154

חיים"¹⁶, מובן: אמנם, במשכן הגשמי התקיימו הדברים רק לפי אחת מהדעות, אך כל שלש הדעות הן אמת, "דברי אלקים חיים", והן קיימות בעיקרו ובפנימיותו של המשכן – במשכן הרוחני, ב"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", כפי שיוסבר להלן.

ג. צדיקים, בעלי תשובה או רשעים

לאחר מתן תורה, לפני חטא העגל, היו כל ישראל בדרגת צדיקים. אמנם, לפני כן – במצרים – הם היו במצב שבו "אלו עובדי עבודה זרה ואלו..."¹⁷, אך יציאת מצרים ומתן תורה יצרו אצלם גירות¹⁸. וכיון ש"גר שנתגייר כקטן שנולד"¹⁹, לא נותר אצלם רושם כלשהו מעברם הבלתי־חיובי. ויותר מכך: אף הרושם השלילי של העבר הרחוק מאד, הזוהמה שהיתה אצל כל בני האדם מאז חטא עץ הדעת, פסקה אצלם בזמן מתן תורה²⁰.

לאחר מכן, הם חטאו חטא חמור ביותר – חטא העגל, שהוא השורש²¹ לכל החטאים שלאחריו.

לפיכך יוצא, שלאחר יום הכפורים, שבו אמר הקדוש־ברוך־הוא "סלחתי כדבריך"²², הם הגיעו לדרגה של בעלי תשובה.

וזהו ההבדל בין שלש הדעות שהובאו לעיל:

לפי הדעה, שאף נדבת המשכן התרחשה לפני חטא העגל, יוצא, שהמשכן נעשה על ידי צדיקים.

לפי הדעה הסוברת, שאף הציווי היה רק ביום הכפורים "כדי שידעו ... שנתכפר להם...", יוצא, שכל הקמת המשכן – מהתחלה ועד הסוף – היא על ידי בעלי תשובה.

ולפי הדעה, שחטא העגל היה בין הציווי על המשכן לבין הקמתו בפועל, כלומר, שהציווי נשאר בתוקף אף במשך כל התקופה שבין החטא ליום הכפורים (שהרי, אילו התבטל הציווי, היה צורך אחר כך בציווי חדש²³) – יוצא, שאף רשעים קשורים לעשיית "מקדש" ולגרימת "ושכנתי בתוכם".