שיחה ה

1220שיחה ה

פרק חמישי

א. בתחלת הפרק החמישי של מסכת אבות מונה התנא ענינים שונים הקבועים במספר עשרה, ומפרט אותם לפי סדר הדורות: הוא פותח "בעשרה מאמרות נברא העולם", ומאחר והאחרון שבעשרה המאמרות¹ הוא ביחס לאדם הראשון – בא לאחר מכן "עשרה דורות מאדם ועד נח", ואחר – עשרה דורות מנח ועד אברהם", ומיד – "עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו". כיון שאחד הנסיונות הוא "ברית בין הבתרים" בו הודיע לו הקב"ה על גלות מצרים – הוא ממשיך: "עשרה נסים נעשו לאבותינו במצרים, ועשרה – על הים. עשר מכות הביא הקב"ה על המצרים במצרים, ועשר – על הים". ממצרים הלכו בני ישראל במדבר, ולפיכך נמנים מיד "עשרה נסיונות ניסו אבותינו את הקב"ה במדבר". מן המדבר באו בני ישראל לארץ ישראל, שתכליתו – בית המקדש, בא, איפוא, מיד: "עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש".

רק לאחר פירוט כל עניני ה"עשרה" שעד בית המקדש – אומר התנא: "עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות". אין מובן, איפוא, כלל: משום מה קבע התנא את "עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות" בסיום, ולא קבע אותם כסדרם, מיד לאחר "עשרה מאמרות"?².

כן בלתי מובן, מדוע נמנים "עשרה נסים" לפני "עשר מכות". – עשרת הנסים התבטאו – לפי ביאור המפרשים³ – בכך ש"והפלה גו' בין מצרים ובין ישראל", כשהמכות פגעו רק במצריים ולא בבני ישראל. היו, איפוא, הנסים רק לאחר שבאו המכות, ומדוע נמנים עשרת הנסים לפני עשר המכות?

יתר על כך לא מובן, מדוע נמנים גם הנסים שנעשו לבני ישראל על הים – לפני עשר המכות שבמצרים, והרי עשרת הנסים שהיו על הים באו ודאי לאחר עשר המכות שבמצרים, ואם כן היה על התנא למנות מתחלה את עשר המכות שבמצרים, ורק לאחר מכן – את עשרה נסים שעל הים?

אין לומר, שהתנא קבע סדר כזה כדי לצמצם במלים. כי, ראשית, בכל אופן היה יכול לצמצם במאמר "עשרה נסים נעשו לאבותינו, ועשר מכות למצרים – במצרים, ועשרה נסים ומכות – על הים". ועוד: כדי לחסוך מספר מלים לא היה משנה את סדר הדורות.

1221ב. כדי שתהיה אפשרות ל"והפלה גו' בין מצרים ובין ישראל", שבה בשעה שקיבלו המצריים את המכות – לא נפגעו בני ישראל מהן כלל, למרות שגם הם היו אז עובדי עבודה זרה⁴ – היה הכרח בהארת אור שלמעלה מן ההשתלשלות, כי מבחינת סדר ההשתלשלות לא היה אפשרי בעת ובעונה אחת "נגוף למצרים ורפוא לישראל". וזה מובנם "עשרה נסים נעשו לאבותינו": נס – מלשון: הרמה⁵, הקב"ה העלה אז את בני ישראל לדרגה שלמעלה מן ההשתלשלות, והמכות לא פגעו בהם⁶.

בכך יובן משום מה מקדים התנא את "עשרה נסים" לפני "עשר מכות": כדי שעשר המכות תהיינה כפי שהיו צריכות להיות, שתשמשנה הכנה ליציאת מצרים (לא רק שהמכות לא תזקנה לבני ישראל, כי אם, אדרבה, תשברנה את "קליפת" מצרים, וע"י כך – את גלות ושעבוד מצרים) – היו צריכים להיות לפניהן ה"נסים", העלאת בני ישראל לדרגת למעלה מן ההשתלשלות, ורק לאחר ה"נסים" היתה אפשרות למכות לבוא בדרך שתבאנה את יציאת מצרים.

ג. שיא וסיום יציאת מצרים באו רק עם קריעת ים סוף⁷. כל עוד לא היה נס קריעת ים סוף – לא הסתיימה היציאה ממצרים: הן מבחינת המצריים – שאף לאחר מכת בכורות, ולאחר שנתנו לבני ישראל לצאת ממצרים, רדפו עוד המצריים אחרי בני ישראל כדי להלחם אתם, ורק בקריעת ים סוף בטלה לגמרי קליפת מצרים, "אחד מהם לא נותר". גם מבחינת בני ישראל – שאף לאחר עשרה הנסים ולאחר יציאת מצרים, סבר חלק מישראל ("שכולם קומה אחת שלמה") "לשוב למצרים"⁸, ורק בקריעת ים סוף, עם ה"גילויים" שהיו אז – התעלו לדרגה כזו שאין בה כל מקום לקליפת מצרים, לכן היתה אז היציאה ממצרים – מוחלטת.

ואלו היו עשרה הנסים ועשר המכות של קריעת ים סוף, שסיימו והשלימו את הנסים והמכות שבמצרים: ע"י עשרה הנסים שעל הים התעלו בני ישראל לדרגה שהיא מרוממת לגמרי, מבלי תת מקום כלשהו ל"מצרים", וע"י עשר המכות שעל הים, בטלה קליפת מצרים לגמרי.

ד. תחלת כל התעלות – גם תוך כדי הימצאות בדרגה נחותה – חייבת להיות בצורה שתביא את שיא ההתעלות: שיא ההתעלות צריך להימצא "בכח", בהעלם, בתוך ההתחלה. מובן, לפי זה, שבתחלת ההתעלות שע"י עשרה הנסים שבמצרים – היתה טמונה "בכח", העובדה שבסופו של דבר יתעלו בני 1222ישראל בשיא ההתעלות, ע"י עשרה נסים שעל הים. כך גם באשר לשבירת קליפת מצרים: בעשר המכות שבמצרים היה טמון בהעלם הכח, שבסופו של דבר תישבר הקליפה לגמרי, ע"י עשר המכות שעל הים.

לפי זה גם יובן מדוע התנא מקדים את עשרה הנסים שעל הים לפני עשר המכות שבמצרים: כאמור, היה צורך שמתחלה יהיה ענין הנסים, ורק אז יכלו המכות להיות כפי הרצוי. לכן, כדי שהמכות במצרים תהיינה בצורה שתביאנה את המכות שעל הים, היו הנסים שבמצרים חייבים לכלול בקרבם את הנסים שעל הים.

ה. כל הפרטים המנויים במשנה במספר עשרה, למן "עשרת מאמרות" ועד "עשרה נסים שבבית המקדש" הם ענינים הקשרוים בסדר ההשתלשלות. לא רק הנסים שבמצרים והנסים שעל הים, אלא אפילו הנסים שבבית המקדש (והרי ההשלמה האמתית של יציאת מצרים היתה ב"ירדן ירחו"⁹, בכניסה לארץ ישראל, שעיקרה הוא בית המקדש, כאמור) הנם כאלה השייכים לסדר ההשתלשלות¹⁰. לאחר מכן נמנים "עשרה דברים שנבראו בערב שבת בין השמשות", שכולם ענינים שלמעלה מהשתלשלות¹¹, ולפיכך נבראו בע"ש בין השמשות, שאז הוא המעבר מ"השתלשלות" אל "למעלה מהשתלשלות".

המושג "בין השמשות" מתבאר, כללית, בשלש דרכים¹²: א) ספק יום וספק לילה. ב) יום ולילה (כאחד). ג) מציאות בפני עצמה, לא יום ולא לילה. דבר זה עצמו שהוא מסוגל לחבר שני ניגודים של יום ולילה משמש הוכחה שהוא נעלה משניהם, והוא שייך ללמעלה (מן הזמן), מן ההשתלשלות. כן הדבר בכל יום וביחוד בבין השמשות של ערב שבת¹³.

– הרי שבת היא נעלית מהגבלות הזמן, ולכן לא היה לילה בשבת בראשית, כדברי חז"ל¹⁴: "ל"ו שעות שישמה אותה האורה", לא היתה קיימת אז הגבלת הזמן המחולק ליום ולילה (ולמרות שהיה אז כבר לאחר חטא עץ הדעת – הועילה השפעת השבת לעכב את התחלת השפעת החטא עד לאחר השבת, והיה אז כולו אור)¹⁵ –

שהוא מכיל את ערב שבת ושבת, 1223ובודאי שהוא שייך לדרגה שלמעלה מהשתלשלות, משום שבו המעבר מהשתלשלות (ששת ימי החול) אל למעלה מהשתלשלות (שבת¹⁶) – ואז נבראו עשרה הדברים המנויים במשנה, שכולם אינם בגדרי ההשתלשלות¹⁷.

"עשרה דברים" אלו נעלים יותר מ"עשרה נסים" של בית המקדש, משום שבנסי בית המקדש – היה מקום למציאות שונה, ובדרך נס "לא הפילה כו' לא היה פסול כו'", ואילו "בין השמשות" של הכניסה לשבת, הוא דוגמת "יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים"¹⁸, כאשר מלכתחילה לא יהיה כל מקום למציאות של "ירעו וישחיתו", ואדרבה: "וראו כל בשר יחדיו" (גם בעלי החיים הטמאים והמזיקים כו' "כי פי הוי' דיבר"¹⁹.

(משיחת ש"פ בהו"ב, תשכ"ג)

ו. תחלת הפרק היא גם נימוק וסיבה: סיבת הדבר שכל הענינים, למן התחלת הבריאה, באים במספר עשרה – היא משום ש"בעשרה מאמרות נברא העולם": כיון שכל העולם נברא בעשרה מאמרות, שכל אחד מהם כלול מכולם²⁰, וגם לאחר מכן הם קיימים בעולם ובוראים אותו מחדש, (ואילו היו מסתלקים ממנו לרגע היה חוזר העולם להיות "אין ואפס ממש" כלפני הבריאה²¹) – לכן בא המספר עשרה בכל ענין בבריאה.

כפי שמוסבר בתורת הקבלה²², כי מאחר שהכל נברא בעשרה מאמרות – מורכב כל דבר ממספר עשרה. לדוגמא: לכל גוף יש ממדים של אורך, רוחב ועומק (או גובה), וכל ממד מורכב מ"ראש", "תוך", "סוף". יחד עם החומר, שנושא את תשעת הפרטים הללו – מתהוה מספר עשרה.

וכשם שהדבר ביחס למקום – כך גם ביחס לזמן: לכל תקופה "עשרה" משלה, כמפורט במשנה. מובן, איפוא, שהמספר עשרה מצוי בכל התקופות, וגם לאחר זמן הבית, וכן לעתיד לבוא, כדברי רז"ל²³: "כנור של עולם הבא – עשר נימין"²⁴. ובלתי מובן: מדוע מפרט התנא מספר עשרה רק עד זמן בית המקדש, והרי התורה היא 1224נצחית²⁵, והיה לו, אם כן, להזכיר גם את הענינים שבמספר עשרה, שלאחר זמן בית המקדש?

כן בלתי מובן מדוע מונה התנא את ה"עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות" לאחר עשרת הנסים שנעשו לאבותינו בבית המקדש, ולא מיד לאחר עשרה המאמרות, מקום לו הם שייכים לפי סדר הדורות. נכון, אמנם, שהוסבר²⁶ כי פירוטם בסוף בא משום חשיבותם, שכן כל הדברים שבמספר עשרה, מעשרה מאמרות ועד לעשרה נסים שבבית המקדש, קשורים ב"סדר ההשתלשלות", ואילו עשרת הדברים שנבראו בערב שבת בין השמשות נעלים מן ההשתלשלות – ברם, כיון שכל הענינים שבפרקנו קבועים לפי סדר הדורות – מתקבל על הדעת כי גם משנה זו אינה חורגת מן הסדר, וכי בעשרה דברים שנבראו בערב שבת בין השמשות – רומז התנא גם לענינים שבמספר עשרה שלאחר זמן הבית, ומשום כך הוא מונה אותם לאחר עשרת הנסים שבבית המקדש.

כך תתורץ השאלה הקודמת, משום מה אין התנא מזכיר מספר עשרה הקשור בתקופה שלאחר זמן הבית – שכן אלו רמוזים כבר בעשרה דברים שבערב שבת בין השמשות.

ז. כדרך שהבריאה קבועה במספר עשרה, בגלל עשרה המאמרות – כך היא מורכבת ממספר ששה, בגלל ששת ימי בראשית, משום ש"כל יומא ויומא עביד עבידתיה"²⁷ (=כל יום ויום (כל אחת מן הספירות), פועלים פעולתם בבריאה), ולפיכך מצוי בכל דבר המספר ששה: הן במקום – לכל גוף נוצר יש ששה קצוות, והן בזמן – ששת ימי השבוע, שש שנות שמיטה, ששת אלפי שנות קיום העולם (אלא שלכל מספר ששה נוסף מספר שביעי, שהוא נעלה מהם, ואליו הם מתעלים: שבת, שמיטה, האלף השביעי, כדוגמת שבת בראשית השייכת אף היא אל הבריאה, אך באופן נעלה יותר – ה"מנוחה" שבתוך הבריאה²⁸).

מכאן מובן שסדר ההנהגה ב"שית אלפי שנין" דומה לסדר ההנהגה בששת ימי בראשית²⁹: השלמת הבריאה היתה ביום הששי, ככתוב לגבי יום זה³⁰: "וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד". עד אז לא היה עדיין "טוב מאד", כי הבריאה טרם באה לשלמותה: לפני שנוצר האדם, ביום הששי, חסר היה גם בשלימותם של הנבראים של קודם לכן, ורק ביום הששי, עם יצירת האדם, הובאה שלמות גם לנבראים הקודמים³¹.

1225בתוך יום הששי עצמו – הושלמה הבריאה רק בין השמשות, ומכך מובן שרק בבין השמשות הושלמה הבריאה כולה, ע"י עשרת הדברים שנבראו "ערב שבת בין השמשות", ולפיכך משמש "בין השמשות" של ערב שבת – מעבר והכנה לשבת: לאחר שלמות המלאכה בבריאה, אפשרית שלמות המנוחה בבריאה.

כך גם ביחס ל"שית אלפי שנין", שתכליתן ועלייתן אל "יום שכולו שבת", אל האלף השביעי, נוצרות באלף הששי בכלל, ובעיקר ב"בין השמשות", בדור האחרון ביותר, דור עקבתא דמשיחא. למרות שדור זה הוא השפל מכולם, דור עקבתא דעקבתא, יש לו היתרון שהוא משלים את מטרת כל ה"עבודה" של כל הדורות הקודמים³², שכן רק בדורנו, של סוף הגלות, תושלם התכלית של "דירה בתחתונים", בגאולה העתידה – ובקרוב. מזה מובנים החביבות הגדולה, הזכות הגדולה והאחריות הגדולה של הדור, כיון שב"עבודתו" תלויה גם תכלית שלמות ה"עבודה" של כל הדורות הקודמים. נותר, אמנם, "לברר" רק "פכים קטנים", עבודה מועטת, אבל בעבודה זו תלויה שלמות כל העבודה הקודמת.

ח. לפיכך מונה התנא את "עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות" מיד לאחר "עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש", משום שכך הם הדברים לפי סדר הדורות: מיד ברגע של חורבן בית המקדש "נולד מושיען של ישראל"³³, מאז החל סדר העבודה להביא את המשיח, ה"ערב שבת בין השמשות" של "שית אלפי שנין". גם עבודה זו היא במספר עשרה (עשרה דברים של בין השמשות), כאמור, והיא גם תביא את מספר עשרה, "כינור של עשרה נימין" 1226וכו', בגאולה אמתית והשלימה, בקרוב ממש.

(משיחת ש"פ חקת, תשכ"ג)

ט. בפרק החמישי במסכת "אבות" מונה המשנה כמה ענינים שהם במספר עשרה. יש להבין מדוע אין המשנה מזכירה את עשרת הדברות. לכאורה: מאחר שמקורם של כל הדברים הוא בתורה [העובדה שבעולם נמצא המספר עשרה³⁴, ולכל לראש – שבעשרה מאמרות נברא העולם, מקורה בעשרת הדברות, כפי מרז"ל הידוע על הפסוק³⁵ "עשרה עשרה הכף בשקל הקודש", שעשרה המאמרות מכוונים ונובעים מעשרת הדברות], היה צורך למנות ראשית את עשרת הדברות, שמהם נובעים שאר הענינים שהם במספר עשרה ונמנים בפרק זה.

הסבר הדבר: למרות שכל הדברים נובעים מעשרת הדברות – הרי הם (עשרת הדברות) מובדלים לגמרי, באין ערוך, מן העולם. אמנם כל הענינים מקורם בתורה, אבל התורה אינה בסוג וגדר דומה להם. לפיכך אין המשנה מונה את עשרת הדברות, משום שאי אפשר לכללם ולמנותם עם הענינים אותם מונה המשנה.

י. בין הדברים המנויים במספר עשרה – ישנם לא רק ענינים של טבע, כי אם גם – נסים, עד לנסים שנעשו בבית המקדש, המקום שבעולם בו היה "ושכנתי" של עצמותו ית', "נמנע הנמנעות", ולפיכך הניסים שהיו בבית המקדש הנם התחברות של נס וטבע³⁶.

למרות זאת אין עשרת הדברות נמנים במשנה, משום שהם מובדלים ונעלים אפילו מעשרת הנסים שהיו בבית המקדש. בית המקדש הוא שיא השלמות של העולם: תכלית בריאת העולם היא שתהיה לו, יתברך, דירה בתחתונים, ותכלית זו שבעולם מושגת באמצעות בית המקדש. לא כן התורה ש"קדמה לעולם"³⁷, היא נעלית לגמרי מן העולם, אפילו מבית המקדש³⁸, וכפי שדובר כבר פעם שמאחר והתורה היא "אחד" עם הקב"ה הרי כשם שלגבי קודשא בריך הוא אין מקום לומר שתכליתו היא לשם מישהו (או משהו) אחר ח"ו, כי אם בו עצמו – כך זה גם לגבי התורה³⁹.

יא. כל הענינים שבתורה (מלשון הוראה) משמשים הוראה בעבודתנו. וכשם שצריכים ללמוד מהענינים הכתובים בתורה, כן דרושה הסקת ההוראה אף מן העובדה שהתורה לא כתבה ענין מסוים.

1227אי הזכרת עשרת הדברות ע"י התנא בפרק זה טומנת בתוכה הוראה: לימוד התורה צריכה שתהיה "לשמה" – לשם התורה, בשביל התורה בעצמה ללא שום תכלית נוספת.

ואופן זה של לימוד התורה "לשמה" – מתבטא גם בכך, שלימודו של האדם אינו מוגבל בשום הגבלות: בשעה שהלימוד הוא לשם תכלית מסויימת, גשמי או אפילו רוחני, מאחר וכל הענינים הם בהגבלה, הרי, איפוא, גם לימודו מוגבל. לעומת זאת כאשר לומד לשם התורה אשר אינה מוגבלת – גם לימודו הוא ללא הגבלות. וכמדובר בהזדמנות קודמת, שההגבלות בלימוד התורה שקיימים לפי השלחן ערוך אינם אלא בכל הנוגע למצות תלמוד תורה, אך התורה כשלעצמה אינה מוגבלת בהגבלות של זמן או מקום⁴⁰. – עד ל"ואהיה אצלו (אצלו דוקא) שעשועים"³⁸.