1215

בדוגמת "חדש השביעי" (תשרי) "שמושבע בכל"¹⁴, שאז משביע יהודי את עצמו בכל ה"המשכות" והגילויים, הנותנים לו כח לקיום המצוות במשך כל השנה.

וביחס לזה נאמר, שקיום המצוות הבא לאחר העבודה הפנימית, למרות שהמצוות מלובשות בדברים גשמיים, ועיקר תוכנם אינו הבאת שלמות בנפשו הוא, כי אם, אדרבה, היציאה מעצמו, מעניניו הרוחניים והנפשיים, ולהאיר את הגשמיות, העולם הגשמי¹⁵ (שלפיכך נקרא קיום המצוות, כאמור, "שם טוב": תוכנו של שם אינו לגבי האדם עצמו, כי אם כפי שהוא מתבטא ובא במגע עם הזולת¹⁶) – בכל זאת – כתר זה "עולה על גביהן", הוא נעלה יותר מן הענינים הנפשיים של מלכות, כהונה ותורה¹⁷, ואדרבה: הקנינים הנפשיים משמשים הכנה למעשה המצוות, כלשון רז"ל¹⁸ (המובא ע"י ה"צמח צדק" ב"ליקוטי תורה" שם): "גדול תלמוד – שמביא לידי מעשה", גדולתו של התלמוד הוא, שהוא מביא למעשה.

אם "כתר שם טוב", מעשה המצוות, אינו "על גביהן", אינו בא כתוצאה מעבודה פנימית, וממילא אין לאדם "חיות" במצוות – אף שגם אז הוא נעלה מקנינים נפשיים, שכן "המעשה הוא העיקר" – מתבטאת חשיבותו בנוגע לקיום רצון העליון, שהוא "דירה בתחתונים" דוקא, אבל עדיין אין כאן החשיבות לגבי נפש האדם (שגם זה הוא רצון העליון) ואינו, לכן, כתר לאדם¹⁹. אך כשהוא "על גביהן" – מתבטאת חשיבותו לא רק ביחס לקיום רצון העליון, כי אם גם מהוה שלימות נעלית בנפש האדם, כדלהלן, כתר לעצמו.

ו. תוכנו של "כתר מלכות" הוא – קבלת עול מלכות שמים. הפעולה הראשונה²⁰ שעל יהודי לבצע בעצמו היא שיהא נכון לעבוד את הקב"ה "בכל מיני עבודת עבד". קבלת עול זו מהוה הקשר הראשון שלו עם אלקות²¹.

אלא שקבלת עול לבדה אינה מספיקה. תכליתו של בן ישראל הוא הרי שיהא מיוחד עם הקב"ה, ואילו מבחינת קבלת עול הוא עדיין מציאות נפרדת לעצמו²² ואדרבה: הוא לגבי עצמו הנו מציאות כזו שאין ציווי האדון מתקבלים על דעתו, וכי קיום רצונו הוא רק בדרך קבלת עול.