1213

הביאוהו לכך, או משום שיצרו הרע גדול מאד. ואילו הוא עצמו, שיצרו הרע קטן יותר ואינו זקוק למלחמה עזה אתו, הרי אף כשנכשל בעבירה קלה ביותר משל הרשע – הוא גרוע בהרבה ממנו.

ההבדל שבין שתי הדרכים הוא: ההתבוננות הראשונה מביאה להיות שפל רוח רק כלפי יהודי, משום שרק בני ישראל הם כגוף אחד, שכל חלק ממנו נזקק לחברו. ההתבוננות השניה מביאה להיות שפל רוח גם כלפי לא־יהודי, שכן הוא יכול למצוא בעצמו אי־זהירויות בענינים שונים שבהם זהיר גם לא־יהודי⁶. יתר על כן: הוא גרוע גם מבעלי חיים הטמאים כו' משום שהללו אין משנים תפקידם, ואילו הוא, עלול (אם לא בפועל) להתאוות לאיסור, שהוא היפוכו של רצון העליון⁷.

שני סוגי "שפל רוח" אלו, הבאים משני סוגי ההתבוננות המנויים, רמוזים בשתי הגירסאות שבמשנה: "כל אדם" ו"כל האדם". "אדם" (בלי ה"א) – קרויים בני ישראל בלבד, ו"האדם" (באות ה"א) – אף אומות העולם⁸. ההתבוננות הראשונה מביאה להיות "שפל רוח בפני כל אדם", בפני יהודים בלבד, וההתבוננות השניה מביאה ליהות "שפל רוח בפני כל האדם", גם בפני לא־יהודים.

ג. הבדל נוסף בין שני סוגי ההתבוננות הוא: ההתבוננות הראשונה מביאה אמנם לשפלות הרוח, אבל לא לעצבות. "חשבון" זה אינו מורה כי אין הוא כפי הרצוי, אלא שהוא נזקק לזולת. אין, איפוא, התבוננות זו מביאה לעצבות. לעומתה – ההתבוננות השניה מביאה גם לעצבות, או, לפחות, למרירות.

"עבודת" האדם צריכה להיות בשמחה. ולפיכך הסדר הרגיל הוא – להשתמש בהתבוננות הראשונה, כדי לעורר שפלות הרוח⁹, ולא בהתבוננות השניה, העלולה להביא לידי עצבות. אבל כשאדם עומד במצב שאינו יכול להלחם עם היצר הרע "מפני כבדות שבלבו¹⁰ – יש לשבור ולהטות "קליפה" זו בדבר שהוא במינה ובדוגמתה: מרירות ועצבות (הבאה מ"נוגה"¹¹), דבר הנובע מן ההתבוננות השניה.

משום כך – הגירסא העיקרית במשנה היא: "בפני כל אדם". אבל ב"תניא", כשנידונית עצה לטמטום הלב, מצוטטת הגירסא "בפני כל האדם", משום שדוקא התבוננות זו