שיחה ד

1212שיחה ד

פרק רביעי

א. בפרק הרביעי של מסכת אבות אומרת המשנה: "והוי שפל רוח בפני כל אדם", ומצויות שתי גירסאות: א) "בפני כל אדם" (בלי אות ה"א), ב) "בפני כל האדם"¹ (באות ה"א).

אדמו"ר הזקן גורס בסידור: "אדם", ללא ה"א, וגירסא זו מצוטטת גם במקומות מספר בתורת החסידות. אבל ב"תניא" פרק למ"ד מצטט הוא את הגירסא "האדם", עם האות ה"א².

ידוע שאדמו"ר הזקן דייק ב"תניא" כל מלה וכל אות בחסר ויתיר³. מובן איפוא, כי העובדה שב"תניא" הוא מצטט את הגירסא – "האדם", עם ה"א, למרות שהוא גורס בעיקר – "אדם", ללא ה"א, כפי שהוא גורס בסידורו⁴ – נובעת מכך שהדבר חשוב לשם הסברת הענין בו הוא עוסק ב"תניא".

ב. כדי להגיע להיות שפל רוח בפני כל אדם, מצויות שתי דרכים כלליות: דרך אחת היא – להתבונן בכך שהשלימות העצמית שלו, מקבל כל אחד מזולתו⁵, משום שאף שהוא עומד בדרגה נעלית מחברו – חייב הוא להזדקק לשני, כי כל בני ישראל הם "קומה אחת שלימה", כגוף אחד שכל אבר שבו מוסיף שלימות לאחרים. גם הרגלים מביאות שלימות אפילו לראש, שכן אך ורק על ידן יכול הראש להגיע למקום חפצו. דרך שניה היא – להתבונן בשפלותו העצמית: שהוא שפל מכל אחד, נכשל פעמים ב"סור מרע", או אפילו רק ב"ועשה טוב", ובכך הוא שפל מכל אדם, גם מרשע, שכן יתכן שהלה נכשל משום שהנסיבות בו נמצא 1213הביאוהו לכך, או משום שיצרו הרע גדול מאד. ואילו הוא עצמו, שיצרו הרע קטן יותר ואינו זקוק למלחמה עזה אתו, הרי אף כשנכשל בעבירה קלה ביותר משל הרשע – הוא גרוע בהרבה ממנו.

ההבדל שבין שתי הדרכים הוא: ההתבוננות הראשונה מביאה להיות שפל רוח רק כלפי יהודי, משום שרק בני ישראל הם כגוף אחד, שכל חלק ממנו נזקק לחברו. ההתבוננות השניה מביאה להיות שפל רוח גם כלפי לא־יהודי, שכן הוא יכול למצוא בעצמו אי־זהירויות בענינים שונים שבהם זהיר גם לא־יהודי⁶. יתר על כן: הוא גרוע גם מבעלי חיים הטמאים כו' משום שהללו אין משנים תפקידם, ואילו הוא, עלול (אם לא בפועל) להתאוות לאיסור, שהוא היפוכו של רצון העליון⁷.

שני סוגי "שפל רוח" אלו, הבאים משני סוגי ההתבוננות המנויים, רמוזים בשתי הגירסאות שבמשנה: "כל אדם" ו"כל האדם". "אדם" (בלי ה"א) – קרויים בני ישראל בלבד, ו"האדם" (באות ה"א) – אף אומות העולם⁸. ההתבוננות הראשונה מביאה להיות "שפל רוח בפני כל אדם", בפני יהודים בלבד, וההתבוננות השניה מביאה ליהות "שפל רוח בפני כל האדם", גם בפני לא־יהודים.

ג. הבדל נוסף בין שני סוגי ההתבוננות הוא: ההתבוננות הראשונה מביאה אמנם לשפלות הרוח, אבל לא לעצבות. "חשבון" זה אינו מורה כי אין הוא כפי הרצוי, אלא שהוא נזקק לזולת. אין, איפוא, התבוננות זו מביאה לעצבות. לעומתה – ההתבוננות השניה מביאה גם לעצבות, או, לפחות, למרירות.

"עבודת" האדם צריכה להיות בשמחה. ולפיכך הסדר הרגיל הוא – להשתמש בהתבוננות הראשונה, כדי לעורר שפלות הרוח⁹, ולא בהתבוננות השניה, העלולה להביא לידי עצבות. אבל כשאדם עומד במצב שאינו יכול להלחם עם היצר הרע "מפני כבדות שבלבו¹⁰ – יש לשבור ולהטות "קליפה" זו בדבר שהוא במינה ובדוגמתה: מרירות ועצבות (הבאה מ"נוגה"¹¹), דבר הנובע מן ההתבוננות השניה.

משום כך – הגירסא העיקרית במשנה היא: "בפני כל אדם". אבל ב"תניא", כשנידונית עצה לטמטום הלב, מצוטטת הגירסא "בפני כל האדם", משום שדוקא התבוננות זו 1214משמשת עצה לטמטום הלב, ליצירת פתיחת הלב.

(מ"תשובות וביאורים", סימן יא

ב"קובץ ליובאוויטש" חוברת י"א)

ד. בפרק רביעי של מסכת אבות אומרת המשנה: "שלשה כתרים הן, כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות, וכתר שם טוב עולה על גביהן". המפרשים מקשים על כך: מדוע אין המשנה כוללת את "כתר שם טוב" במנין עם שלשה הכתרים האחרים, ואינה אומרת "ארבעה כתרים הן"?

כן יש להבין במה גדולה כל כך חשיבותו של כתר שם טוב, עד שהוא גדול מכתר תורה, כתר כהונה וכתר מלכות. – תורה, כהונה ומלכות הנם הרי יתרונות אמתיים, פנימיים, ואילו שם טוב, לכאורה, הוא דבר חיצוני, ועלול להיות שיש למישהו שם טוב, שלא לפי היתרונות שיש לו. כיצד, איפוא, יתכן שכתר שם טוב גדול יותר מכתרי תורה, כהונה ומלכות?

כן יש להבין את הביטוי "עולה על גביהן". לכאורה, היה צריך לומר: "למעלה מכולם", שכתר שם טוב גדול משאר הכתרים, ומה משמע "עולה על גביהן"?

הסבר הדבר: אימתי מהוה "כתר שם טוב" יתרון? – כשהוא "עולה על גביהן", כשהוא בא רק לאחר שלשת הכתרים הקודמים. שם טוב לכשעצמו אינו יתרון כה גדול (כמוסבר לעיל שאינו אלא ענין חיצוני), ולפיכך אין הוא נמנה ככתר רביעי, כיון שכשלעצמו אין הוא מהוה יתרון גדול. אך כשקיימים שלשת הכתרים של תורה, כהונה ומלכות, ולאחריהם – "על גביהם" – בא כתר שם טוב, הרי הוא "עולה" עליהם.

ה. ה"צמח צדק" אומר ב"קיצוריו" למאמר "ביום השמיני עצרת"¹² שכתר מלכות הוא בראש השנה, שכן "עבודת" ר"ה היא "אמרו לפני מלכיות", כתר כהונה הוא ביום הכפורים, שאז נכנס הכהן הגדול "לפני ולפנים", כתר תורה הוא בשמיני עצרת (שמחת תורה), וכתר שם טוב הוא "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה"¹³.

מן העובדה שזמנם של כתרי מלכות, כהונה ותורה הוא בחדש תשרי, ורק כתר שם טוב הוא ענין מעשה המצוות – מובן שעיקר תוכנם של כתרי מלכות, כהונה ותורה הוא "עבודת" האדם עם עצמו, כשהוא פועל על עצמו ו"קונה" ענינים פנימיים וקנינים טובים בנפשו, קנינים שיביאוהו לקיום המצוות, 1215בדוגמת "חדש השביעי" (תשרי) "שמושבע בכל"¹⁴, שאז משביע יהודי את עצמו בכל ה"המשכות" והגילויים, הנותנים לו כח לקיום המצוות במשך כל השנה.

וביחס לזה נאמר, שקיום המצוות הבא לאחר העבודה הפנימית, למרות שהמצוות מלובשות בדברים גשמיים, ועיקר תוכנם אינו הבאת שלמות בנפשו הוא, כי אם, אדרבה, היציאה מעצמו, מעניניו הרוחניים והנפשיים, ולהאיר את הגשמיות, העולם הגשמי¹⁵ (שלפיכך נקרא קיום המצוות, כאמור, "שם טוב": תוכנו של שם אינו לגבי האדם עצמו, כי אם כפי שהוא מתבטא ובא במגע עם הזולת¹⁶) – בכל זאת – כתר זה "עולה על גביהן", הוא נעלה יותר מן הענינים הנפשיים של מלכות, כהונה ותורה¹⁷, ואדרבה: הקנינים הנפשיים משמשים הכנה למעשה המצוות, כלשון רז"ל¹⁸ (המובא ע"י ה"צמח צדק" ב"ליקוטי תורה" שם): "גדול תלמוד – שמביא לידי מעשה", גדולתו של התלמוד הוא, שהוא מביא למעשה.

אם "כתר שם טוב", מעשה המצוות, אינו "על גביהן", אינו בא כתוצאה מעבודה פנימית, וממילא אין לאדם "חיות" במצוות – אף שגם אז הוא נעלה מקנינים נפשיים, שכן "המעשה הוא העיקר" – מתבטאת חשיבותו בנוגע לקיום רצון העליון, שהוא "דירה בתחתונים" דוקא, אבל עדיין אין כאן החשיבות לגבי נפש האדם (שגם זה הוא רצון העליון) ואינו, לכן, כתר לאדם¹⁹. אך כשהוא "על גביהן" – מתבטאת חשיבותו לא רק ביחס לקיום רצון העליון, כי אם גם מהוה שלימות נעלית בנפש האדם, כדלהלן, כתר לעצמו.

ו. תוכנו של "כתר מלכות" הוא – קבלת עול מלכות שמים. הפעולה הראשונה²⁰ שעל יהודי לבצע בעצמו היא שיהא נכון לעבוד את הקב"ה "בכל מיני עבודת עבד". קבלת עול זו מהוה הקשר הראשון שלו עם אלקות²¹.

אלא שקבלת עול לבדה אינה מספיקה. תכליתו של בן ישראל הוא הרי שיהא מיוחד עם הקב"ה, ואילו מבחינת קבלת עול הוא עדיין מציאות נפרדת לעצמו²² ואדרבה: הוא לגבי עצמו הנו מציאות כזו שאין ציווי האדון מתקבלים על דעתו, וכי קיום רצונו הוא רק בדרך קבלת עול.

1216על כך מיתוספת אח"כ עבודת "כתר כהונה" ביום הכפורים, שאז נכנס הכהן הגדול "לפני ולפנים"²³, במקום בו נמצאים הלוחות, שעליהם חקוקות עשרת הדברות. עשרת הדברות לא היו כתובות על הלוחות, שהרי בכתיבה מהוה הדיו דבר נוסף על הקלף, אלא הן היו חקוקות על הלוחות, "מיניה וביה"²⁴. פירוש הדבר, לגבי "עבודת" האדם, שהוא יוצר בנפשו התקשרות והתיחדות עם אלקות, לא רק בדרך קבלת עול, כי אם שאלקות נהיית ל"צורה" שלו, העונג שלו, הרצון שלו וכו'²⁵.

אלא שעבודת "כתר כהונה" אינה מספיקה עדיין, ויש צורך גם ב"עבודה" של כתר תורה. התיחדותו של יהודי עם הקב"ה אינה צריכה להיות לגבי הכחות ה"מקיפים", רצון ותענוג, בלבד, כי אם צריכה גם לחדור בכל הכחות ה"פנימיים" החל מכח השכל, שגם בהבנה תיקלט אלקות, ואלקות בלבד. זו היא העבודה של כתר תורה: תורה היא "חכמתכם ובנינתכם", הבנה והשגה²⁶.

ברם גם לאחר שקנה בנפשו את כל שלשה הכתרים, לא הגיע עדיין לתכלית המכוון. שכן גם לאחרי כל זאת הוא עדיין "מציאות", אם כי מציאות של קדושה, כיון שכל מציאותו (כחותיו ה"מקיפים" וכחותיו ה"פנימיים") חדורה באלקות. התכלית היא שימסור את עצמו, שיבטל את כל מציאותו לרצון העליון, שיצא ממציאותו, דבר הבא ע"י "כתר שם טוב", מעשה המצוות²⁷, מסירה עצמית כדי להאיר את העולם.

וכשכתר שם טוב הוא "על גביהן", בא לאחר העבודה של כתר מלכות, כתר כהונה וכתר תורה – הרי מלבד שבקיום המצוות הוא מבצע את רצון העליון, מתהוה ע"י כך עילוי בנפשו, הדבר נהיה לכתר עבורו, שהוא מגיע אל "ההתבטלות במציאות" האמיתית.

(משיחת ליל שמח"ת, תשי"ט)

ז. במשנה האחרונה של הפרק הרביעי של מסכת אבות אומר התנא: "שעל כרחך אתה נוצר, ועל כרחך אתה נולד, ועל כרחך אתה חי, ועל כרחך אתה מת כו'". בלתי מובן: "ועל 1217כרחך אתה חי" עם "ועל כרחך אתה מת" מהוים סתירה הדדית. פירושו של "ועל כרחך אתה חי" הוא, שרצון האדם הוא להיות מחוץ לחיי גוף, כיון שהנשמה דבוקה באלקות וחשה בגלות הגוף הגשמי, הריהי חפצה להשתחרר ממצור הגוף והנפש הבהמית (שכן דבקות הנשמה באלקות אינה רק כשהיא למעלה, לפני ירידתה למטה, שכתוצאה מכך בא עצם ירידתה לגוף בהכרח – "שעל כרחך אתה נוצר, ועל כרחך אתה נולד" – אלא גם לאחר שבאה לגוף הריהי דבוקה עדיין באלוקת), וכל החיאת הגוף על ידה באה באילוץ "ועל כרחך אתה חי". ואילו "ועל כרחך אתה מת" אומר היפוכו של דבר, שהנשמה רוצה להיות בגוף, ויציאתה מן הגוף בעל־כרחה.

רע"ב מפרש כי "ועל כרחך אתה חי" דן באנשים המדוכאים ביסורים ר"ל שאינם מוצאים ענין בחייהם, ולכן אין זה סותר ל"ועל כרחך אתה מת" הדן ברוב האנשים, החפצים בחיים. ברם, מלשון המשנה משמע כי "ועל כרחך אתה חי" דן בכל אדם, כשם ש"על כרחך אתה נוצר כו' נולד כו'" דנים בכל אדם.

אדמו"ר הזקן מסביר²⁸ כי סדר ה"עבודה" של יהודי הוא – להימצא תמיד בהלך רוח של "רצוא" ו"שוב": יהודי צריך לרצות תמיד לצאת מן הגוף, מתוך תחושה שהגוף משמש גלות ומאסר לנשמה, תחושה המעוררת בו רצון להשתחרר מן הגוף ולהיכלל באלקות עד לכלות הנפש אלא שמתוך שהוא יודע כי הכוונה העליונה היא לעשות לו, יתברך, דירה בתחתונים – הרי הוא יוצר בנפשו כיוון של "שוב", הישארות למטה, "אתה חי", אבל דבר זה הוא רק "ועל כרחך". לאידך גיסא: משום התבטלותו של יהודי לאלקות – הרי הוא רוצה – לא במה שטוב לו, כי אם בהשלמת הכוונה העליונה, וכיון שהוא יודע כי הכוונה היא "דירה בתחתונים", הרי ה"אתה חי" שלו הוא ברצון ו"חיות", והוא כל כך חדור ברצון להשלים את הכוונה של דירה בתחתונים עד שיציאת הנשמה מהגוף, הפסקת ה"עבודה" בעולם, באה אצלו באילוץ – "ועל כרחך אתה מת".

שני ענינים אלו – הרצון לצאת מן הגוף כדי להיכלל באלקות, והרצון להיות בגוף כדי לבצע את הכוונה של "דירה בתחתונים" – עם היותם, לכאורה, דברים מנוגדים²⁹, הרי, לאמתו של דבר, גורם אחד את השני: מתי באה לידי ביצוע מושלם הכוונה של דירה בתחתונים? – אך ורק כאשר הוא חש במיצר ופחיתות הגוף, והוא חי בגוף בעל כרחו, הוא חפץ להשתחרר – רק אז הוא מסוגל לבצע את הכוונה בשלימותה. אבל כאשר חסר לו הלך רוח של "רצוא" – אין 1218ה"שוב" יכול להיות כדבעי³⁰, ויתר על כן – במשך הזמן הוא עלול להיסחף בלהט ועריבות העולם. ככל שהוא חש יותר במיצר הגוף והוא רוצה להשתחרר ממנו – כך מתרבה ה"שוב", תורה ומצוות³¹.

ח. כדרך שצריכים להיות שני כיוונים של "רצוא" ו"שוב" בנשמה ביחס לעצם ירידתה ושהייתה בגוף – כן צריכים להיות שני כיוונים אלה ביחס לפרטי "עבודת" הנשמה בגוף: גם "עבודה" בכיוון של "רצוא" – הימצאות בד' אמות של תורה ותפלה והינזרות מן העולם; וגם "עבודה" בכיוון של "שוב" – הימצאות בעולם, במקומות של רחוקים לעת עתה מתורה ומצוות, ולהפיץ שם את מעיינות התורה הנגלית והפנימית. ברי שאין להתרחק מן העולם ויש להשתדל להפיץ את המעיינות חוצה, אבל יחד עם זאת חייבת להיות תחושה כי ה"חוצה" הוא – חוצה, מקום של ירידה וגלות, וההימצאות בו אינה אלא בהכרח.

זה גם פירוש הנאמר על יעקב ובניו³² "וירד מצרימה – אנוס על־פי הדבור": והרי, לכאורה, כיון שיעקב ידע כי ירידתו באה "עפ"י הדיבור", משום שכך חפץ ה', וביחוד לאחר שידע את הבטחת הקב"ה "אנכי ארד עמך מצרימה, ואנכי אעלך גם עלה" גו'³³ – היתה צריכה ירידתו למצרים להיות ברצון וחיוניות, ובלתי מובן, איפוא, משום מה היה הדבר אצלו בהכרח, "אנוס"?

וביחוד בלתי מובן: נאמר כי "האבות הן הן המרכבה"³⁴, כל מציאותם של האבות היתה אך ורק לבצע את הרצון העליון, כמרכבה הבטלה לרוכב עליה ואינה מהוה מציאות לעצמה, ובמיוחד יעקב בחיר שבאבות³⁵ – מאחר שידע יעקב כי ירידתו למצרים באה על פי הרצון העליון – הרי היה הדבר גם רצונו הוא, משום התבטלותו האמיתית כלפי האלקות, ואם כן לא היה, לכאורה, מקום ל"אונס"?!

אלא שפירוש הדבר הוא: מאחר שהמדובר היה בירידה למצרים, שהיא ירידה גדולה ביותר, הרי למרות שהדבר הוא רצונו של הקב"ה, ועל ידי ירידה זו יתעלה לדרגה נעלית ביותר – אף־על־פי־כן כיון שזוהי ירידה גדולה ביותר ו"כל הדרכים בחזקת סכנה"³⁶ (הירידה כבר קיימת, ואילו העליה – מי ידוע מתי תבוא לידי 1219ביצוע³⁷) – היה זה לדידו גם ענין של "אנוס". ועוד, כאמור: אימתי באה לידי ביצוע כוונת הירידה ו"אנכי אעלך" גו' – כאשר הירידה היא בצורה של "אנוס", בעל כרחו.

ברם, כיון שהיה הדבר על פי הדיבור – עשה אותו יעקב, ובשמחה. ע"י כך היה "בירור הניצוצות" במצרים, ובני ישראל, ביציאתם ממצרים, לקחו אתם את כל ניצוצות הקדושה שהיו שם, כמאמר חז"ל³⁸ "עשאוה כמצודה שאין בה דגן וכמצולה שאין בה דגים". שזהו ה"יצאו ברכוש גדול", ע"י בירור הניצוצות באה לדידם תוספת אור ו"חיות" בקדושה³⁹.

ט. דובר כבר, כי מכל דבר יש להסיק הוראה ב"עבודה". ההוראה שבכל האמור היא:

הידחקות מעצמו ב"מקומות צרים" אינה צריכה להיות. אפשר אמנם לעשות גדולות, אבל "כל הדרכים בחזקת סכנה", ולשם מה להידחף לסכנה? – למה להמצא שם, שלא בין חסידים, ויהא "משפיע", בשעה שראוי להמצא בין חסידים ולהיות "מקבל"? ואשר לגודל ההתעלות שכתוצאה מן הירידה – אין לדעת זאת בבטחה, שכן "כל הדרכים בחזקת סכנה", ואילו הירידה היא ודאית. אבל כאשר הדבר בא "על פי הדיבור", שכן מצוים עליו ושולחים אותו, או שהוא רואה כי ההשגחה הפרטית הובילה אותו והביאה אותו למקום זה – אין כל מקום לטענות, ואדרבה: הדבר בא על פי הדיבור. עליו לדעת כי כשהוא הולך "על פי הדיבור", כשלעצמו הרי הוא אנוס! ורק משום שהקב"ה שולחו לשם הוא הולך, עליו לעשות זאת בשמחה, ואז הוא בטוח ב"אעלך גם עלה", ויתר על כן – ע"י "אנכי", ובסופו של דבר יצא – ברוחניות ואף בגשמיות – "ברכוש גדול".