שיחה א

910שיחה א

סיום משניות * סדר מועד (מסכת חגיגה) הוא: כל הכלים שהיו במקדש טעונים טבילה חוץ ממזבח הזהב ומזבח הנחושת (שאינן מקבלין טומאה) מפני שהן כקרקע דברי ר"א וחכ"א מפני שהן מצופין. פירוש הפשוט בזה הוא: מזבח הזהב ומזבח הנחושת שהיו במקדש אינם מקבלים טומאה, מסביר ר' אליעזר שהטעם לכך הוא משום שהתורה מדמה אותם לעפר, ועפר אינו מקבל טומאה, וחכמים אומרים שאינם מקבלים טומאה משום שהיו רק מצופים בלבד בזהב או נחושת, ולפיכך בטל הציפוי למה שבתוכו, והתוך אינו מקבל טומאה.

התורה הק' שניתנה מה' יתברך שהוא אין סוף, היא גם בבחינת אין סוף, והיא תקפה וקיימת באותה עוצמה בכל המקומות ובכל הזמנים. כפי שהיתה בעת שנתנה הקב"ה לישראל על ידי משה רבנו על הר סיני, כך תקפה היא גם בתקופתנו של חושך הגלות, ובכל המקומות שעל פני כדור הארץ.

התורה היא אין סוף גם בכך, שכל ענין בה יש בו אין סוף פירושים הנחלקים לארבעה סוגים: פשט רמז דרוש סוד¹.

הרמז ומוסר ההשכל שניתן ללמוד ממשנה זו בסוף סדר מועד, כהוראה בחיינו היום יומיים:

כל אחד במעמדו ולפי מצבו, הוא בבחינת מקדש שבו שורה השכינה – ושכנתי בתוכם. וכמו בבית המקדש שנמצאים בו כלים שונים, כך גם אצל כל אדם ישנם ענינים שונים: שכל, רגש כו'. בענינים אלו עלולה להתערב פניה צדדית, של חולין, מחשבה בלתי קדושה, ויתכן גם שיתערב לא רק דבר חולין אלא אפילו דבר בלתי טהור, דבר הקשור בעבירה ח"ו כלומר היפך רצון ה' יתברך, היפך התורה ומצוות.

בסגנון אחר: כאשר נטמא אחד מכלי האדם – שכל או מחשבה או כח אחר – יש למצוא דרכים כיצד לטהרו שישוב להיות כלי של המקדש, שהרי מקדש הקב"ה – כל אדם מישראל, איש ואשה – צריך להיות טהור.

בני אדם נחלקים (בגשמיות, או 911ברוחניות) לעשירים ועניים. את העשיר מתארים כמי שהכל אצלו זהב², ואת העני – כמי שמטבעותיו נחושת³.

ואולם בכל אדם, ללא יוצא מן הכלל, יהיו עניניו ורגשותיו הפנימיים או החיצוניים איך שיהיו, לעולם קיימת אצלו בשלימות נקודת היהדות ("דאס פינטעלע איד") הרצון לקיים את רצון הקב"ה, כפי שכ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע הכ"מ^* היה אומר: יהודי אינו רוצה, ואינו יכול להיות מנותק מאלקות. ודבר זה נקרא בשם מזבח, שפירושו זביחה והבאת קרבן לה' יתברך.

אומרת המשנה שהן אותם שהם בבחינת מזבח הזהב – עשירים – והן אלו שהם בבחינת מזבח הנחושת – עניים – כאשר הם נזכרים שהם בחינת מזבח, היינו שהרצון הפנימי, והאמיתי שלהם הוא לזבוח את יצר הרע ולקיים את רצון הקב"ה, "אזי אינן מקבלים טומאה" והטעם לכך הוא, מפני שהן כקרקע, כשם שהקרקע הכל דורכים עליה, כך (כבנוסח התפילה: ונפשי כעפר לכל תהיה) אין להם כל רצון עצמי כי אם הרצון שגילה לנו השי"ת בתורה הק'.

דברי ר' אליעזר (בן הורקנוס) הנקרא ר' אליעזר הגדול, שהיה שקול כנגד כל חכמי ישראל⁴, ועל אף גדולתו, לא תפס כל מקום בעיני עצמו, עד שכדברי הגמרא⁵, מעולם לא אמר דבר מה שלא שמע מרבותיו. לפיכך גם ראה מיד בכל אדם מישראל את פנימיותו, את נקודת היהדות שבו, ישראל ואורייתא וקוב"ה כולא חד⁶, כי כל חיי האדם הם קיום תורה ומצוות. ולימד לתלמידיו את הדרך, לפיה השכל העצום ביותר בא ביחד עם ההתבטלות המוחלטת, כפי שהדבר משתקף בשיטתו "מעולם לא אמר דבר מה שלא שמע מרבותיו".

וחכמים אומרים, כי דרך זו היא קיצונית מדי לגבי הכל ואין כולם יכולים ללכת בה, על כן הם מתחשבים גם בחיצוניות של האדם: קורה לעיתים שאדם נכשל ח"ו, ובמיוחד מצוי הדבר ב"מזבח הזהב" ששקוע עתים תכופות בענינים שב"זהב" עד שמביאים אותו לפי שעה לא לקיים את רצון הקב"ה, וכן עניים (מזבח הנחושת), מתוך שהשגת הממון עולה להם בקושי רב, עלולים גם הם לעבור 912פעמים על רצון הוי' – אף על פי כן – אומרים חכמים – אין נקודת היהדות (המזבח) מקבלת טומאה, מפני שהן מצופין.

שכן גם הזהב של העשיר וגם הנחושת של העני אינם אלא כיסוי מבחוץ, אבל תוכם הוא טהור, ואינו יכול לקבל טומאה. ועוצמתה של הפנימיות היא כל כך, עד שסוף כל סוף בטל הציפוי אל הפנימיות. ובסופו של דבר ודאי יעשה תשובה, ויגיע אל האמת: שחיי היהודי וקיומו אינם אלא אלקות, והדרך אליה היא בלימוד התורה וקיום המצוות.

והם גם הכלים לברכות בגשמיות שהבטיח הקב"ה בתורה: אם בחוקתי תלכו ואת מצוותי תשמורו גו' ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו גו'⁷.

(ממכתב ט"ו מרחשון תשי"א)