שיחה ו

1228שיחה ו

פרק שישי

א. בפרק ששי של מסכת אבות נאמר: "אמר רבי יהושע בן לוי: בכל יום ויום, בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת: אוי להם לבריות מעלבונה של תורה, שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא – נזוף, שנאמר: נזם זהר באף חזיר, אשה יפה וסרת טעם, ואומר: והלוחות – מעשה אלקים המה, והמכתב – מכתב אלקים הוא, חרות על הלוחות, אל תקרא "חרות" אלא "חירות", שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה, וכל מי שעוסק בתלמוד תורה הרי זה מתעלה, שנאמר: "וממתנה – נחליאל ומנחליאל – במות".

לפי פשוטה, משנה זו, מתחלתה ועד סופה, אינה מובנת:

א) הביטוי "מהר חורב". חמשה שמות להר זה¹, ואם כן, כשהנידון הוא – התורה, שלגביה בא הביטוי "קיבל תורה מסיני" – היה צריך לציין את ההר בשם "הר סיני", וביחוד כששם זה הוא שמו הרגיל של ההר, או שהיה צורך לומר "הר האלקים", כדי להדגיש את חומרת "עלבונה של תורה", כיון שהתורה באה מהר האלקים.

ב) מה משמעות "עלבונה של תורה"? כשאין אדם עוסק בתורה (בשעה שיש לו אפשרות לעסוק בתורה) – אין לו בשעה זו את התורה במדה שיוכל להעליבה. הדבר רק מורה על פחיתות ערכו הוא, באשר אין לו דעת מספקת להעריך חשיבותה של התורה. אין בדבר משום עלבון לתורה, כי אם לאדם שאינו לומדה. מה, איפוא, מובן הביטוי "עלבונה של תורה"?

ג) דיוק הלשון – "עוסק בתורה". את התורה, הרי, צריך ללמוד, ואם כן – היה מתאים יותר הביטוי "לומד תורה" וכיוצא בזה.

ד) על מי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק אומרת הגמרא²: "כי דבר ה' בזה – הכרת בעולם הזה, תכרת – לעולם הבא", דברים שהם חמורים וגרועים לאין ערוך מאשר הביטוים "אוי להם", "נקרא נזוף", בהם מתכוין ריב"ל לשכנע את מי שאינו עוסק בתורה. מדוע, איפוא, אינו מציין את העונש החמור, העשוי להשפיע יותר על האדם?

ה) הדברים המבטאים הרחקתו של יהודי הם: חרם, נידוי ונזיפה³. "חרם" הוא חמור ביותר, ולפיכך אין מבטאים שמו, "נידוי" קל מחרם, אבל גם המנודה חייב להיבדל מן הבריות, "נזיפה" קלה אף מנידוי. עם זאת, הרי גם על זה שהוטל עליו חרם, אומרת 1229הגמרא⁴: "היום הזה אתה עכור, ואי אתה עכור לעולם הבא". לפי זה ודאי שהנזוף, מכל שכן, אינו בחומרה של הכרת בעולם הזה, תכרת – בעולם הבא", ולמרות זאת – כשריב"ל רוצה להביע פחיתותו של מי שאינו עסוק בתורה – משתמש הוא במושג הקל ביותר: "נקרא נזוף"?!

ו) מה הקשר בין הפסוק "והלחות מעשה אלקים וגו' חרות על הלוחות", שממנו נלמד כי "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה", לבין הענין הנידון לפניו – "מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף"?

ז) כן לא ברור הקשר בין "וכל מי שעוסק בתלמוד תורה... ומנחליאל במות" לבין המדובר קודם לכן.

ב. אודות בעל המאמר במשנה זו – רבי יהושע בן לוי – מוצאים אנו פרטים שאין אנו מוצאים אותם ביחס לתנאים ואמוראים אחרים: נכנס חי לגן עדן, לא נראתה הקשת בימיו⁵.

בתורת החסידות⁶ מוסבר ההבדל שבין משה רבנו לבין אליהו הנביא, בכך ש"עבודת" משה רבנו היתה, בעיקרה, מבחינת הנשמה. משום כך, גם לאחר כל התעלויותיו של משה רבנו "נבחר מכל מין האדם"⁷, לא עלה גופו השמימה. "עבודתו" של אליהו הנביא היתה, בעיקרה, בגופו, וזיכך אותו במדה כה רבה עד שהגוף "עלה בסערה כו'", הוא הפך "כלי" לזיו השכינה שבגן עדן.

מכאן מובן ש"עבודת" ריב"ל, שנכנס חי לגן עדן, לא היתה מבחינת הנשמה בלבד, כי אם זיכך גופו במדה כזו שהיה מסוגל להכנס בחייו לגן עדן. יתר על כן: ריב"ל זיכך לא רק גופו הוא, כי אם היה לו קשר והשפעה בעולם כולו, כך שלא נראתה הקשת בימיו. לא היה צורך בקשת, לאות שלא יביא הקב"ה את המבול, משום שבימיו לא היה מעיקרו מקום להביא את מי המבול על העולם.

ומשום שעבודתו של ריב"ל היתה זיכוך הגשמיות, ולענין זה התמסר, הוא גם דרש זאת מישראל: לימוד התורה חייב להיות לא לצורך הנשמה בלבד, או לצורך הלומד בלבד. יש ללמד תורה ברבים ולהפיץ התורה באופן שבאמצעותה ייכבש העולם וייעשה לדירה לו, יתברך.

לכן הוא משתמש בלשון: "כל מי שאינו עוסק בתורה", ולא "שאינו לומד תורה". ריב"ל דן כאן באדם שהוא אמנם, לומד, ובכל שעה שיש לו אפשרות לכך, יומם ולילה הוא לומד, אלא שאינו עוסק בתורה, כלומר: אינו מזכך את העולם בתורתו, פעולה הנקראת בשם "עסק" (כמוסבר להלן). משום כך אין להשתמש, ביחס אליו, בביטוי חמור יותר מאשר "אוי" ו"נזוף". אין מקום לומר עליו: "דבר הוי' בזה", ואין מגיע לו עונש של 1230"הכרת תכרת"⁸. אדרבה: ינחל גם את העולם הזה וגם את העולם הבא, כפי שנאמר במשנה שלאחריה, בקשר לשכר של לימוד התורה, – "אשריך בעולם הזה, וטוב לך – לעולם הבא". בכל זאת – מאחר שאינו עוסק בתורה, נאמר עליו "אוי", הוא "נזוף".

ולפיכך נאמר הביטוי "בת קול יוצאת מהר חורב" ולא "מהר האלקים" (או: "מסיני"), לפי שאין כאן ענין בציון ערך התורה לכשעצמה בהיותה ניתנת ב"הר האלקים" (או – בהיותה כרוכה בענותנות). בערכה של התורה חש גם מי שאינו עוסק בתורה אך לומד תורה יומם ולילה. חסרה לו רק – תחושת כח התורה לכבוש את העולם, הידיעה כי התורה היא "מהר חורב", שבכחה להחריב את חומריות האדם⁹ והעולם, לזכך את העולם במדה שיהא "כלי" לאלקות¹⁰.

ג. ב"מאמר", ד"ה הסכת ושמע ישראל, של כ"ק מו"ח אדמו"ר¹¹ מצטט הרבי את הגמרא¹²: "עשו כתות כתות ועסקו בתורה" ודורש את דיוק¹³ הלשון "עסקו בתורה", כן הוא מצטט שם את לשון המשנה: "מי שאינו עוסק בתורה וכו'", ומסביר בפירוט שעסק התורה חייב להיות דומה לעסק גשמי. דרכו של בעל עסק הוא שאינו יושב מוסגר עם סחורתו בחדרו וממתין עד שמישהו יבוא ויפרוץ את הדלת ויתחנן לפניו שימכור לו מעט מסחורתו. היפוכו של דבר: הוא קובע בית מסחרו במקום שמרובים בו עוברי אורח, ומשתדל, באופנים שונים, לפרסם את חשיבות סחורתו לפני כל העוברים והשבים. גם אם ברגע זה לא יקנה העובר ברחוב, הטרוד בעניניו, את הסחורה – ייחקק, אבל, בזכרונו הפרט כי במקום זה אפשר לקנות סחורה פלונית, ובהזדמנות מסויימת יבוא אף הוא לקנות. כך גם בנמשל: על האדם להיות "עוסק בתורה", אין לו להסתפק בכך שהוא לומד תורה לעצמו, ואף לא בכך שהוא מלמד תורה לתלמידים הבאים ומבקשים ללמוד, אלא שעליו ללכת ללמד תורה במקום שרבים מצויים שם, ולהקדיש מאמצים והשתדלות גדולה ביותר להפיץ תורה, לעורר יהודים רבים ככל האפשר ללמוד תורה.

פרט נוסף כרוך בעסק: הגמרא אומרת¹⁴: "זבון וזבין – תגרא איקרא?!" (=וכי מי שקונה ומוכר נקרא תגר?), המוכר סחורתו במחיר בו קנה אותה, ואינו משתכר כלום, אינו נקרא סוחר. ענינו של עסק הוא – להרויח, ויותר מזה: להשתכר ככל שניתן יותר. הוא הדבר בעוסק בתורה: יתכן אף 1231שהוא לומד תורה ואף משתדל ללמד תורה ליהודים אחרים – אלא שהוא עושה זאת ללא "חיות", אין הוא מרגיש בכך שיש כאן "ריווח" ו"פרנסה". לאמתו של דבר, הרי ישראל (באמצעות) אורייתא – וקוב"ה כולא חד: עם כל דבר תורה, עם הפצת תורה – בא "ריווח" של כיבוש חלק עולם נוסף לתורה וכו' וכו'¹⁵. אלא שאין אדם זה חש בכל זה, ולכן, אף כשהוא פעיל בתורה ובהפצת התורה – חסרה לו רוח חיים בדבר. אין הוא "בעל עסק" העוסק בעבודתו בחיוניות, כי אם כפועל שכיר, המבצע עבודתו רק משום שהוא מוכרח בכך¹⁶.

על זה יוצא בכל יום בת קול "מהר חורב" – המדגישה כח זה של התורה: להחריב חומריות האדם והעולם – ומכריזה ואומרת: "אוי להם לבריות מעלבונה של תורה". אין מדובר כאן בעונשים ח"ו, לפי שנידונים כאן כאלה שלומדים תורה יומם ולילה, ופועלים אפילו בהפצת התורה. אבל, נאמר עליהם: "אוי להם לבריות מעלבונה של תורה", אוי לאלו שלומדים התורה אבל מעליבים אותה, ואינם מעריכים את חשיבותה וגודלה – בשלימותם.

וזה אשר ממשיך ריב"ל ומסביר: "שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף", שכן נזיפה מגיעה למי שאינו מעריך כראוי את חשיבות הזולת¹⁷.

ד. ועל הלומד תורה בלי "חיות" וללא עריבות, קורא הוא את הפסוק "אשה יפה וסרת טעם". כשהתורה אומרת "אשה יפה" – היא מתכוונת ליופי שעל פי התורה, שיש לו ערך באמת (ועפ"י זה יש לפרש את הכתוב¹⁸: שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל. "אשה יראת ה'" היא תתהלל גם ב"חן" וב"יופי"), כלומר: הפסוק דן ביהודי – ישראל הם הרי אשה לקב"ה – העמל בתורה, מקיים מצוות וראוי לתואר "אשה יפה", ולמרות זאת הוא נקרא גם "וסרת טעם", משום שסר ממנו ה"טעם", העריבות, בתורה.

ה. לאחר שריב"ל מסביר את יתרונה של התורה, שבכחה לזכך את העולם (כפי שהדבר אמנם היה בריב"ל, שלא זו בלבד שעל־ידי התורה הוא זיכך את גופו עד ש"נכנס חי לגן עדן", כי אם אף השפיע שהעולם לא יזדקק לקשת) – "ואומר", הרי הוא מביא פסוק נוסף, בו נידונית דרגה נעלית יותר בחשיבות התורה (כך שה"אוי להם" והנזיפה – הם גדולים יותר),

מבחינת מעלתה של התורה, כפי שהסביר זאת ריב"ל עד עתה, עדיין על העוסק בתורה לבוא במגע עם העולם, כיון שמבררו ומזככו. אך מצויה דרגה נעלית יותר במעלת התורה, אליה מגיע העוסק בתורה: הוא נעשה, באמצעות התורה, "בן 1232חורין", הוא משתחרר ממגע עם הגבלות העולם, כי אם "מלאכתו נעשית ע"י אחרים", בלמודו לעצמו (אבל באופן ורצון לעשות לו, יתברך, דירה בתחתונים) מאיר מאליו אור התורה את העולם¹⁹.

ו. ההבדל שבין שתי הדרגות האמורות, הוא כדוגמת הנאמר בגמרא²⁰: "בתחילה נקראת על שמו של הקב"ה, ולבסוף נקראת על שמו, שנאמר בתורת ה' חפצו, ובתורתו יהגה יומם ולילה". בתחלת לימוד התורה ע"י האדם היא נקראת "תורת הוי'" על שם הקב"ה, משום שהלומד טרם התאחד עם התורה, כלומר: עדיין מקננים בקרבו רצונות משלו, אלא שהוא מבטלם לקב"ה ועוסק בתורה; אבל לבסוף נקראת התורה "תורתו" על שם הלומד, הוא מתאחד עם התורה, אין לו רצון לעצמו, ורצונו הוא רצון התורה, אז "תורת הוי'" נקראת "תורתו", כיון שהיה לדבר אחד עם חכמתו ורצונו של הקב"ה²¹.

כל עוד מהוה לומד התורה מציאות נפרדת לעצמו – קיימים עבורו ההעלמות וההסתרים של העולם, ועליו לבררם ולזככם ע"י "עבודה". התורה נותנת לו, אמנם, את הכח לשלוט על ה"עולם", כאמור, אך דרושה לשם כך "עבודה". לא כן לאחר שהוא מתאחד עם התורה, שאז הוא עומד בדרגה נעלית מן העולם, בדוגמת התורה ש"קדמה לעולם", אבל ניתנה למטה, היא "מבררת" את כל "בירורי" העולם, אבל באופן שאף בשעת הבירור – אין דברי תורה מקבלים טומאה.

לכן נלמד "אין לך בן חורין – אלא מי שעוסק בתורה" – מן הפסוק "חרות על הלוחות, אל תיקרי חרות אלא חירות": בלימוד התורה באופן של חרות – חקיקה (כאותיות חרותות על אבן טובה, שהן עם האבן הטובה – מציאות אחת²²), כשהלומד מתאחד עם התורה – הוא מגיע לחירות, ונעשה בן־חורין.

ז. לאחר מכן מונה ריב"ל יתרון נוסף לתורה: "וכל מי שעוסק בתלמוד תורה, הרי זה מתעלה". מן העובדה שנאמר כאן "מתעלה" סתם, ללא פירוט במה מתבטאת ההתעלות – מובן שמדובר כאן בעילוי הגדול ביותר, בלתי מוגבל, שאין נעלה הימנו (שכן כל עוד קיים עילוי גדול יותר – אין הוא בבחינת "מתעלה" באמת, לפי שהוא עדיין למטה – ביחס לדרגה הנעלית יותר).

כל הדרגות, ואפילו דרגת "בן חורין", של התאחדות עם בחינת תורה שקדמה לעולם, הנן עדיין התעלויות 1233מוגבלות, ואינן שיא העילוי. "מתעלה" באמת הוא כשהוא מתאחד עם עצמותו ית', ובכך נעשה הוא שליט גם על ענינים שלמעלה, כמאמר רז"ל²³: "נצחוני בני – נצחוני", "צדיק גוזר והקב"ה מקיים"²⁴.

ח. כיצד מסוגל אדם להתעלות לדרגה כה נעלית? – לכך מביא הוא את הפסוק "וממתנה נחליאל, ומנחליאל – במות". בשלשה מושגים אלו – "מתנה", "נחליאל" ו"במות" – רמוזות שלש הדרגות האמורות: "עוסק בתורה", "בן חורין" ו"מתעלה".

את התורה נתן הקב"ה לבני ישראל כמתנה, ומאחר ש"הנותן – בעין יפה נותן"²⁵, – העניק הקב"ה, בשעת מתן תורה, לבני ישראל את כל אשר היה לתת במסגרת המתנה של התורה, עד – "אנא נפשי כתבית יהבית"²⁶, הקב"ה, כביכול, הכתיב ונתן את עצמו בתורה. ולכל אחד מישראל, אף מי שטרם התאחד עם התורה, יש כח מן הקב"ה למשול ולשלוט על העולם, כאמור. ברם, מאחר שאדם זה עדיין מציאות נפרדת לעצמו, והעלם העולם מסתיר לגביו על עניני אלקות, ואפילו על כח האין־סוף שנתן עצמו בתורה – חייב הוא להתלבש בעניני העולם, ולהסיר את העלם העולם, אך ורק באמצעות "עבודה".

"ממתנה – נחליאל", מבחינת "מתנה" שבתורה מגיע האדם לבחינת ירושה ("נחליאל" – מלשון נחלה וירושה) שבתורה. ההבדל שבין ירושה לבין מתנה הוא: כשאדם נותן דבר לרעהו, למרות שהוא נותנו לו בשלמות ובעין יפה, יוצא הדבר מרשות הנותן ונכנס לרשות המקבל, ואילו בירושה – היורש הוא ממש המוריש²⁷. זה גם ההבדל בין בחי' מתנה שבתורה לבין ירושה שבתורה: מתנה שבתורה היא כפי שהתורה עוברת לאדם (שהוא בהגבלה) הלומדה, כשהוא עדיין מוגבל בהגבלות העולם (לפיכך אינה יכולה להיות אחד אתו – "תורתו"), ואילו ירושה שבתורה היא, כאשר האדם הלומד משתחרר מהגבלות העולם ("בן חורין"), משום שהוא עומד במקום המוריש.

"ומנחליאל – במות", התעלות. וכמוסבר לעיל בפירוש "מתעלה": התעלות שאין נעלה ממנה, משום שהוא מתאחד עם עצמותו ית'.

נתינת הכח והאפשרות לכל האמור – היא מן ההתחלה, "ממתנה"; כיון ש"בעין יפה נותן" – העניק כל יכול את הכל, ורק מצד המקבל – אין הכל בא בהתגלות ובפועל אליו, עליו לעמול וללכת מחיל אל חיל – עד "הרי זה מתעלה".

1235ט. הפרק הששי של מסכת אבות נקרא בשם "קנין תורה"²⁸.

המושג "קנין" מציין העברת חפץ מרשות המוכר לרשות הלוקח, אבל למרות העברתו לרשות אחרת נשאר הוא במהותו הקודמת, ללא שינוי, כפי שהיה ברשות המוכר²⁹. זה גם מובן "קנין תורה": גם לרשות אחרת הרחוקה כעת מתורה, יש להכניס שם את התורה כולה כפי שהיא.

"עבודה" זו החלה, בעיקר, באלף ("פרק") הששי. בדורות קודמים, לפני האלף הששי, לא התגלתה התורה כולה כמו שהיא, נתגלה רק החלק הנגלה של התורה ולא פנימיות התורה. גילויה היה ליחידי סגולה בלבד, לכאלה שחוננו בנשמות נעלות, ולא לאנשים פשוטים. פנימיות התורה לא התלבשה אז עדיין בשכל אנושי – לא הגיעה ל"רשות אחרת". רק באלף הששי, ובדורות המאוחרים שבו – "מצוה לגלות זאת החכמה"³⁰, עד כדי התלבשות פנימיות התורה גם בשכל, ושכל אנושי, ועד ל"יפוצו מעינותיך חוצה"³¹, כך שבדרגה התחתונה ביותר של "חוצה" מופצים המעינות כפי שהם, "קנין תורה".

י. תוכן זה של הפרק הששי של אבות – רמוז גם במשנה "אמר ר' יהושע בן לוי" שבפרק, בה נדרש אדם להיות "עוסק בתורה", והרי תוכן ה"עסק" בתורה הוא "להמשיך" תורה בעולם. דבר זה קשור במיוחד עם ר' יהושע בן לוי, משום ש"עבודתו" היתה לזכך גופו והחלק שבעולם השייך לו, שלכן "נכנס חי לגן עדן", בגלל זיכוך גופו, ו"לא נראתה הקשת בימיו", כיון שזיכך את העולם במדה כזו שלא היה צורך באות הקשת.

יש, לכאורה, לשאול: מה ההוכחה שהעובדה ש"לא נראתה הקשת בימיו" נובעת מכך שזיכך את העולם, והרי יתכן ש"עבודתו" היתה לעצמו, אלא שזכותו הגדולה הגנה על דורו?

אבל אי אפשר לומר כן, משום שצדיקים גדולים מצויים בכל דור, ובכל זאת נראית הקשת בכמה וכמה דורות. ופשוטה של לשון רז"ל מוכיח שברוב הדורות ככולם נראתה הקשת. כך שהכרח לומר כי קיים יתרון לר' יהושע בן לוי לגבי צדיקים אחרים. היתרון מתבטא בכך שזיכך את העולם כדלקמן.

1236יא. בצדיקים מצויות דרגות רבות, כפי שהגמרא³² מונה: שמנה עשר אלף צדיקים המסתכלים בשכינה ב"אספקלריא שאינה מאירה", צדיקים בני עליה המסתכלים בשכינה ב"אספקלריא המאירה", והם "מועטין". הגמרא מסיקה בחשיבותם של "בני עליה", שהם נעלים יותר מל"ו הצדיקים, המסתכלים אף הם ב"אספקלריא המאירה", כיון של"ו הצדיקים "עיילי בבר" (=נכנסים רק ברשות) ובני העליה – "עיילי בלא בר" (=ללא רשות).

גם בתוך בני העליה עצמם מצויות דרגות שונות: א) דרגת בני עליה שהם אמנם "מועטין", אבל אינם פחות משנים (ואולי יותר), וכפי שהגמרא מפרטת: "אם אלף הן כו' אם מאה הם כו' אם שנים הן – אני ובני הן" (ואין מוזכר כאן "ואם אחד הוא"). ב) דרגת בני עליה שעליה נאמר³³: "אפילו בשביל צדיק אחד – העולם מתקיים, שנאמר: וצדיק יסוד עולם". קיום העולם יכול להיות גם בשביל צדיק אחד. בדרגת "צדיק יסוד עולם" אפשרי להיות רק אחד בדור³⁴, ובדורו של רשב"י היה זה רשב"י עצמו, ואפילו לא בנו ר' אלעזר, שהיה אמנם בכל הדרגות של בני עליה, כביטוי "אני ובני הן".

כמסופר בזוהר³⁵ על רשב"י שאמר לר' אלעזר בנו: הבה ונראה מה חפץ הקב"ה לעשות בעולם. הלכו ופגשו במלאך כו' אמר לו ר' שמעון: מה רצונך לעשות? וענה לו: רצוני להחריב העולם משום שאין נמצאים 1237שלשים צדיקים בדור כו', אמר לו ר' שמעון: בבקשה ממך, לך לפני הקב"ה ואמור לו כי בר יוחאי נמצא בעולם. הלך המלאך לפני הקב"ה ואמר לו: אדון העולם, גלוי לפניך מה שאמר לי בר יוחאי, אמר לו הקב"ה: צא והחרב את העולם ואל תשגיח בבר יוחאי. כשבא המלאך ראהו ר' שמעון, ואמר לו: אם לא תלך (שוב לפני הקב"ה) אגזור עליך שלא תעלה לשמים ותהא במקום עזא ועזאל, וכשתעלה לפני הקב"ה אמור לו: אם אין שלשים צדיקים בעולם, יהא (די) בעשרים וכו' עד – שיהא די בשנים, והם אני ובני (ר' אלעזר) וכו', ואם אין שנים, הרי נמצא אחד ואני הוא ככתוב: וצדיק יסוד עולם. מכאן מתברר שבדורו של ר' שמעון בר יוחאי היה רק צדיק אחד בדרגת "צדיק יסוד עולם", רשב"י.

יב. במה התבטאה עליונותו של רשב"י על ר' אלעזר? – הגמרא מספרת³⁶: "כל היכא דהוה מחי ר"א – הוה מסי ר"ש (=בכל מקום בו העניש ר' אלעזר – היה ר' שמעון מרפא). ר' אלעזר, למרות שהיה צדיק מבני עליה, היה (בחיי רשב"י³⁷) פרוש מן העולם³⁸, "עבודתו" היתה לעצמו, עד שלא יכל לסבול את ההעלם וההסתר השוררים בעולם, ולכן – "הוי מחי ר' אלעזר", אבל ר' שמעון, ה"צדיק יסוד עולם", התמסר לעולם³⁹, וריפא אפילו את אשר ר' אלעזר (שהוא בבחי' "בני עליה") היה – "מחי".

גם זכות בני העליה, וביחוד של ר' אלעזר, הגנה על העולם⁴⁰, כמובא לעיל בשם הזוהר ("להוו עשרין כו' להוון תרין דאינון אנא וברי") – ברם, אין זה אלא שבזכותם מוגן העולם, אך אין זו השפעה על העולם לזככו (ובהגנה זו מצויות דרגות מספר, ומובן שככל שהדרגה נעלית יותר, קטן מספר נושאיה: בדרגה הראשונה של סוג זה נמצאים שלשים⁴¹, בדרגה נעלית יותר – עשרים בלבד וכן הלאה, ובדרגה הנעלית ביותר – שנים בלבד. כאשר העולם זך יותר דיה זכות דרגתם של המצויים במספר שלשים וכו', וכשהעולם מגושם מאד אין מספיקה אפילו זכות דרגת אלו שאינם אלא "תרין", וזהו פירוש מאמר הזוהר "ואי לית תרין"⁴², שהעולם 1238במצב כזה שאפילו זכות דרגת אלה שהם "תרין" אינה מועלת) ואילו רשב"י טיהר את העולם ותיקנו, הוא מקדיש עצמו לעולם⁴³ ובכך הוא מזכך אותו.

נמצא שבאמיתת שם התואר והמעלה של צדיקים – נמצאים, באופן כללי, חמשה סוגים:

א) צדיקים המסתכלים "באספקלריא שאינה מאירה", שעליהם אומר אדמו"ר הזקן⁴⁴ שהם צדיקים שאינם גמורים, ומספרם "תמניסר אלפי צדיקי".

ב) צדיקים המסתכלים "באספקלריא המאירה", אך "עיילי בר", והם ל"ו צדיקים⁴⁵.

ג) צדיקים שנוסף על מעלתם שהם מסתכלים באספקלריא המאירה⁴⁶ הריהם "עיילי בלא בר" והם צדיקים גמורים⁴⁴. הללו הם "בני עליה" עליהם נאמר "והן מועטין" (אך לא פחות משנים).

ד) צדיק שהוא "יסוד עולם": הוא מקיים את העולם. צדיק כזה יכול להיות שיימצא רק אחד בדור⁴⁷ – אבל אחד חייב להיות, שכן העולם צריך ליסוד.

ה) צדיק גמור המזכך את העולם עד שאין צורך באות הקשת⁴⁸, וכזה מצוי רק בדורות ספורים.

יג. בקשר למסופר בגמרא⁴⁹ כי בימי ר' יהושע בן לוי לא נראה הקשת – אומר רש"י: "שהקשת אינו אלא אות ברית שלא ייחרב העולם, לכן "אם יש צדיק גמור בדור – אין צריך אות". לכאורה: לשם מה מוסיף רש"י את המלה "בדור"? – הרי מובן שכדי שהעולם בדור מסויים, לא יצטרך 1239לאות הקשת, חייב הדבר לבוא ע"י צדיק המצוי באותו דור! אלא שרש"י מתרץ מדוע אין מספיקים הצדיקים שהם בכל דור ודור – משום שחייב להיות צדיק "גמור בדור": "צדיק גמור", מסוג הצדיקים שהם מבני עליה (שהם, כאמור, בדרגת צדיק גמור), ויחד עם זה – "בדור", צדיק גמור שהוא בתוך הדור⁵⁰, מעורה ומעורב בדור, שמטהרו ומזככו.

העובדה שלא נראתה הקשת בימי ריב"ל אינה משום שזכותו הגנה על דורו, אלא משום שהתמסר לזיכוך העולם – כדוגמת רשב"י בדורו, שלא נראתה הקשת בימיו⁵¹.

יד. לאמתו של דבר רמוז כל זה ומבוסס בגמרא על אתר. הגמרא מספרת בהמשך לסיפור אודות ריב"ל, כי גם ר' חנינא בר פפא רצה להיכנס חי לגן־עדן כריב"ל, אבל למרות גודל ערכו של ר' חנינא בר פפא שאמר: "אייתי ספר תורה וחזי מי איכא מידי דלא קיימתיה" (=הבא ספר תורה וראה אם יש דבר שלא קיימתיו), ובשעה שנפטר הפריד עמוד אש בינו לבין העם – לא נתנו לו להיכנס חי לגן־עדן. מדוע? – כי: "מי איכרכח בבעלי ראתן ואיעסקת בתורה?" (=וכי היית כרוך עם "בעלי ראתן", חולים מידבקים ששרץ במוחם, ועסקת בתורה?), רק ריב"ל שעשה כן, כמסופר בגמרא שם, נכנס חי לגן־עדן ולא נראתה הקשת בימיו.

בדבר בעלי ראתן מספרת הגמרא שכמה אמוראים התרחקו מהם. ומובן, איפוא, שהיה בהידבקות בהם חשש סכנה על פי התורה. אף־על־פי־כן לא התרחק מהם ריב"ל, כי אם, אדרבה, "מיכרך בהן ועמיק בתורה": הוא השתדל להפיץ התורה בכל מקום, ואפילו בין "בעלי ראתן", ולפיכך – נכנס חי לגן־עדן ולא נראתה הקשת בימיו.

זו גם ההוראה שריב"ל נותן בפרק הששי של אבות, בפרק "קנין תורה": על אדם להיות "עוסק בתורה", לא רק לומד תורה לעצמו, כי אם אף להפיצה ועד לדרגת "חוצה" הנחותה ביותר – "בעלי ראתן", ולא רק "גליא דתורה" כי אם גם פנימיות התורה – "קנין תורה". ועל ידי "עבודה" זו של "יפוצו מעינותיך חוצה" נוצר זיכוך הגוף הגשמי וזיכוך העולם (כדוגמת ריב"ל), ובכך מתקיימת הבטחת מלכא משיחא ש"לכשיפוצו מעינותיך חוצה" יהא "אתי מר", ואז – "ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר יחדיו, כי פי הוי' דיבר".

(משיחת ש"פ בלק, תשכ"ג)

טו. בפרק האחרון של מסכת אבות מוסברות דרכי הקנינים של התורה. ומסיבה זו מכונה פרק זה בשם "קנין תורה". לכן אף נקבע, בהשגחה 1241פרטית, שפרק זה יהא נלמד בשבת שלפני שבועות – זמן מתן תורתנו⁵².

במשנה החמישית⁵³ שבפרק זה אומר התנא: "אל תבקש גדולה לעצמך ואל תחמוד כבוד. יותר מלמודך עשה ואל תתאוה לשלחנם של מלכים, ששלחנך גדול משלחנם, וכתרך גדול מכתרם, ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעלתך".

מן העובדה שהפרק כולו נקרא בשם "קנין תורה" – מובן, שכל ההוראות, שפרק זה מלמדנו, מתיחסות לתורה. ההוראות שבמשנתנו הן: א) לימוד התורה אסור לו שיהיה לשם "גדולה" ו"כבוד", אלא לימוד תורה לשמה. ב) יש לעסוק בתורה, יותר מהנלמד בעבר ומן הנדרש ללמוד לפי הבנת האדם או – יותר ממה שרגילים ללמוד – לימוד מלשון: רגילות. (מן הביטוי "יותר מלמודך עשה", משמע לכאורה שמדובר כאן אודות קיום המצוות: יש לעשות ולקיים את המצוות יותר מההבנה וההרגל בעשיתן, אך מתוך שהתנא כלל את ההוראה הזו בפרק זה, יש להסיק שגם הוראה זו היא בקשר לתורה). ג) לא להתאוות לשלחנם (טובתם) של מלכים – דבר המהווה מכשול ללימוד התורה, כי שלחן וכתר תורה גדולים משלחנם וכתרם של מלכים. ד) אין לדאוג לגמול עבור לימוד התורה (ומשום כך להמנע מלימוד), שכן – "ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך".

טז. משנה זו דורשת הבנה לאור מספר "דיוקים":

א) מדוע משתמש התנא לגבי "גדולה" בביטוי "אל תבקש" ולגבי "כבוד" – "ואל תחמוד"? ביקוש בא הרי מחמת סיבה מסויימת, לאחר שברצונו להשיג את המבוקש (כלומר: ע"י "תחמוד"). נמצא, איפוא, שבביקושו את הדבר יש לאדם מגע הדוק יותר עם הדבר המבוקש, מאשר בעת התאוותו אליו (כי לפעמים יתכן שהחמדה לא תביא את האדם לידי חיפוש ממשי אחר הדבר המתאוה לו)⁵⁴. מן הפרט שלגבי "גדולה" משתמש התנא בביטוי "ואל תבקש" ולא "אל תחמוד" (כבכבוד), משמע שבגדולה מותרת החמדה, ורק החיפוש אחריו אסור.

ב) מדוע נאמר כאן: "יותר מלמודך עשה"? כיון שהנידון הוא לימוד התורה יש לומר "יותר מלמודך למד" ולא "עשה".

ג) מדוע דרושה האזהרה "ואל תתאוה לשלחנם של מלכים"? משום מה יעלה על הדעת להתאוות ל"שלחנם של מלכים"? יתר על כן: מכך שהוראה זו באה לאחר ההוראות הקודמות – מובן, שאף לאחר קיום ההוראות הקודמות (אי ביקוש גדולה ואי חמדת כבוד) דרושה עוד האזהרה:

1242"ואל תתאוה לשלחנם של מלכים"; וכה קשה להשפיע על אדם לא להתאוות ל"שלחנם של מלכים" (אף לכזה שכבר קיים ההוראות הקודמות), עד שיש להסביר לו הדבר בנימוק "ששלחנך גדול משלחנם וכתרך גדול מכתרם". בו בזמן שבהוראות הקודמות, שכלפיהם נחוצה לכאורה אזהרת יתר, אין ניתן כל נימוק.

ועוד: מעצם נימוק זה ("ששלחנך גדול משלחנם") – מובן ש"שלחנם" הוא אמנם דבר חשוב וכי ראוי להתאוות אליו, אלא ש"שלחנך" גדול יותר.

ד) נוסף על כך אין מובנת התוספת לנימוק "ששלחנך גדול משלחנם": "וכתרך גדול מכתרם" – וכי היכן דובר כאן על כתר? הרי התוצאה היא רק ל"שלחנם של מלכים" ואילו ל"כתרם" אין תאוה כלל (העושה כתר לעצמו – מורד במלכות הוא), לשם מה, איפוא, יש להוסיף "וכתרך גדול מכתרם"?

ה) כמו כן בלתי מובן הסיום: "ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך" – לאחר שמודיעים לאדם ש"שלחנך גדול משלחנם וכתרך גדול מכתרם", בודאי יניח הכל ויתמסר לתורה, מדוע, איפוא, נזקק התנא להזכיר "ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך"?

יז. למרות שעצם מצוות לימוד התורה הוא לדעת "חכמתו ורצונו של הקב"ה", אף אם מציאות כזו הנידונית בהלכה הנלמדת כרגע, לא תבוא לעולם לידי פועל, כלשון אדמו"ר הזקן⁵⁵: "ואף אם לא היה ולא יהיה הדבר הזה לעולם, לבוא במשפט על טענות ותביעות אלו" – קיים בכל זאת יתרון בלימוד ההלכה כפי שהיא דרושה למעשה. כי כדי לפסוק הלכה למעשה דרושה התאמצות יתר, והלימוד הוא יסודי ומעמיק יותר⁵⁶.

לפי זה יש מקום להתאוות להיות "מורה הוראה" (הלכה למעשה), לא במטרה לקבל כבוד, אלא משום שאז יהיה הלימוד באופן נעלה ועמוק יותר. על כך אומר התנא: אל תבקש "גדולה", להיות מורה הוראה, כי תורה צריכים ללמוד לשמה, ללא שום חישובים. כשאדם צריך להיות "מורה הוראה" מזמינים לו הדבר מלמעלה.

זה, איפוא, הדיוק שבלשון "אל תבקש גדולה לעצמך", שלא כבכבוד, שלגביו הביטוי "ואל תחמוד". בכבוד אין כל יתרון, אדרבה: "הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם⁵⁷" ולכן – "ואל תחמוד כבוד", לא זו בלבד שאין לחפש אחריו, אלא אף לא לחמוד אותו. ואילו בגדולה, קיים יתרון, ולפיכך מותר להתאוות אליו, יתר על כן רצוי הדבר, כי ע"י כך יתעלה בלימוד התורה, 1243ברם, "אל תבקש גדולה", החיפוש⁵⁸ אחריו אינו רצוי.

– מאחר וב"כבוד" אסור אף התאוה ו"גדולה" אסורה בחיפוש אחריה – (ומי יודע אם מלמעלה יזמנו לו אותה) – עלול האדם לחשוב: כשלימודו יהיה ללא "פניות" עצמיות, כי אם אך ורק משום שהתורה היא חכמתו ורצונו של הקב"ה, אזי לא תהיה לו "חיות" בלימוד התורה (מאחר ונפש הבהמית מקבלת "חיות"⁵⁹ רק במקום שצפוי לו גדולה או כבוד). לפיכך אומר התנא ומדייק בלשונו: "יותר מלמודך עשה", עשה מלשון כפיה⁶⁰: – אף אם הנך נעדר "חיות" בלימוד התורה, עליך לכפות את עצמך וללמוד מתוך קבלת עול יתר על הרגלך והעריבות שלך.

יח. לאחר שאיש ישראל הושפע לעסוק בתורה, לא לשם "פניות" אלא בדרך כפיה וקבלת עול, והוא יגע בתורה יותר מתשוקתו העצמית, הרי אז מבטיח לו הקב"ה: "אם בחוקותי תלכו – שתהיו עמלים בתורה (יותר מלמודך עשה) – ונתתי גשמיכם בעתם וגו'" שפע בכל הדרוש בעניני העולם, והיהודי נעשה לאדון ומלך – "מאן מלכי רבנן"⁶¹ על העולם⁶².

על כך מורה התנא: "ואל תתאוה לשלחנם של מלכים", למרות שהשיג שלחנם של מלכים, כתוצאה מלימוד התורה, אין להתאוות לכך. התנא מדייק בלשונו: "ואל תתאוה" כו', הוא אינו מצוה להניח את "שלחנם של מלכים", מבלי "לטפל" בעולם ודברים גשמיים. אדרבה: עבודת ה"בירורים" היא אך ורק בתוך העולם, ההתעסקות בדברים גשמיים על מנת לבררם; ברם, האדם נדרש, שלא יהיו לו בהם "תאוה" ועריבות⁶³.

אלא שיש מקום לשאול: מאחר שמשמעות "שלחנם של מלכים" היא "עבודת הבירורים" שבדברים הגשמיים – וע"י "בירור" הניצוצות שבדברים גשמיים מושגת התעלות גם באדם ה"מבררם"⁶⁴ – מדוע באה האזהרה "ואל תתאוה לשלחנם של מלכים"?

(לגבי "אל תבקש כו' אל תחמוד כו' יותר כו' עשה" אין צורך בנימוק, כי מובן מאליו שאין לבקש "גדולה" ולא לחמוד "כבוד", וכי יש ללמוד תורה ב"קבלת עול". אך ל"אל תתאוה לשלחנם של מלכים" שהוא עבודת הבירורים דרוש נימוק).

לכך משמיע התנא את נימוק הדבר: "ששלחנך גדול משלחנם וכתרך גדול מכתרם" – ככל שתהא גדולה ההתעלות שמתוך הדברים הגשמיים, משום גודל שורש הניצוצות שבהם, 1244אין היא מגיעה עדיין לדרגת ההתעלות, אותה ניתן להשיג, ע"י לימוד התורה. ע"י התורה נעשה האדם "חד" (מאוחד) עם מלך מלכי המלכים הקב"ה, וא"כ גדולה התעלות זו מן ההתעלות שבהתמנות ל"מלך" על עניני עולם, כי כאן הוא מתאחד עם "מלך מלכי המלכים". לפיכך: למרות שאמנם דרושה "עבודת הבירורים" בתוך העולם, נדרשת הידיעה כי לא זו תכלית ההתעלות – שכן שלחנך גדול⁶⁵.

ועדיין עלולים לחשוב כי היתרון של לימוד התורה על עבודת הבירורים אינו אלא בכל הקשור ל"פנימיות", אבל ביחס ל"מקיף" הרי עבודת הבירורים נעלית יותר, מאחר ששורש ניצוצות הדברים הגשמיים נעלה מאד – משום כך נאמר: "ששלחנך גדול משלחנם וכתרך גדול מכתרם", לא זו בלבד ש"שלחן" התורה – פנימיות, ("שלחן" (המאכל) מורה על פנימיות) – "גדול משלחנם" אלא אף "כתרך" – "מקיף", כתר ועטרה שעל הראש – אף הוא "גדול מכתרם"⁶⁶.

יט. היצר־הרע הרי הוא אומן במלאכתו, א "קלוגינקער" (=ערמומי), וברשותו רעיונות ותחבולות שונות להטות את האדם מדרך הישר. לכן, לאחר פירוט כל היתרונות שבתורה, זקוק התנא להוספה: "ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך".

היצה"ר עלול לטעון כלפי יהודי: הן אמת שבלימוד התורה מצויים כל יתרונות אלה, אבל מאחר שחטאת ("אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא"⁶⁷ ומובן מאליו מצבו של זה הזקוק לאחל לעצמו – "הלואי בינוני") אין כל חשיבות לתורתך, ואדרבה, ע"י לימוד התורה הנך מוסיף "חיות" בקליפה, ומשום כך ראוי יותר שלא תלמד כלל, וכמ"ש⁶⁸ "ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי".

שמשום כך בא הסיום: "ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך". אל לך להתחשב בטענות יצה"ר, כי אם ללמוד תורה⁶⁹, משום שסוף סוף "לא ידח ממנו נדח"⁷⁰, כל 1245יהודי יחזור בתשובה, ואז "יעלה" את התורה והמצוות לקדושה ויקבל שכר עבור פעולה זו.