898

החוקים הוא, שהוא מקיימם רק מצד קבלת עול מלכות שמים ללא כל חישובים וחשבונות¹⁴, אולם קבלת העול צריכה להיות בתוקף ובחיות כה גדולה שלא רק ששכלו לא יתנגד לכך, אלא אדרבה, גם בשכלו יונח ויתקבל שעליו לקיים את ציווי הקב"ה, ללא חשבון כל שהוא).

בזה גם יובן דיוק לשון רז"ל¹⁵: "חוקה כו' אין לך רשות להרהר אחרי'". לכאורה היה מתאים יותר הלשון ואין לך רשות שלא לקיימה. אלא שהפירוש הוא: הקיום בכוח המעשה לבדו אינו מספיק, אלא צריך שיתקבל גם בשכלו ובמחשבתו, עד שלא יהרהר וישקול בדבר כלל, ולא זו בלבד שאם עולה ברעיונו לעיתים כי החוקים אין בהם שום תכלית וכו' אזי הוא דוחה מיד מחשבה זו (על דרך המבואר בתניא¹⁶ לגבי ענינים אחרים), כי אם "אין להרהר", מלכתחילה אין עולות במוחו מחשבות כאלו כו'. ואף שקיום החוקים אינו מבוסס על הסבר שכלו (אפילו לא ההסבר שבודאי יש טעם שכלי למעלה על כך), מכל מקום, חדור הוא כל כך בהרגש של אמונה פשוטה וקבלת עול מלכות שמים, במדה כזו שתשפיע גם על כח השכל, שלא יהרהר ח"ו. כל כך הדבר נקלט בשכל, עד שאין לו כל מחשבה באופן אחר. "אין לך רשות להרהר וכו'".

לפי זה נמצא שבכדי לקיים את החוקים כראוי, יש צורך ב"לפניהם – לפנימיותם", לעורר את פנימיות הנשמה, שבכוחה להביא לידי כך שהחוקים יתקבלו היטב גם על כוחות הנפש הגלויים כמו שכל ומדות וכיו"ב. ללא פנימיות הנשמה, אין האדם מסוגל לפעול בעצמו שלא יבוא לידי הרהור, אף שמקיים בפועל את החוקים מתוך קבלת עול, ברם על ידי התעוררות פנימיות הנשמה, הוא מקבל טעם ותענוג גם בענין שהוא נעלה מטעם ודעת, כפירוש השני של "לפניהם" – "להראות לו פנים", שהלכות התורה נקלטות במוחו ולבו. אך לגבי משפטים, אין צורך לכאורה בהוראה של "לפניהם"; מאחר שהמשפטים הם מצוות שכליות, הרי בלאו הכי ימצא בהם טעם – לשם מה צריך לעורר עבורם את פנימיות הנשמה?

ג. ויובן בהקדים דרש נוסף של חז"ל¹⁷ על הפסוק ואלה המשפטים: "ואלה מוסיף על הראשונים", הוא"ו של "ואלה" מורה, שהמשפטים באים