שיחה א

895שיחה א

א. ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, ומדייקים רז"ל בתיבת "לפניהם" ולמדים ממנה כמה דברים:

א) על המשפטים להיות "לפניהם" ולא לפני עובדי כוכבים"¹: כל סכסוך בין יהודים צריך לבוא "לפניהם" לפני דייני ישראל, הפוסקים על פי דיני התורה, ולא לפני שופטים שאינם יהודים, אפילו במקרים ש"דיניהם כדיני ישראל", שחוקיהם דומים לדיני התורה.

ב) "לפניהם" – שהלימוד עם תלמיד יהיה באופן של "להראות² לו פנים": לבאר את ההלכה הנלמדת בטעמה, עד שהיא תקלט אצל התלמיד, ולא לומר לו: כך הוא הדין והטעם, עליך לחפש ולהבין בעצמך.

ג) אדמו"ר הזקן מפרש³: "אשר תשים לפניהם" – "לפנימיותם", שתומשך בחינת ה"דעת" של אלקות בפנימיותם של ישראל, ב"סתים" (בדרגות הנעלמות והחבויות) שבנשמה. כבכל הענינים שבתורת החסידות, מרומז גם זה בנגלה של תורה: בירושלמי אמרו⁴ על "אשר תשים לפניהם" ש"תשים" הוא מלשון "סימה", אוצר סמוי. הפנימיות ו"סתים" של תורה, וסתים של תורה הרי מעורר את הסתים והפנימיות של הנשמה⁵.

דובר כמה פעמים, שפירושים שונים שניתנו לתיבה בתורה יש להם קשר ביניהם⁶. וצריך להבין מהו הקשר בין שלושת הפירושים שבתיבת "לפניהם"?

גם צריך להבין, מדוע מצוה התורה שיהיה "לפניהם" (לפי כל הפירושים) דוקא במשפטים, שה"משפטים" צריכים להיות "לפניהם". כידוע⁷ חלוקות מצוות התורה לשלשה סוגים: חוקים, עדות ומשפטים. ההבדל שביניהם לגבי הבנה והשגה: חוקים הם המצוות שאין להם כל הסבר בשכל, מקיימים אותן רק משום שכך ציוה הקב"ה – "חוקה חקקתי גזירה גזרתי"⁸; עדות הם המצוות שיש להם מקום בשכל – אמנם לולא היתה התורה מצוה עליהם לא היה השכל מחייב לקיים מצוות כאלו, אבל לאחר 896שצותה לנו התורה עליהם, אפשר להסביר ולהבין את ה"עדות" בשכל; משפטים הם סוג המצוות שהשכל האנושי בעצמו מבין שצריך לקיימן, (ולא רק שיש להם נתינת מקום אצלו), וכמרז"ל⁹: "אילמלא לא ניתנה תורה (ח"ו) היינו למידין צניעות מחתול וגזל מנמלה". אפילו אם התורה לא היתה מצוה עליהם, היה השכל בעצמו מחייב קיום מצוות אלו. ודוקא בסוג מצוות אלו, משפטים, מצוה התורה שיהיה "לפניהם".

ולכאורה, במה מתאימה ההוראה של "לפניהם" יותר למשפטים מאשר לחוקים ועדות? לפירוש ראשון, הדבר מובן, שכן רק במשפטים ישנה אפשרות שדייני אומות העולם ישפטו כדייני ישראל. לגבי "עדות" וכל שכן ב"חוקים", אין צורך לצוות שלא להיזקק לשופטים אינם יהודים, כי הוא מובן מאליו, שכן לדייני אומות העולם אין כל שייכות לדינים אלו. פסקיהם בנויים על שכל ולא על דבר נעלה מן השכל. אבל במשפטים, שתתכן מציאות שישפטו כדייני ישראל, צריכה התורה לצוות, שישפטו אותם לפני דייני ישראל דוקא.

אבל לפי הפירוש השני, "להראות לו פנים", שהלימוד יקלט היטב בדעת התלמיד, הרי לכאורה נחוץ יותר לצוות על הוראה זו בסוג "עדות", ויותר מזה – ב"חוקים", שאף שאין השכל מחייב עדות, והחוקים הם הרי נעלים מהשכל לגמרי, אף על פי כן חייב לימוד סוגים אלו להיות באופן של "לפניהם". אבל בסוג המשפטים, כיון שהם מצוות שהשכל האנושי מחייבם, הרי פשוט יותר שלימודם יהיה באופן שיקלט אצל התלמיד.

וגם לפי פירוש של "לפניהם – לפנימיותם": כדי לקיים משפטים, אין לכאורה צורך דוקא בהתעוררות של פנימיות הנשמה, שהרי הם מתקבלים גם בשכל האנושי. לא כן בחוקים, שהם למעלה מהשכל, צריכה להיות אצלם ההתעוררות של פנימיות הנשמה. כי ללא התעוררות זו – אפילו אם יקיימם יהיה זה מפני ההכרח בלבד, הוא חייב לעשות כן ("חוקה חקקתי גזירה גזרתי"), אבל עשייתו תהיה ללא חיות פנימית, משום שאין הדבר נקלט אצלו. וכדי שיתקבלו אצלו החוקים, ויקיים אותם בחיות פנימית, צריך הוא לעורר את פנימיות הנשמה, שהיא נעלית מהשכל.

ב. הן אמת, "המעשה הוא העיקר", העיקר הוא לקיים את המצוות בפועל, כשם שלדוגמא במצוות תפילין (ש"הוקשה כל התורה לתפילין")¹⁰, 897אם יכוין אדם את כל כוונות מצות תפילין, אבל לפועל לא יניח את התפילין על היד ועל הראש, הרי הוא "קרקפתא דלא מנח תפילין" ח"ו; לאידך גיסא, אם מניח תפילין בפועל, אלא שאין לו את כוונות המצוות – ואפילו אם הוא כזה שלפי דרגתו הוא שייך לכוון ומכל מקום אינו עושה כן – הרי הוא מקיים מצות הנחת תפילין, ועליו לברך ברכה בשם ומלכות^* וכיו"ב? וכן הוא גם בשאר מצוות, כי "המעשה הוא העיקר".

ברם רצון העליון הוא, שהמצוות יקיפו את קומתו השלימה של האדם, כל חלקי וכוחות האדם¹¹. לא רק כוח המעשה וכוח הדיבור שלו, כי אם גם כוח המחשבה, ואפילו מדותיו ושכלו עד לכוחות מקיפים של רצון ותענוג – על כולם להיות חדורים מהמצוות. כלומר, לא רק אותן המצוות שהן כלליות התלויות בעצם ברגש הלב ובהבנה שבמוח – כמו מצות אהבה ויראה, מצות האמנת וידיעת אלקות, וכדומה – אלא גם כל המצוות הפרטיות, אפילו מצוות התלויות במעשה, צריכים להקיף את כל מציאות האדם, עד לכוחות הנפש העמוקים ביותר, וביחוד כח התענוג, שכן קיום המצוות, כל מצוה שהיא¹², הרי צריכה להיות בשמחה ובטוב לבב, ונאמר: כל חלב לה'¹³.

לכן, נדרש מהאדם שלא רק את המצוות שהן "משפטים", אלא גם המצוות שהן "חוקים", אין לקיים אותם רק עם כח המעשה, אלא גם שבשכלו יונח הצורך בקיומם. במילים אחרות: את המצוות אין לקיים משום שאין לו ברירה אחרת, ורק מפני שהקב"ה גזר גזירה חייב הוא לקיימה, למרות שהדבר אין לו טעם ותכלית. אלא נדרש ממנו שהמצוה תקיף כל מהותו וכוחותיו; כלומר מכיון וכך ציוה הקב"ה יתקבל ויונח בשכלו גם אותן מצוות שהן בגדר "חוקים".

(אין פירוש הדברים, שצורת קיום ה"חוקים" הוא מכיון והוא סבור שמחמת מוגבלות שכלו האנושי אין שכלו מסוגל להבין טעם מצוות אלו, ואילו מישהו אחר, וכל שכן הקב"ה מצוה החוקים, יש לו טעם שכלי עליהם. קיום כזה אינו קיום אמיתי של החוקים. כי אופן זה של קיום עדיין אינו אמיתית ענין קבלת עול שלמעלה מטעם ודעת; אדרבה בדרך זו הוא מקיימן מחמת שיש להן שכל כה עמוק שרק חכם גדול מבין אותם. קיום 898החוקים הוא, שהוא מקיימם רק מצד קבלת עול מלכות שמים ללא כל חישובים וחשבונות¹⁴, אולם קבלת העול צריכה להיות בתוקף ובחיות כה גדולה שלא רק ששכלו לא יתנגד לכך, אלא אדרבה, גם בשכלו יונח ויתקבל שעליו לקיים את ציווי הקב"ה, ללא חשבון כל שהוא).

בזה גם יובן דיוק לשון רז"ל¹⁵: "חוקה כו' אין לך רשות להרהר אחרי'". לכאורה היה מתאים יותר הלשון ואין לך רשות שלא לקיימה. אלא שהפירוש הוא: הקיום בכוח המעשה לבדו אינו מספיק, אלא צריך שיתקבל גם בשכלו ובמחשבתו, עד שלא יהרהר וישקול בדבר כלל, ולא זו בלבד שאם עולה ברעיונו לעיתים כי החוקים אין בהם שום תכלית וכו' אזי הוא דוחה מיד מחשבה זו (על דרך המבואר בתניא¹⁶ לגבי ענינים אחרים), כי אם "אין להרהר", מלכתחילה אין עולות במוחו מחשבות כאלו כו'. ואף שקיום החוקים אינו מבוסס על הסבר שכלו (אפילו לא ההסבר שבודאי יש טעם שכלי למעלה על כך), מכל מקום, חדור הוא כל כך בהרגש של אמונה פשוטה וקבלת עול מלכות שמים, במדה כזו שתשפיע גם על כח השכל, שלא יהרהר ח"ו. כל כך הדבר נקלט בשכל, עד שאין לו כל מחשבה באופן אחר. "אין לך רשות להרהר וכו'".

לפי זה נמצא שבכדי לקיים את החוקים כראוי, יש צורך ב"לפניהם – לפנימיותם", לעורר את פנימיות הנשמה, שבכוחה להביא לידי כך שהחוקים יתקבלו היטב גם על כוחות הנפש הגלויים כמו שכל ומדות וכיו"ב. ללא פנימיות הנשמה, אין האדם מסוגל לפעול בעצמו שלא יבוא לידי הרהור, אף שמקיים בפועל את החוקים מתוך קבלת עול, ברם על ידי התעוררות פנימיות הנשמה, הוא מקבל טעם ותענוג גם בענין שהוא נעלה מטעם ודעת, כפירוש השני של "לפניהם" – "להראות לו פנים", שהלכות התורה נקלטות במוחו ולבו. אך לגבי משפטים, אין צורך לכאורה בהוראה של "לפניהם"; מאחר שהמשפטים הם מצוות שכליות, הרי בלאו הכי ימצא בהם טעם – לשם מה צריך לעורר עבורם את פנימיות הנשמה?

ג. ויובן בהקדים דרש נוסף של חז"ל¹⁷ על הפסוק ואלה המשפטים: "ואלה מוסיף על הראשונים", הוא"ו של "ואלה" מורה, שהמשפטים באים 899כהמשך לעשרת הדברות – גם המשפטים ניתנו מסיני.

כאמור לעיל¹⁸, מאחדות בתוכן עשרת הדברות שני סוגי מצוות שונים לגמרי זו מזו ביסודם: הדברות הראשונות מבטאות את הענינים העמוקים ביותר באחדות השם; ואילו שאר הדברות – כוללות ציווים כה פשוטים כמו "לא תרצח" ו"לא תגנוב", המובנים מאליהם אפילו בשכל האנושי הפשוט ביותר, ועשרת הדברות מאחדות את שתי הקצוות יחדיו, ללמדנו שגם הקיום של "לא תרצח" ו"לא תגנוב" חייב להיות משום שכך ציווה הקב"ה, מ"אנכי הוי' אלקיך".

וזהו "ואלה (המשפטים) מוסיף על הראשונים", שגם המשפטים שבתורה ניתנו מהקב"ה על הר סיני היינו שגם הם ניתנו במלוא הרעש שהיה במתן תורה, מ"אנכי מי שאנכי", ובמילא צריך לקיים גם אותם משום שניתנו מסיני, ולא רק משום שהשכל מבין שצריך לעשות כן.

ודבר זה מתבאר בפירוש הראשון של "לפניהם – ולא לפני דייני אומות העולם", כי בלי הבט על כך שהם פוסקים בדוגמת דייני ישראל, אבל מכיון שאין משפטיהם קשורים עם "אנכי הוי' אלקיך", אין פסקיהם דין של תורה, והרי כל עניניו של איש ישראל הם הרי רק על פי וע"י תורה.

זה מתאים גם עם פירוש אדמו"ר הזקן "לפניהם – לפנימיותם", פנימיות הנשמה: גם לימוד וקיום המשפטים של תורה אינם צריכים להיות רק מצד שכל אנושי כי אם מצד פנימיות הנשמה. כמו בלימוד וקיום החוקים; וגם במשפטים צריך להתייגע שיתקבלו בשכלו לא רק משום שהשכל עצמו מחייב כן, אלא מצד פנימיות הנשמה, שעליה לפעול על כל ציור קומתו, עד שתביא גם את ההנחה בשכל¹⁹.

וזהו הקשר בין שלשת הפירושים בתיבת "לפניהם", שכתובה דוקא במשפטים: גם משפטים, המצוות שכליות, צריך שיהא קיומם לא רק מצד שכל, כי אם משום ש"ניתנו מסיני" – מתוך קבלת עול שמקורה בפנימיות הנשמה (לפי פירוש אדמו"ר הזקן); שלכן אסור להביא את המשפטים לפני דייני אומות העולם, שכל אנושי (פירוש הא'), ואף שבמשפטים נדרשת קבלת עול, צריכים הם להתקבל גם על שכלו, "להראות לו פנים", (פירוש הב') על ידי התעוררות של פנימיות הנשמה דוקא.

ד. ענין זה שגם במצוות של סוג משפטים אין לסמוך על שכל אנושי ("לפניהם – לא לפני דייני אומות העולם"), הוא משני טעמים.

900ראשית, אם קיום המצוות יהיה מבוסס על שכל של נפש הבהמית, הרי בסופו של דבר עלול להשתלשל מכך, כדברי רז"ל²⁰: "היום אומר לו עשה כך ולמחר א"ל וכו' עד שאומר לו עבוד ע"ז" – וכפי שמפרש זאת כ"ק מו"ח אדמו"ר, שבתחילה אין ליצה"ר את ההעזה לפתות את האדם לעבירה ח"ו. לכן הוא מתחיל בראשונה בנוגע למצוה. כשאדם רוצה לעשות מצוה אומר לו היצה"ר "עשה כך", קיים את המצוה, אבל כיון שהיצה"ר הוא ש"אומר לו עשה כך", היינו שהאדם יקיים את המצוה משום ששכלו של נפש הבהמית מבין כך, ולא משום שכך צוה הקב"ה בתורה, אזי הוא מנתק אותו ח"ו מהקב"ה ואז עלול הוא לדרדר אותו יותר ויותר. "ולמחר אומר לו וכו'", עד שהוא עלול להביאו לעבודה זרה ר"ל.

טעם נוסף לכך שקיום המצוות אסור שיהיה מצד שכל האנושי, שכן אף אם יקיים את המצוות בפועל, הרי יחסר אצלו בקיומן ענין עקרי, שהוא ההרגש שהוא נובע וקשור (מצוה – צוותא וחיבור) עם אנכי ה' אלקיך, שזה ענין של תורה.

ה. כאמור לעיל¹⁸ שבכך שעשרת הדברות מאחדות בתוכם שני הקצוות ישנה הוראה כפולה: ראשית, ש"העליונים ירדו לתחתונים": הדברות של "אנכי" ו"לא יהיה לך" צריכות להיות חדורות גם בציווים של "לא תרצח" ו"לא תגנוב", שגם הקיום שלהם יהיה משום שנצטוו מה"אנכי", ו"התחתונים יעלו לעליונים": גם אותם העומדים לכשעצמם בדרגה נמוכה מסוג החי (ואינם למדים "גזל מנמלה" וכו'"), עד שהקב"ה בעצמו, ה"אנכי מי שאנכי", צריך לצוות עליהם "לא תרצח" ו"לא תגנוב" – גם מהם נדרש ש"יעלו לעליונים", שתהיה להם האמונה והתבוננות וידיעה באלקות עד ב"אנכי מי שאנכי",

שתי הוראות אלו חוזרות ונשנות בתחילת פרשת משפטים – "ואלה מוסיף על הראשונים". הוראה אחת היא, שאפילו קיום המשפטים חייב להיות "לפניהם", מצד פנימיות הנשמה, שזהו "העליונים ירדו לתחתונים"²¹.

יחד עם זה אומרים "והתחתונים יעלו לעליונים", שגם התחתונים בידיעת התורה, התלמידים הקטנים, שאינם יכולים להסתדר בעצמם יש 901ללמוד עמם ולהכין להם "כשולחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם"²²,

– יתרה מזו, אפילו תחתונים בהנהגה, שהרי הפסוק מדבר בבעלי דינים (אף ש"לפניהם" הכוונה לפני הדיינים, הרי המשפטים קשורים עם בעלי דינים), שאחד מהם טוען לפעמים טענת שוא –

גם לגבי "תחתונים" אלו ישנו הציווי "יעלו לעליונים" – "תשים לפניהם", צריך לתת להם את ה"סימה" והאוצר של פנימיות התורה, שכן לגבי "לפניהם", פנימיות הנשמה, כל ישראל "כשרין"²³ בכח, מוכשרים לקבל את האוצר, את הענינים העמוקים שבתורה. רק שפנימיות הנשמה אצלם בהעלם, וצריכים לסייע להם לגלותה, תשים לפניהם. וזה עצמו שילמדו עמם את הסימה ואוצר, יגלה עוד יותר את ה"לפניהם", הפנימיות שלהם, עד שתקיף גם את הכוחות הגלויים, מוח ולב, "משים בלבו", עד שעל ידי תשים לפניהם יהיה: יעשה אותם, ובאופן של – וחי בהם²⁴.

(משיחת ש"פ משפטים תשכ"ב)