שיחה א

152שיחה א

תרומה

א. במשכן – זהב, כסף ונחושת

מסוג הדומם שהשתמשו לעשיית המשכן, בין יתר הסוגים, היו שלשה חמרים: זהב, כסף ונחושת¹.

ידוע, ש"משכן אקרי מקדש" ו"מקדש אקרי משכן"². מכך יש להסיק, שהמעלות שהיו בבית המקדש, היו, בדומה להן, גם במשכן.

יש להבין: ידוע, שבבית המקדש נעשה כל דבר באופן המבטא עשירות, ככל האפשר³. עד כדי כך, ש"השקו את התמיד בכוס של זהב"⁴, כיון ש"אין עניות במקום עשירות"⁵. כלומר, אפילו כלי שמיועד להשקאת בהמה בלבד לפני שחיטתה כקרבן, היה עשוי מזהב,

למרות ש"כוס" זו לא היתה מ"כלי המקדש", אלא רק לצורך בהמה שהקריבוה לאחר מכן. ויותר מכך: השימוש בכלי לא היה לעבודה במקדש, אלא רק לצורך הפשטת העור, ואף בהפשטה עצמה – לא כעיקר, אלא כגורם לתועלת בלבד: ההשקאה מקילה את הפשטת העור מהקרבן⁶ –

ואם אפילו פרט כה צדדי בבית המקדש היה צריך להיות בעשירות, מזהב, צריך, לכאורה, להיות, שהמשכן וכל כליו יהיו בודאי עשויים רק מזהב. וכיצד ייתכן, שהשתמשו גם בכסף ואפילו בנחושת?

לגבי "כסף" ניתן להסביר זאת⁷: כיון שמבחינה מסויימת יש יתרון לכסף על פני הזהב, כנאמר במדרש⁸ בתחילת 153פרשתנו, לכן היה צורך גם בכסף ובמעלתו במשכן. אך נותר הקושי לגבי הנחושת?

אין לתרץ זאת בפשטות, שלא היה אז לישראל מספיק זהב וכסף, ולכן ציוה עליהם הקדוש־ברוך־הוא להשתמש גם בנחושת, שהרי אז היה לישראל, כנאמר בגמרא⁹, "כל כסף וזהב שבעולם" – וכמות זו של זהב וכסף בודאי הספיקה לכל פרטי המשכן¹⁰.

ב. זמן הציווי וזמן ביצוע נדבת המשכן

כדי להבין זאת, יש להקדים ולציין, שיש שלש דעות לגבי הזמן שבו נצטוו על עשיית המשכן ולגבי הזמן שבו ניתנה נדבת המשכן:

לפי דעה אחת, בספר הזהר¹¹, הרי לא רק הציווי, אלא אף המעשה של נדבת המשכן, היו מיד לאחר מתן תורה, לפני חטא העגל. בכך מוסברים בזהר דברי התורה לגבי חטא העגל "ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם"¹²,

שהרי, לכאורה: בני ישראל לקחו עמם ממצרים הרבה זהב, ומדוע, אפוא, היו צריכים לתת עבור העגל את תכשיטי הזהב אשר ענדו על עצמם – "נזמי הזהב אשר באזניהם"?

אלא שכבר לפני כן נתנו את כל זהבם לנדבת המשכן, ומאוחר יותר, בחטא העגל, נותר להם רק הזהב של התכשיטים אשר ענדו.

דעה שניה סוברת להיפך מכך: לא רק נדבת המשכן למעשה, אלא אף ציוויו של הקדוש־ברוך־הוא "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"¹³, נאמר ביום הכפורים, כלומר, לאחר חטא העגל, "כדי שידעו כל האומות שנתכפר להם מעשה העגל"¹⁴.

ויש דעה שלישית הסוברת, שהקדוש־ברוך־הוא אמר את הציווי "ועשו לי מקדש" לפני חטא העגל, אך מסירת הציווי לבני ישראל על ידי משה רבינו, ונדבת המשכן למעשה, היו רק לאחר יום הכפורים¹⁵.

כיון ש"אלו ואלו דברי אלקים 154חיים"¹⁶, מובן: אמנם, במשכן הגשמי התקיימו הדברים רק לפי אחת מהדעות, אך כל שלש הדעות הן אמת, "דברי אלקים חיים", והן קיימות בעיקרו ובפנימיותו של המשכן – במשכן הרוחני, ב"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", כפי שיוסבר להלן.

ג. צדיקים, בעלי תשובה או רשעים

לאחר מתן תורה, לפני חטא העגל, היו כל ישראל בדרגת צדיקים. אמנם, לפני כן – במצרים – הם היו במצב שבו "אלו עובדי עבודה זרה ואלו..."¹⁷, אך יציאת מצרים ומתן תורה יצרו אצלם גירות¹⁸. וכיון ש"גר שנתגייר כקטן שנולד"¹⁹, לא נותר אצלם רושם כלשהו מעברם הבלתי־חיובי. ויותר מכך: אף הרושם השלילי של העבר הרחוק מאד, הזוהמה שהיתה אצל כל בני האדם מאז חטא עץ הדעת, פסקה אצלם בזמן מתן תורה²⁰.

לאחר מכן, הם חטאו חטא חמור ביותר – חטא העגל, שהוא השורש²¹ לכל החטאים שלאחריו.

לפיכך יוצא, שלאחר יום הכפורים, שבו אמר הקדוש־ברוך־הוא "סלחתי כדבריך"²², הם הגיעו לדרגה של בעלי תשובה.

וזהו ההבדל בין שלש הדעות שהובאו לעיל:

לפי הדעה, שאף נדבת המשכן התרחשה לפני חטא העגל, יוצא, שהמשכן נעשה על ידי צדיקים.

לפי הדעה הסוברת, שאף הציווי היה רק ביום הכפורים "כדי שידעו ... שנתכפר להם...", יוצא, שכל הקמת המשכן – מהתחלה ועד הסוף – היא על ידי בעלי תשובה.

ולפי הדעה, שחטא העגל היה בין הציווי על המשכן לבין הקמתו בפועל, כלומר, שהציווי נשאר בתוקף אף במשך כל התקופה שבין החטא ליום הכפורים (שהרי, אילו התבטל הציווי, היה צורך אחר כך בציווי חדש²³) – יוצא, שאף רשעים קשורים לעשיית "מקדש" ולגרימת "ושכנתי בתוכם".

155ד. "ועשו לי מקדש" – בכל הדרגות

ההוראה הנלמדת מכל אחת משלש הדעות בעבודת ה' היא:

כאשר יהודי מגיע לדרגה של צדיק, אשר "אין לו יצר הרע"²⁴, כפי שהיו ישראל במתן תורה, כאשר "פסקה זוהמתן", הוא עלול לחשוב: כיון שהוא בדרגה כה נעלית, רצוי שיעסוק רק בענינים רוחניים ויתנתק מענינים גשמיים –

הוא סובר, שיהודים שהם בדרגה נמוכה ממנו, כיוון שעוסקים בעניני העולם, זקוקים לעבודה של "ועשו לי מקדש" – הפיכת הענינים הגשמיים לדירה לה' יתברך, על ידי "בכל²⁵ דרכיך דעהו". כי אילו הם לא יעשו זאת, הם עלולים לשקוע ח"ו בעניני העולם הזה – בתחילה בדברים המותרים, ואחר כך הם עלולים ליפול ח"ו לאיסורים²⁶. אך הוא שונה: הרי הוא "צדיק", ומדוע "הוא" צריך לעסוק בעבודה של "ועשו לי מקדש" מהדברים הגשמיים? מה לו ולגשמיות?!

על כך נלמדת הוראה מהדעה הראשונה, שאף כאשר היו ישראל בדרגה של "פסקה זוהמתן", ציוה להם הקדוש־ברוך־הוא "ועשו לי מקדש" – שיש לעסוק בעניני העולם הזה כדי לעשות מהם דירה לו יתברך.

וכאשר מתנתקים מגשמיות, הרי חסר על ידי כך קיום הציווי "ועשו לי מקדש", ומימוש התכלית "נתאוה הקדוש־ברוך־הוא להיות לו יתברך דירה בתחתונים"²⁷, ובנוסף לכך עלול להיגרם דבר חמור יותר:

כיון שבכל זאת נשמתו היא בגוף גשמי, ובעל כרחו הוא זקוק לענינים גשמיים, הרי כיון שיהיה עסוק כולו רק ב"רוחניות" ולא יעסוק כלל בזיכוך הדברים הגשמיים, עלולה הגשמיות שלו להגיע בסופו של דבר להיות ההיפך מהתכלית הרצויה. כפי שמוצאים לגבי הזהב שניתן למשכן, שאילו לא היה ניתן עבור המשכן – היו ר"ל וח"ו משתמשים בו עבור העגל.

מצד שני, אפשר לחשוב, שדוקא הצדיק זקוק לעבודה של "ועשו לי מקדש", כדי לוודא שעניניו הגשמיים לא ייהפכו לדברים המנוגדים לטוב ולקדושה,

ולעומת זאת בעל תשובה, ששרוי בתשובה מתמדת, בהתרחקות מהרע, ואומר על הדברים האסורים "אי אפשי"²⁸ – הוא אינו זקוק לאזהרה זו – 156על כך נלמדת ההוראה מהדעה השניה, שאדרבה: דוקא ביום הכפורים בזמן שנאמר בו לראשונה "סלחתי כדבריך" – דוקא אז נאמר הציווי על עשיית המשכן, כי בכך תלויה שלמות התשובה והכפרה.

אך עדיין אפשר לחשוב, שכדי להתחיל בעבודה של "ועשו לי מקדש", צריך לפני כן לשוב בתשובה שלמה ולהגיע ל"סלחתי כדבריך", ואילו עד אז – "ולרשע²⁹ אמר אלקים מה לך לספר חוקי".

על כך נלמדת ההוראה מהדעה השלישית, שהציווי "ועשו לי מקדש" לא התבטל אף לרגע ח"ו, ואף לפני התשובה אפשר וצריך לקיים את הציווי "ועשו לי מקדש", ולהביא בכך בסופו של דבר לקיום של "ושכנתי בתוכם". כפסק אדמו"ר הזקן³⁰, שאף רשע צריך ללמוד תורה ולקיים מצוות, כי בסופו של דבר "המאור³¹ שבה מחזירו למוטב".

ה. בארון – שלשת הסוגים

המשמעות הפנימית של "אלו ואלו דברי אלקים חיים" אינה רק, שכל אחת מהדעות השונות היא אמת, אלא אף, שבפנימיותן הן כולן ענין אחד, כי "ניתנו מרועה אחד, א־ל אחד נתנן..."³².

מכך מובן, ששלש הדעות שלעיל אינן מהוות רק שלש הוראות שונות לשלשת הסוגים השונים של ישראל, אלא אף יותר מכך: כל שלש הדעות (וההוראות) הללו קיימות גם באותו משכן יחיד.

לכן רואים, שבארון – אשר "עיקר החפץ במשכן הוא מקום מנוחת השכינה שהוא הארון"³³ – באו לידי ביטוי כל שלשת הענינים הללו: בארון היו שברי לוחות הראשונות³⁴ – דרגתם של ישראל כפי שהיו לפני החטא (צדיקים). אך, עם זאת, היו אלה שברי לוחות, והרי שבירת הלוחות נגרמה מחטא העגל^* – וכך רואים שבארון יש מקום גם עבור יהודים שאצלם הלוחות שבורים, כפי שהיו ישראל לאחר החטא. וכן היו בארון הלוחות השניות³⁴, שניתנו ביום הכפורים, דרגת בעלי התשובה³⁵, כפי שהיו ישראל לאחר "סלחתי כדבריך".

157זהו ההסבר לכך שהמשכן וכליו לא היו עשויים מזהב בלבד, אלא אף מכסף, ואפילו מנחושת – כי שלשה מינים אלו רומזים לשלשת הסוגים של ישראל, כדלהלן בסעיף ט', וכולם צריכים וקשורים למשכן, כדלעיל.

ו. "חשוב" ו"חריף" בזהב, בכסף ובנחושת

ההבדל בין שלשה מינים אלו – זהב, כסף ונחושת – כמוסבר בפנימיות הענינים, משתקף גם, כבכל עניני פנימיות התורה, גם בנגלה שבתורה, עד להלכה למעשה:

לגבי זהב וכסף אומרת הגמרא³⁶, שבכל אחד מהם יש מעלה לעומת האחר: מעלת הזהב היא היותו "חשוב" יותר מהכסף, ומעלת הכסף היא היותו "חריף" – "יוצא³⁷ בהוצאה ועובר לסוחר". לכן יש שתי דעות, כאשר מעריכים כסף וזהב זה לעומת זה, איזה מהם (מכריע יותר, ו)הוא "טבעא" (=מטבע), ואיזה מהם הוא "פירא" (=פירות): דעה אחת קובעת, שמפני שהזהב "חשוב" יותר, לכן הוא נחשב "טבעא" לעומת הכסף, ואילו לפי דעה שניה, וכך היא ההלכה³⁸, אף לעומת הזהב, הכסף נחשב "טבעא" מפני שהוא "חריף".

בנוסף לכך, שההלכה נקבעה לפי הדעה השניה, שהכסף הוא "טבעא" לעומת הזהב (כי בנושא זה חשובה בעיקר עובדת היותו "חריף"), הרי יש בכסף לכל הדעות מעלה על פני הזהב: אף לפי הדעה שהכסף הוא "פירא" לעומת זהב, הרי פשוט שלגבי פירות ממש או לגבי עצמו הוא בודאי נחשב "טבעא"³⁹, לעומת הזהב, שלגביו יש דעה⁴⁰, שהוא נחשב "פירא" (אפילו לגבי פירות ממש, או) לגבי עצמו.

שתי דעות אלו הן רק לגבי היחס שבין הזהב לבין הכסף בינם לבין עצמם. אבל, לגבי נחושת, סוברים כולם שנחושת היא "פירא" לעומת הכסף⁴¹, ואף לעומת הזהב (לפי מספר דעות⁴², וכך נקבע להלכה⁴³) – נחושת 158היא בדרגה נמוכה משניהם⁴⁴. אמנם, נחושת "חריפה" יותר מהזהב, בכל זאת אין ה"חריפות" של הנחושת מכריעה את החשיבות של הזהב

– כי הכרעת ה"חריף" את ה"חשוב" בנושא הגדרת ה"טבעא", כדלעיל, היא דוקא לגבי כסף, אשר בנוסף ל"חריפותו" יש לו גם חשיבות, אם כי אינה כה גדולה כזהב – אך ביחד עם מעלת החריפות היא מכריעה. ואילו בנחושת, שאין לה כלל חשיבות מיוחדת, יש "חריפות" בלבד, ואין די בכך כדי להכריע את "חשיבות" הזהב⁴⁵.

ז. זהב, כסף ונחושת – "נשתלשלו" ממקורם ברוחניות

כל הענינים בגשמיות נובעים ממקורם ברוחניות, כדברי אדמו"ר הזקן⁴⁶: "שנשתלשלו מהן". מכך מובן, שהבדל זה בין הזהב לבין הכסף בגשמיות, שמעלת הזהב היא חשיבותו בלבד, אך אין הוא "עובר לסוחר", לעומת הכסף שאינו כה חשוב כזהב אך מעלתו היא היותו "עובר לסוחר", נובע מכך שברוחניות, הענינים שהם בבחינת "זהב" חשובים ונעלים מהעולם, כנאמר במדרש⁴⁷: "לא היה העולם ראוי להשתמש בזהב...", ולכן אין הם "עובר לסוחר". ואילו הענינים שבבחינת "כסף" אינם כה חשובים, כלומר, הם בדרגה נעלית, אך לא יותר מהעולמות – וכיון שהם קשורים לעולם, לכן הם "עובר לסוחר".

מכך מובן, שהענינים שהם בבחינת נחושת, שאין בה כל חשיבות, אף לא חשיבות של "כסף", הם בעולם עצמו בדרגה נמוכה.

זה תואם את הנאמר, ש"נחושת" היא מלשון "נחש"⁴⁸, שגרם לחטא עץ הדעת, שורש⁴⁹ כל החטאים – כי ה"נחושת" מצביעה על דרגה נמוכה בעניני העולם עצמו⁵⁰.

159ח. עבודת הצדיקים – מדודה, "טבעא"

אך יש להבין: לפי האמור לעיל, שהזהב אינו "חריף" דוקא מפני מעלתו וחשיבותו, שהוא בדרגה נעלית ביותר, עד כדי כך, כאמור לעיל, שלא היה העולם (כולל הכסף) ראוי להשתמש בזהב – מדוע הוא נחשב רק ל"פירא" לעומת הכסף, שדרגתו נמוכה הרבה יותר ממנו?

ההסבר לכך הוא:

ההבדל בין זהב לבין כסף ב"ספירות" למעלה, ובמדות הנפש, הוא: "זהב" הוא דרגת הגבורה, ו"כסף" הוא דרגת חסד⁵¹. בעבודת האדם, זהו ההבדל בין עבודת הצדיקים לבין עבודת בעלי התשובה: עבודת הצדיקים היא "המשכה"⁵² מלמעלה למטה – חסד וכסף, ואילו עבודת בעלי התשובה היא "העלאה"⁵² ממטה למעלה – גבורה וזהב⁵³.

הדבר תואם לכך שהזהב נעלה מהעולם והכסף הוא הדרגה הנעלית ביותר בעולם עצמו: מהותה של עבודת התשובה, העלאה ממטה למעלה, היא בכללותה – יציאה מהעולם⁵⁴, שיבה למקור. ואילו עבודת הצדיקים היא "להמשיך" אלקות, על ידי תורה ומצוות, בתוך העולם⁵⁵.

וכיון שהכוונה העליונה מתממשת דוקא בהמשכת אלקות למטה, אשר על כן נאמר "נשמתן⁵⁶ של צדיקים שבהם נמלך...", לכן נפסק בתורה ש"חריפות" הכסף מכריעה את "חשיבות" הזהב.

160בנוסף לכך: ההעלאה ממטה למעלה, שהיא התשובה, אינה מוגדרת וקצובה, כי הדבר תלוי בתחושתו של כל אדם בפני עצמו, וכן מהותה היא יציאה מההגבלה. לעומת זאת, עבודת הצדיקים, העבודה של תורה ומצוות, היא באופן של סדר ומדידה וכו'⁵⁷. ולכן קובעת ההלכה, שה"זהב" הוא "פירא", וה"כסף" הוא "טבעא", כי⁵⁸ תכונת ה"טבעא" היא היותו קצוב ומדוד⁵⁹, בלתי משתנה⁶⁰.

ט. הקבלת שלשת הסוגים לשלש הדרגות של ישראל

זהו ההסבר להקבלה שבין שלשת הסוגים – זהב, כסף ונחושת – לשלש הדרגות השונות של בני ישראל: דרגתם לפני חטא העגל, לאחר החטא, ולאחר יום הכפורים:

"זהב", הרומז לתשובה, מסמל את דרגתם של ישראל לאחר יום הכפורים. "כסף", עבודת הצדיקים – זוהי דרגתם לפני החטא. ונחושת, מלשון "נחש", מסמלת את מצבם בתקופה שבין חטא העגל לבין יום הכפורים, כי חטא העגל דומה לחטא עץ הדעת⁶¹, אשר נגרם בעטיו של הנחש הקדמוני.

י. ההוראה: כולם חשובים במשכן

ההוראה הנלמדת מכך בעבודתנו הרוחנית היא:

יש הסוברים (או שאכן כך הוא) שהם בדרגה של "זהב" ו"כסף", ולפיכך הם רוצים להתנתק מיהודים אחרים שהם בבחינת "נחושת".

לו יהי כדבריהם, שאכן הם "זהב" ו"כסף", והאחרים הם "נחושת", בכל זאת עליהם לדעת, שלצורך "ושכנתי בתוכם" עליהם להתאחד⁶² עם היהודים שבבחינת "נחושת". אי אפשר להקים את המשכן מזהב ומכסף לבד.

161מצד שני, יש כאן הוראה עבור אלו המחשיבים את עצמם בבחינת "נחושת". הם עלולים לחשוב: מי אני ומה אני לגשת אל הקודש? עליהם לדעת, שאף "נחושת" היא חלק מהמשכן, ואדרבה: יש מעלה ב"נחושת" לעומת "כסף" ו"זהב":

א) האדנים, שהם היסוד של חצר המשכן –

שבכך התחילה ונעשתה ההבדלה בין קודש לחול⁶³ (לעומת הבדלי הדרגות מהחצר פנימה, עד לקודש הקדשים, שהם כולם בקדושה עצמה) – והמעבר מחול לקודש הוא המעלה הגדולה ביותר⁶⁴ –

הרי היו מנחושת⁶⁵.

ב) אף יריעות המשכן נתמכו על ידי "יתדות" מנחושת⁶⁶, שדוקא באמצעותם היה המשכן כ"אהל⁶⁷ בל יצען בל יסע יתדותיו לנצח"⁶⁸.