שיחה ב

162שיחה ב

תרומה

א. היתדות "אם תחובין... או

קשורין..."

בסוף פרשתנו מסביר רש"י אודות היתדות¹ (א) כיצד נראו – "כמין נגרי נחושת", (ב) למה שימשו – "עשויין ליריעות האהל ולקלעי החצר קשורים במיתרים סביב סביב בשיפוליהן כדי שלא תהא הרוח מגביהתן".

לאחר מכן ממשיך רש"י ואומר:

ב "ואיני יודע^* אם תחובין בארץ או קשורין ותלויין וכובדן מכביד שיפולי היריעות שלא ינועו ברוח. ואומר אני ששמן מוכיח עליהם שהם תקועין בארץ, לכך נקראו יתדות. ומקרא זה² מסייעני: אהל בל יצען, בל יסע יתדותיו לנצח".

בכך אין מובן:

א) דברי רש"י "ששמן מוכיח עליהם שהם תקועין בארץ". כיצד מוכח מהשם "יתדות" שהם "תקועין בארץ"³? ואם רש"י סובר, שהשם "יתדות" מוכיח בודאות שהם "תקועין בארץ", כיצד אומר הוא עצמו לפני כן "ואיני יודע אם תחובין בארץ", שהדבר אינו ידוע?

לפי נוסחאות מסויימות, הרי תוספת זו, החל מ"ואומר אני" ועד לסוף הפירוש, אינה לשון רש"י עצמו, אלא נוספה על ידי תלמידו⁴. אך גם לפי נוסחאות אלו אין לתרץ, שלרש"י אכן 163אין ידוע^* אם היתדות היו תקועות בארץ, ואילו לתלמידו ברור בפשטות שכך הוא, שהרי כיון שבהוספת המלים "ואומר אני ששמן מוכיח עליהם..." התכוון התלמיד להבהיר את דברי רש"י "ואיני יודע...", עליו להסביר כיצד מוכח הדבר מ"שמן", ולא לציין באופן סתמי, שיש בכך הוכחה.

ב) לאחר שרש"י (או תלמידו) אומר "ששמן מוכיח עליהם שהם תקועין בארץ", הוא מוסיף: "ומקרא זה מסייעני...". לכאורה, אם יש כבר הוכחה מ"שמן", שהיתד תקועה באדמה, אין צורך בסיוע⁵ מפסוק⁶?

ג) מדוע אכן יש לרש"י ספק מלכתחילה אם היתדות היו "תחובין בארץ" (ובמיוחד לפי הגירסא שמלים אלו "ואומר אני..." הן של רש"י עצמו, שאצלו יש בכך ספק) – כאשר יש הוכחה מפורשת מהפסוק המובא "אהל בל יצען..."?

ד) אנו רואים במפורש שיתדות הן באופן של "תקועין" מפסוקים רבים "ותתקע את היתד"⁷; "ותקעתיו יתד במקום נאמן"⁸. ואם כך, צריך היה, לכאורה, רש"י (או תלמידו) להביא הוכחה מפסוקים אלו, ראשית, מפני שהם מופיעים בתנ"ך לפני הפסוק המצוטט "אהל בל יצען..."; ושנית, מפני שבהם נאמר במפורש "ותתקע", "ותקעתיו" בקשר ל"יתד", כאשר מן הפסוק "אהל... בל יסע יתדותיו לנצח" אין הוכחה לכך שהיתדות "תקועין בארץ" במלים מפורשות, אלא על ידי משמעות הפסוק, שמכך שנאמר "בל יסע יתדותיו", שהיתדות אינן זזות ממקומן, מוכח שהן "תקועין"?

ב. אין ספק לגבי צורת היתדות

מכך שרש"י (א) אומר בפשטות "ששמן מוכיח עליהם", וכן (ב) אינו מביא הוכחה מ"ותתקע את היתד" או מ"ותקעתיו יתד", מובן, שאין אצל רש"י ספק לגבי הגדרת היתדות באופן כללי. כלומר, בכללות ידוע, שהיתד היא דבר שתוקעים במקום כלשהו (כדי לחפור), או נועצים ומחזקים אותו⁹, 164ולכן, הוא קובע בפשטות גם לגבי יתדות המשכן, ואף לפי הפירוש שיתדות אלה לא היו תחובין בארץ, שהן היו "כמין נגרי נחושת", כשהמשמעות בלשון הקודש היא דברים שתוקעים אותם במקום כלשהו¹⁰, כי זהו ההסבר של המלה יתדות.

אך הספק הוא רק, אם במשכן הן היו "תחובין בארץ" גם בפועל אם לאו. וקיימת אפשרות לומר שהן לא היו כך, למרות שברור אצלו שגם יתדות המשכן היו כמין "נגרי", כלומר, שהיתה להן צורה, שאפשר לתקוע אותן:

כיון שהמשכן במדבר לא עמד בקביעות במקום אחד¹¹, וצריך היה לפרקו¹², סביר לומר, שכדי למנוע טרחה רבה, היו מחזקים את היריעות ואת הקלעים על ידי הכובד של היתדות התלויות, ולא על ידי שהיתדות היו "תחובין בארץ", כך שלצורך הפירוק, צריך להוציא אותן מן האדמה ולנעוץ אותן שוב בהקמה בשנית.

אך לפי זה אין מובן:

א) אם סוברים, שיריעות המשכן חוזקו על ידי כובד היתדות, לא היה צורך להשתמש למטרה זו דוקא ב"יתדות", שממלאות תפקיד זה על ידי היותן תקועות בארץ, אלא על ידי דברים כבדים, בכל צורה שהיא?

ב) כיון שהספק אינו לגבי צורת היתדות, אלא לגבי נעיצתן בארץ בפועל, מה תועיל ההוכחה מ"שמן", או מן הפסוק "אהל בל יצען בל יסע יתדותיו לנצח", שאין מדובר בו כלל אודות המשכן?

ג. שני סוגי יתדות

הדברים יובנו על ידי דבריו הקודמים של רש"י, ב"דיבור המתחיל" הקודם בפסוקנו^*: "מקבות לתקוע יתדות ועמודים". לכאורה, עדיין אין מוחלט אצל רש"י אם היתדות היו "תחובין" או "תלויין", וכיצד הוא אומר לפני כן בפשטות "לתקוע יתדות"?

לכן הכרחי לומר, שהיו במשכן¹³ 165שני סוגי "יתדות", כפי שמציין רש"י עצמו במפורש בפרשת נשא^*: "ויתדות ומיתרים היו ליריעות ולקלעים מלמטה... (אשר לגביהן קיים הספק בפירוש רש"י כאן), ויתדות ומיתרים היו לעמודים סביב לתלות בהן הקלעים בשפתם העליונה" – ולגבי יתדות אחרונות אלו, אין לרש"י ספק שהן היו "תקועין", ואליהן הוא מתכוון ב"דיבור המתחיל" הקודם. כי ברור, שיתדות העמודים, שעליהן תלו, באמצעות "הכלונסות וקונדסין"¹⁴, את הקצה העליון של הקלעים – היו "תקועין" בעמודים, ובאופן כזה הן החזיקו את הקלעים התלויים. ומובן, שאין בכך כל קשר לכובד היתדות. כפי שמתאר רש"י עצמו בפרשתנו¹⁵, ומסיק שה"אונקליות", אשר לפי משמעות הענין הכרחי לומר שהכוונה היא ליתדות¹⁶, שעליהן היה תלוי ה"קונדס דרך טבעתו", היו תקועות בעמוד.

ולפי זה אפשר לומר, שהיתדות התחתונות של היריעות ושל הקלעים, המוזכרות בפרשתנו, אכן לא היו תחובות בארץ, אלא החזיקו את היריעות ואת הקלעים על ידי כובדן, כפי שמסתבר יותר לומר, כדלעיל בסעיף ב'. ומדוע השתמשו לשם כך דוקא ביתדות ולא בדברים כבדים אחרים – זאת מפני שלאותם הקלעים השתמשו בשפתם העליונה ביתדות, ושם היו הכרחיות דוקא יתדות, כדלעיל, ולכן השתמשו ביתדות גם לשיפולי הקלעים, ואף לשיפולי היריעות¹⁷, למרות שניתן היה להשתמש לצורך כך גם בדברים אחרים.

ד. ההוכחות לדעת רש"י

ולאחר שרש"י מסביר, שמצד הענין אין הדבר ברור, הוא עצמו מסיים: "ואומר אני", שהיתדות היו תחובות בארץ, ומביא לכך שתי הוכחות:

166א) "ששמן מוכיח עליהם שהם תקועין בארץ, לכך נקראו יתדות": כיון שבכל זאת התורה מכנה אותן כאן בשם יתדות, מובן מכך, שאין זה רק מפני צורתן ואין חשיבות לצורה – אלא לכובד בלבד, אלא שאכן השתמשו בהן בהתאם לשמן¹⁸.

אך כיון שאין זו הוכחה מספקת (שהרי אין ברור שהתורה מכנה אותן בשם "יתדות" מפני ששימשו בפועל כיתדות) – ובמיוחד כאשר לפי ענין המשכן קיימת אפשרות הפוכה, כדלעיל, שהן לא היו תקועות בארץ, כי אפשר היה להסתדר באופן אחר – לכן מביא רש"י עוד הוכחה:

ב) "ומקרא זה מסייעני: אהל בל יצען בל יסע יתדותיו לנצח" – מפסוק זה רואים, שהיה נהוג לחזק אהל, שבמהותו הוא נייד ממקום למקום¹⁹, על ידי יתדות שאי אפשר להזיזן ממקומן, כלומר, שהן תחובות בארץ. ולכן אין מתקבלת האפשרות שלעיל, שהסתפקו ביתדות תלויות, אלא אדרבה – "ומקרא זה מסייעני": מכך שהפסוק מלמדנו, שנהוג לחזק אהל חשוב (אהל בל יצען) על ידי יתדות התחובות בארץ²⁰, קיימת הוכחה לדעתו של רש"י לגבי אהל המשכן, האהל החשוב ביותר, שהיתדות שלו היו תקועות בארץ.

אך בכל זאת מובן, שעדיין אין זאת הוכחה מוחלטת, ובסופו של דבר אין זה מן הנמנע, שבמשכן באופן מיוחד, בהתאם למהותו ולתנאיו היחודיים^*, היה אחרת. ולכן, מציין רש"י בהצגת הענין מלכתחילה "ואיני יודע". וגם את הסברו לאחר מכן הוא פותח במלים "ואומר אני", שכך מתקבל אצלו, כשבכוונתו להבהיר שהדברים אינם ברורים לחלוטין.

ה. מלאכת "בונה" בשבת מן התורה

כבר הוסבר פעמים רבות, שבפירוש רש"י על התורה, אף במקום שהוא מתכוון לפרש רק את הפשט, נכללים גם ענינים של הלכה, ובודאי²¹ גם ענינים של פנימיות התורה, ובלשון רבותינו²² – "יינה של תורה".

ההלכה קובעת, שהאיסור מן התורה לגבי מלאכת בנין בשבת הוא רק לגבי בנין קבע, אך המלאכה של בנין ארעי אסורה רק מדרבנן²³.

167מהי ההגדרה של בנין קבוע? – הדבר קשור וכרוך בהבדל זה בין שתי האפשרויות בפירוש המושג "יתדות", כפי שמשמיענו רש"י בפירושו לפרשתנו:

אם נקבל את האפשרות, שהיתדות חיזקו את היריעות ואת הקלעים על ידי כובדן, מובן מכך – כיון שכל מלאכות השבת נלמדות ממלאכת המשכן²⁴ – שאף כאשר בונים אהל שאינו מחוזק באופן של "תקועין", על ידי יתדות וכדומה, אלא שהוא חזק דיו כך שאינו "נע ונד ברוח מצויה"²⁵, הרי זה כבר בנין קבוע שאסור מן התורה. אך אם נקבל את הפירוש, שהיתדות היו נעוצות באדמה, יוצא, שהאיסור של בונה בשבת מן התורה חל דוקא לגבי בניית אהל באופן של "תקועין".

ו. הקדושה בדומם במשכן ובמקדש

כאמור לעיל, מכיל פירוש רש"י גם "יינה של תורה". מהענינים של פנימיות התורה הנרמזים בפירוש רש"י זה:

מוסבר בתורת החסידות²⁶, שבית המקדש נבנה בעיקר מדומם, והמשכן – מצומח ומחי. אמנם ברור, שהשראת השכינה – "ושכנתי בתוכם"²⁷ – היתה גם על העפר, הדומם, שבקרקע המשכן²⁸, אך בכל זאת אינה דומה קדושת קרקע המשכן לקדושת היריעות והקרשים: היריעות והקרשים היו קדושים מצד עצמם, ואילו קדושתו של עפר קרקע המשכן נבעה רק מהמשכן, מהיריעות ומהקרשים, אשר עמד עליו. ולאחר שפירקו את המשכן לא נותרה קדושה בקרקע שעליה עמד לפני כן המשכן²⁹.

וזוהי מעלת בית המקדש לעומת המשכן. בבית המקדש היתה הקדושה בדומם – אפילו בקרקע בית המקדש – קדושה מצד עצמו. ואף לאחר החורבן – לאחר חורבן הבית הראשון³⁰, או לאחר חורבן הבית השני, שהיה באופן של "ערו ערו עד היסוד בה"³¹, החריבו עד היסודות³², או גם³³ את היסודות³⁴ 168– נותרה, לפי מספר דעות, קדושה במקום המקדש³⁵.

ז. עומק קדושת הקרקע – תלוי במשמעות ה"יתדות"

אך השאלה היא: עד כמה עמוקה ותקפה היתה קדושת קרקע המשכן כאשר עמד עליה המשכן. והדבר תלוי בשתי האפשרויות לביאור המלה "יתדות", כפי שמציין כאן רש"י:

לפי ההסבר שהיתדות חיזקו את המשכן רק על ידי כובדן, יוצא, שהקדושה שמשפיע המשכן בקרקע המשכן היא תוצאה בלבד, וחודרת לעפר רק בחיצוניות, ואינה קשורה לקרקע כפרט, אלא באופן סתמי וחיצוני, כי גם כאשר המשכן עמד, לא היה חיבור ונעיצה בקרקע, אלא הוא הוחזק מעל הקרקע על ידי גורם אחר – כובד היתדות³⁶.

ואילו לפי הפירוש שהיתדות היו "תחובין בארץ", הרי קדושת המשכן חדרה אל תוך שטח הקרקע בפנימיות. יותר מכך – קביעותו של המשכן במקומו, "אהל בל יצען", נבעה מקרקע המשכן. השטח המסויים, קרקע המשכן, הוא הגורם לקביעות המשכן, שאז קדושתו רבה יותר, מאשר כשהמשכן נודד. ויש לכך השלכה לגבי מספר הלכות³⁷.

ח. קדושת בית המקדש – בכל העולם

ידוע, שקדושת (המשכן ו)בית המקדש האירה לכל העולם³⁸. מכך מובן, שעל ידי בנין בית המקדש ניתן לכל יהודי הכוח, (ב"ועשו לי מקדש" בנפשם³⁹), להשפיע קדושה לכל העולם 169כולו, ובאופן פנימי וקבוע – כקדושת בית המקדש.

מכך נלמדת הוראה, שכל יהודי, בכל מקום שהוא, אפילו בהיותו בארץ העמים, אשר התורה קובעת שאוירה וגושה טמאים⁴⁰ – בכוחו לברר ולזכך את חלקו בעולם ולהשפיע שם קדושה באופן פנימי וקבוע, בדומה לקדושה של בית המקדש.

זהו ההסבר למאמר חז"ל⁴¹, שבתי כנסיות ובתי מדרשות שבחו"ל הם "מקדש מעט" ולעתיד לבוא יעבירו אותם לארץ ישראל, כי על ידי תפילתם ותורתם משפיעים היהודים קדושה גם בבנינים עצמם, העשויים מאבנים ועצים ועפר⁴², והנמצאים בחו"ל. וקדושה זו נותרת בהם עד שבסופו של דבר יעבירו אותם לארץ ישראל.

וכך, לאידך גיסא: על ידי שכל יהודי משפיע קדושה בחלקו בעולם, נעשית ההכנה ל"עתידה ירושלים שתתפשט בכל ארץ ישראל⁴³, ועתידה ארץ ישראל להתפשט בכל הארצות"⁴⁴, ובכל מקום, בכל העולם, תתפשט מעין קדושת בית המקדש⁴⁵. הרי הוא "בית זבול לך"⁴⁶, ואז יראו שהעולם כולו הוא דירה לה' יתברך, ואדרבה, עיקר הדירה – בתחתונים⁴⁷.

וכשם שבבית המקדש היו קוראין את השם ככתבו⁴⁸ – ששם הוי' היה באופן של קריאה בגלוי – כך יהיה בכל העולם "הוי' אחד ושמו אחד – נקרא ביו"ד ה"י (כמו) ונכתב ביו"ד ה"י"⁴⁹ – הגאולה האמיתית והשלימה, על ידי משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו בקרוב ממש.