72

"אנו בית הדום רגלי אלקינו שרוף באש" הוא חילול שם שמים, בנוסף לחילול שם ישראל⁴⁰. יתר־על־כן: אם כל עוצמתה של רומי הוא כדי ש"והלבנון באדיר יפול" – מדוע היא עדיין "אדיר" ו"בטח והשקט" גם עתה, כאשר בית־המקדש כבר שרוף?

בדומה לכך גם במאורע השני: בראותם "שועל שיצא מבית קדש הקדשים", הם ראו בכך חילול שם שמים ושם ישראל ש"מקום שכתוב בו והזר הקרב יומת", ששום יהודי אסור להתקרב לשם, ואפילו לכהן הגדול (קודש הקדשים⁴¹ של עם ישראל) אסור להכנס לשם (חוץ מפעם אחת בשנה, ביום כיפור, ורק בזאת יבוא...") וגם הוא נחשב כזר בכל השנה⁴², והנה "עכשיו שועלים הלכו בו?!"

כלומר, עיקר טענתם היה: אמנם נגזר שביהמ"ק ייחרב וישראל יגלו, אך מדוע ייגרם על־ידי כך גם חילול השם וחילול שם ישראל? א) רומי אינה חייבת להישאר "בטח והשקט" גם לאחר חורבן ביהמ"ק. ב) נבואת החורבן "ציון שדה תחרש" יכלה להתקיים בחלקים אחרים של ביהמ"ק, ולאו דוקא בקדש־הקדשים, מקום, שאפילו על הקדושים ביותר נאמר "והזר הקרב יומת...".⁴³ ח. ההסבר לתשובות רבי

עקיבא לחכמים

על כך ענה ר"ע: "ומה לעוברי רצונו כך, לעושי רצונו על־אחת־כמה־וכמה": אכן, כשרומי שוכנת בטח בעוד בית אלקינו שרוף באש, הרי זה חילול שם שמים ושם ישראל, אבל על־ידי כך תהא גם הטובה גדולה יותר, "על אחת כמה וכמה". כלומר, ר"ע ראה את הטוב היוצא אפילו מהצלחת רומי, ואפילו מחילול שם שמים וישראל.

בדומה לכך גם בסיפור השני: קיום נבואת החורבן במלואה, עד ששועל יוצא מקדש־הקדשים, הוא הוכחה לכך שנבואת הגאולה של זכריה תתקיים בשיא שלמותה. לא היה לו ספק ח"ו על קיום הנבואה, אלא על אופן הקיום אם בשיא השלמות, אם לאו⁴⁴, כפי שמוצאים במספר יעודים בתורה.

לדוגמא, לגבי נבואת "שדה תחרש": יכולה לנבוע מכך צמיחה של "ואספת דגנך"⁴⁵, או יותר: "מאה שערים"⁴⁶, או יותר: "חטים ככליות"⁴⁷, ואף יותר