שיחה א

172שיחה א

י"ט

ר"ה

א. י"ט כסלו "יוקבע למועד תמידי בישראל"

ידועים¹ דברי אדמו"ר הזקן על י"ט כסלו, ש"זה היום יוקבע למועד תמידי בישראל".

במבט ראשון נראה, שבמלים "יוקבע למועד תמידי" התכוון אדמו"ר הזקן לקבוע, שיום י"ט כסלו ייקבע כמועד בכל שנה ושנה.

אך קשה לומר כך, כי גם ללא המלה "תמידי" ניתן היה להבין מהמלים "יוקבע למועד" בלבד, שהכוונה היא למועד המתקיים בכל שנה ושנה,

שהרי לגבי מועד המתקיים רק בזמן מסויים ומתבטל לאחר מכן אין מתאים להתבטא במלה יוקבע, כידוע² שדבר קבוע אינו בטל.

כפי שרואים גם מדברי הגמרא³ לגבי חנוכה: "לשנה אחרת קבעום

כסלו לחסידות

ועשאום ימים טובים בהלל והודאה" – שעל ידי ש"קבעום" נשארו ימי החנוכה לימים וטובים בכל שנה ושנה, עד שאפילו לעתיד לבוא, כאשר "כל המועדים בטלים", חנוכה ופורים לא יתבטלו⁴.

הכרחי לומר, שבהדגשה "מועד תמידי" כוונתו לומר, שהמועד של י"ט כסלו יימשך תמיד בכל ימות השנה,

והמשמעות של "יוקבע למועד תמידי" היא, שהשפעת י"ט כסלו כמועד תמידי, בכל ימות השנה, תהיה באופן של קביעות, כלומר, שבכל השנים, בכל שנה בפני עצמה, יימשך י"ט כסלו וישפיע בכל ימות השנה.

ואין הכוונה רק לכך שי"ט כסלו ישפיע על כל ימות השנה, שכיון ש"בו... יתעוררו אלפי לבבות בישראל בתשובה ועבודה שבלב"¹, בודאי יהיו לכך תוצאות שיתבטאו בהנהגה בפועל במשך כל ימות השנה,

שהרי זה קיים בכל יום טוב: מהאור הנמשך ביום טוב שואבים ישראל אור לכל השנה⁵, וכך גם בקיום כל מצוה, הזיכוך שהיא גורמת למקיימה נשאר ומשפיע גם לאחר עשייתה⁶ –

אלא הביטוי "תמידי" מבטא יותר 173מכך: שמועד י"ט כסלו עצמו יימשך⁷ בכל ימות השנה⁸.

7) עוד ענין בהשייכות די"ט כסלו לכל ימי השנה – אשר הוא ה"ראש השנה" לחסידות (ראה הערה בתחלת השיחה), והרי היחס דראש השנה לכל ימי השנה הוא דוגמת יחס הראש שבגוף האדם לכל אבריו, אשר [לא רק שכולל את חיות כל האברים, אלא שגם לאחרי שנמשך החיות מהראש להאברים] הראש הוא המנהיג את כל האברים (ראה בארוכה לקו"ש ח"ד [המתורגם] ע' 125).

אמנם ממ"ש בשיחת חגה"פ הנסמן להלן, שרק חגה"פ – ועד"ז יט כסלו – נמשך תמיד, מובן שענין זה אינו בר"ה. כי היחס דר"ה לכל ימי השנה הוא רק (דוגמת יחס הראש שבאדם לאברי גופו) מה שכולל אותם ומנהיגם, אבל לא שהוא עצמו נמצא בהם. משא"כ חגה"פ וי"ט כסלו, הם עצמם נמצאים הם בכל ימי השנה.

וישנה מעלה בהענין שי"ט כסלו הוא ר"ה לחסידות, וכן עד"ז מה שחגה"פ הוא ר"ה לרגלים (ראה ר"ה ד, א) – בזה שפעולת הראש דכל אחד מהם בימי השנה היא [לא רק מצד חגה"פ וי"ט כסלו, כ"א] גם מצד ימי השנה, – מקבלים וכלי הם לפעולה זה.

בסגנון אחר: בחה"פ ויט"כ יש: 1) הארה ופעולה שלהם (כראש) בהאברים שלהם, שזהו "בטבעם

ב. י"ט כסלו דומה לפסח

מצוות דרבנן "יוצאות ונמשכות ממצוות התורה"⁹. מכך מובן, שמצוות התורה כוללות בודאי בתוכן ענינים הנשארים ונמשכים תמיד. ואכן אנו מוצאים, שחג הפסח נמשך בכל ימות השנה¹⁰. כפי שידועה¹¹ הסיבה לכך שאדמו"ר הזקן לא שיבץ בהגדה שבסידורו את הפיסקה "חסל סידור פסח", כי פסח אינו מסתיים, אלא ממשיך בכל הימים הבאים, שלא כמועדים האחרים, שרק הארה שלהם מאירה בשאר ימות השנה¹².

9) אגה"ק סכ"ט (קנ, א).

10) והחידוש שבחה"פ הוא, אשר עם היות שחגה"פ (וי"ט כסלו) הם ימים מסויימים בשנה – "מועד", עכ"ז נמשכים הם בתמידות. משא"כ שאר מצות הנמשכות, הרי גם מלכתחלה אין להם זמן קבוע [וכמו תליית ציצית וקביעת מזוזה, שלדעת אביי (שבת קלא, סע"א ואילך) מקיים את המצוה בכל רגע ורגע – הרי "אין קבוע להם זמן"]. וגם במ"ע שהזמן גרמא, שגם בהם ישנם מצות נמשכות – וכמו מצות נטילת ד' מינים, שלמ"ד (סוכה מו, ב) "לכולא יומא אתקצאי" מקיים הוא את המצוה בכל רגע ורגע – כי נטילתו הד' מינים ברגע א' של היום נמשכת היא על כל משך היום (ראה צפע"נ קונט' השלמה ע' 6. ובמכתבי תורה מכ' קנד), וכן החיוב דלבסומי בפוריא שנמשך על כל רגע של יום הפורים (ראה לקו"ש ח"ז ע' 1־20) – הרי בסוכות ופורים גופא (שבהם הם נמשכים) – אין להם זמן קבוע.

וגם מצות מילה שהיא פעולה נמשכת (כנ"ל הערה 8) – אף שמצותה היא ביום השמיני – הרי מה שנמשך בתמידות הוא כללות המצוה – שהוא מהול כו' (שזה – אין לו זמן קבוע) – ולא הענין ד"ביום השמיני ימול".

11) שיחת חגה"פ – בסה"ש תש"ג ע' 75. ונעתק 174י"ט כסלו הוא המועד של התגלות החסידות, כידוע¹³, שאז התחיל העיקר של "יפוצו מעינותיך¹⁴ חוצה"¹⁵, וכיון ש"חסידות היא אותו ענין ממש כיציאת מצרים"¹⁶, לכן דומה המועד של י"ט כסלו לחג הפסח, ואף הוא נמשך תמיד.

ג. יציאת מצרים "יסוד גדול..." – נמשכת תמיד

כל הענינים של פנימיות התורה נמצאים (לפחות ברמז), גם בנגלה שבתורה. גם ענין זה, שיציאת מצרים, (שהוא התוכן העיקרי של חג הפסח – זמן חרותינו, וגם של י"ט כסלו), נמשך באופן תמידי, מופיע בתורת הנגלה במפורש:

על זכירת יציאת מצרים נאמר בתורת הנגלה¹⁷, שהיא "יסוד גדול ועמוד חזק בתורתנו ובאמונתנו". מכך מובן, שבנוסף לכך ש"בא לנו מצוות רבות על זה, מצוות עשה ומצוות לא תעשה", ובנוסף לכך ש"אנו אומרים לעולם בברכותינו ובתפילתנו זכר ליציאת מצרים"¹⁷, הרי יותר מכך: בכל מצוה שיהודי עושה, ואף בצרכיו האישיים הנעשים "לשם שמים" או באופן של "בכל דרכיך דעהו"¹⁸, קיימים ביטוי והשפעה של יציאת מצרים, בהיותה ה"יסוד" לכל פרטי ה"בנין" של התורה ומצוותיה, ושל האמונה.

וכיון שתמיד, בכל רגע ורגע, צריך היהודי לעבוד את הקדוש־ברוך־הוא, על ידי לימוד התורה וקיום המצוות או על ידי קיום ציווי התורה "וכל מעשיך יהיו לשם שמים" ו"בכל דרכיך דעהו"¹⁸, יוצא, שגם יציאת מצרים, בהיותה יסוד לעבודת ה', צריכה להימשך באופן תמידי.

ד. הגאולה ממצרים נמשכת גם עתה

בנוסף לכך שיציאת מצרים כוללת את ה"יסוד" וה"עמוד" התמידי של קיום התורה והמצוות, הרי היא עצמה ענין תמידי, וגם ענין זה מופיע במפורש בתורת הנגלה:

על הגאולה של יציאת מצרים נאמר¹⁹ "אשר גאלנו וגאל את אבותינו", שהיותנו במצב של חירות עתה, בכל השנים שלאחר יציאת מצרים, אינה תוצאה הכרחית מכך ש"גאל את אבותינו" בשנת ב' אלפים תמ"ח, אלא מכך ש"גאלנו", שהקדוש־ 175ברוך־הוא גואל אותנו ממצרים²⁰: ואנו אומרים "זכר ליציאת מצרים", מפני שהגאולה שהתרחשה בשנת ב' אלפים תמ"ח נמשכת גם עתה. ו"אילו לא הוציא הקדוש־ברוך־הוא את אבותינו ממצרים" – אילו הגאולה אשר "הוציא את אבותינו" לא היתה נמשכת גם עתה²¹ – "הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים".

הדבר דומה לנס של קריעת ים סוף, ש"רוח קדים עזה" אשר גרמה ל"ויבקעו המים" היתה צריכה להמשיך בפעולתה "כל הלילה"²², ומיד כשהפסיקה, "וישב הים... לאיתנו – לתקפו הראשון"²³.

ה. החירות לאחר יציאת מצרים ממשיכה לפי

הטבע?

אך יש להבין השוואה ודוגמא זו:

בקריעת ים סוף, כיון שעצם בקיעת המים ועמידתם כחומה הוא ההיפך מטבעם, מובן, ששינוי טבע זה יכול להתקיים רק על ידי כח אלקי שהתלבש ב"רוח קדים" וגרם לשינוי זה. ולכן, כאשר "רוח הקדים" עברה, מיד התבטל^* שינוי הטבע והים שב "לאיתנו"²⁴.

אך ביציאת מצרים, כיון שעצם החירות איננו שינוי הטבע,

שהרי הנס, שינוי הטבע, שהיה ביציאת מצרים הוא רק ברגע היציאה מגלות מצרים, כי על־פי טבע אפילו עבד אחד אינו יכול לברוח משם²⁵, אך לאחר רגע היציאה, נשארים משוחררים על־פי הטבע²⁶, 176צריך להיות לכאורה, שלאחר הרגע שבו "הוציאנו מעבדות לחירות", היינו צריכים להישאר במצב של חירות גם ללא ההמשכה התמידית של יציאת מצרים²⁷. מדוע יש צורך בענין של "גאלנו" – שיציאת מצרים תימשך גם עתה?

ו. יציאת מצרים – ביטול האפשרות לשעבוד דומה

ההסבר לכך הוא:

ידוע, שגלות מצרים היא השורש של כל הגלויות שלאחריה²⁸. מכך מובן, שהיתה זו גם הגלות הקשה ביותר – קשה אף, בכמה ענינים, מהגלות העכשווית, האחרונה²⁹.

זהו ההסבר לכך שגם בזמן הגלות אנו חוגגים את חג הפסח, "זמן חירותינו", ואנו אומרים הלל על שאיננו "עבדי פרעה"³⁰, למרות ש"השתא עבדין"³¹ – כי העבדות והשעבוד של הגלות העכשווית אינם קשים כלל יחסית לשעבוד של גלות מצרים.

יותר מכך: יציאת מצרים גרמה לכך שעתה אין כבר אפשרות לגלות מהסוג של גלות מצרים. כי לאחר יציאת מצרים, כאשר ישראל נהיו "עבדי ה'"³⁰, לא ייתכן שהם שוב יימצאו אי־פעם בשעבוד כה קשה בהיותם "עבדי פרעה"³².

177כנאמר בזהר על "וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים"³³, שישראל ראו את מיתת שרו של מצרים. וכאשר התבטל שרו של מצרים למעלה, התבטלה למטה כל אפשרות ונתינת מקום לגלות הדומה לגלות מצרים – "לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם"³⁴.

ולפי זה מובן, שלא זו בלבד שהיציאה ממצרים היתה שינוי טבע, אלא גם עצם המציאות של חירות זו, שישראל נמצאים במצב שפרעה ומצרים אינם יכולים לשלוט בהם, הוא ענין נסי שאין לו מקום לפי הטבע, כדלהלן.

ז. יציאה ממצרים – חירות שמעל לסדר ההשתלשלות

לכל הענינים שלמטה יש שורש למעלה. נאמר בתורת החסידות³⁵, שגם למעלה קיים ענין של "מצרים": "כל סדר ההשתלשלות נקרא בשם מצרים, בחינת מיצר וגבול". וכיון שמצד סדר ההשתלשלות יש מקום לצד הנגדי, לכן "במצרים, בחינת סדר ההשתלשלות, יכול להיות בית עבדים". מצב החירות שבו נמצאים ישראל, שאין כלל אפשרות להיותם "בבחינת עבדים", נובע מכך ש"הוצאתיך מארץ מצרים" – שהקדוש־ברוך־הוא הוציא את ישראל מהמצרים של סדר ההשתלשלות ורומם אותם לדרגה שלמעלה מההשתלשלות.

זהו ההסבר לכך שגם עצם מצב החירות הוא ענין נסי שמעל הטבע, כי סוג חירות זה, שבו אין כלל אפשרות לשעבוד מצרים, נובע מהדרגה שמעל להשתלשלות, ומובן, שהחיבור בין המיצר והגבול שבעולם הזה הגשמי, שבו נמצאים ישראל, לבין ה"בלי גבול" שמעל להשתלשלות, המופלא הרבה יותר מ"פילא בקופא דמחטא"³⁶ (=פיל בקוף מחט) – הוא ענין נסי הנעלה לחלוטין מהטבע ונוגד לו.

ולכן צריכה הפעולה של יציאת מצרים להימשך באופן תמידי, גם עתה, ואילו תיפסק פעולה זו ח"ו היינו שוב במצב של "משועבדים היינו לפרעה במצרים"³⁷ – כי בכל חיבור של שני הפכים, צריכה הפעולה שיצרה את החיבור להימשך בתמידיות³⁸.

178ח. קשר כפול

מכך מובן, שהקשר בין יציאת מצרים לקיום התורה והמצוות הוא כפול: מצד אחד, זכירת יציאת מצרים היא היסוד לקיום כל פרטי התורה והמצוות, כדלעיל בסעיף ג'. ומצד שני: קיום התורה והמצוות מביא לידי יציאת מצרים. שהרי, כיון ש"על מנת כן הוצאתיך"³⁹, שיציאת מצרים תלויה בתנאי של קיום התורה והמצוות, הכרחי להגיע לקיום תמידי של התורה והמצוות, שבאמצעותו מגיעים ל"הוצאתיך" באופן תמידי.

ט. שלושה ענינים אלו בי"ט כסלו

מכך מובן גם לגבי י"ט כסלו – זמן התגלות החסידות, הדומה במהותו ליציאת מצרים, כדלעיל בסעיף ב' – שגם בו ישנם שלושת הענינים הללו, כביציאת מצרים כפשוטה:

א) פעולת גילוי החסידות, שהתחילה בי"ט כסלו תקנ"ט, היא פעולה נמשכת. שהרי, כיון שהנס של י"ט כסלו לא התבטא רק ביציאה של אדמו"ר הזקן ושל תורת החסידות ממאסר לחירות, אלא גם בכך שהחסידות נמצאת לאחר מכן במצב של חירות וגילוי בעולם

– כי מצד סדר ההשתלשלות אין אפשרות שהמיצר והגבול של העולם, עד ל"חוצה" הרחוק ביותר, ייהפך למקום ל"מעינות" של רזין דאורייתא ורזין דרזין, ובאופן של גילוי והפצה, כשם שהחיבור בין שני הפכים ("מעינותיך" ו"חוצה") הוא ענין נסי שמעל לטבע –

הכרחי לשם כך שהפעולה תהיה פעולה נמשכת.

ולפיכך יום י"ט כסלו, אשר בכל שנה ושנה חוזר וניעור⁴⁰ ביום זה מה שהתחדש בי"ט כסלו הראשון, הוא "מועד תמידי", הנמשך בכל ימות השנה, בדומה לחג הפסח.

ב) החסידות היא "יסוד גדול" ו"עמוד חזק" המקיים ומחזק את כל עניני התורה והמצוות ואף את עשיית דברי הרשות לשם שמים, עד לאופן של "בכל דרכיך דעהו", שכאשר עושים אותם מתוך רגש וחיות של חסידות, הם נעשים אחרת לגמרי.

וזהו אחד הטעמים לכך שהחסידות נקראת "מעינותיך"⁴¹:

כשם שבמים תלוי הקיום הגשמי של האדם, ואף הצומח והחי שמהם ניזון 179האדם זקוקים למים לצורך קיומם, וכל המים מגיעים מן התהום על ידי המעינות – כך גם המעינות של תורת החסידות: בהם תלוי הקיום (הרוחני) של האדם.

ג) כדי שפעולת גילוי החסידות, שהתחילה בי"ט כסלו הראשון, תימשך ותשפיע בפנימיות באופן תמידי – יש צורך ב"עבודה בפועל" של תורת החסידות: עבודה בפועל זו, כאשר היהודי מתנהג בהתאם לתורת החסידות, הן לגבי עצמו, והן לגבי זולתו: הוא מפיץ את מעינות החסידות ב"חוצה" האישי שלו, בכל כחות נפשו ואיברי גופו, וכן ב"חוצה" שמחוצה לו –

היא עצמה מעוררת וממשיכה את הגילוי שהתחיל בי"ט כסלו הראשון, שהכח לעבודה של "יפוצו מעינותיך חוצה" נמשך, ובכל שנה ושנה הוא נמשך ביתר שאת וביתר עז⁴² – והיא תביא לידי "קאתי מר"⁴³, דא מלכא משיחא, בקרוב ממש.