55
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
ג) ידוע לגבי כל יהודי, שבודאי סופו לעשות תשובה, כנאמר40 "כי לא ידח ממנו נדח", ולכן קובעת ההלכה41 ש"לעולם יעסוק אדם (יהיה מי שיהיה) בתורה ומצוות שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה בודאי"42. ולכן אף בשעת החטא, חל עליו הדין של "כל העומד לחתוך כחתוך דמי"43, וכדומה, אלא שצריך ליישם זאת בפועל כדי לבטל את הרע שלו בפועל).
ואילו "תשובה מיראה" מועילה רק "מכאן ואילך"34, ואפילו מכאן ואילך עדיין נשאר משהו מהרע שבחטא44, כנאמר בגמרא45, שבתשובה מיראה נעשים הזדונות כשגגות.
בכל זאת, לפחות לגבי הזמן ש"מכאן ואילך", ולגבי חלק זה של הרע – "זדונות" – שמתבטל על ידי תשובה, הרי זהו ביטול מוחלט, שרע זה בטל ממציאותו. כיון שיהודי אינו קשור לרע בעצם מהותו, ובעבירה רק "יצרו הוא שתקפו", לכן גורמת התשובה לכך, שעל ידי ש"תשש יצרו" מתגלית מהותו46, ולכן מתבטל הרע ממציאותו.
י. תשובתם של בני נח לפני מתן תורה
כיון שהסיבה לכך שהתשובה יכולה לבטל את החטא היא מפני שאדם עבר עבירה רק משום ש"יצרו הוא שתקפו", ולכן צריכה התשובה להסיר רק מה ש"נדבק" בו – מובן, שלגבי בני נח, שאצלם הרע אינו דבר נוסף להם47, בכוחה של התשובה רק למנוע את העונש במעשה, אך לא לבטל לחלוטין את הרע שבחטא, ואת מציאות העונש עצמו48.
הערות
- 40. ש"ב יד, יד (לבלתי ידח).
- 41. סוטה מז, א. וש"נ.
- 42. תניא ספל"ט. וראה הל' ת"ת לאדה"ז פ"ד סעיף ג'.
- 43. חולין עב, סע"ב. וראה נ"כ השו"ע אה"ע ר"ס קכד. שדי חמד כללים כ, קמב.
- 34.
- 44. ראה רש"י יומא שם: שמקצת שמו עליו.
- 45. שם, ע"ב.
- 46. שזהו גם בתשובה מיראה. וכמובן ממ"ש הרמב"ם בהל' גירושין ספ"ב הנ"ל – אף שאמירתו "רוצה אני" הוא מצד שהוכה. וראה ב"באורים לאגה"ת" (לקו"ב לתניא ח"ב ע' קיב ואילך. אגה"ת עם לקט פירושים כו' (קה"ת, תשמ"ו) ע' קפח־ט) שגם התשובה שמצד יראת העונש פנימיותה ואמיתתה היא התשובה שמצד עצם הנשמה. עיי"ש בארוכה. אלא שמ"מ אינה מועלת (תשובה מיראה) למפרע – כי מכיון שלהאדם נראה שהוא שב רק מצד יראת העונש (כי גופו ונפשו הבהמית מעלימים על הנשמה), הרי הטוב שמצד עצם מהותו לא בא בגילוי ממש.
- 47. "וכמ"ש בס' ההפרש בין ישראל לעכו"ם, דעכו"ם הם בעצם רע ואם יש בהם איזה דבר טוב ה"ז דבר נוסף. משא"כ ישראל הם בעצם טוב ומה שיש בהם איזה רע הוא דבר נוסף לבד על העצם" (מאמר דש"פ בראשית תרנ"ט. ושם: "מאחר ש(החטא) הוא דבר נוסף לבד (בישראל) ולזאת יועיל ע"ז תשובה"). ולהעיר מתניא ספ"א. ושאני חסידי אומות העולם (ראה רמב"ם הל' מלכים ספ"ח. ושרש נשמתם "מנוגה כו' כידוע בשער חהמ"צ בסידור" – לקוטי ביאורים לקונט' ההתפעלות מז, ד).
- 48. ראה רשימות הצ"צ לאיכה עה"פ חטא חטאה: "ישראל שייך בהם עבירה ותשובה". וראה גם ירושלמי נזיר רפ"ט ("יצאו עכו"ם שאין להן כפרה"). תקו"ז תכ"א (נד, ב). מנחת חינוך סוף מצוה שסד.
שולחן ערוך, אבן העזר קכ״ד - הטקסט מספריא
גֵּט שֶׁכְּתָבוֹ עַל אִסוּרֵי הֲנָאָה, כָּשֵׁר. מִיהוּ, בְּדָבָר שֶׁצָּרִיךְ בִּעוּר מִן הָעוֹלָם וְצָרִיךְ שְׂרֵפָה, אִם כָּתַב עָלָיו הַגֵּט, בָּטֵל (הָרַ"ן פֶּרֶק בָּתְרָא דְּגִטִּין):
כּוֹתְבִין הַגֵּט עַל דָּבָר שֶׁיָּכוֹל לְהִזְדַּיֵּף, וְהוּא שֶׁיִּתְּנֶנּוּ לָהּ בְּעֵידֵי מְסִירָה. כֵּיצַד, כּוֹתֵב עַל הַנְּיָר הַמָּחוּק וְעַל הַדִּפְתְּרָא וְעַל הַחֶרֶס וְעַל הֶעָלִין וְעַל יַד הָעֶבֶד וְעַל קֶרֶן הַפָּרָה, וּמוֹסֵר לָהּ הָעֶבֶד וְהַפָּרָה אוֹ שְׁאָר דְּבָרִים בִּפְנֵי עֵדִים. אֲבָל לֹא יַחְתֹּךְ יַד הָעֶבֶד וְקֶרֶן הַפָּרָה וְיִתֵּן לָהּ, וְאִם כָּתַב [וְחָתַךְ] וְנָתַן לָהּ, אֵינוֹ גֵּט, מִשּׁוּם דְּבָעֵינָן שֶׁלֹּא תְּהֵא קְצִיצָה בֵּין כְּתִיבָה לִנְתִינָה. הַגָּה: וְכוֹתְבִין עַל כָּל דָּבָר תָּלוּשׁ (טוּר) וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא בְּדָבָר שֶׁהוּא שֶׁל קְיָמָא, אֲבָל אִם כָּתַב בְּעָלֶה שֶׁל בְּצָלִים אוֹ יְרָקוֹת וְכַדּוֹמֶה לָזֶה, פָּסוּל (הָרַ"ן פֶּרֶק שֵׁנִי). וּלְכַתְּחִלָּה יֵשׁ לְכָתְבוֹ עַל קְלָף מְתֻקָּן לְסֵפֶר תּוֹרָה תְּפִלִּין וּמְזוּזוֹת, אֲבָל לֹא בָּעִינָן מְעֻבָּד לִשְׁמוֹ; אֲבָל אֵין עִכּוּב בְּדָבָר זֶה (מ"כ בְּסֵדֶר גִּטִּין) וַאֲפִלּוּ אִם נִכְתַּב עַל נְיָר שֶׁקּוֹרִין פַּפִּי"ר, בְּכָל כְּתָב, כָּשֵׁר (גַּם זֶה שָׁם). וְעַיֵּן לְקַמָּן רֵישׁ סִימָן קכ"ו:
טוֹב לַחְתֹּךְ הַנְּיָר לְמִדַּת הַגֵּט, שֶׁלֹּא יִצְטָרֵךְ לַחְתֹּךְ מִמֶּנּוּ אַחַר כְּתִיבָה. וְאִם טָעָה הַסוֹפֵר לְאַחַר שֶׁכָּתַב קְצָתוֹ וְרוֹצֶה לְהַתְחִיל בְּאוֹתוֹ נְיָר עַצְמוֹ, יַחְתֹּךְ תְּחִלָּה הַמּוּעָט שֶׁכָּתַב. הַגָּה: אִם כְּתָבוֹ עַל נְיָר גָּדוֹל, וַחֲתָכוֹ לְאַחַר הַכְּתִיבָה קֹדֶם הַנְּתִינָה, פָּסוּל. אֲבָל אִם חָתַךְ מִמֶּנּוּ מְעָט, כְּדֵי לְיַפּוֹתוֹ, לָא מִקְּרֵי קְצִיצָה (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ). וְכָל שֶׁלֹּא חָתַךְ מִמֶּנּוּ הַרְבֵּה יוֹתֵר מִכְּתִיבַת הַגֵּט, הָוֵי כִּלְיַפּוֹתוֹ (כֵּן מַשְׁמַע בְּסה"ת). אֲבָל לְכַתְּחִלָּה חוֹתְכִין מִמֶּנּוּ הַכֹּל קֹדֶם הַכְּתִיבָה, אֲפִלּוּ הַנְּקָבִים שֶׁעוֹשִׂין כְּדֵי לְשַׂרְטֵט עַל יָדָן, וּשְׁאָר הַדְּבָרִים, יַחְתֹּךְ הַכֹּל קֹדֶם הַשִּׂרְטוּט, דְּהַשִּׂרְטוּט צֹרֶךְ כְּתִיבָה הוּא (סֵדֶר גִּטִּין). כְּתָבוֹ עַל סֵפֶר, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ עִנְיָנִים אֲחֵרִים, וְנָתַן לָהּ הַכֹּל, כָּשֵׁר (טוּר בְּשֵׁם הָעִטּוּר):
אֵין כּוֹתְבִין גֵּט בִּמְחֻבָּר, אֲפִלּוּ יִתֵּן לָהּ הַמְחֻבָּר כְּמוֹ שֶׁהוּא, דְּבָעִינָן "וְנָתַן בְּיָדָהּ" (דְּבָרִים כד, א). וַאֲפִלּוּ חָתְמוּ הָעֵדִים אַחַר שֶׁתְּלָשׁוֹ, וְאַחַר כָּךְ נְתָנוֹ לָהּ, אֵינוֹ גֵּט. וְאִם כְּתָבוֹ עַל הֶעָלֶה הַזָּרוּעַ בְּעָצִיץ (פֵּרוּשׁ, כְּעֵין חֲצִי קְדֵרָה שֶׁל חֶרֶס שֶׁזּוֹרְעִין בָּהּ) נָקוּב, אַף עַל פִּי שֶׁנָּתַן לָהּ הֶעָצִיץ כֻּלּוֹ, פָּסוּל, שֶׁמָּא יִקְטֹם. אֲבָל כּוֹתֵב הוּא עַל חַרְסוֹ שֶׁל עָצִיץ וְנוֹתֵן לָהּ, וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ עֵדֵי מְסִירָה לְפָנֵינוּ, שֶׁחֶרֶס דָּבָר הַמִּזְדַּיֵּף הוּא: הַגָּה: וְהוּא הַדִּין בְּעָצִיץ שֶׁאֵינוֹ נָקוּב; וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּבְשֶׁאֵינוֹ נָקוּב לֹא גָּזְרִינָן שֶׁמָּא יִקְטֹם (תִּמְצָא מְבֹאָר שְׁתֵּי הַסְבָרוֹת בַּבֵּית יוֹסֵף):
אֵין כּוֹתְבִין בִּמְחֻבָּר, אֲפִלּוּ טֹפֶס. כָּתַב הַטֹּפֶס בִּמְחֻבָּר, וּתְלָשׁוֹ וְאַחַר כָּךְ כָּתַב הַתֹּרֶף וְחָתְמוּ וּנְתָנוֹ לָהּ, כָּשֵׁר:
הָיָה הַגֵּט חָקוּק עַל יָדוֹ שֶׁל עֶבֶד בִּכְתוֹבֶת קַעֲקַע וְהָיָה יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָהּ וְהָיוּ הָעֵדִים חֲקוּקִים עַל יָדוֹ, הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם עֵידֵי מְסִירָה, שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ יָכוֹל לְהִזְדַּיֵּף. וְאִם הָיוּ מֻחְזָקִים בָּעֶבֶד שֶׁהוּא שֶׁלּוֹ, וְגֵט חָקוּק עַל יָדוֹ וְהוּא יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָהּ, וְהִיא אוֹמֶרֶת: בְּעֵדִים נִמְסַר לִי, הֲרֵי זוֹ סָפֵק מְגֹרֶשֶׁת, שֶׁמָּא מֵעַצְמוֹ נִכְנַס לָהּ, שֶׁהַגּוֹדְרוֹת (פֵּרוּשׁ, כָּל דָּבָר שְׁמְהַלֵּךְ בַּדְּרָכִים וּבַשְּׁוָקִים, שֶׁיִּתָּכֵן לוֹמַר מֵעַצְמוֹ נִכְנַס) אֵין לָהֶם חֲזָקָה. הַגָּה: וְדַוְקָא בְּמָקוֹם שֶׁאֵין לָהֶם חֲזָקָה, אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ לָהֶם חֲזָקָה, מְגֹרֶשֶׁת (בֵּית יוֹסֵף). וְעַיֵּן בְּחשֶׁן הַמִּשְׁפָּט בְּדִינֵי חֲזָקוֹת:
הָיָה הַגֵּט חָקוּק עַל הַטַּבְלָא, וְהָעֵדִים עָלָיו, וְהוּא יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָהּ, וְאוֹמֶרֶת שֶׁנְּתָנַתּוּ לוֹ וְחָזַר וּנְתָנוֹ לָהּ, אַף עַל פִּי שֶׁהֵם מֻחְזָקִים בַּטַּבְלָא שֶׁהִיא שֶׁלָּהּ, הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת, שֶׁהָאִשָּׁה עַצְמָהּ כּוֹתֶבֶת אֶת גִּטָּהּ:
חָקַק הַגֵּט עַל טַס שֶׁל זָהָב וּנְתָנוֹ לָהּ וְאָמַר לָהּ: הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ וּכְתֻבָּתֵיךְ, הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת וְנִתְקַבְּלָה כְּתֻבָּתָהּ בִּכְדֵי שֹׁוִי הַטַּס. הַגָּה: אֲבָל נָתַן לָהּ סְתָם, הֲרֵי הַכֹּל שֶׁלָּהּ מִכֹּחַ נְתִינַת הַגֵּט, וְצָרִיךְ לִתֵּן לָהּ כְּתֻבָּתָהּ מֻשְׁלָם (כֵּן מַשְׁמָע בַּגְּמָרָא וְכֵן כָּתַב הָרַ"ן):
לֹא יִתְּנֶנּוּ לָהּ עַד שֶׁתִּתְיַבֵּשׁ הַכְּתִיבָה וְהַחֲתִימָה יָפֶה, פֶּן יְהֵא קָרוּי כְּתָב שֶׁיָּכוֹל לְהִזְדַּיֵּף:
תניא, ליקוטי אמרים א׳ - הטקסט מספריא
תַּנְיָא [בְּסוֹף פֶּרֶק ג׳ דְּנִדָּה]: ״מַשְׁבִּיעִים אוֹתוֹ, תְּהִי צַדִּיק וְאַל תְּהִי רָשָׁע. וַאֲפִילוּ כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ אוֹמְרִים לְךָ צַדִּיק אַתָּה – הֱיֵה בְעֵינֶיךָ כְּרָשָׁע״.
וְצָרִיךְ לְהָבִין, דְּהָא תְּנַן [אָבוֹת פֶּרֶק ב׳]: ״וְאַל תְּהִי רָשָׁע בִּפְנֵי עַצְמֶךָ״.
וְגַם, אִם יִהְיֶה בְעֵינָיו כְּרָשָׁע – יֵרַע לְבָבוֹ וְיִהְיֶה עָצֵב, וְלֹא יוּכַל לַעֲבוֹד ה׳ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב, וְאִם לֹא יֵרַע לְבָבוֹ כְּלָל מִזֶּה, יָכוֹל לָבוֹא לִידֵי קַלּוּת, חַס וְשָׁלוֹם.
אַךְ הָעִנְיָן, כִּי הִנֵּה מָצִינוּ בַּגְּמָרָא ה׳ חֲלוּקּוֹת: צַדִּיק וְטוֹב לוֹ, צַדִּיק וְרַע לוֹ, רָשָׁע וְטוֹב לוֹ, רָשָׁע וְרַע לוֹ, וּבֵינוֹנִי.
וּפֵירְשׁוּ בַּגְּמָרָא: ״צַדִּיק וְטוֹב לוֹ – צַדִּיק גָּמוּר, צַדִּיק וְרַע לוֹ – צַדִּיק שֶׁאֵינוֹ גָמוּר״. וּבְרַעְיָא מְהֵימְנָא פָּרָשַׁת מִשְׁפָּטִים פֵּירַשׁ: צַדִּיק וְרַע לוֹ – שֶׁהָרָע שֶׁבּוֹ כָּפוּף לַטּוֹב וְכוּ׳, וּבַגְּמָרָא סוֹף פֶּרֶק ט׳ דִּבְרָכוֹת: ״צַדִּיקִים – יֵצֶר טוֹב שׁוֹפְטָן כוּ׳, רְשָׁעִים – יֵצֶר הָרָע שׁוֹפְטָן, בֵּינוֹנִים – זֶה וָזֶה שׁוֹפְטָן וְכוּ׳. אָמַר רַבָּה: כְּגוֹן אֲנָא בֵּינוֹנִי. אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵּי: לֹא שָׁבִיק מַר חַיֵּי לְכָל בִּרְיָּה וְכוּ׳״.
וּלְהָבִין כָּל זֶה בַּאֵר הֵיטֵב, וְגַם לְהָבִין מַה שֶּׁאָמַר אִיּוֹב [בָּבָא בַּתְרָא פֶּרֶק א׳]: ״רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, בָּרָאתָ צַדִּיקִים בָּרָאתָ רְשָׁעִים כוּ׳״, וְהָא ‘צַדִּיק׳ וְ׳רָשָׁע׳ לֹא קָאָמַר!
וְגַם לְהָבִין מַהוּת מַדְרֵגַת הַבֵּינוֹנִי, שֶׁבְּוַדַּאי אֵינוֹ מֶחֱצָה זְכֻיּוֹת וּמֶחֱצָה עֲוֹנוֹת, שֶׁאִם כֵּן, אֵיךְ טָעָה רַבָּה בְּעַצְמוֹ לוֹמַר שֶׁהוּא בֵּינוֹנִי, וְנוֹדָע דְּלָא פָסִיק פּוּמֵיהּ מִגִּירְסָא, עַד שֶׁאֲפִילוּ מַלְאַךְ הַמָּוֶת לֹא הָיָה יָכוֹל לִשְׁלוֹט בּוֹ, וְאֵיךְ הָיָה יָכוֹל לִטְעוֹת בְּמֶחֱצָה עֲוֹנוֹת חַס וְשָׁלוֹם?
וְעוֹד, שֶׁהֲרֵי בְּשָׁעָה שֶׁעוֹשֶׂה עֲוֹנוֹת נִקְרָא רָשָׁע גָּמוּר [וְאִם אַחַר־כָּךְ עָשָׂה תְּשׁוּבָה – נִקְרָא צַדִּיק גָּמוּר], וַאֲפִילוּ הָעוֹבֵר עַל אִיסּוּר קַל שֶׁל דִּבְרֵי סוֹפְרִים – מִקְרֵי רָשָׁע, כִּדְאִיתָא בְּפֶרֶק ב׳ דִּיבָמוֹת וּבְפֶרֶק קַמָּא דְנִדָּה.
וַאֲפִילוּ מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ לִמְחוֹת וְלֹא מִיחָה נִקְרָא רָשָׁע [בְּפֶרֶק ו׳ דִּשְׁבוּעוֹת].
וְכָל שֶׁכֵּן וְקַל וָחֹמֶר, בִּמְבַטֵּל אֵיזוֹ מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לְקַיְּימָהּ, כְּמוֹ כָּל שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה וְאֵינוֹ עוֹסֵק, שֶׁעָלָיו דָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״כִּי דְּבַר ה׳ בָּזָה וְגוֹ׳ הִכָּרֵת תִּכָּרֵת וְגוֹ׳״. וּפְשִׁיטָא דְּמִקְרֵי רָשָׁע טְפֵי מֵעוֹבֵר אִיסּוּר דְּרַבָּנָן.
וְאִם כֵּן, עַל כָּרְחֲךָ הַבֵּינוֹנִי אֵין בּוֹ אֲפִילוּ עֲוֹן בִּיטּוּל תּוֹרָה, וּמִשּׁוּם הָכֵי טָעָה רַבָּה בְּעַצְמוֹ לוֹמַר שֶׁהוּא בֵּינוֹנִי
הגהה
וּמַה שֶּׁכָּתוּב בַּזֹּהַר חֵלֶק ג׳ דַּף רל״א: כָּל שֶׁמְּמוּﬠָטִין ﬠֲוֹנוֹתָיו וְכוּ׳, הִיא שְׁאֵלַת רַב הַמְנוּנָא לְאֵלִיָּהוּ, אֲבָל לְפִי תְּשׁוּבַת אֵלִיָּהוּ שָׁם, פֵּירוּשׁ ״צַדִּיק וְרַע לוֹ״ הוּא כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּרַﬠְיָא מְהֵימְנָא פָּרָשָׁה מִשְׁפָּטִים דִּלְﬠֵיל. וְשִׁבְﬠִים פָּנִים לַתּוֹרָה:
וְהָא דְּאָמְרִינָן בְּעָלְמָא, דְּמֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה מִקְרֵי בֵּינוֹנִי, וְרוֹב זְכֻיּוֹת מִקְרֵי צַדִּיק, הוּא שֵׁם הַמּוּשְׁאָל לְעִנְיַן שָׂכָר וְעוֹנֶשׁ, לְפִי שֶׁנִּדּוֹן אַחַר רוּבּוֹ, וּמִקְרֵי צַדִּיק בְּדִינוֹ מֵאַחַר שֶׁזּוֹכֶה בַּדִּין, אֲבָל לְעִנְיַן אֲמִיתַּת שֵׁם הַתּוֹאַר וְהַמַּעֲלָה שֶׁל מַעֲלַת וּמַדְרֵגוֹת חֲלוּקוֹת צַדִּיקִים וּבֵינוֹנִים, אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״צַדִּיקִים יֵצֶר טוֹב שׁוֹפְטָן, שֶׁנֶּאֱמַר: וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי״ – שֶׁאֵין לוֹ יֵצֶר הָרָע, כִּי הֲרָגוֹ בְּתַעֲנִית; אֲבָל כָּל מִי שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לְמַדְרֵגָה זוֹ, אַף שֶׁזְּכֻיוֹתָיו מְרוּבִּים עַל עֲוֹנוֹתָיו – אֵינוֹ בְּמַעֲלַת וּמַדְרֵגַת צַדִּיק כְּלָל.
וְלָכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה בַּמִּדְרָשׁ: ״רָאָה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בַּצַּדִּיקִים שֶׁהֵם מוּעָטִים – עָמַד וּשְׁתָלָן בְּכָל דּוֹר וָדוֹר וְכוּ׳, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם״:
אַךְ בֵּיאוּר הָעִנְיָן, עַל פִּי מַה שֶּׁכָּתַב הָרַב חַיִּים וִיטַאל זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בְּשַׁעַר הַקְּדוּשָּׁה [וּבְעֵץ חַיִּים שַׁעַר נ׳ פֶּרֶק ב׳], דִּלְכָל אִישׁ יִשְׂרָאֵל, אֶחָד צַדִּיק וְאֶחָד רָשָׁע, יֵשׁ שְׁתֵּי נְשָׁמוֹת, דִכְתִיב: ״וּנְשָׁמוֹת אֲנִי עָשִׂיתִי״, שֶׁהֵן שְׁתֵּי נְפָשׁוֹת –נֶפֶשׁ אַחַת מִצַּד הַקְּלִיפָּה וְסִטְרָא אָחֳרָא, וְהִיא הַמִּתְלַבֶּשֶׁת בְּדַם הָאָדָם לְהַחֲיוֹת הַגּוּף, וּכְדִכְתִיב: ״כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִיא״, וּמִמֶּנָּה בָּאוֹת כָּל הַמִּדּוֹת רָעוֹת, מֵאַרְבַּע יְסוֹדוֹת רָעִים שֶׁבָּהּ, דְּהַיְינוּ: כַּעַס וְגַאֲוָה – מִיסוֹד הָאֵשׁ שֶׁנִּגְבָּהּ לְמַעְלָה, וְתַאֲוַת הַתַּעֲנוּגִים – מִיסוֹד הַמַּיִם, כִּי הַמַּיִם מַצְמִיחִים כָּל מִינֵי תַּעֲנוּג, וְהוֹלֵלוּת וְלֵיצָנוּת וְהִתְפָּאֲרוּת וּדְבָרִים בְּטֵלִים – מִיסוֹד הָרוּחַ, וְעַצְלוּת וְעַצְבוּת – מִיסוֹד הֶעָפָר.
וְגַם מִדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁבְּטֶבַע כָּל יִשְׂרָאֵל בְּתוֹלְדוֹתָם, כְּמוֹ רַחֲמָנוּת וּגְמִילוּת חֲסָדִים – בָּאוֹת מִמֶּנָּה.
כִּי בְּיִשְׂרָאֵל נֶפֶשׁ זוֹ דִּקְלִיפָּה, הִיא מִקְּלִיפַּת נוֹגַהּ, שֶׁיֵּשׁ בָּהּ גַּם כֵּן טוֹב, וְהִיא מִסּוֹד ״עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע״:
מַה שֶּׁאֵין כֵּן נַפְשׁוֹת אוּמּוֹת הָעוֹלָם, הֵן מִשְּׁאָר קְלִיפּוֹת טְמֵאוֹת, שֶׁאֵין בָּהֶן טוֹב כְּלָל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֵץ חַיִּים שַׁעַר מ״ט פֶּרֶק ג׳. וְכָל טִיבוּ דְּעָבְדִין הָאוּמּוֹת לְגַרְמַיְיהוּ עָבְדִין, וְכִדְאִיתָא בַּגְּמָרָא עַל פָּסוּק: ״וְחֶסֶד לְאוּמִּים חַטָּאת״ –שֶׁכָּל צְדָקָה וָחֶסֶד שֶׁאוּמּוֹת הָעוֹלָם עוֹשִׂין, אֵינָן אֶלָּא לְהִתְיַיהֵר כוּ׳:
משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות ח׳ - הטקסט מספריא
חלוצי צבא כשיכנסו בגבול העכו"ם ויכבשום וישבו מהן מותר להן לאכול נבלות וטרפות ובשר חזיר וכיוצא בו אם ירעב ולא מצא מה יאכל אלא מאכלות אלו האסורים וכן שותה יין נסך מפי השמועה למדו ובתים מלאים כל טוב ערפי חזירים וכיוצא בהן.
וכן בועל אשה בגיותה אם תקפו יצרו אבל לא יבעלנה וילך לו אלא מכניסה לתוך ביתו שנאמר וראית בשביה אשת יפת תואר ואסור לבעול אותה ביאה שניה עד שישאנה.
אין אשת יפת תואר מותרת אלא בשעת השביה שנאמר וראית בשביה בין בתולה בין בעולה בין אשת איש שאין אישות לעכו"ם והשקת אף על פי שאינה יפה בה ולא בחברתה שלא יבעול שתים ולחקת לך לאשה שלא יקח שתים ויבעול אחת ויניח אחת לאביו או לאחיו ומנין שלא ילחצנה במלחמה שנאמר והבאתה אל תוך ביתך יכניסה למקום ואחר כך יבעול.
הכהן מותר ביפת תואר בביאה ראשונה שלא דברה תורה אלא כנגד היצר אבל אינו יכול לישאנה אחר כך מפני שהיא גיורת.
וכיצד דין ישראל ביפת תואר אחרי שיבעלנה ביאה ראשונה והיא בגיותה אם קבלה עליה להכנס תחת כנפי השכינה מטבילה לשם גרות מיד ואם לא קבלה תשב בביתו שלשים יום שנאמר ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים וכן בוכה על דתה ואינו מונעה ומגדלת את צפרניה ומגלחת את ראשה כדי שתתגנה בעיניו ותהיה עמו בבית נכנס ורואה אותה יוצא ורואה אותה כדי שיקוץ בה ומגלגל עמה כדי שתקבל אם קבלה ורצה בה הרי זו מתגיירת וטובלת ככל הגרים.
וצריכה להמתין שלשה חדשים חדש של בכיה ושני חדשים אחריו ונושאה בכתובה וקידושין אם לא חפץ בה משלחה לנפשה ואם מכרה עובר בלא תעשה שנאמר ומכר לא תמכרנה בכסף [ואם מכרה] אינה מכורה ומחזיר הדמים וכן אם כבשה אחר שנבעלה לשם שפחה משישתמש בה עובר בלא תעשה שנאמר לא תתעמר בה שלא ישתמש בה.
לא רצתה להתגייר מגלגלין עמה שנים עשר חדש לא רצתה מקבלת שבע מצות שנצטוו בני נח ומשלחה לנפשה והרי היא ככל הגרים התושבים ואינו נושאה שאסור לישא אשה שלא נתגיירה.
נתעברה מביאה ראשונה הרי הולד גר ואינו בנו לדבר מן הדברים מפני שהוא מן העכו"ם אלא בית דין מטבילין אותו על דעתם ותמר מביאה ראשונה של יפת תואר היתה אבל אבשלום נולד מאחר הנישואין נמצאת תמר אחות אבשלום מאמו ומותרת להנשא לאמנון וכן הוא אומר דבר נא אל המלך כי לא ימנעני ממך.
יפת תואר שלא רצתה להניח ע"ז אחר השנים עשר חדש הורגין אותה וכן עיר שהשלימה אין כורתין להן ברית עד שיכפרו בע"ז ויאבדו את כל מקומותיה ויקבלו שאר המצות שנצטוו בני נח שכל עכו"ם שלא קבל מצות שנצטוו בני נח הורגין אותו אם ישנו תחת ידינו.
משה רבינו לא הנחיל התורה והמצות אלא לישראל שנאמר מורשה קהלת יעקב ולכל הרוצה להתגייר משאר האומות שנאמר ככם כגר אבל מי שלא רצה אין כופין אותו לקבל תורה ומצות וכן צוה משה רבינו מפי הגבורה לכוף את כל באי העולם לקבל מצות שנצטוו בני נח וכל מי שלא יקבל יהרג והמקבל אותם הוא הנקרא גר תושב בכל מקום וצריך לקבל עליו בפני שלשה חברים וכל המקבל עליו למול ועברו עליו שנים עשר חדש ולא מל הרי זה כמן האומות.
כל המקבל שבע מצות ונזהר לעשותן הרי זה מחסידי אומות העולם ויש לו חלק לעולם הבא והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שצוה בהן הקב"ה בתורה והודיענו על ידי משה רבינו שבני נח מקודם נצטוו בהן אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת אין זה גר תושב ואינו מחסידי אומות העולם ולא מחכמיהם.
מצוטט בעמוד אחד
לקוטי שיחות 1
- כרך לא ‹ שמות ‹ שיחה ב ‹ 13 לקו"ש ח"ו ע' 55
עמודים המצטטים את אותם מקורות
הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 8 עמודים.
- לקוטי שיחות כרך ג תזריע שיחה א מאותו ספר חולין עב, סע"ב
- לקוטי שיחות כרך ז שמיני שיחה ב מאותו ספר חולין עב, ריש ע"ב
- לקוטי שיחות כרך יד תצא שיחה ב מאותו ספר חולין עב, ב
- לקוטי שיחות כרך יח חוקת שיחה ב מאותו ספר חולין עב, סע"ב
- תורת מנחם שיחת יום ה' פ' בלק, י"ב תמוז, ה'תשכ"ו חולין עב, סע"ב ואילך
- שולחן ערוך קו"א יורה דעה סימן קפג (ג) חולין עב, א
- שולחן ערוך קו"א יורה דעה מהדורא בתרא מה חולין עב, א
- תורת מנחם שיחת ש"פ נצבים, כ"ח אלול, ה'תשכ"ח חולין עב, סע"ב ואילך