896

שצותה לנו התורה עליהם, אפשר להסביר ולהבין את ה"עדות" בשכל; משפטים הם סוג המצוות שהשכל האנושי בעצמו מבין שצריך לקיימן, (ולא רק שיש להם נתינת מקום אצלו), וכמרז"ל⁹: "אילמלא לא ניתנה תורה (ח"ו) היינו למידין צניעות מחתול וגזל מנמלה". אפילו אם התורה לא היתה מצוה עליהם, היה השכל בעצמו מחייב קיום מצוות אלו. ודוקא בסוג מצוות אלו, משפטים, מצוה התורה שיהיה "לפניהם".

ולכאורה, במה מתאימה ההוראה של "לפניהם" יותר למשפטים מאשר לחוקים ועדות? לפירוש ראשון, הדבר מובן, שכן רק במשפטים ישנה אפשרות שדייני אומות העולם ישפטו כדייני ישראל. לגבי "עדות" וכל שכן ב"חוקים", אין צורך לצוות שלא להיזקק לשופטים אינם יהודים, כי הוא מובן מאליו, שכן לדייני אומות העולם אין כל שייכות לדינים אלו. פסקיהם בנויים על שכל ולא על דבר נעלה מן השכל. אבל במשפטים, שתתכן מציאות שישפטו כדייני ישראל, צריכה התורה לצוות, שישפטו אותם לפני דייני ישראל דוקא.

אבל לפי הפירוש השני, "להראות לו פנים", שהלימוד יקלט היטב בדעת התלמיד, הרי לכאורה נחוץ יותר לצוות על הוראה זו בסוג "עדות", ויותר מזה – ב"חוקים", שאף שאין השכל מחייב עדות, והחוקים הם הרי נעלים מהשכל לגמרי, אף על פי כן חייב לימוד סוגים אלו להיות באופן של "לפניהם". אבל בסוג המשפטים, כיון שהם מצוות שהשכל האנושי מחייבם, הרי פשוט יותר שלימודם יהיה באופן שיקלט אצל התלמיד.

וגם לפי פירוש של "לפניהם – לפנימיותם": כדי לקיים משפטים, אין לכאורה צורך דוקא בהתעוררות של פנימיות הנשמה, שהרי הם מתקבלים גם בשכל האנושי. לא כן בחוקים, שהם למעלה מהשכל, צריכה להיות אצלם ההתעוררות של פנימיות הנשמה. כי ללא התעוררות זו – אפילו אם יקיימם יהיה זה מפני ההכרח בלבד, הוא חייב לעשות כן ("חוקה חקקתי גזירה גזרתי"), אבל עשייתו תהיה ללא חיות פנימית, משום שאין הדבר נקלט אצלו. וכדי שיתקבלו אצלו החוקים, ויקיים אותם בחיות פנימית, צריך הוא לעורר את פנימיות הנשמה, שהיא נעלית מהשכל.

ב. הן אמת, "המעשה הוא העיקר", העיקר הוא לקיים את המצוות בפועל, כשם שלדוגמא במצוות תפילין (ש"הוקשה כל התורה לתפילין")¹⁰,