1231

שהוא לומד תורה ואף משתדל ללמד תורה ליהודים אחרים – אלא שהוא עושה זאת ללא "חיות", אין הוא מרגיש בכך שיש כאן "ריווח" ו"פרנסה". לאמתו של דבר, הרי ישראל (באמצעות) אורייתא – וקוב"ה כולא חד: עם כל דבר תורה, עם הפצת תורה – בא "ריווח" של כיבוש חלק עולם נוסף לתורה וכו' וכו'¹⁵. אלא שאין אדם זה חש בכל זה, ולכן, אף כשהוא פעיל בתורה ובהפצת התורה – חסרה לו רוח חיים בדבר. אין הוא "בעל עסק" העוסק בעבודתו בחיוניות, כי אם כפועל שכיר, המבצע עבודתו רק משום שהוא מוכרח בכך¹⁶.

על זה יוצא בכל יום בת קול "מהר חורב" – המדגישה כח זה של התורה: להחריב חומריות האדם והעולם – ומכריזה ואומרת: "אוי להם לבריות מעלבונה של תורה". אין מדובר כאן בעונשים ח"ו, לפי שנידונים כאן כאלה שלומדים תורה יומם ולילה, ופועלים אפילו בהפצת התורה. אבל, נאמר עליהם: "אוי להם לבריות מעלבונה של תורה", אוי לאלו שלומדים התורה אבל מעליבים אותה, ואינם מעריכים את חשיבותה וגודלה – בשלימותם.

וזה אשר ממשיך ריב"ל ומסביר: "שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף", שכן נזיפה מגיעה למי שאינו מעריך כראוי את חשיבות הזולת¹⁷.

ד. ועל הלומד תורה בלי "חיות" וללא עריבות, קורא הוא את הפסוק "אשה יפה וסרת טעם". כשהתורה אומרת "אשה יפה" – היא מתכוונת ליופי שעל פי התורה, שיש לו ערך באמת (ועפ"י זה יש לפרש את הכתוב¹⁸: שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל. "אשה יראת ה'" היא תתהלל גם ב"חן" וב"יופי"), כלומר: הפסוק דן ביהודי – ישראל הם הרי אשה לקב"ה – העמל בתורה, מקיים מצוות וראוי לתואר "אשה יפה", ולמרות זאת הוא נקרא גם "וסרת טעם", משום שסר ממנו ה"טעם", העריבות, בתורה.

ה. לאחר שריב"ל מסביר את יתרונה של התורה, שבכחה לזכך את העולם (כפי שהדבר אמנם היה בריב"ל, שלא זו בלבד שעל־ידי התורה הוא זיכך את גופו עד ש"נכנס חי לגן עדן", כי אם אף השפיע שהעולם לא יזדקק לקשת) – "ואומר", הרי הוא מביא פסוק נוסף, בו נידונית דרגה נעלית יותר בחשיבות התורה (כך שה"אוי להם" והנזיפה – הם גדולים יותר),

מבחינת מעלתה של התורה, כפי שהסביר זאת ריב"ל עד עתה, עדיין על העוסק בתורה לבוא במגע עם העולם, כיון שמבררו ומזככו. אך מצויה דרגה נעלית יותר במעלת התורה, אליה מגיע העוסק בתורה: הוא נעשה, באמצעות התורה, "בן