שיחה א

1087שיחה א

דברים

א. הגמרא אומרת¹, שספר דברים אמר משה רבינו "מפי עצמו". אומרים על כך תוספות: "וברוח הקודש".

ברוח הקודש יש מדריגות רבות. על משה רבינו נאמר² "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה", ומובן, שאצל משה רבינו היה רוח הקודש בתכלית העילוי; נוסף לכך הרי ספר דברים, משנה תורה, הוא חלק מתורה שבכתב – הרי ודאי שאמירת משנה תורה על ידי משה רבינו "מפי עצמו" אין פירושה שלא היתה מפי הגבורה ח"ו³, שכן הרמב"ם הרי פוסק⁴, שכל האומר על תיבה אחת בתורה, שמשה אמרה מפי עצמו – הרי הוא "כופר", כל שכן שלא שייך לומר על ספר שלם מתורה שבכתב, שמשה אמרו מפי עצמו. הכרח איפוא לומר, שפירוש "מפי עצמו", הוא שמשה רבינו אמר את ספר דברים ברוח הקודש, כפי שהאלקות נתלבשה במשה ונתאחדה עמו, וכמאמר⁵ "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה", שלכן אמר משה⁶ "ונתתי מטר גו' ונתתי עשב גו'" (ונתתי אני כו'), כי השכינה דיברה מתוך גרונו.

ההבדל שבין משנה תורה לבין ארבעה הספרים שלפניו, זה הוא רק באיזה אופן נתגלו על ידי משה רבינו אלינו: ארבעה הספרים, אף שגם הם נמסרו לנו על ידי משה (רק "אנכי ולא יהיה לך – מפי הגבורה שמענום", אבל על כל שאר תרי"א מצוות נאמר "תורה צוה לנו משה", תורה בגימטריא תרי"א)⁷, מסרם משה רק כשליח⁸, ברם את משנה תורה מסר לנו משה כמו שהיה אומר "מפי עצמו", לא כשליח, משום שהשכינה נתלבשה בהשגתו ונתאחדה עמו, ודיברה "מתוך גרונו של משה"⁹.

וכך הוא לגבי כל חידושי התורה שנתגלו לנו על ידי התנאים והאמוראים וכל תלמידי החכמים שבכל דור ודור – הנקראים בשם "משה"¹⁰ – ש"כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש בתורה הכל ניתן למשה 1088מסיני"¹¹, והם דבר הוי' ממש¹². אלא שהדבר הוי' התלבש בהשגתם (ומובן, שישנם כמה הבדלים באופן ההתלבשות, אבל הכל הוא דבר הוי' ממש).

מכך מובן, שכשם שבמשנה תורה לא רק שנתווספו ענינים חדשים, אלא גם נתבארו ענינים רבים מהספרים הקודמים, שלולא משנה תורה לא היינו יודעים גם את הענינים הללו, כך הוא גם בנוגע לחידושים ותקנות שבכל דור ודור, אם אין שומרים את התקנות וכו' של "אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא"¹³, הרי לא זו בלבד שנחסר בתקנות וכו' עצמן, שהן הרי דבר הוי' ממש, אלא שנחסר גם בדברים הקודמים. וכפי שנאמר במכילתא על הפסוק¹⁴ "ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו", שהמאמין ברועה נאמן הרי זה כאילו מאמין בהוי', וכל המדבר סרה על רועה נאמן הרי הוא כאילו מדבר על הקב"ה.

ב. משנה תורה נאמר לדור שנכנס לארץ ישראל¹⁵. בכך יבואר מדוע היה צריך להיות אז הסדר של "מפי עצמו", שכן גילוי האלקות היה צריך להיות דרך "ממוצע" המחבר: עם כניסתם לארץ ישראל החלה אצל בני ישראל סדר עבודה של "ארץ נושבת"¹⁶, התלבשות בדברים גשמיים ובירורם. לפיכך בבואם לארץ ישראל לא היו מסוגלים לקלוט את האור האלוקי ללא ממוצע, כפי שהיה בדור המדבר, שקלט את האור ללא התלבשות של ממוצע, לפי שבמדבר היו מופשטים מגשמיות.¹⁷

וכן גם אחר כך, מדור לדור: ככל שנתמעטו הדורות, כך בא דבר הוי' בלבושים רבים יותר (שבכך מתבטא ההבדל בין תורה שבכתב (אפילו משנה תורה) ותורה שבעל פה, תנאים, אמוראים, גאונים, ראשונים ואחרונים). שכן כדי שהאור יוכל להגיע לדור נחות יותר, היה צורך שירד ביותר לבושים. אלא שכל ההבדלים אינם אלא בנוגע ללבושים בהם התלבשה התורה, שהרי במהות אין כל הבדל: כל חלקי התורה, מד' הספרים הראשונים עד לחידושי תורה של אחרון (שנתקבל בתפוצות ישראל)¹⁸ הם דבר הוי' ממש, "וכולם מרועה אחד ניתנו"¹⁹.

ג. כבר דובר פעם¹⁶, ש"בעבודה" לאחר הכניסה לארץ ישראל יש יתרון 1089לגבי ה"עבודה" במדבר, שכן דוקא על ידי העבודה בדברים גשמיים לוקחים עצמות, שהרי "נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים"²⁰, דוקא "בתחתונים" (התלבשות בגשמיות) עושים דירה לו יתברך, לעצמותו. במדבר היתה ההשפעה מלמעלה ללא לבושים: לחם מן השמים, מים מבארה של מרים וכו', ברם בארץ ישראל החל סדר של לבושי הטבע – אמנם "וברכך הוי' אלוקיך", אבל הברכה מלובשת ב"אשר תעשה" עשיה בדרכי הטבע – אבל באשר למהות ההשפעה האלוקית, הרי לא רק שבארץ ישראל לא נחסר ממנה מאומה, כי אם אדרבה, "טובה הארץ מאד מאד", דוקא בארץ ישראל לוקחים את ה"מאד מאד"²¹, בלי גבול האמיתי.

מזה מובן גם בנוגע לתורה, שלא זו בלבד שבמשנה תורה לא נחסר כלום במהות לגבי ארבעה הספרים שלפני זה, אלא אדרבה, בחלק זה שבתורה מצוי רצון העליון בגלוי יותר²². בקיום ההוראות שבמשנה תורה כיצד להתנהג בארץ ישראל, לוקחים את רצון העליון בגלוי.

על דרך זה הוא גם בנוגע לחדושי תורה ותקנות של רבותינו שבכל דור ודור, שככל שהדור רחוק ונחות יותר, כך גם נעלה יותר האור האלוקי שבחידושים ובתקנות של אותו דור. שכן דוקא על ידי שמקיימים הוראות ותקנות אלו נזכה לכל היעודים עד לגילוי של ולא יכנף עוד מוריך – בביאת המשיח.

(דבר זה מובן גם מכך שבמשנה תורה מבוארים גם הספרים הקודמים ומתגלים בהם באופן שגם אנו נוכל להשיגם כנ"ל: הכוח להוריד למטה ביותר – נובע ממקום נעלה ביותר).

זהו גם הרמז בסיום משנה תורה "עד הים האחרון" ואמרו רז"ל²³ "עד היום האחרון": משנה תורה הוא, כאמור, דבר הוי' כפי שהוא מלובש ב"מפי עצמו" של משה ואתפשטותא דילי' שבכל דרא ובתלמידי חכמים הנקראים בשם משה – ובסיומו של משנה תורה, כלומר, על ידי ההוראות האחרונות של חכמים שבדורות האחרונים, משיגים את הגילויים שיהיו "ביום האחרון", גילוי דלעתיד.

ד. תחלת משנה תורה נקראת לעולם בשבת שלפני תשעה באב (או בתשעה באב עצמו, כשחל בשבת). על פי הנ"ל תובן השייכות בין משנה תורה וימי בין המצרים:²⁴

הצמח צדק מבאר²⁵, שהשבתות 1090שבבין המצרים הם ענין של "מקדים רפואה". כאשר הרפואה באה לאחר המכה, הרי עדיין יש זמן שהמכה מצויה, אלא שאחר כך באה הרפואה וריפאה אותה (גם לאחר הרפואה נותר רושם מהמחלה, והאדם נקרא "חולה שנתרפא"), אבל כשמקדים רפואה למכה, הרי באמיתית הענין²⁶ מעולם לא היתה מכה. הרפואה קודמת לפני (במעלה), נעלית, ואין נתינת מקום למכה. וזהו הפירוש ששבתות שבבין המצרים הם רפואה שקודם למכה: השבתות הם נעלים ביותר ואינם נותנים מקום לענין של בין המצרים.

והדבר גם מובן: שורש כל החטאים הוא חטא עץ הדעת²⁷, החטא (היפך של נר מצוה ותורה אור) הביא חושך ולילה לעולם, ומכל מקום "ל"ו שעות שימשה אותה האורה"²⁸, בשבת בראשית לא היה חושך – היה אור שלושים ושש שעות (מיום שישי בבוקר עד למוצאי שבת), שכן בשבת אין רושם מהחטא ומהחושך הנובע ממנו. וכשם שחטא עץ הדעת, שורש כל החטאים, לא פגם בשבת, כך גם אין פוגמים בו כל שאר החטאים, שמקורם מחטא עץ הדעת, וממילא גם לא החורבן והגלות הבאים כתוצאה מהם.^*28

לכן הדין הוא²⁹, שבשבתות שבבין המצרים – גם בשבת שבתשעת הימים, ואפילו בשבת שחל להיות בתשעה באב – אסור לנהוג אבלות של בין המצרים, אדרבה, מצוה להתענג³⁰ ולשמוח³¹ בשבת. משום שלגבי בחינת השבת אין מנגדים, העלמות והסתרים.

יתרה מזו: השבתות שבבין המצרים הרי ענינם (כדברי הצמח צדק) רפואה (קודם למכה) – ענינם לרפא את מכת החורבן: אין זה רק סתם ענין של שבת, שלגבי דרגתה לא קיים חורבן, אלא שהשבתות באים ונמשכים אל בין המצרים, כדי לעשות מהם "נחלה בלי מצרים". כלומר ששבתות אלו נעלים משבתות כל השנה. כל שבתות השנה הם למעלה מהשתלשלות, ולכן אין פוגם בהם כל חטא ואין להם שייכות לגלות, ואילו שבתות אלו הם גם רפואה, הם מרפאים ומהפכים את בין 1091המצרים, את הגלות עצמה; הם מגלים את פנימיות הענין שבגלות עצמה, כפי שהיא הכנה לגאולה. הם מעין של "יום שכולו שבת", שלעתיד יאמרו "אודך הוי' כי אנפת בי", שתתגלה פנימיות המעלה של "אנפת", של הגלות.

וגם ענין זה מרומז בנגלה, עד שהדבר מתבטא בהלכה: בשבתות שבבין המצרים צריכים להזהר מחשש אבילות יותר משאר שבתות השנה (אחד שהיה נוהג לנעול בשבת נעלי בד אירעו אבל ר"ל. ושאל אצל אאמו"ר, אם מותר לו לנעול אותם בשבת בשבוע האבילות. אאמו"ר פסק לו, שלא יעשה כן, כדי שלא יהיה נתינת מקום לחשש אבילות בשבת)³².

כיון שכל הענינים נמשכים על ידי התורה, לכן מתחילים לקרוא ספר דברים, בשבת לפני תשעה באב³³. דוקא בשבת, המגלה את פנימיות הגלות, קוראים את ספר דברים, שענינו – בחיצוניות – דברי מוסר על הירידה כו', אבל דוקא על ידי זה באים ל"עד הים האחרון" – "עד היום האחרון", בגאולה העתידה על ידי משיח צדקנו, בקרוב ממש³⁴.