1223
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
ובודאי שהוא שייך לדרגה שלמעלה מהשתלשלות, משום שבו המעבר מהשתלשלות (ששת ימי החול) אל למעלה מהשתלשלות (שבת16) – ואז נבראו עשרה הדברים המנויים במשנה, שכולם אינם בגדרי ההשתלשלות17.
"עשרה דברים" אלו נעלים יותר מ"עשרה נסים" של בית המקדש, משום שבנסי בית המקדש – היה מקום למציאות שונה, ובדרך נס "לא הפילה כו' לא היה פסול כו'", ואילו "בין השמשות" של הכניסה לשבת, הוא דוגמת "יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים"18, כאשר מלכתחילה לא יהיה כל מקום למציאות של "ירעו וישחיתו", ואדרבה: "וראו כל בשר יחדיו" (גם בעלי החיים הטמאים והמזיקים כו' "כי פי הוי' דיבר"19.
(משיחת ש"פ בהו"ב, תשכ"ג)
ו. תחלת הפרק היא גם נימוק וסיבה: סיבת הדבר שכל הענינים, למן התחלת הבריאה, באים במספר עשרה – היא משום ש"בעשרה מאמרות נברא העולם": כיון שכל העולם נברא בעשרה מאמרות, שכל אחד מהם כלול מכולם20, וגם לאחר מכן הם קיימים בעולם ובוראים אותו מחדש, (ואילו היו מסתלקים ממנו לרגע היה חוזר העולם להיות "אין ואפס ממש" כלפני הבריאה21) – לכן בא המספר עשרה בכל ענין בבריאה.
כפי שמוסבר בתורת הקבלה22, כי מאחר שהכל נברא בעשרה מאמרות – מורכב כל דבר ממספר עשרה. לדוגמא: לכל גוף יש ממדים של אורך, רוחב ועומק (או גובה), וכל ממד מורכב מ"ראש", "תוך", "סוף". יחד עם החומר, שנושא את תשעת הפרטים הללו – מתהוה מספר עשרה.
וכשם שהדבר ביחס למקום – כך גם ביחס לזמן: לכל תקופה "עשרה" משלה, כמפורט במשנה. מובן, איפוא, שהמספר עשרה מצוי בכל התקופות, וגם לאחר זמן הבית, וכן לעתיד לבוא, כדברי רז"ל23: "כנור של עולם הבא – עשר נימין"24. ובלתי מובן: מדוע מפרט התנא מספר עשרה רק עד זמן בית המקדש, והרי התורה היא
הערות
- 16. אבל אינו כשבת ממש, דשבת הוא בחי' מחשבה שלמעלה לגמרי מדיבור (שרש הבריאה), וביה"ש הוא בחי' הגיון, ממוצע בין מחשבה לדיבור (ראה ד"ה טוב טעם תש"ג סעיפי טו־טז).
- 17. ומזה יובן מעלת התורה שקדמה לעולם, ומובדלת באין ערוך ממנו (דוגמת שבת) שנעלית גם מבחי' ביה"ש, שלכן לא מנה עשה"ד בפרק זה, כמבואר להלן סעי' ט.
- 18. סוף תמיד.
- 19. ישעי' מ, ה.
- 20. שער היחוד והאמונה פ"י.
- 21. שם פ"א.
- 22. ראה פרדס שער ב. ועוד. וראה ג"כ הראב"ע לשמות ג, טו.
- 23. ערכין יג, ב.
- 24. וגם יהי' אז הגמר, מספר העשירי – של כמה ענינים כמו פרה העשירית (רמב"ם הל' פרה ספ"ג), שירה העשירית (ראה רשימות הצ"צ על שה"ש בתחלתן ובהנסמן שם).
תניא, שער היחוד והאמונה י׳ - הטקסט מספריא
אַךְ מִכָּל מָקוֹם, הוֹאִיל ״וְדִבְּרָה תוֹרָה כִּלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם״, ״לְשַׁכֵּךְ אֶת הָאֹזֶן מַה שֶּׁהִיא יְכוֹלָה לִשְׁמוֹעַ״, לְכָךְ נִיתַּן רְשׁוּת לְחַכְמֵי הָאֱמֶת לְדַבֵּר בִּסְפִירוֹת בְּדֶרֶךְ מָשָׁל, וְקָרְאוּ אוֹתָן ״אוֹרוֹת״, כְּדֵי שֶׁעַל יְדֵי הַמָּשָׁל הַזֶּה יוּבַן לָנוּ קְצָת עִנְיַן הַיִּחוּד שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא וּמִדּוֹתָיו, שֶׁהוּא בְּדֶרֶךְ מָשָׁל, כְּעֵין יִחוּד אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁבְּתוֹךְ גּוּף כַּדּוּר הַשֶּׁמֶשׁ עִם גּוּף הַשֶּׁמֶשׁ – שֶׁנִּקְרָא ״מָאוֹר״, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדוֹל וְגוֹ׳״, וְהַזִּיו וְהַנִּיצוֹץ הַמִּתְפַּשֵּׁט וּמֵאִיר מִמֶּנּוּ – נִקְרָא ״אוֹר״, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם״, וּכְשֶׁהָאוֹר הוּא בִּמְקוֹרוֹ בְּגוּף הַשֶּׁמֶשׁ – הוּא מְיוּחָד עִמּוֹ בְּתַכְלִית הַיִּחוּד, כִּי אֵין שָׁם, רַק עֶצֶם אֶחָד שֶׁהוּא גּוּף הַמָּאוֹר הַמֵּאִיר, כִּי הַזִּיו וְהָאוֹר שָׁם – עֶצֶם אֶחָד מַמָּשׁ עִם גּוּף הַמָּאוֹר הַמֵּאִיר, וְאֵין לוֹ שׁוּם מְצִיאוּת כְּלָל בִּפְנֵי עַצְמוֹ.
וְכַדְּבָרִים הָאֵלֶּה מַמָּשׁ, וְיוֹתֵר מִזֶּה, הֵן מִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא וּרְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ בְּעוֹלַם הָאֲצִילוּת עִם מַהוּתוֹ וְעַצְמוּתוֹ כִּבְיָכוֹל, הַמִּתְלַבֵּשׁ בְּתוֹכָם וּמִתְיַיחֵד עִמָּהֶם בְּתַכְלִית הַיִּחוּד, מֵאַחַר שֶׁנִּמְשְׁכוּ וְנֶאֶצְלוּ מֵאִתּוֹ יִתְבָּרֵךְ, עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל כְּדֶרֶךְ הִתְפַּשְּׁטוּת הָאוֹר מֵהַשֶּׁמֶשׁ. אַךְ לֹא מַמָּשׁ בְּדֶרֶךְ זֶה, רַק בְּדֶרֶךְ רְחוֹקָה וְנִפְלָאָה מֵהַשָּׂגָתֵינוּ, כִּי גָּבְהוּ דְרָכָיו מִדְּרָכֵינוּ.
וּמִכָּל מָקוֹם, לְשַׁכֵּךְ הָאֹזֶן, נִשְׁמַע וְנִתְבּוֹנֵן מִמְּשַׁל אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ, הַמְיוּחָד וּבָטֵל בִּמְקוֹרוֹ וְאֵינוֹ עוֹלֶה בְּשֵׁם כְּלָל בִּפְנֵי עַצְמוֹ, רַק שֵׁם הַמָּקוֹר לְבַדּוֹ – כָּךְ כָּל מִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא וּרְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ, אֵינָן עוֹלוֹת וְנִקְרָאוֹת בְּשֵׁמוֹת אֵלּוּ כְּלָל, אֶלָּא לְגַבֵּי הַנִּבְרָאִים עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים, שֶׁהֲוָויָיתָם וְחַיּוּתָם וְהַנְהָגָתָם, שֶׁהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מְהַוֶּה וּמְחַיֶּה אוֹתָם וּמַנְהִיגָם, הוּא בִּרְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ וּבִינָתוֹ וְדַעְתּוֹ הַמִּתְלַבְּשׁוֹת בְּמִדּוֹתָיו הַקְּדוֹשׁוֹת, כִּדְאִיתָא בַּמִּדְרָשׁ: ״בַּעֲשָׂרָה דְבָרִים נִבְרָא הָעוֹלָם: בְּחָכְמָה, בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וְכוּ׳, דִּכְתִיב, ׳ה׳ בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ, כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה, בְּדַעְתּוֹ תְּהוֹמוֹת נִבְקָעוּ וְגוֹ׳״. וּכְמַאֲמַר אֵלִיָּהוּ: ״דְּאַפִּיקַת עֲשַׂר תִּיקּוּנִין, וְקָרִינָן לְהוֹן עֲשַׂר סְפִירָן, לְאַנְהָגָא בְהוֹן עָלְמִין סְתִימִין דְּלָא אִתְגַּלְיָין וְעָלְמִין דְּאִתְגַּלְיָין, וּבְהוֹן אִתְכְּסִיאַת כוּ׳״.
עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, בְּיוֹם רִאשׁוֹן מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית – נִגְלֵית מִדַּת הַחֶסֶד, כְּלוּלָה מִכָּל מִדּוֹתָיו הַקְּדוֹשׁוֹת, וּרְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ וּבִינָתוֹ וְדַעְתּוֹ מְלוּבָּשִׁין בָּהּ, וּבָרָא בָהּ אֶת הָאוֹר – בְּמַאֲמַר ״יְהִי אוֹר״, שֶׁהִיא בְּחִינַת הִתְפַּשְּׁטוּת וְהַמְשָׁכַת הָאוֹר לָעוֹלָם מִלְמַעְלָה, וְהִתְפַּשְּׁטוּתוֹ בָּעוֹלָם מִסּוֹף הָעוֹלָם עַד סוֹפוֹ, שֶׁהִיא בְּחִינַת מִדַּת חֶסֶד; רַק מִפְּנֵי שֶׁכְּלוּלָה גַּם מִמִּדַּת גְּבוּרָה, לָכֵן לֹא הָיָה רוּחָנִי כְּאוֹר שֶׁל מַעְלָה מַמָּשׁ, וְגַם נִתְלַבֵּשׁ בָּעוֹלָם הַזֶּה שֶׁהוּא בִּבְחִינַת גְּבוּל וְתַכְלִית, שֶׁהוּא מַהֲלַךְ תּ״ק שָׁנָה מֵהָאָרֶץ לָרָקִיעַ וּמִמִּזְרָח לְמַעֲרָב.
וְכֵן בְּיוֹם שֵׁנִי – נִגְלֵית מִדַּת גְּבוּרָה, כְּלוּלָה מִשְּׁאָר מִדּוֹת, וּרְצוֹנוֹ כוּ׳, וּבָרָא בָהּ הָרָקִיעַ – בְּמַאֲמַר ״יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם, וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם״, שֶׁהִיא בְּחִינַת צִמְצוּם וּגְבוּרוֹת לְהַעֲלִים מַיִם הָעֶלְיוֹנִים הָרוּחָנִיים מִמַּיִם הַתַּחְתּוֹנִים, וְעַל יְדֵי זֶה, נִתְגַּשְּׁמוּ הַתַּחְתּוֹנִים בְּהִבָּדְלָם מֵהָעֶלְיוֹנִים; וּמִדַּת חֶסֶד כְּלוּלָה בָּהּ, כִּי ״עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה״ שֶׁהַכֹּל כְּדֵי שֶׁתֵּרָאֶה הַיַּבָּשָׁה וְאָדָם עָלֶיהָ לַעֲבוֹד ה׳. וְכֵן כּוּלָּן.
וְזֶהוּ שֶׁאָמַר אֵלִיָּהוּ בַּתִּיקּוּנִים שָׁם: ״לְאַחֲזָאָה אֵיךְ אִתְנַהֵיג עָלְמָא בְּצֶדֶק וּמִשְׁפָּט כוּ׳, צֶדֶק אִיהוּ דִין, מִשְׁפָּט אִיהוּ רַחֲמֵי כוּ׳, כּוֹלָּא לְאַחֲזָאָה אֵיךְ אִתְנַהֵיג עָלְמָא, אֲבָל לָאו דְּאִית לָךְ צֶדֶק יְדִיעָא דְּאִיהוּ דִין, וְלָא מִשְׁפָּט יְדִיעָא דְּאִיהוּ רַחֲמֵי, וְלָאו מִכָּל אִינּוּן מִדּוֹת כְּלָל״:
משנה תורה, הלכות פרה אדומה ג׳ - הטקסט מספריא
אין שורפין את הפרה אלא חוץ להר הבית שנאמר והוציא אותה אלא מחוץ למחנה ובהר המשחה היו שורפין אותה וכבש היו עושין מהר הבית להר המשחה ותחתיו בנוי כפין כיפין וכיפה על כל ב' כיפין כדי שיהיו ב' רגלי הכיפה על גג ב' כיפין שתחתיה כדי שתהיה תחת הכל חלול מפני קבר התהום אף מקום שריפתה ומקום הטבילה שהיו בהר המשחה תחתיהן חלול מפני קבר התהום והפרה והשורף וכל המסעדין בשריפתה יוצאין מהר הבית להר המשחה ע"ג כבש זה:
כיצד שורפין אותה זקני ישראל היו מקדימין ברגליהן להר המשחה ובית טבילה היה שם וכהן והמסעדין בשריפתה והפרה יוצאין על הכבש ובאין להר המשחה ומטמאין את הכהן וסומכין הזקנים את ידיהם על הכהן ואומרים לו טבול אחת ואם היה כ"ג אומרים לו אישי כ"ג טבול אחת ירד וטבל ועלה ונסתפג ועצים מסודרים היו שם ארזים אלונים וברושים ועצי תאנה חלקה ועושין מערכה כמין מגדל ומפתחין בה חלונות כדי שתהיה האור מלבבת בהן ומראה המערכה במערב וכופתין את הפרה בחבל של מגג ונותנין אותה על גבי המערכה ראשה לדרום ופניה למערב הכהן עומד במזרח ופניו למערב שוחט בימינו ומקבל הדם בשמאלו ומזה באצבעו הימנית מן הדם שבכפו השמאלית שבע פעמים כנגד בית קדשי הקדשים על כל הזאה טבילת אצבע בדם ושירי הדם שבאצבע פסולים להזייה לפיכך על כל הזאה מקנח אצבעו בגופה של פרה גמר מלהזות מקנח את ידיו בגופה של פרה ויורד מן המערכה והצית את האש בעצים קטנים והכניסן תחת עצי המערכה והתחיל האש בה והכהן עומד ברחוק ומשמר לה עד שיצת את האור ברובה ותקרע בטנה ואחר כך נוטל עץ ארז ואזוב אין פחות מטפח וצמר צבוע בתולעת משקל חמשה סלעים ואומר לעומדים שם עץ ארז זה עץ ארז זה עץ ארז זה אזוב זה אזוב זה אזוב זה שני תולעת זה שני תולעת זה שני תולעת זה שלש פעמים על כל אחד ואחד והן אומרין לו הין הין הין שלש פעמים על כל אחד ואחד:וכל כך למה לפי שמיני ארזים שבעה הן ומיני אזוב ארבעה והצבוע אדום יש שצובעין אותו בפואה ויש שצובעין אותו בלכא ויש שצובעין אותו בתולעת והתולעת היא הגרגרים האדומים ביותר הדומים לגרעיני החרובים והן כמו האוג ותולעת כמו יתוש יש בכל גרגיר מהן ולפיכך מודיע לכל ומגלה להן שאלו הן המינים האמורים בתורה והאזוב האמור בתורה הוא האזוב שאוכלין אותו בעלי בתים ומתבלין בו הקדירות האזוב והארז והתולעת שלשתן מעכבין זה את זה וכורך האזוב עם הארז בלשון של שני ומשליך אל תוך בטנה שנאמר והשליך אל תוך שריפת הפרה ואינו משליך קודם שיצית האור ברובה ולא אחר שתעשה אפר ואם השליך פסולה שנא' אל תוך שריפת לא קודם שיצת האור ברובה ולא אחר שתעשה אפר בין שהשליך שלשתן כאחת בין שהשליך זה אחר זה בין שהשליך לתוך גופה או לתוך שריפתה בין שנקרעה מאליה ואח"כ השליך בין שקרעה בידו או בכלי כשירה:
נגמרה שריפתה חובטין אותה במקלות היא וכל עצי המערכה שנשרפה בהן וכוברין את הכל בכברות וכל שחור שאפשר שיכתש ויהיה אפר בין מבשרה בין מן העצים כותשין אותו עד שיעשה אפר ושאין בו אפר מניחין אותו וכל עצם שנשאר מעצמיה בלא שריפה בין כך ובין כך היה נכתש:
אין מכניסין כלום מאפרה להניחו בעזרה שנאמר והניח מחוץ למחנה ושלשה חלקים היו חולקין את כל אפרה אחד ניתן בחיל ואחד בהר המשחה ואחד מתחלק לכל המשמרות זה שמתחלק לכל המשמרות היו הכהנים מקדשין ממנו וזה שניתן בהר המשחה היו ישראל מזין ממנו וזה שניתן בחיל היה מוכן ומוצנע שנאמר והיתה לעדת בני ישראל למשמרת מלמד שמצניעין ממנו וכן היו מצניעין מאפר כל פרה ופרה ששורפין בחיל ותשע פרות אדומות נעשו משנצטוו במצוה זו עד שחרב הבית בשנייה ראשונה עשה משה רבינו שנייה עשה עזרא ושבע מעזרא עד חורבן הבית והעשירית יעשה המלך המשיח מהרה יגלה אכי"ר:
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.