה דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ דַּעַת לִישָּׁאֵל, אַף הָכָא נָמֵי דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דַּעַת לִישָּׁאֵל.
אָמַר רַב אָשֵׁי, תָּא שְׁמַע: צְלוֹחִית שֶׁהִנִּיחָהּ מְגוּלָּה וּבָא וּמְצָאָהּ מְכוּסָּה – טְמֵאָה, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר: אָדָם טָמֵא נִכְנַס לְשָׁם וְכִיסָּהּ.
הִנִּיחָהּ מְכוּסָּה וּבָא וּמְצָאָהּ מְגוּלָּה, אִם יְכוֹלָה חוּלְדָּה לִשְׁתּוֹת מִמֶּנָּה, אוֹ נָחָשׁ לְדִבְרֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל, אוֹ שֶׁיָּרַד בָּהּ טַל בַּלַּיְלָה – פְּסוּלָה.
וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מָה טַעַם?
one is concerned that perhaps the bird or the mouse perforated it in the place of the preexisting perforation caused by a snake, and it is prohibited to eat the fig or the melon, due to the danger that the snake might have left its venom.
Rav Huna said to Rabbi Abba: Are you comparing danger to prohibition? Danger is different, and one rules stringently in cases involving danger. Rava said to him: What is different about the fact that the ruling in cases of uncertainty involving danger is stringent, given that in cases of uncertainty involving prohibition the ruling is also stringent?
Abaye said to Rava: And is there no difference between prohibition and danger? But isn’t it the halakha that in a case of uncertainty involving ritual impurity in the public domain, its uncertain impurity leaves it pure, while in a case of uncertainty involving water that is exposed and therefore susceptible to a snake leaving venom in it, the water is forbidden.
Rava said to Abaye: There, in the case of ritual impurity in the public domain, the Sages learned this halakha through tradition from the case of a sota, a woman who enters into seclusion with a particular man after her husband warns her not to. She is forbidden to her husband even though there is uncertainty whether or not she committed adultery. Just as a sota is forbidden only in a case of uncertainty in the private domain, as there is no seclusion in the public domain; so too with regard to ritual impurity, one becomes ritually impure in a case of uncertainty only in the private domain.
Rav Shimi raises an objection to the opinion of Rava from a mishna (Teharot 4:2): If the carcass of a creeping animal was in the mouth of a weasel, and that weasel was walking on loaves of teruma, and there is uncertainty whether the creeping animal touched the loaves and uncertainty whether it did not touch the loaves, its uncertain impurity leaves it pure, while in a case of uncertainty involving water that is exposed and therefore susceptible to a snake leaving venom in it, the water is forbidden.
The Gemara answers: There too, the halakha is derived from the case of a sota. Just as the uncertainty in the case of sota involves an entity that has consciousness in order for her to be asked whether she was unfaithful and is forbidden to her husband, so too here, only uncertainty involving an entity that has consciousness in order for it to be asked whether the loaves were rendered impure would become impure. The weasel does not have that consciousness.
Rav Ashi said: Come and hear additional proof that danger is more severe than prohibition (see mishna Para 11:1): In the case of a flask of purification water that one left exposed and he came back and found it covered, it is ritually impure, as I say: An impure man entered into there and covered it, and in the course of doing so he rendered the vessel and its contents impure.
In a case where one left the vessel covered and came back and found it exposed, if it is in a place where a weasel could drink from it, or a snake according to the statement of Rabban Gamliel, or if there is concern that dew fell into it at night, the purification waters are disqualified for sprinkling in the process of purification of a person impure with impurity imparted by a corpse, due to the concern that the saliva of the weasel or the dew, which are unfit for sprinkling, intermingled with it. Nevertheless, the water is not impure.
And Rabbi Yehoshua ben Levi says: What is the reason that there is no concern that a ritually impure person exposed the waters and rendered them impure?
נדה ב׳ א - הטקסט מספריא
מַתְנִי' שַׁמַּאי אוֹמֵר: כׇּל הַנָּשִׁים דַּיָּין שְׁעָתָן. הִלֵּל אוֹמֵר: מִפְּקִידָה לִפְקִידָה, וַאֲפִילּוּ לְיָמִים הַרְבֵּה.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא כְּדִבְרֵי זֶה, וְלֹא כְּדִבְרֵי זֶה, אֶלָּא מֵעֵת לְעֵת מְמַעֶטֶת עַל יָד מִפְּקִידָה לִפְקִידָה, וּמִפְּקִידָה לִפְקִידָה מְמַעֶטֶת עַל יָד מֵעֵת לְעֵת.
כׇּל אִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ לָהּ וֶסֶת — דַּיָּה שְׁעָתָהּ, וְהַמְשַׁמֶּשֶׁת בְּעֵדִים — הֲרֵי זוֹ כִּפְקִידָה, וּמְמַעֶטֶת עַל יָד מֵעֵת לְעֵת וְעַל יָד מִפְּקִידָה לִפְקִידָה.
כֵּיצַד דַּיָּה שְׁעָתָהּ? הָיְתָה יוֹשֶׁבֶת בַּמִּטָּה וַעֲסוּקָה בִּטְהָרוֹת, וּפָרְשָׁה וְרָאֲתָה — הִיא טְמֵאָה וְהֵן טְהוֹרוֹת.
אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ, מְטַמְּאָה מֵעֵת לְעֵת, אֵינָהּ מוֹנָה אֶלָּא מִשָּׁעָה שֶׁרָאֲתָה.
גְּמָ' מַאי טַעְמֵיהּ דְּשַׁמַּאי? קָסָבַר: הַעֲמֵד אִשָּׁה עַל חֶזְקָתָהּ, וְאִשָּׁה בְּחֶזְקַת טְהוֹרָה עוֹמֶדֶת. וְהִלֵּל? כִּי אָמַר: הַעֲמֵד דָּבָר עַל חֶזְקָתוֹ — הֵיכָא דְּלֵית לֵיהּ רֵיעוּתָא מִגּוּפֵיהּ, אֲבָל אִיתְּתָא
MISHNA: Shammai says: For all women who do not have a fixed menstrual cycle, their time is sufficient. Women who discern that menstrual blood emerged do not need to be concerned that perhaps the flow of blood began before they noticed it. Rather, they assume their ritual impurity status begins at that moment, in terms of rendering impure teruma and ritually pure items with which they come in contact. Hillel says: From examination [mipekida] to examination, i.e., she assumes ritual impurity status retroactive to the last time she examined herself and determined that she was ritually pure, and this is the halakha even if her examination took place several days earlier. Any ritually pure item with which she came in contact in the interim becomes ritually impure.
And the Rabbis say: The halakha is neither in accordance with the statement of this tanna nor in accordance with the statement of that tanna; rather, the principle is: A twenty-four-hour period reduces the time from examination to examination. In other words, if her final self-examination took place more than twenty-four hours earlier, she need only concern herself with ritual impurity for the twenty-four-hour period prior to discerning the blood. And from examination to examination reduces the time from a twenty-four-hour period. In other words, if she examined herself in the course of the previous day and discovered no blood, she was certainly ritually pure prior to the examination.
For any woman who has a fixed menstrual cycle [veset], and she examined herself at that time and discovered blood, her time is sufficient, and it is only from that time that she transmits ritual impurity. And with regard to a woman who engages in intercourse while using examination cloths [be’edim] before and after intercourse, with which she ascertains whether her menstrual flow began, the halakhic status of such an action is like that of an examination, and therefore it reduces the time from a twenty-four-hour period, and reduces the time from examination to examination.
Her time is sufficient, how so? If the woman was sitting in the bed and engaged in handling ritually pure items, and she left the bed and saw blood, she is ritually impure and those items are ritually pure.
Although the Rabbis said that a woman without a fixed menstrual cycle transmits ritual impurity retroactively for a twenty-four-hour period, a woman with a fixed cycle counts her menstrual days only from the moment that she saw blood.
GEMARA: The mishna teaches that when a woman discerns that her menstrual blood emerged, Shammai holds that her impurity status starts from that moment, while Hillel maintains that it begins from the time of her most recent self-examination. The Gemara asks: What is the reason for the opinion of Shammai? The Gemara answers: Shammai holds that as there is a principle that when the status of an item is uncertain it retains its presumptive status, here too: Establish the woman in her presumptive status, and a woman remains with the presumptive status of being ritually pure. And what is the reasoning of Hillel? He claims that when one states the principle: Establish an item in its presumptive status, that applies only where there is no weakening in the presumptive status that is a result of the item itself. But in the case of a woman,
תניא, ליקוטי אמרים ל״ג - הטקסט מספריא
עוֹד זֹאת תִּהְיֶה שִׂמְחַת הַנֶּפֶשׁ הָאֲמִיתִּית, וּבִפְרָט כְּשֶׁרוֹאֶה בְּנַפְשׁוֹ בְּעִתִּים מְזוּמָּנִים שֶׁצָּרִיךְ לְזַכְּכָהּ וּלְהָאִירָהּ בְּשִׂמְחַת לֵבָב, אֲזַי יַעֲמִיק מַחֲשַׁבְתּוֹ וִיצַיֵּיר בְּשִׂכְלוֹ וּבִינָתוֹ עִנְיַן יִחוּדוֹ יִתְבָּרֵךְ הָאֲמִיתִּי, אֵיךְ הוּא מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים, וַאֲפִילוּ מְלֹא כָּל הָאָרֶץ הַלֶּזוּ הוּא כְּבוֹדוֹ יִתְבָּרֵךְ, וְכוּלָּא קַמֵּיהּ כְּלָא חֲשִׁיב מַמָּשׁ, וְהוּא לְבַדּוֹ הוּא בָּעֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים מַמָּשׁ, כְּמוֹ שֶׁהָיָה לְבַדּוֹ קוֹדֶם שֵׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית, וְגַם בַּמָּקוֹם הַזֶּה שֶׁנִּבְרָא בוֹ עוֹלָם הַזֶּה, הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם, הָיָה הוּא לְבַדּוֹ מְמַלֵּא הַמָּקוֹם הַזֶּה, וְגַם עַתָּה כֵּן, הוּא לְבַדּוֹ בְּלִי שׁוּם שִׁינּוּי כְּלָל.
מִפְּנֵי שֶׁכָּל הַנִּבְרָאִים בְּטֵלִים אֶצְלוֹ בִּמְצִיאוּת מַמָּשׁ, כְּבִיטּוּל אוֹתִיּוֹת הַדִּבּוּר וְהַמַּחֲשָׁבָה בִּמְקוֹרָן וְשָׁרְשָׁן, הוּא מַהוּת הַנֶּפֶשׁ וְעַצְמוּתָהּ, שֶׁהֵן עֶשֶׂר בְּחִינוֹתֶיהָ: חָכְמָה בִּינָה וָדַעַת כוּ׳, שֶׁאֵין בָּהֶם בְּחִינַת אוֹתִיּוֹת עֲדַיִין קוֹדֶם שֶׁמִּתְלַבְּשׁוֹת בִּלְבוּשׁ הַמַּחֲשָׁבָה [כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בִּפְרָקִים כ׳ וְכ״א בַּאֲרִיכוּת, עַיֵּין שָׁם]. וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר גַּם כֵּן בְּמָקוֹם אַחֵר מָשָׁל גַּשְׁמִי לָזֶה, מֵעִנְיַן בִּיטּוּל זִיו וְאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ בִּמְקוֹרוֹ, הוּא גּוּף כַּדּוּר הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁבָּרָקִיעַ, שֶׁגַּם שָׁם מֵאִיר וּמִתְפַּשֵּׁט וַדַּאי זִיווֹ וְאוֹרוֹ, וּבְיֶתֶר שְׂאֵת מֵהִתְפַּשְּׁטוּתוֹ וְהֶאָרָתוֹ בַּחֲלַל הָעוֹלָם, אֶלָּא שֶׁשָּׁם הוּא בָּטֵל בִּמְצִיאוּת בִּמְקוֹרוֹ וּכְאִילּוּ אֵינוֹ בִּמְצִיאוּת כְּלָל:
וְכָכָה מַמָּשׁ, דֶּרֶךְ מָשָׁל, הוּא בִּיטּוּל הָעוֹלָם וּמְלוֹאוֹ בִּמְצִיאוּת לְגַבֵּי מְקורוֹ שֶׁהוּא אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר שָׁם בַּאֲרִיכוּת.
וְהִנֵּה, כְּשֶׁיַּעֲמִיק בָּזֶה הַרְבֵּה, יִשְׂמַח לִבּוֹ וְתָגֵל נַפְשׁוֹ אַף גִּילַת וְרַנֵּן בְּכָל לֵב וְנֶפֶשׁ וּמְאֹד בֶּאֱמוּנָה זוֹ, כִּי רַבָּה הִיא, כִּי הִיא קִרְבַת אֱלֹהִים מַמָּשׁ. וְזֶה כָּל הָאָדָם וְתַכְלִית בְּרִיאָתוֹ, וּבְרִיאַת כָּל הָעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים – לִהְיוֹת לוֹ דִּירָה זוֹ בַּתַּחְתּוֹנִים, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן בַּאֲרִיכוּת.
וְהִנֵּה, כַּמָּה גְדוֹלָה שִׂמְחַת הֶדְיוֹט וּשְׁפַל אֲנָשִׁים, בְּהִתְקָרְבוּתוֹ לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם הַמִּתְאַכְסֵן וְדָר אִתּוֹ עִמּוֹ בְּבֵיתוֹ, וְקַל וָחוֹמֶר לְאֵין קֵץ לְקִרְבַת וְדִירַת מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, וּכְדִכְתִיב: ״כִּי מִי הוּא זֶה אֲשֶׁר עָרַב לִבּוֹ לָגֶשֶׁת אֵלַי, נְאֻם ה׳״:
וְעַל זֶה תִּיקְּנוּ לִיתֵּן שֶׁבַח וְהוֹדָיָה לִשְׁמוֹ יִתְבָּרֵךְ בְּכָל בֹּקֶר, וְלוֹמַר: ״אַשְׁרֵינוּ מַה טּוֹב חֶלְקֵנוּ וְכוּ׳ וּמַה יָפָה יְרוּשָּׁתֵנוּ״, כְּלוֹמַר, כְּמוֹ שֶׁהָאָדָם שָׂשׂ וְשָׂמֵחַ בִּירוּשָּׁה שֶׁנָּפְלָה לוֹ הוֹן עָתֵק שֶׁלֹּא עָמַל בּוֹ, כֵּן וְיוֹתֵר מִכֵּן לְאֵין קֵץ, יֵשׁ לָנוּ לִשְׂמוֹחַ עַל יְרוּשָּׁתֵנוּ שֶׁהִנְחִילוּנוּ אֲבוֹתֵינוּ, הוּא יִחוּד ה׳ הָאֲמִיתִּי, אֲשֶׁר אֲפִילוּ בָּאָרֶץ מִתַּחַת – אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ, וְזוֹ הִיא דִּירָתוֹ בַּתַּחְתּוֹנִים.
וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: תַּרְיַ״ג מִצְוֹת נִיתְּנוּ לְיִשְׂרָאֵל, בָּא חֲבַקּוּק וְהֶעֱמִידָן עַל אַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה״, כְּלוֹמַר, כְּאִלּוּ אֵינָהּ רַק מִצְוָה אַחַת, הִיא הָאֱמוּנָה לְבַדָּהּ, כִּי עַל יְדֵי הָאֱמוּנָה לְבַדָּהּ – יָבֹא לְקִיּוּם כָּל הַתַּרְיַ״ג מִצְוֹת.
דְּהַיְינוּ, כְּשֶׁיִּהְיֶה לִבּוֹ שָׂשׂ וְשָׂמֵחַ בֶּאֱמוּנָתוֹ בְּיִחוּד ה׳ בְּתַכְלִית הַשִּׂמְחָה, כְּאִלּוּ לֹא הָיְתָה עָלָיו רַק מִצְוָה זוֹ לְבַדָּהּ, וְהִיא לְבַדָּהּ תַּכְלִית בְּרִיאָתוֹ וּבְרִיאַת כָּל הָעוֹלָמוֹת – הֲרֵי בְּכֹחַ וְחַיּוּת נַפְשׁוֹ בְּשִׂמְחָה רַבָּה זוֹ, תִּתְעַלֶּה נַפְשׁוֹ לְמַעְלָה מַּעְלָה, עַל כָּל הַמּוֹנְעִים קִיּוּם כָּל הַתַּרְיַ״ג מִצְוֹת מִבַּיִת וּמִחוּץ.
וְזֶהוּ שֶׁאָמַר ״בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה״ – ״יִחְיֶה״ דַּיְיקָא, כִּתְחִיַּית הַמֵּתִים, דֶּרֶךְ מָשָׁל, כָּךְ תִּחְיֶה נַפְשׁוֹ בְּשִׂמְחָה רַבָּה זוֹ. וְהִיא שִׂמְחָה כְּפוּלָה וּמְכוּפֶּלֶת, כִּי מִלְּבַד שִׂמְחַת הַנֶּפֶשׁ הַמַּשְׂכֶּלֶת בְּקִרְבַת ה׳ וְדִירָתוֹ אִתּוֹ עִמּוֹ. עוֹד זֹאת יִשְׂמַח בְּכִפְלַיִים בְּשִׂמְחַת ה׳ וְגוֹדֶל נַחַת רוּחַ לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ בֶּאֱמוּנָה זוֹ, דְּאִתְכַּפְיָא סִטְרָא אָחֳרָא מַמָּשׁ וְאִתְהַפֵּךְ חֲשׁוֹכָא לִנְהוֹרָא, שֶׁהוּא חֹשֶׁךְ הַקְּלִיפּוֹת שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה הַחוּמְרִי הַמַּחֲשִׁיכִים וּמְכַסִּים עַל אוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ עַד עֵת קֵץ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״קֵץ שָׂם לַחֹשֶׁךְ״ [דְּהַיְינוּ, ״קֵץ הַיָּמִין״, שֶׁיַּעֲבִיר רוּחַ הַטּוּמְאָה מִן הָאָרֶץ, ״וְנִגְלָה כְּבוֹד ה׳, וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּיו״, וּכְמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן].
וּבִפְרָט בְּחוּץ לָאָרֶץ, שֶׁאֲוִיר אֶרֶץ הָעַמִּים טָמֵא וּמָלֵא קְלִיפּוֹת וְסִטְרָא אָחֳרָא, וְאֵין שִׂמְחָה לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ כְּאוֹרָה וְשִׂמְחָה בְּיִתְרוֹן אוֹר הַבָּא מִן הַחֹשֶׁךְ דַּיְיקָא.
וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: ״יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל בְּעוֹשָׂיו״, פֵּירוּשׁ, שֶׁכָּל מִי שֶׁהוּא מִזֶּרַע יִשְׂרָאֵל – יֵשׁ לוֹ לִשְׂמוֹחַ בְּשִׂמְחַת ה׳, אֲשֶׁר שָׂשׂ וְשָׂמֵחַ בְּדִירָתוֹ בַּתַּחְתּוֹנִים, שֶׁהֵם בְּחִינַת עֲשִׂיָּה גַשְׁמִיִּית מַמָּשׁ.
וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב ״בְּעוֹשָׂיו״ – לְשׁוֹן רַבִּים, שֶׁהוּא עוֹלָם הַזֶּה הַגַּשְׁמִי הַמָּלֵא קְלִיפּוֹת וְסִטְרָא אָחֳרָא, שֶׁנִּקְרָא ״רְשׁוּת הָרַבִּים״ וְ״טוּרֵי דִפְרוּדָא״, וְאִתְהַפְּכָן לִנְהוֹרָא, וְנַעֲשִׂים ״רְשׁוּת הַיָּחִיד״ לְיִחוּדוֹ יִתְבָּרֵךְ, בֶּאֱמוּנָה זוֹ:
עמודים המצטטים את אותם מקורות
הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 28 עמודים.
- לקוטי שיחות כרך יח נשא שיחה ב סוטה כח, רע"א
- תורת מנחם שיחת ש"פ צו, ט"ז אדר-שני, ה'תשכ"ה קידושין עג, א
- מאמרי אדה"ז תקס"ט כמיפלגי ברקיע קידושין עג, א
- שו"ת סימן כט סוטה דף כ"ח ע"ב
- שו"ת אבן העזר סימן כד סוטה דף כ"ח
- שו"ת אבן העזר סימן תמט קדושין דף ע"ג סע"ב
- לקוטי שיחות כרך טז תרומה שיחה ד נדה ב, סע"א ואילך
- שולחן ערוך יורה דעה הלכות שחיטה סימן כד [מ] נדה ב, ב
- שולחן ערוך קו"א יורה דעה סימן יח (ז) נדה ב, ב
- שארית יהודה שו"ת יורה דעה סימן ו נדה ב, א
- תורת מנחם תשכ"ה "הדרן" על מסכת מכות נדה ג, ב
- שולחן ערוך קו"א יורה דעה סימן קפז (טז) נדה ג, ב
- שו"ת יורה דעה סימן קלז נדה דף ג
- שארית יהודה שו"ת יורה דעה סימן י נדה ג, א
- שו"ת תורת שלום יורה דעה סימן יז נדה ג, א
- לקוטי שיחות כרך א שמיני שיחה א חולין ט, א
- לקוטי שיחות כרך ז שמיני שיחה ב חולין ט, א
- לקוטי שיחות כרך ז שמיני שיחה ב חולין ט, א
- תורת מנחם א - שנת ה'שי"ת שיחת ש"פ שמיני, מבה"ח אייר ה'שי"ת* חולין ט, א
- תורת מנחם שיחת יום ב' דחג השבועות ה'תשי"ג חולין ט, א
- שולחן ערוך אורח חיים חלק א הלכות נטילת ידים קס איזו מים כשרים ואיזו פסולים לנטילה חולין ט, ב
- שולחן ערוך יורה דעה הלכות שחיטה סימן א הקדמה חולין ט, א
- שו"ת סימן ז חולין ט, א
- שו"ת יורה דעה סימן יד חולין דף ט
- שארית יהודה שו"ת אבן העזר סימן מח חולין ט, א
- שארית יהודה שו"ת אבן העזר סימן נח חולין ט, א
- אגרות קודש אדמו"ר הזקן אגרת קג חולין ט, א
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות פסח - ח"ג (סי' תמח-תנב) תנב סדר וזמן הגעלת כלים חולין דף ט