1216
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
על כך מיתוספת אח"כ עבודת "כתר כהונה" ביום הכפורים, שאז נכנס הכהן הגדול "לפני ולפנים"23, במקום בו נמצאים הלוחות, שעליהם חקוקות עשרת הדברות. עשרת הדברות לא היו כתובות על הלוחות, שהרי בכתיבה מהוה הדיו דבר נוסף על הקלף, אלא הן היו חקוקות על הלוחות, "מיניה וביה"24. פירוש הדבר, לגבי "עבודת" האדם, שהוא יוצר בנפשו התקשרות והתיחדות עם אלקות, לא רק בדרך קבלת עול, כי אם שאלקות נהיית ל"צורה" שלו, העונג שלו, הרצון שלו וכו'25.
אלא שעבודת "כתר כהונה" אינה מספיקה עדיין, ויש צורך גם ב"עבודה" של כתר תורה. התיחדותו של יהודי עם הקב"ה אינה צריכה להיות לגבי הכחות ה"מקיפים", רצון ותענוג, בלבד, כי אם צריכה גם לחדור בכל הכחות ה"פנימיים" החל מכח השכל, שגם בהבנה תיקלט אלקות, ואלקות בלבד. זו היא העבודה של כתר תורה: תורה היא "חכמתכם ובנינתכם", הבנה והשגה26.
ברם גם לאחר שקנה בנפשו את כל שלשה הכתרים, לא הגיע עדיין לתכלית המכוון. שכן גם לאחרי כל זאת הוא עדיין "מציאות", אם כי מציאות של קדושה, כיון שכל מציאותו (כחותיו ה"מקיפים" וכחותיו ה"פנימיים") חדורה באלקות. התכלית היא שימסור את עצמו, שיבטל את כל מציאותו לרצון העליון, שיצא ממציאותו, דבר הבא ע"י "כתר שם טוב", מעשה המצוות27, מסירה עצמית כדי להאיר את העולם.
וכשכתר שם טוב הוא "על גביהן", בא לאחר העבודה של כתר מלכות, כתר כהונה וכתר תורה – הרי מלבד שבקיום המצוות הוא מבצע את רצון העליון, מתהוה ע"י כך עילוי בנפשו, הדבר נהיה לכתר עבורו, שהוא מגיע אל "ההתבטלות במציאות" האמיתית.
(משיחת ליל שמח"ת, תשי"ט)
ז. במשנה האחרונה של הפרק הרביעי של מסכת אבות אומר התנא: "שעל כרחך אתה נוצר, ועל כרחך אתה נולד, ועל כרחך אתה חי, ועל כרחך אתה מת כו'". בלתי מובן: "ועל
הערות
- 23. לשון הצ"צ בלקו"ת שם. ועפ"י מ"ש בפנים תובן בפשיטות תוספות תיבות אלו (דלכאורה, בכדי להביא ראי' שכהונה (גדולה) שייכת ליוה"כ, הי' צריך לומר שהעבודה דיו"כ – גם שבחוץ מלפני ולפנים – הוא בכהן גדול).
- 24. ראה לקו"ת ר"פ בחוקותי.
- 25. ואי"ז סותר להמבואר בלקו"ש ח"ג [המתורגם] ע' 245 הערה 20 שכהונה שייך לתחילת ויסוד העבודה, קבלת עול – כי ב' ענינים בזה. ועיין ד"ה קדוש אתה תרס"ז. בשעה שהקדימו תער"ב בתחילתו. ועוד. ואכ"מ.
- 26. משא"כ בלוחות ובכלל בתושב"כ – שהעיקר "מקרא", קורא לה' – כמבואר בלקו"ת ד"ה ולא תשבית וביאורו.
- 27. וכן ע"פ הביאור (ראה לעיל הערה 13) שכתר שם טוב הו"ע הריקודים דהקפות – ענינם הוא היציאה מהגבלת מציאותו, כידוע ששמחה פורץ גדר.
לקוטי תורה, ויקרא ד׳ - הטקסט מספריא
ולא תשבית מלח וגו׳. הנה מלח הוא נותן טעם בדברים הנמלחים בו כמו הבשר. וכמ״ש בגמ׳ פ״ק דברכות דף ה׳ סע״א ובמנחות דכ״א סע״א, וכמ״ש היאכל תפל מבלי מלח (וע׳ באדר״ז דרצ״ה ע״ב), שבלי מלח הוא בשר תפל שאין בו טעם וכשמולחים אותו במלח אזי נעשה בהבשר טעם שהמלח ממתקת את הבשר. והרי המלח עצמו אין בו טעם ואעפ״כ הוא פועל הטעם בהבשר. והענין ששרש המלח הוא בחי׳ גבורות דאבא שהמלח הוא מתולדות המים שע״י חום השמש ששורפם נעשה המלח. ומים הוא בחי׳ חסד שבחכמה והמלח זהו בחי׳ גבורות ולכן היא חריף. (ועיין במא״א אות מ״ם סעיף ע״א). והנה מבואר בע״ח שמגבורות דאבא נעשו חסדים דאימא. פי׳ דהגם דלגבי אבא נחשב לבחי׳ גבורות עכ״ז כשנמשכים לאימא נחשבים בחינת חסדים לגבה. ונודע שכל הטעמים נמשכים מחכמה כי טעמים הם בשם ע״ב שהוא חכמה, ולכן המלח ששרשו מבחי׳ אבא הוא הנותן טעם בדבר הנמלח. ומ״מ הוא עצמו אין בו טעם. מפני שהוא מבחי׳ גבורות דאבא. לכן לפי שהוא מבחינת גבורות אין בו טעם, אבל הרי מבחי׳ גבורות דאבא נעשים חסדים דאימא. וזהו שמטעים הבשר, (וענין הבשר עבמ״ש ע״פ בהעלותך את הנרות חייך שלך גדול משלהם, וסד״ה והיה מדי חודש גבי יבא כל בשר להשתחוות. ויובן משם דהבשר שרשו מבחי׳ בינה. וכמארז״ל אודם מן האם שממנו בשר כו׳, ולכן הבשר נמתק ע״י המלח שחסדים דאימא נתהוו מגבורות דאבא כנ״ל). ועוד שזהו כענין בחכמה אתברירו שחכמה הוא המברר כל הברורים להפריד הטוב מן הרע. והנה עד״מ האדם המברר אוכל מתוך פסולת או הפסולת מן האוכל הרי אין מהותו נמצא בהמתברר כ״א רק שעל ידו נעשה הבירור. וכן עד״מ הבירור של הגבינה מה שנברר האוכל מתוך הפסולת דהיינו מן הקום ומי חלב ונעשה גבינה והיינו ע״י עור הקיבה שנותנים בה כידוע. והנה עצמיות הטעם של עור הקיבה אינו נמצא ונרגש לא בהגבינה ולא בהקום (כ״א) אעפ״כ הוא פועל הבירור שמתברר האוכל מהפסולת וישתנה למעליותא. וכך הוא ענין בחכמה אתברירו שמברר הבירורים שיהיה נפרד הטוב מן הרע. מה שמקודם היה הטוב מעורב ברע לכן לא היה בו טעם עד״מ וע״י החכמה נעשה הבירור ויופרדו הסיגים והפסולת אז נתגלה הטוב כו׳. וזהו ג״כ ענין המלח שהמלח מפליט הדם מן הבשר שמברר הפסולת מן האוכל לפי ששרשו מגבורות דאבא דבחכמה אתברירו ולכן אף שבעצמו אין בו טעם עכ״ז הוא פועל טעם בהבשר. ע״ד הבירור וטעם הגבינה ע״י המחבץ כו׳ (ועמ״ש עוד מענין מלח בביאור ע״פ והיה לכם לציצית בפי׳ ברית מלח עולם היא כו׳ ע״ש). ושרש של בחי׳ מלח הוא בחי׳ בוצינא דקרדוניתא שהוא בחי׳ קו המדה. כי מלח בגימ׳ מזלא ואבא יונק ממזלא, ושרש מזלא נמשך ממו״ס שבו מלובש גבורה דע״י שנק׳ בוצינא דקרדוניתא. וענין קו המדה שהוא המודד לכל המשכות האורות וכלים איך וכמה יומשך (וזהו ענין מ״ש אורך היריעה האחת שמנה ועשרים באמה. שנמדד באמה היא בחי׳ קו המדה, ועד״מ האמה שמודדין בו שאף שנותן מדה לכל הדברים מ ״מ הוא עצמו אינו מלובש בם כו׳). ולכן צריכין להניח מלח על השלחן להגין מן היסורין כי מפני שהוא שרש כל הגבורות ע״כ הוא ממתיק הדינים שאין הגבורות נמתקין אלא בשרשן:
והנה כמו״כ יש בחי׳ זו גם כן בתורה, שבחי׳ חכמת הקבלה היא גם כן בבחי׳ המלח. שהיא בעצמה נסתרה ונעלמה שאינה מושגת בבחינת טעם ממש כמו שיש לנו השגה וטעם בהנגלות לנו.
ואעפ״כ המלח הוא הנותן טעם בכל המאכלים גם בלחם גם בבשר. שכל הנהגות העולמות הוא ע״פ פנימי׳ התורה וכל התורה נאמרה ע״פ הקבלה. וכן גם באדם העוסק בתורה הוא כן שהמלח הוא נותן טעם בלחם ובשר כו׳. וכמ״ש כולם בחכמה עשית וע״כ גם בקרבנות נאמר ולא תשבית מלח כו׳. כי בחכמה אתברירו והקרבנות המה ענין בירור נפש הבהמית כו׳ ונק׳ המלח ברית אלקיך ברית הוא בחינת התקשרות הבורא עם הנבראים שההתקשרות הוא ע״י בחי׳ זו דבחכמה אתברירו כו׳. (ועיין בזח״א ויחי דרמ״א ע״ב. ועיין בספר עמה״מ שער י״ד פי״ד דף פ״ד ע״ד שפי׳ עד״ז בשם ר׳ יהודה חסיד בספר האורה מארז״ל פ״ה דב״ב דף ע״ד ע״ב) בענין ומלחה לצדיקים לעתיד לבוא שהוא ענין ברית מלח עולם גנוזה לעתיד לבוא כו׳ והאכילה והסעודה היא ההשגה שישיגו כו׳:
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.