שיחה א

902שיחה א

א. בפרשת תרומה מספרת התורה על ציווי הקב"ה: לקחת "זהב וכסף גו'", י"ג¹ (ט"ו)² דברים גשמיים, ולעשות מהם מקדש להקב"ה, "ועשו לי מקדש", והקב"ה מבטיח: "ושכנתי בתוכם", שישכון בתוך המקדש שיבנה מאותם דברים.

אף שאין הגבלה של מקום לגבי אלקות, מבטיח הקב"ה, שהוא ישכון במקום המקדש, שחייב להצטמצם בשטח של מקום מוגבל ביותר: ולא רק בית המקדש שנבנה מאוחר יותר שהיה קבוע תמיד במקום אחד – בירושלים, ומאז הוא כך לעולם, אלא גם במשכן – שנדד עם בני ישראל לכל מקום שהלכו, ומשנה מקומו בעולם – היתה השראת השכינה תמיד רק במקום אחד, באותו מקום שהוקם המשכן.

לכאורה אינו מובן: הקב"ה כאמור הרי, כנ"ל, אינו מוגבל ח"ו במקום, "את השמים ואת הארץ אני מלא"³, אם כן, מדוע איפוא, ציוה הקב"ה לעשות מקום מיוחד להשראת השכינה?

הן אמת, שאף ש"את השמים ואת הארץ אני מלא", יכול הוא להיות באופן של העלם, שבעולם לא יורגש אלקות; ובכדי שיהיה גילוי השכינה יש צורך בעבודה – אבל זה הרי אינו קשור למקום מסויים: בכל מקום שיהודי עובד בו את הקב"ה, הוא ממשיך אלקות⁴, ולפי זה הרי היו לכאורה יכולות אותן העבודות שבמשכן ומקדש ליעשות גם במקומות אחרים, ועל ידי זה להמשיך "בכל המקום" את ה"ושכנתי" ולא רק במקום אחד. מדוע איפוא, היו צריכים העבודות להעשות דוקא במשכן ומקדש?

ב. אחת העבודות⁵, העיקריות במשכן ומקדש היתה עבודת הקרבנות. עבודת הקרבנות נחלקת לשני חלקים (אפילו בביהמ"ק) וסוגים כלליים: עבודת הקרבנות בגשמיות, שהיו מקריבים בהמה על המזבח, ועבודת הקרבנות ברוחניות⁶, (שבזמן הזה זו תפילה ש"כנגד תמידין 902תקנום")⁷. שני חלקי וסוגי הקרבנות, קשורים במקום המקדש: לגבי קרבנות בגשמיות, פשוט שהם קשורים במקום המשכן ומקדש, שהרי "משהוקם המשכן נאסרו הבמות", וכן אחר כך כש"באו לירושלים"⁸ היה אסור להקריב קרבנות במקום אחר מלבד בבית המקדש; ואפילו קרבנות ברוחניות – תפילה, שמותרת בכל מקום (מלבד ב"בקתא"⁹ שמחמת פיזור הנפש אי אפשר לכוון שם כראוי וכיוצא בזה)¹⁰ – מכל מקום נקרא בית המקדש לעולם "וזה שער השמים"¹¹, שם הוא המקום דרכו עוברות התפילות תמיד, שלכן צריך להתפלל עם הפנים לארץ ישראל, "והתפללו אליך דרך ארצם"¹², ובארץ ישראל עצמו, עם הפנים לירושלים, ובירושלים עצמו – למקום המקדש¹³.

לכאורה אינו מובן כלל: לשם מה היה צריך לקשור "עבודה שבלב זו תפלה"¹⁴, שהיא עבודה רוחנית, עם מקום גשמי, מקום המוגבל ומדוד בגשמיות?

אפילו אם תמצי לומר בקרבנות בגשמיות, שהעבודה בהם מתבטאת בכך שהאדם מקריב על המזבח בהמה גשמית, וכזאת שמוגדרת בכמה תנאים; גם ההמשכה מלמעלה שבאה כתוצאה מעבודת הקרבנות היתה קשורה בגשמיות: שכן היו רואים בעיני בשר את ה"ותצא אש" שירדה אש מן השמים "ותאכל"¹⁵ את הקרבנות. וכיון שהן העבודה והן ההמשכה שבאה על ידה, היו קשורות בענינים גשמיים, יש מקום בשכל לומר שיש צורך לשם כך מקום גשמי ומוגדר דוקא.

(אף שעדיין דרוש ביאור, מדוע שלא תוכל ההמשכה שעל ידי עבודת הקרבנות להיות גם במקום גשמי ומוגדר אחר, ובפרט שהרי לפני שנאסרו הבמות, קיימו את עבודת הקרבנות בכמה מקומות באותו זמן).

אבל תפילה הרי היא ענין רוחני לגמרי: לא זו בלבד שאין כאן לאדם כל מגע עם דבר גשמי (מלבד עם עצמו), כי אם גם את זאת שהוא צריך להקריב את עצמו להקב"ה, לקרב את הכוחות¹⁶ והחושים שלו להקב"ה, על 903ידי התמסרותו בתפילתו ובקשתו להקב"ה; נוסף על כך הרי גם ביחס לאדם עצמו עיקר התפילה היא כוונת הלב, הרוחניות שבה, אמנם התפילה צריכה להיות בפה¹⁷, אבל זהו בכדי לעורר את הכוונה, כי "קול מעורר הכוונה"¹⁸.

(ואף שגם על ידי תפילה פועלים המשכות מלמעלה בגשמיות¹⁹ – שמתמלאות בקשות התפילה: רופא חולים ומברך השנים – הרי אין זה נראה לעיני בשר שהרפואה והברכה באים כתוצאה מתפילתו ובקשתו; שלא כמו שהיה באש מן השמים על המזבח שאותה ראו בעינים שהיא "אוכלת" את הקרבן).

כיון שהתפילה היא ענין רוחני לגמרי, אינו מובן, מדוע היא קשורה ומוגבלת במקום גשמי?

ג. ביאור הדבר הוא על פי הכלל הידוע²⁰: "כל הגבוה ביותר יורד למטה ביותר": עצם הדבר ש"ושכנתי בתוכם" קשור עם מקום גשמי מוגבל, מהוה הוכחה שמתגלית כאן מדריגה נעלית מאד, שיכולה לבוא לידי גילוי רק "למטה" ו"ביותר".

הקב"ה הוא אמיתית הבלי גבול, הוא אינו מוגבל ח"ו בשום הגבלות, לא במקום ולא בלמעלה מהמקום. כשם שאין להגדיר את הקב"ה על ידי הגבלות של מקום, כך אי אפשר להגדירו על ידי "הגבלות" של למעלה מהמקום, שכן גם "למעלה מהמקום" הוא תואר המורה על הגבלות מסויימות (ביניהם גם זה עצמו, שהוא מוגדר, כאילו, בבלי גבול ואין לו גבול)^*, והקב"ה הוא הרי למעלה מכל תואר המגביל. רק כאשר באים יחדיו מקום ולמעלה מהמקום, גבול ובלי גבול יחדיו, הרי ההתחברות של שני ההפכים כאחד מורה על כח עצמותו ית', שהוא "נמנע הנמנעות"²¹ ומחבר שני דברים מנוגדים, וכאן יכולה להיות השראת השכינה.

וזהו החידוש של המשכן והמקדש: מצד אחד היה לו מקום מסויים ומוגבל בעולם, וכן הגבלות ביריעות, קרשים ואדנים²² ובבנין בית המקדש, גם כלי המשכן והמקדש היו במדה וגודל קבוע; יתרה מזו – המדה היתה צריכה 904להיות מדוייקת, כמפורט בדיני התורה – ויחד עם זאת היה נראה במשכן ובמקדש בגלוי בעיני בשר כיצד במידות גופא בא לידי ביטוי ה"למעלה ממדידה וגבול", החיבור של גבול ובלי גבול ביחד, כפי שהמשנה מספרת על ה"עשרה ניסים"²³ שהיו בבית המקדש. ובפרט בקדשי־קדשים (עיקר בית המקדש)²⁴ בו היה "מקום הארון אינו מן המדה"²⁵ (היינו שאף שלארון היתה מדה של "אמתים וחצי וגו'"²⁶, לא היה תופס הארון מקום במדידת עשרים האמות של קדשי קדשים), שם התבטא בגילוי כח עצמותו ית', שדוקא הוא יכול לחבר את שתי ההפכים של מקום ובלי מקום.

לכן נקשרו גם הקרבנות והתפלה במקום המקדש. כי עבודת הקרבנות והתפלה²⁷ היא להגיע לדרגת האלקות הנעלית מכל תואר, שאין לתארה גם בתואר של "בלי גבול", כאמור לעיל. לכן גם עבודתם צריכה להיות קשורה עם הגבלה של "למטה ביותר": אילו לא היו התפלה והקרבנות מוגבלים במקום גשמי, אי אפשר היה להגיע אלא לדרגת האלקות שלמעלה ממקום, בלי גבול; אבל לא זהו עצמותו ית'. במה מתבטא עצמות? בהתחברות של למעלה ממקום עם מקום²⁸.

(ואכן באותם זמנים שהיו מקריבים קרבנות על הבמות, לא היה להם מקום מסויים – לא היתה לקרבנות אותה מעלה של הקרבנות שהקריבו במשכן ובמקדש, ולכן נוספו בקרבנות המשכן והמקדש הלכות רבות (הגבלות), יתר על כן – במשכן ומקדש היו מקריבים קרבנות כאלו שלא היו יכולים להקריבם על הבמות כלל)²⁹.

ד. על פי זה גם יובן שמתוך משכן ומקדש עצמם – בית המקדש היה במדריגה נעלית יותר מהמשכן³⁰; המשכן לא היה מוגדר וקבוע תמיד במקום אחד בעולם, כי אם היה מובל 905ממקום אחד לשני, כמ"ש "ואהי' מתהלך באוהל"³¹; הוא היה גם עשוי בעיקר מצומח והחי (האדנים היו רק היסוד) – לא מהדומם שהוא "למטה ביותר" – ולכן לא היתה בו כל כך התגלות ה"גבוה ביותר". ורק בבית המקדש, שהיה מוגבל במקום מסויים; והיה בנוי בעיקר מהדומם, "למטה ביותר", בא לידי ביטוי אמיתית הבלי גבול של עצמות, שאינו מוגבל בשום הגבלות, עד שיכול להתקשר עם מקום מוגבל ממש, ודוקא "בתחתונים"³²; מקום מוגבל מן הסוג הגשמי הנחות ביותר – דומם, נעשה "דירה לו ית'", לעצמותו. ולכן היה המשכן נחשב כדירת עראי של הקדוש ברוך הוא ואילו בית המקדש שימש דירת קבע³⁰.

ה. על פי זה יובן גם, דיוק רז"ל³³ בלשון הכתוב: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם (לשון רבים), בתוכו לא נאמר אלא בתוכם בתוך כל אחד ואחד". הקב"ה מבטיח: "ושכנתי בתוכם", שישכון לא רק במשכן ומקדש (כי אז היה צריך לכתוב "בתוכו"), אלא גם בקרב כל יהודי. על ידי כך שהאדם עושה מחפציו הגשמיים מקדש להקב"ה – לומד תורה ומקיים מצוות, ומביא קדושה גם בעניני החולין ובדברי הרשות – שוכן הקב"ה בתוכו.

יתרה מזו: ה"ושכנתי בתוכם", השראת השכינה בכל אדם מישראל היא במידה מסויימת באופן מעמיק יותר מאשר ה"ושכנתי" שהיה במשכן ומקדש. שכן מובן שככל שיהיה ה"תחתון" של הדומם והמקום המוגבל של המשכן ומקדש נחות ביותר, אינו מגיע לנחיתותו של הדומם והמקום שבכללות העולם. ובשעה שאדם מביא קדושה גם אל הדומם והמקום שבכללות העולם, הרי הוא משלים בזה את אמיתית הכוונה של "דירה בתחתונים"; מהתחתון שאין תחתון למטה ממנו³⁴, הוא עושה דירה לעצמותו ית' ממש, שלכן דוקא עבודה זו³⁵ מביאה את המקדש השלישי שהוא – בלי גבול (אפילו בערך של בית המקדש ראשון ושני)³⁶.

ו. ה"ועשו לי מקדש" של עתה, שהוא כנ"ל – להביא את הקדושה בדברי החולין של כל אדם – צריך להיות באותו אופן של ה"ועשו לי 906מקדש" כפשוטו, כאשר נבנה המשכן מ"זהב וכסף וגו'".

כשם שכל י"ג (ט"ו) הדברים מהם עשו את המשכן נעשו הם בעצמם קדושים, כך הוא גם בנוגע למקדש שהאדם צריך לעשות מדברי הרשות שלו: שהם עצמם יהיו קדושה.

אין די שבהנהגת היהודי בא לידי ביטוי ההבדל בינו לבין, להבדיל, אינו יהודי, רק בזהירות מאונאה במסחר, השגת גבול וכו' – שכן זוהי רק עבודה של המנעות מלעסוק במסחר באופן האסור על פי תורה. אבל תכלית העבודה היא, שבתוך עשיית המסחר תורגש ותיראה אלקות; ולא רק שהמסחר יהיה לשם שמים, שישתמש בגשמיות לשם קדושה, אלא שהגשמיות עצמה תהיה קדושה (כפי שהוא ב"ועשו לי מקדש" כפשוטו, שהי"ג (ט"ו) דברים הם עצמם נעשו מקדש). שזהו פירוש של "בכל דרכיך דעהו"³⁷; לא רק שדרכיך יהיו לשם "דעהו" אלא שבהם עצמם – "דעהו". בדוגמת אכילת שבת שהאכילה עצמה היא מצוה³⁸, נדרשת להיות גם אכילת חול וכן כל דברי הרשות, שייעשו לא רק לשם שמים, אלא שגם בהם עצמם יהיה דעהו: שלחנו של אדם צריך להיות "שלחן אשר לפני ה'", שיהיה קדוש בדוגמת המזבח³⁹, וכך בכל הענינים.

ז. לפי זה יובן גם הקשר בין פרשת תרומה לפרשיות שלפניה יתרו ומשפטים⁴⁰: בפרשת יתרו מדובר אודות מתן תורה בו נתחדש הקשר של רוחניות וגשמיות, חיבור עליונים ותחתונים; וענין זה עצמו (אך בהוספה), נידון גם בפרשת ואלה המשפטים – "ואלה מוסיף על הראשונים"⁴¹. אלא שזהו, רק חיבור בין רוחניות עם מצוות בדברים גשמיים, ובשעת מעשה. אבל בפרשת תרומה מדובר על "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", החיבור בין עליונים לתחתונים לא רק לגבי מצוות, כי אם גם בדברי הרשות – "בכל דרכיך 907דעהו". וכל מקום שנאמר לי אינו זז לעולם⁴².

זהו גם כללות סדר הפרשיות שבספר שמות באופן של מלמטה למעלה: בפרשיות הראשונות מסופר על כל סדר גלות מצרים ויציאת מצרים שכל זה היה הקדמה והכנה למתן תורה; אחר כך (בפרשת יתרו ומשפטים) – ענין וחידוש שבמתן תורה, החיבור של רוחניות עם מצוות בגשמיות, ואח"כ (מפרשת תרומה עד לסיום ספר שמות)⁴³ – בכל דרכיך דעהו.

(משיחת ש"פ שמיני תשכ"ב)

ח. על הפסוק "ויקחו לי תרומה" מפרש רש"י "לי לשמי", שנתינת התרומה לנדבת המשכן חייבת להיות לשם הקב"ה, לא לשם פניות צדדיות.

ואינו מובן: מדוע דוקא במצוה זו יותר מבשאר מצוות מדגישה התורה, שיעשו אותה לשמו יתברך, הרי כל המצוות צריכות להעשות לשמו, ומדוע אומרת זאת התורה ביחוד במצוה זו?

ולכאורה הרי אדרבה: ידוע מאמר הבעל־שם־טוב שיש ענינים שבהם אינה חשובה כל כך הכוונה (כמו בשאר מצוות). ענין אחד הוא – טבילה במקוה; אפילו אם טבל עקב סיבות אחרות, ולא לשם טהרה, – יתר על כן אפילו אם כלל לא היה בכוונתו לטבול, רק נפל עליו הגל, הרי הוא טהור⁴⁴. ענין שני – נתינת צדקה, בה אינו חשוב כל כך הסיבות לכך שנותן הצדקה; ויתרה מזו, אפילו אם נתינת צדקה היתה ללא כוונה כלל; הוא איבד ממון ועני מצאו, שלא כיוון כלל לתתו לעני, כיון, שהעני קיבל את ממונו, הרי קיים ענין של צדקה. בדוגמת כללות מצות שכחה⁴⁵.

ואינו מובן: בשאר מצוות בהם חשובה יותר הכוונה, אין התורה מזהירה על עשייה "לי" – לשמו יתברך, ודוקא בנתינת נדבות למשכן – שדומה לכאורה לנתינת צדקה, שהכוונה אינה חשובה בה כל כך ובלבד שיוקם המשכן – אומרת התורה שיהיה לי לשמי?

ועל פי הנ"ל יובן: כיון שכל ענין המשכן הוא שהאדם יאחד את כל עניניו עם הקב"ה, עד שגם בתוך דברי הרשות שלו יהיה "דעהו", הרי מובן שכאן נוגע שיהיה "לי לשמי", שזהו הרי כל ענין המשכן, היחוד עם הקב"ה.

ט. ואפשר לבאר יותר את 908השייכות של "לי לשמי" עם ענין "בכל דרכיך דעהו", בהקדים דיוק לשון הפסוק "ויקחו לי תרומה". לכאורה היה מתאים כאן יותר הלשון "ויתנו לי תרומה", שהנתינה תהיה "לשמי", מדוע נאמר "ויקחו לי תרומה", שהלקיחה תהיה "לשמי"? אלא שהתורה באה לרמז כאן, שקבלת הצדקה של העני תהיה לשמו יתברך⁴⁶.

ידוע הרי, שהקב"ה קבע את סדר הבריאה באופן שיהיו בו עשיר ועני, והעני יזדקק לעזרת העשיר, וזאת כדי שיהיה בעולם ענין המשפיע והמקבל, ענין הצדקה⁴⁷.

שהרי באמת הקב"ה הוא ה"זן את העולם כולו בטובו בחן בחסד וברחמים", עניים ועשירים. אלא שהוא זן את העניים בצורה כזו, שנותן את חלקם לעשירים על מנת שיתנו הם לעניים. כך שהצדקה שהעשיר נותן לעני אין הוא נותן משלו, אלא את חלק העני שהפקיד הקב"ה בידיו.

מאחר שהקב"ה זן את העניים, הרי היה יכול לתת להם מיד את חלקם⁴⁸; מדוע א"כ אופן הנתינה להם הוא ע"י העשירים? והמענה לזה הוא כאמור: כיון שהכוונה העליונה היא שיהיה חסד וצדקה בעולם, ואם כל אחד היה מקבל בעצמו את השפעתו ללא כל ממוצעים לא היה צדקה וחסד בעולם –

וזה נדרש מהעני המקבל, שלקיחת הצדקה תהיה לשם מילוי הכוונה העליונה, של עשיית צדקה בעולם. וזהו ציווי התורה "ויקחו לי תרומה", שלקיחת הצדקה תהיה לשמי.

י. ציווי והוראת התורה הרי הם נתינת כח. היכן יש צורך בנתינת כח מיוחדת שיוכל לפעול בעצמן שיהיה לשמו יתברך, ב"ויקחו". שכן ב"ויתנו" אין צורך נתינת כח מיוחדת, שתהיה לשמה (כי אף שכאמור לעיל, בנתינת הצדקה אינה חשובה כל כך הכוונה, אך מובן שמן הסתם זהו לשמה) כי: א) ממון הוא הרי דבר שאפשר לקנות בו חיי נפשו⁴⁹, ובפרט אם עמלו על זה בכל כוחות נפשו, הרי כאשר אדם פועל בעצמו את האתכפיא למסור ממון זה לצדקה, מן הסתם עושה זאת לשמה. ב) כיון שבנתינתו לצדקה הרי הנותן מקיים מצוה, וכאשר יהודי מקיים מצוה עושה זאת מן הסתם לשם הקב"ה. נוסף לכך ישנה עוד עצה – לתת את הצדקה ללא פרסום, מתן בסתר שאז קל יותר לפעול בעצמו שיהיה לשמה.

909מה שאין כן בקבלת הצדקה א) אין העני צריך לייגע את עצמו כדי ליטול צדקה; שכן הוא מקבל את הצדקה להחיות נפשו ונפשות בני ביתו (שההכרח הוא כה גדול לגביו עד שאינו מתחשב בקשיים, ומבזה ומשפיל את עצמו משום שזקוק לכך), ב) אין הוא מתכוין לקיים מצוה, הוא עושה זאת מפני שהוא זקוק שיהיה לו במה לפרנס עצמו ובני ביתו. לפיכך צריך המקבל להוראה מיוחדת ולנתינת כח מהתורה, שגם קבלת הצדקה שלו תהיה "לשמי". מאחר שיהודי מצווה על: "בכל דרכיך דעהו", שכל עניניו יהיו חדורים בקדושה, אין שום הבדל במה הוא עוסק, בין אם מאלץ עצמו לעשות הדבר, או שהוא דבר המוכרח לו; בין הוא ענין של עונג, או היפך מזה – כל עשייתו צריכה להיות לשם הקב"ה, בכל דרכיך דעהו.

ולכן מרמזת התורה את ההוראה שיהיה לשמו יתברך בענין עשיית המשכן, כי כאמור, תוכן ענין "ועשו לי מקדש" הוא – בכל דרכיך דעהו.

(משיחת ש"פ משפטים תש"כ)